שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה כה"ר מנחם בכמה"רר בנימין הלוי אשכנזי זל"הה אחר פטירת הח"הש כמה"ר דוד הלוי אחיו ז"ל והניח ג' בנות קטנות והאלמנה היתה רוצה להנשא והיו קצת אומרים לה למה תנשאי והרי את אלמנת חכם לא תמצא שוה לו וכלי שנשתמש בו קודש איך ישתמש בוחול אף היא תשיב אמרי' שאם כה"ר מנחם הנז' יקח לבת' לו לאשה שהיא לא תנשא לאיש אז כשראה כה"ר מנחם כן נתפייס ליקח בת אחיו כדי שלא תנשא גיסתו הנז' ונשבע כה"ר מנחם על כך גם נשבעה גיסתו שלא להנשא וכאשר עברו קצת ימים נתחרט' האלמנה וכמ"ש יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא וכדי שיניח כה"ר מנחם לאלמנה שתנשא ושיפטור לה השבועה שנשבעה נתנה האלמנה עם האפטרופוס לה"ר מנחם שמנה אלפים לבנים וכן עשה ואחר שנשאת כמו ב' שנים ויותר הביאו לו לכה"ר מנחם אשה חדשה מקושטאנדינ' ונתפייס וקדשה ע"י סבלונות כמנהג העיר שמה וכפי דבריו לא נזכר כלל מהשבועה שנשבע שלא לקדש אשה זולת בת אחיו הנז' וכד אדכרו ליה אדכר ואמר שאמת הוא שנשבע כן אך אמנם כשנשבע היה אדעתא שגיסתו לא תנשא ואחר שנשאת אין עליו שבועה והטוען בעד היתומה אומר שכיון שנטל השמנה אלפים לבנים נתפייס ומחל התנאי ונשאר המעשה מהשבועה קיים ואינו רשאי להפטר מלקיים שבועתו עוד טוען כה"ר מנחם שהתירו לו עתה השבועה והגע עצמך שהשבועה קיימת ועומד במקומה אם תועיל לו ההתרה כיון שהשבועה היתה בשביל טובת הנאה ולתועל' היתומה ולדבר מצוה שהוא נושא בת אחיו דאע"ג דאיכא מאן דסני בת אחותו מ"מ פשיטא דלכ"ע מצוה יותר בבת אחיו מאשה דעלמא עכ"ז ילמדנו רבנו הדין עם מי:
תשובה
ה' יודע והוא עד כי שכוח לא אשכח אהב' הרב כמהר"ר בנימין זלה"ה כל עוד נשמתי בי ורצוני בטובת זרעו וכל יוצאי חלציו כאלו היו בני ולכן מגלה אני דעתי כי לא הייתי מטריח עצמי לחתור צד התר אם היה לכתחל' כי ודאי הטוב והישר הי' לקיים נשיאי בת אחיו וינוחו עצמו' אחיו בזה אבל מה אעשה שהד' קשה מב' צדדים א' כי האשה שנתקדשה לו עתה מה פשעה שתתבייש לבקש גט גם שכפי הנראה הוא מוכרח כבר במעשיו אחרונים ואין לאל ידו לנטות ימין ושמאל. עוד ב' שאומר שמעולם לא הי' רצונו בנשואין הא' מטעמים ידועים אליו ועוד כי היא קטנה עדיין לכן שמתי פני להגיד דעתי כפי מה שיורוני מן השמים דרך קצרה תחילה אני אומר כי צריך אני לבאר לפי ששמעתי יש חכם א' שאמר להר"ר מנחם שכיון שלא הזכיר התנאי שלא תנשא גיסתי בשעה שנשבע לישא בתה שאין התנאי כלום ושבועתו קיימת ועוד שהיה צריך תנאי כפול ואני אומר כי אלו דברים בטלים לע"ד כמו שאבאר כי בנדרי' ושבועו' אמדינן דעת הנודר והנשבע על מה הי' כונתו בגלוי דעת לבד סגי וכמו שמוכח ממשנ' וגמ' ומהפוסקים משנה מס' נדרים פ' הנודר מן הירק תנן אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר פשתן עולה עלי מותר להתכסות באניצי פשתן ר"י אומר הכל לפי הנדר טען והזיע והיה ריחו קשה אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ע"כ וכ' הרמב"ם פ"ח מה' נדרי' וז"ל כל הנודר או נשבע רואין דברי' שבגללן נשבע או נדר ולמדין מהם לאיזו נתכוון והולכין אחר הענין לא אחר משמעות הדבו' כיצד היה טעון משא של צמר או של פשתים הזיע והיה ריחו קשה ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם ה"ז מותר ללבוש ואינו אסור להפשילן לאחריו כו' עד היו מבקשים ממנו שישא קדושתו והוא ממאן ופצרו בו ונדר או נשבע שלא תהנה בו לעול' הרי אלו מותרות ליהנות לו שאין כונתו אלא לשם אישות וכן הרבה כיוצא באלו שם ומביאן הטי"ד סי' רי"ח הנך רואה ק"ו ומה התם שהדברי' שמוציא מפיו הם הפך מה שהוא אומ' שכך היתה כונתו עכ"ז אזלינן בתר כונתו ואמרי' אע"פ שאמ' שלא יעלה עליו כו' דמשמע שום עליה אמרינן שלא נשבע אלא להפשילן לבד גם אע"פ שלא תהנה משמע שום הנאה אמרינן שלא נשבע אלא לישא והטעם שאמדינן הדבר שבגללו נשבע כ"ש בנ"ד שאינו סותר משמעות לשונו מה שהוא אומר שהרי היו מפצירין בו שישא בת פ' ולא היה רוצה וכשא"ל שהיא לא תנשא לאיש אז נתחייב וכן הי' שהיא נשבעה ג"כ ע"ז א"כ ודאי שעל דעת כן נשבע שישא הוא את בתו ולא אחרת וזה היה ברור כי לא היה צריך לפרש כלל בשעת השבועה שהרי עד"כ נשבע ולא מיבעיא השתא שעברו הדברים כנז' בשאלה דפשיטא שהוא נאמן ואנן סהדי שהוא כן כיון שמתחלה היו מפצירין ולא היה רוצה עד שהיא אם הנערה אמרה שלא תנשא אלא אפי' לא היו הדברים עוברים כן אלא שנשבע ה"ר מנחם שלא לקדש אשה אלא הבחורה הנזכר' והיה אומר עתה בלבי היה בשעה שנשבעתי בתנאי שלא תנשא גיסתי אם הנער' הי' נאמן וראיה לדבר מ"ש הרמב"ם ה' שבועות פ"ב וז"ל לפיכך אם נשבע א' בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אבא וטעה לשוני והוצי' אכילה שלא היה בלבי הרי זה אינו לוקה עד שיודה בפני עדים וכו' עד וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנדר או נשבע אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה ע"כ הרי הדבר ברור שאם הנודר או הנשבע יאמר תנאי היה בלבי אפי' שלא הוציא התנאי בפיו מהני דדוקא מפני שאמר תחלה לא נדרתי ולא נשבעתי ואח"כ כשהתרו בו אמר אמת שנשבעתי אבל תנאי היה בלבי אז אין שומעין לו הא אם אמר כן מתחל' שומעין לו והטעם בכל דפיו ולבו שוין בעינן וליכא ומה שיש לעיין קצת שיאמר האומר תינח בשבועה שאדם נשבע מעצמו ולא נפיק מיניה מידי לאחר אמנם בנ"ד שהוא כה"ר מנחם נשבע לאחר שמת לא מהמנינן ליה וכ"נ מתשובת הריב"ש ז"ל וכמ"ש פעם אחרת להחמיר מטעם זה הביאה הב"י סי' רי"ח וז"ל ועוד דכל הני הוו בנדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו והולכין אחר כונתו משום דבעינן שיהו פיו ולבו שוין אבל במי שנותן מתנה לחברו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה אחר אמדנא אא"כ הוא אומדנ' דמוכח כו' עד וכגון זו כ' הרמב"ן בפ' י"נ דבנדר שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שאר דקדוקי התנאים אע"ג דבעינן הכי בתנאי שבין אדם לחברו דומיא דתנאי דבני גד ובני ראובן ע"כ מ"מ ממקום שבאנו משם נלמוד מה שרצינו שהרי כ' אלא א"א הוי אומדנא דמוכח כההיא דמי שהלך בנו למ"ה ונ"ד עדיף מאומדנא דמוכח ותדע שכן הוא שהרי כ' הרא"ש ז"ל בכלל ח' סי' ד' וששאלת ר' ששדך בתו אל ש' ונשבע לו שיתן לו עמה ה' אלפים זהובים לסוף ו' חדשים והיה לו לר' ממון רב בחובות ועל סמך שיגבה חובותיו נדר ועתה נתקלקלו החובות אם נקרא עובר על שבועתו וחייב מלקות אם הוא אנוס האדם בשבועה פרט לאנוס. תשובה אם אין לר' לפרוע לא מחובות ולא מקרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו ותשמישו אז הוא פטור משבועתו ואין עוברי עלי' כ"ז שאין לו במה לפרוע דאי' לך אונס גדול מזה שהיה לו ממון רב בשעה שנשבע ועתה הפסידו וכו' עד אבל ביתו וכלי תשמי' אפי' עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחוייב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב הרי כאן שאע"פ שנשבע לאחר והיה יכול לקיים שבועתו וא"ה אמר דאמדינן דעתיה דאדעתא דהכי לא נשבע עוד ראיה גדולה מ"ש מהררי"ק ז"ל שורש י"ז על הנשבע לפרוע למלוה בלי בקשה שהוא חייב להוליכו לאחריו במקום קביעותו מאחר שלא נשתנה מקומו מיום ההלואה דאדעתא דהכי נשבע ולא דמי לתשובה ספרדית שהבאת כאשר יפה כתבת שיש לחלק דהתם מיירי שהלך המלוה חוץ ממקום קביעות דירתו שהית' בשעת ההלוא' ע"כ. הרי שאפי' נשבע לפרוע בלי בקשה ומחוייב מכח השבועה להוליך המעות למלוה למקום דירתו עכ"ז היינו דוקא שלא שינה המלוה מקום קביעותו אבל אם שינה לכ"ע אינו חייב להוליכ' לידו משום דאמדינן דעתיה דאדעתא דהכי שישנה מקום קביעות דירתו לא נשבע מכ"ז למדנו בפי' דכל היכא שיש אומדן דעת דאדעתא דהכי לא נשבע הוי כאלו התנה בשעת השבועה וא"כ כ"ש וק"ו בנ"ד שעבר מה שעבר ביניהם וגם שהיא אם הנערה נשבעה כמוהו דפשיטא יותר מביעתא בכות' דהו"ל כאילו הר' מנחם התנה בפירוש שלא לקדש אשה אחרת אלא פ' בתנאי שלא תנשא אם הנער' אבל אם תנשא אין עליו שבועה כי טעם גדול יש בדבר ניכר לעין ולמופ' ראיה שכן עשתה אם הנער' בעבור זה שנשבעה שלא תנשא אך מה שיש להסתפק בנ"ד הוא זה דבשלמא אם האשה אם הנערה היתה נשאת שלא מדעתו של ה"ר מנחם ניחא שה"ר מנחם היה פטור משבועתו אבל בנ"ד שהיא נשאת ברשות ה"ר מנחם ונתנ' לו מעות כדי שיפטו' אות' משבועת' נמצא התנאי משבועת ה"ר מנחם בטל והשבוע' קיימת וראיה ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ו על מי שגרש אשתו על תנאי אם לא יבא עד זמן פ' ובתוך הזמן בטל התנאי יראה לי שמותר לינשא לאלתר וא"צ להמתין עד שיגיע התנאי כי בביטול התנאי חל הגט למפרע משעת נתינה כאילו הגיע זמן התנאי ונתקיים והביא ראיה לדבריו מדברי הר"ם במז"ל שכ' בה' גטין פ"ח וז"ל ה"ז גיטיך ע"מ שתתני לי כלי פ' או בגד פ' ואבד אותו כלי או אותו בגד אע"פ שנתנה לו חלף בדמיו אינו גט עד שתתן לו אותו כלי או אותו בגד או שיבטל התנאי עכ"ל. הרי שכ' שאף במקום שנתינת הדמים אינה מועלת ולא מחילה כיון דלצעורה קא מכוין אפ"ה ביטול התנאי מועיל דמלתא דפשיטא הוא דדבור מבטל דבור לקיים המעשה ע"כ מדברי הרא"ש. מכ"ז היה אפשר להסתפק בנ"ד נמי שמא אמרינן נמי דדבור מבטל דיכול לקיים המעשה שהרי ה"ר מנחם נשבע לגיסתו שישא בתו ע"מ שהיא לא תנשא ומחל לה התנאי שתנשא והתנאי בטל והמעשה קיים כמו התם שבביטול התנאי חל הגט למפרע משעת נתינה ה"נ נימא מביטול התנאי חלה השבועה למפרע משע' שנשבע כאילו לא היה שם תנאי זה הוא מה שאפשר להסתפק בנ"ד ומ"מ נרא' בעיני שה"ר מנחם פטור משבועתו דלא ילפי' מגט כמי שגם הרא"ש חלק בין גיטין לקדושין בענין זה והתשובה ארוכה ומה שכללתי מדבריו הוא שאין מדמין ענין לענין שבגרושין ודאי התנאי אם בטנו בטל ונשאר המעשה מהגט כי מה תאמר הרי לא קבלה הגט אלא אדעת' דהכי וכמו שכן נראה שהוא דעת הא לא בעי' דעת האשה בגט כו' ומש"ה קתני בפ' מי שאחזו הרי גיטיך ע"מ שתתני לי ר' זוז הרי זו מגורשת ותתן וגבי קדושין בפ' האומר קתני האומר הרי את מקודשת ע"מ שאתן ליך ר' זוז הרי זו מקודשת והוא יתן דגבי גט לא הוה מצי למתני על מנת שאתן לך ר' זוז הרי זו מגורשת והוא יתן דאפ' להיות מגורש' אע"פ שלא נתן אם בטל התנאי ע"כ. ופי' הכי הוי ודאי אם בטל הוא התנאי בין אם היא תרצה ובין לא תרצה אבל בקדושין אינו יכול הוא לבטל את התנאי אם לא תרצה היא שאין אשה מתקדשת אלא מדעת' א"כ אני אומר דדוקא בגט הוא דאמרי' הכי כיון שהיא מגור' בע"כ מתחלה כשקבלה אדעתא דהכי קבלה כמו שירצה הבעל אבל בנ"ד הוא לא נשבע אלא על תנאי שלא תנשא וא"כ כל עוד שלא תנשא השבועה קיימת נשאת בין בהתר בין ברצונו בין שלא ברצונו אין כאן שבועה דבשעה שנשבע לא חל השבועה אלא אדעתא שלא תנשא ועל תנאי זה נשבע ואם תנשא אין כאן שבועה כי בדעתו תלוי ולא הוי כמו גט שתלוי בדעת הבעל בין שירצה הבעל ובין שלא ירצה וכדי להמתיק הענין יותר אבאר דברי כי בשבועה כתיב נפש כי תבטא בשפתים שבשעת בטוי חלה השבועה אבל לא שתחול השבועה בזמן שאינו מבטא כי פיו ולבו שוין בעינן ובשע' שנשבע לבו היה בתנאי ואח"ז כשבטל התנאי לב איכא פה ליכא ועוד נר' לע"ד טעם אחר שאין לדמות נ"ד לגט דהתם בגט כשאנו אומרים שנתבטל התנאי נתקיים הגט דאל"כ מה מועיל בטול התנאי אבל בנ"ד לא נאמר כן שכבר מועיל בטול התנאי שהיא לא היתה יכולה להנשא מצד חומ' השבועה שהיא נשבעה וכשבטל התנאי וקבל המעות להתיר לה השבועה שתוכל היא להנשא כבר הועיל לה הבטול: אך אמנם לא נאמר שתעשה שתי פעולו' שתהיה מותרת וישא' הוא בשבועה בלי תנאי. ע"כ נראה לע"ד שהדין דין אמת שה"ר מנחם פטור ומותר מן השבועה וא"ה אני אומר לרווחא דמלתא שטוב שיתירו לו והמתירים בנדון כזה אין להם עון אשר חטא דאע"ג שהנשבע לחברו ובפרט שקבל טובת הנאה ממנו כנ"ד אין מתירין לו אלא מדעתו ואם התירו יש מחלוקת אם מועיל ההתרה ואפי' לדברי האומרים שיועיל מ"מ כתב הריב"ש ז"ל שהמתירים שלא מדעת המשביע ראוי לייסרם ולהענישם מ"מ בנ"ד יכולים להתיר אפי' אם היתה השבועה קיימת מה שאינו כן לע"ד כמ"ש וטעמא דאמי' שאפי' היתה השבועה קיימת שהיו יכולין להתיר היינו לפי שלעת הזאת כבר קדש כה"ר מנחם וקריב שהוא מוכרח במעשיו ואין תועלת לנערה במה שלא יתירו לו וכ"כ הר"ן ז"ל בכיוצא בזה וכן הרשב"א ז"ל הביא הב"י סי' רכ"ח וכ"ש וק"ו בנ"ד שאין צריך התרה רק לרווחא למלתא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |