שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/צב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ראובן שנשבע יח' עם ט' בני אדם וכל אחד נשבע על דעת כלם לכל דבר שיסכימו רובם וכשנתייחדו אלו העשרה היה על ענין מסים וארנוניות שהיו אומרים שפלוני ופ' ראשי הקהל היו עושים לתם עול ועל זאת הסב' נקהלו לעמוד על נפשם ונשבעו השבוע' ההיא הסתמית כדאמרן ויהי כי ארכו הימים ונפל מחלוקת בין הקהל ע"ד קיום הבעל תורה ורובם מאותם המושבעים יצאו מהקהל באומרם אין רצוננו בשום בע"ת אשר היום בעיר ורוצים להכריח לראובן המושבע עמהם אשר לא הלך אחרי שרירות לבם ללכת אחריהם בכח השבועה ההיא מאחר שכך הסכימו רובם מי אמרי' דשבועתם דוקא קאי אמאי דסליק מיניה דהיינו מסים וארנוניות אבל לא למיפק מבי כנישתא דהאי מלתא מעולם לא סליק אדעתייהו או אמרינן דקאי אכלהו מילי דעלמא ואפילו על מלתא הדא ואת"ל דאין הכי נמי דאכלהו קאי תו איכא למידק מדוכתא אחרינא דהא כלהו ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני לשמוע ד"ת ולהחזיק בה ואינהו אמרו אין רצוננו בשום ב"ת אשר היום בעיר ומנו לבטל ת"ת קצת זמן א"כ בטלה מעיקרא ועל טענתייהו דא שארית הקהל נתקבצו ונשבעו שבועה חמורה ע"ד ג' חכמים אשר נקבו בשמות להחזיק הבע"ת אשר היה בקהל כדי שלא לבטל ת"ת אפילו שעה אחת כי היא חיינו ואורך ימינו וראובן זה נקשר בשבועה זו עמהם. ואחר כמה ימים הנפרדים קבלו עליהם למרביץ תורה האחר אשר היה בעי' והשתא אומרים לראובן כבר אית לן בע"ת מי אמרינן כבר בטלה אותה השבוע' מעיקרא וחייל עליה דראובן האי שבועה בתראה או לא ילמדנו רבינו הי מנייהו קיימת וישפר קדמוהי ישיב תשובה די צריכא לן טובא:
תשובה
תחלת כל דב' אני אומר כי ידוע מ"ש ז"ל בריש סנהדרין האי תיגרא כו' והיה לנו להרפות ידינו מן המחלוקת ולרדוף ולבקש השלום כי די לנו מה שאנו נרדפים מן האומות בכל יום כו' ולעיקר הדין אני אומר כי אין ספק שדבר זה צ"ע ושיקול הדעת וזה כי לכאורה היה נר' לדמות דין זה להא דתנן פ' הנודר מן הירק רבי יודה אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה אמר קונם צמר ופשתי' עולה עלי מותר להכסו' ואסור להפשיל לאחרי' ופרש"י להפשילו לאחריו לעשות משוי מאות' מינין דבענין שנצטער נדר דהיינו לטעון ולא לכסו' ולהכי מותר לכסו' ואע"ג דר' יהודה הוא דקאמר הכי ונר' דהוי יחידאה מ"מ הכי הלכת' דאזלינן בתר כונת הנודר וכמ"ש הפוסק' גם אין כונתי עתה לבאר מחלוק' המפרשים אי פליג מתניתין אברייתא אי לא אלא למה שצריך לנ"ד שנר' שאחר שהיו נושאין ונותנים על ענין המסים והעול' הנעשה מראשי הקהל וע"ז נתועדו ועלתה הסכמתם כנז' נר' שלא קבלו החומרות להיות מוסכמים לדעת הרוב רק באותו ענין לבד כי הלכ' זאת היא רווחת בישראל שיש לילך אחר כונת הנודר כמ"ש בסוף פ' קונם היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שיהא נהנית לי לעולם וכן כו' הרי אלו מותרות ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשם אישות היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו אמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מות' ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה ע"כ. וכבר נר' ברור דהאי בבא בתרייתא עדיפא טובא מקמייתא דאלו קמייתא אזלינן בתר הנודר ואין אנו סותרים דבריו מכל וכל שהרי ענין האישות הנאה היא ואמרי' שלא היה כונתו רק לענין האישות שהיא הנאה גדולה אבל בשנדר שלא ליכנס לבי' וטיפת צונן כו' שהדברי' ברורים ואין סובלים שום פי' א"ה אמרינן שיש לנו לילך אחר כונת הנודר א"כ היה נר' דבנ"ד כ"ש וק"ו שיש לנו לילך אחר כונ' הנודר שהו' בענין המסים לבד כיון שאין אנו סותרין דבריו כלל כן היה נר' אלא שאחר העיון נר' שאין טענה זו מספקת לסמוך עליה וזה למ"ש הרי"בש בתשו' סי' קצ"ה וז"ל ועוד דכל הני הוו בנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו והולכים אחר כונתו משום דבעי' שיהא פיו ולבו שוים אבל כל שנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה אחר אומדנא אלא א"כ הוא אומדנ' דמוכח כו' עד ולכן בנדון זה הולכי' אחר לשון המתנה סתם ולא אחר לשון שאלת רבי אברהם אף אם יהיה נר' מלשונו שהי' רבי חיים נגרר אחריו והנדר שנדרו הקהל א"כ כיון שהוא על קיום המתנ' משמעותו בהכרח כמשמעות המתנה ע"כ. גם בנדון שלנו נר' דדמי יותר לנודר לחבירו מלנדר שנודר האדם בינו לבין עצמו שהרי אנו רואים בפי' שכל א' ביטל דעתו מפני הסכמת דעת הרוב וא"כ נר' שצריך אומדן גדול דמוכח כדי שנאמר שדבר זה לא נכנס בקבלת החומרו' כיון שמכ' הסתם משמע דגם זה נכנס בכלל השבועה. וטענה שכל ישראל מושבעים כו' נר' בעיני דלאו טענה הוא והטעם שהם לא נשבעו לבטל ת"ת ח"ו רק נשבעו סתם וקי"ל שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל שנשבע לבטל את המצוה ואין שבועה חל על שבועה וכבר מושבע מהר סיני לאכול מצה אבל האומ' שבוע' שלא אוכל מצה סתם אסו' לאכול מצה בל"פ משום דשבועה חל לבטל את המצו' בשב וא"ת בכולל ועוד כתב הרי"בה סי' שס"ה על מי שנשבע שצא לישא אשה על אשתו שהשבועה חלה אפי' אין לו אלא בן אחד ואשתו זקנה שאינה יולדת וכתב הטעם שהרי כלל בשבועה זו דברים אחרים יעויין בספרו ועם היות שכתב דהיינו דוקא בשב ואל תעשה אבל בקום עשה לא חל וכמ"ש בשם הרמב"ן שאין אומרים לאד' עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך. י"ל דנ"ד נמי שב ואל תעשה מקרי שלא ילכו לאותו בית הכנסת וא"כ נר' שחלה השבועה הראשונה ועוד טעם אחר נר' בעיני דלא מיקרי ב"ת במה שאינם רוצים בבע"ת הנמצאים אז בעיר שהרי אין ללמד תור' אלא ממי שלבו חפץ בו ובזה השתדלו בעד חכם אחר מרביץ תורה יטו אליו חפצם וכבר הייתי יכול להאריך בזה ובטעמי' אלא שכונתי לקצר לאפס פנאי אמנם חוזרני לומר שאחר שראובן נשבע עם הצבור ונתקשר עמהם בקיום הבע"ת בשבוע' ע"ד רבים צריך לדקדק מאד בזה דבשלמא אם לא היה נשבע שבועה זאת האחרונ' היינו יכולין להטות עצמנו ולהחמיר על ראובן שיקיים השבוע' שנשבע ונתקשר עם חבריו אפי' היה מקום לצדד ולהקל מעל ראובן השבועה מ"מ בספק כל דהו היה ראוי להחמיר על ראובן מפני חומר השבועה אבל עתה חומרא זאת היא חומרא דאתי לידי קולא גדולה היא השבועה הב' לכן שמתי את לבי לראות ולקיים עצמי ולומר שהשבועה השנית קיימת ושיש לנו לומר שגם שיהיה האמת כמו שאמרנו דלא אמרינן ומקלינן רק בשבועה או נדר שאדם נודר או נשבע בינו לבין עצמו אבל כשנודר זה נשבע לחברו כנ"ד צריך אומדנא דמוכח כדי שילך אחר הכונה אעע"י שלא נתפרש מ"מ נר' בעיני דאין לך אומדנא דמוכח טפי מהאי דאנן סהדי דעל דעת כן לא נשבע לצאת מן בית הכנסת אשר היו רגילי' אשר הוא מצוה גדולה לאדם לקבו' מקו' קבוע לתפלתו כמו שלמדו מפסוק אל המקום אשר עמד שם גם מצוה ברוב עם שאינו דומה מרובים העושים את המצוה כו' ואם נשבעו לעמוד על נפשם ולילך אחר הסכמת רובם היינן בעמדם תוך בית תפלת' הקבוע להם והם שיצאו חטאו לנפשם וזה ראובן זכה במה שעשה שלא להתפרד מן הצבור ונקשר עמהם לדבר מצוה וכ"כ הרי"בש בתשו' הנ"ל שאע"פי שהוא כתב שהיו חייבים הקהל לשמור נדרם עם ר' חיים מן הטע' שכתבתי מ"מ כתב וז"ל בכל מה שנר' ברור שנתלית מתנת' בהיות הסופרים ראוים והגונים ונאמנים במלאכתם דודאי לא עלה על דעת שיתנו הסופרות לחשודים על העבירו' וזהו אומדנא דמוכח אפי' אם לא נכתב וגו' עד ולז' לא עברו הקהל על הסכמתם כשסלקו את ר' אברה' גם אני אומר שלע"ד לא עבר ראובן על הסכמת חברו לצאת מן הקהל באומדנא דמוכח דע"ד כן לא נשבע לעולם זהו מה שנל"עד ולהיותי מירא' הורא' ובפרט בענין שבועה איני רוצה לסמוך על דעתי אם לא יסכימו ב' בעלי הוראה למה שאמרתי אבל מ"מ אם יסכימו החכמים הייתי גוזר על הנשבעים שיתועדו יחד ויתירו הקשר שכמעט נר' קשר רשעי' ח"ו אפי' שנתועדו על ענין המסים שכפי הנר' רוב הקהל הם כנגדם ואלו רוצים ללכת אחרי שרירו' לבם כנגד תקנ' הקהל וא"כ הוא קשרם אינו קשר והרי הם כיחידי' כנגד הרוב וכמ"ש רש"י בתשובה והביאה המרדכי וז"ל והשיב רש"י על אותו ששמע שצבו' ממשמשים עליו לגזור גזרתם ונשבע שלא לקיי' שבועת' ואח"כ גזרו עליו אם צריך לקיי' אם לאו כך ראיתי שהנשבע לעבור דרך צבור נשבע לשוא כו' וצלל במים אדירים והעלה חרס בידו ולא נפטר מתקנת הקהל אע"פי שקדמה שבועתו לגזרתם ע"כ וא"כ אם הדברי' הבאים בשאלה כנים הם וראשי הקהל מה שעושי' עושים ברשות הקהל קרוב הדבר שקשר' שעשו אינו קשר ש"ק גם כתב הרא' ש בתשו' שהסכמ' הקהל תלויה ברוב דעות שעל כל חלוקי דעות אמרה תורה אחרי רבים להטות מכל זה היה נר' שאלו העשרה שנתקשרו להלוך נגד ראשי הקהל אם הם הראשים עושים מה שעושי' ברשות הקהל הי' העלו חרס בידס וכמעט נר' שלא היה צריך התרה אם לא שמפני חומר השבועה אומר אני שטוב וישר בעיני לגזור עליהם מה שאמרתי למעלה אם יראה בעיני החכמי' השלמי' מורי ורבותי אשר בעיר הלזו הנר' לע"ד כתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |