שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/צא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ראובן היה נשוי אתלאה זה קצת שנים ולא ילדה ולאחר ימים נפטר ראובן לבית עולמו ונשארה אשתו זקוק' ללוי ליבום שהיה אז כמו בן ט"ו שנים או ט"ז שנה ויבמה ונשבע לה שלא ישא עליה אשה אחרת בתוך עשר שנים ולאחר הי' שנים אם ירצ' לקחת לו אשה אחרה ולא תרצה לאה לעמוד אצלה נשבע שיגרשנה ויפרע לה כתובתה ושהה היבם לוי הנז' כמו ח' או ט' שנים עם לאה ובראותו שלא ילדה הלך אצל ג' בני אדם ואמר להם רבותי דעו שלאה אשתי אינ' יולדת ושהיתי עמה כמו ח' שנים וקרוב לט' ולא ילדה ולא נתעברה כלל וכבר הגיע ליפר' שרוב הנשים שהגיעו לפרקה אינן יולדות שכבר הוא בת מ"ו שנה ואלו יותר ולכן תתירו לי שבועתי שנשבעתי לה שלא אשא אשה אחרת עליה שאני רוצה לקיים מצות פריה ורביה והתירו לו אותם הג' אנשים השבועה הנז' שלא מדעת' והלך וקדש אשה אחרת ועתה לאה שואלת מלוי בעלה הנז' שיתן לה גיטה וכתובתה כתנאי שכתב בשטר כתובה ובעלה לוי הנז' השיב שעדיין אינו מחוייב לתת לה הגט והכתובה שעדיין לא נשא אשה וכשישא אז ישיב לה דבר כפי מה שידינו דייני ישר' ע"פ תורת מרע"ה ויורנו המורה אם ההיתר שהתירו לו ג' אנשים ללוי שלא מדעת לאה אי הוי היתר או לא ואת"ל דלא הוי היתר אם הקידושין בכלל השבועה או נאמר דלא נשבע אלא שלא ישא דהיינו נשואים גמורים ואת"ל דהותרה השבועה ומותר ללוי להכנס עם ארוסתו לחופה אם אחר תשלום העשר שנים תשאל אשתו הראשו' לאה שיגרשנה ויתן לה כתובתה כנראה מהתנאי השני אם מחוייב לגרש מכח השבועה או דילמא אין השבוע' אלא שלא ישא אחר עשר אבל הנשואה כבר לא:
תשובה
ה' יודע ועד כי חשבתי שלא הייתי צריך ליכתוב בענין זה יען כי מעשים בכל יום שסמכו על המקילים בענין כזה שהרי רבים וגדולים הם אם לא דקלא דלא פסיק שיש במקומנו מי שרגיל להקל ובמקום שאמרו להחמיר ובענין זה פצו שפתיו והרא' בדבריו לקנטר נגד המתירים ע"כ אמרתי עת לעשות לה' ולהגיד כי בוידוי שאנו מתודים ביום הכפורים מיוסד ע"פ הר' נסים זצ"ל אומר את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי כי להכעיסך נתכונתי ועל כן יורה כי כמו שאין ראוי להתיר האסור כך אין ראוי לאסור המותר וכבר חתמתי בפסק שכתב חברנו הח' החשוב כה"ר נחום הכהן י"א אשר הורה טעם המספי' להתיר בדיעבד וחי נפשי כי כפי השגת ידי הנז' כתב כל הצורך לענין הדין והיה די והותר למה שכתב שכנגדו ודבריו נוכחים וישרים להולכי' בדרך ישר ובלתי מבקשים אורחות עקשים גם כתב כי המתירים לא טוב עשו והיו ראוים לייסר כמ"ש הריב"ש ז"ל גם בזה הראה כשרותו וישרותו להסיר מעליו ומעל חבריו לזות שפתים ולהיות יעדתי להאריך בענין זה על הדברים הנוגעים בזה הענין מלב' ענין ההתרה אמרתי אשר נדרתי אשלמ' וזה החלי אומר שצדקו דברי המתירים בדיעבד אחר שרבו הפוסקים המקילי' בענין ההתרה כאשר התירו בדיעבד והם הרמב"ם כמו שמוכיח הרב הגדול הר"ר דכ"ץ גם התוס' אשר מימיהם אנו שותים תמיד גם רבינו תם וסמ"ג והרא"ש ובנו הטור והריב"ש והאחרונים אחרים ומי הוא זה ואי זה הוא אשר ימלאנו לבו להטי' דברי' נגד האלי"ם האדירי' האלה וכל זה אפי' לא היתה ההתרה לדבר מצוה גם ר"ת והרא"ש והטור דעתם כן שמועיל בדיעבד אפי' שקבל הנשבע טובת הנאה מן המשביע כמ"ש הטור בפי' וכ"ש וק"ו במקו' שהנשבע לא קבל הנאה ועוד שההתרה היתה לדבר מצוה שהיה אפשר לומר שאפי' לכתחלה היה ראוי להתיר ומה שאני אומר שאין כאן קבלת טובה לנשבע אע"פ שלכאורה אינו נר' יש לי להוכיח שכן הוא האמת והטע' שאע"פ שפי' המפרשי' כי מרע"ה בשבועתו שנשבע הוצרך לילך למדין כי שם נשבע ושם צריך שיתירו כיון שקבל טובה ממנו כי רצה ליתן לו בתו מ"מ בנ"ד יש לסמוך ולומר דאינו כן מטעם דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא כמו שאמרו שהיא רוצה אפילו במוכה שחין יותר מלהיו' גלמודה ויחידה ועל זה אמרו טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ואע"ג דכל הני טעמי דלא עמדו בענין מרע"ה כנז' מ"מ בנ"ד הם טעמי' צודקים ואמתיים וטעמא דבשלמא כל אשה שהיא עומדת על בחירתה ודעתה איכא למימר שעושה טובה עם האיש אשר בחר' בו אבל בנ"ד שאשה זו היתה זקוקה לו ואשה הקנו לו מן השמים ומדין תורה יכול לבא עליה בעל כרחה וכן הדין שקונה אותה אפי' שהיא אנוסה משא"כ באשה דעלמא דאין אשה נקנית לבעל אלא ברצונה בהא ודאי הוא הוא אשר עשה עמה טובה ולא היא עמו ואעפ"י שנפל מחלוקת בין הפוסקים אי מצות חליצה קודמת או מצות ייבום קודם ואיכא למאן דאמר כייפינן על החליצה מ"מ כבר נקבעה הלכה בזמננו שלא לכוף ומעולם לא ראינו מי שכפו אותו לחלוץ וא"כ נמצא שהיה בא מידו לעגנה אפי' לא תרצה היא להתייבם וממה שראינו כמה חשו חכמים ע"ה לעיגונא דאתתא וכמה קולות הקלו משום חשש העיגון נוכל לדון כמה קשה ממות קושי העיגון לאשה ואיש זה בזמן שנפל' יבמת' לפניו היה רך בשנים והיה יכול לסבול להיות בלא אשה זמן רב מה שלא היתה היא יכולה לסבול א"כ בודאי הוא הוא אשר עשה הטובה עמה כנז' וא"כ לכ"ע אם התירו מותר אפי לדעת הראב"ד והרשב"א ז"ל כמו שנראה מדברי מהררי"ק ז"ל גם ההתרה זו שאמרתי שהיתה לצורך מצוה הדבר ברור מצד עצמו שאין לך מצוה גדולה מקיום פריה ורביה שכל מי שאינו מקיים אותה ממעט את הדמות והיא מצוה ראשונה שבתורה ואע"פ שלכאורה יאמר אומר שאחר שחז"ל נתנו שיעור לאדם עשר שנים אחר שנשא אשה להמתין לה לראות אם תתעבר וכ"ש זאת שהיה לו שבועה וזה אכלה פגה כי לא המתין עד תשלום העשה יאמר האומר שאינה התרה למצוה האמת כי ב' תשובות בדבר א' דאע"ג שהאדם אינו נענש בתוך העשר כיון שמה שהמתין ברשות חז"ל המתין והתורה אמרה לא תסור מן הדבר גו' מ"מ אין ספק שמצוה על האדם להשתדל לעשות ולקיים המצוה וליקח אלף נשים אפי' בתוך העשר עד יקיים המצוה אם ירצה ויכוין לבו ומעשיו לשמים וא"כ השבועה היא אריה דרביע עלויה ובהתרת השבוע' יכול לקיים המצוה א"כ ודאי דלצורך מצוה הותרה לא לדבר הרשות ח"ו עוד תשובה ב' דמאי טעמא אמור רבנן שימתין י' שנים ואח"נ מדין התלמוד חייבין ב"ד לכופו לישא אשה אחרת משום דאמור רבנן אולי באלו העשר שנים תגיע לה הריון אבל שעברו עשר שנים ולא נתעברה אמרו שכופין אותו לישא אשה שכבר אבד' תקוה מזאת א"כ בנ"ד שכבר הגיע אשה זו לזמן שרוב הנשים שהגיעו לפרקה פסקו מלילד שהרי היא בת מ"ו שנה ויותר א"כ בודאי שאשה כזאת אין חלוק בין י"א לתוך עשר ואע"ג שנראה שכל עוד שיש לה אורח כנשים ראויה להתעבר מ"מ בזמננו זה אנו רואים בלי ספק שרוב הנשים שהגיעו לפרק אשה זו תוחלתן נכזבת מלילד ואין ספק שכל מה שדברו חכמים בדברים כאלה לא דברו אלא ברוב דאלת"ה עשר שנים שנתנו הרי אנו רואים נשים שממתינות עד י"ב שנה עם בעליהן ואח"כ מתעברות אלא שחז"ל לא אמרו אלא של הרוב כי דרור א' לא יעשה קיץ. ואעפ"י שאין לי ראיה גמורה שאשה המגע' לפרק אשה כזאת ששוב אינה ראויה לילד ואפי' שעדיין לא פסק אורח כנשים מ"מ כדמות ראיה יש לי משאלה ששאלו להריב"ש ז"ל והיא סי' צ"ח שכתוב שם וז"ל וכן עשה יעקב נשא רבקה ולא היתה ראויה להריון שהיתה בעלת שנים בת ארבעים שנה ויותר ע"כ. הרי שלא תלה הענין בשלא היה לה אורח כנשים שא"כ זה היה ראוי לומר שהוא סימן חותך וכמ"ש הכתוב חדל להיות לשרה גו' אלא ודאי שאשה זו היתה לה ארח כנשים ואפ"ה לפי שהיתה בת מ' שנים ויותר אינה ראויה להריון קרי לה ואע"ג שיש לאומר שיאמר כי אין ראיה מדברי השואל מ"מ דמות ראיה איכ' וכל שכן שיש להביא ראיה מדברי הריב"ש ז"ל בעצמו שהרי כתב וז"ל בתשובתו לשואל א"כ קבלה זו שקבל עליו יעקב שהיא בלשון שבועה דקאסר נפשיה אחפצא דין שבועה יש לה ואינה חלה לבט' את המצוה דמושבע ועומד מהר סיני הוא. אלא שמצד אח' אני חוכך בזה להחמיר לפי שגם בשבועות אם כולל כו' עד וא"כ בנדון זה שקבל עליו סתם שלא לישא שום אשה אלא ברצון רבק' הרי כלל בשבועתו אף הנשים שאינו מצווה עליהן משום פריה ורביה ומגו דחיילה כו' ואם איתא דלדעת ריב"ש עדיין רבקה אשר שאלו לו עליה ראויה היתה להריון למה טרח לבקש חומר' מצד דחלה השבועה ע"י כולל תיפוק ליה שאפי' שלא חלה מ"מ עדיין לא נשבע זה לבטל את המצוה כיון שאשה זו עדיין ראויה להריון דפשיטא שהנשבע שלא לישא אשה על אשתו בהיותה ראויה להריון שאינו נשבע לבטל את המצו' אלא שלהיותה בלתי ראויה להריון לכך קרי לה לבטל את המצוה. ועוד דאלת"ה למה נהגו קדמונינו ז"ל להשביע לבטל המצוה שלא לישא אישה אחרת עליה אלא ודאי שכל עוד שראויה להריון אינו נשבע לבטל את המצוה אלא שלהיות רבקה בת מ' שנה או יותר שלא היתה ראויה להריון היתה שבועת יעקב לבטל את המצוה ולא תלה אלא מטע' כולל כנז' שם. שמעינן מהכא שכיון שאשה זו בת מ"ו שנים ויותר אינה ראוייה להריון וכיון שאינה ראויה להריון כמעט נראה שכח השבועה נחלש ונדלדל עד שכמעט היה אפשר לומר שהיתה שבועה בטעות או שלא חלה כמו שנרא' מדברי רשב"ץ בתשו' א' גם הריב"ש בתשובה זו אלא שאני חוכך להחמיר מטעם הכולל כנר' דלא ברירא ליה טובא ואחרי הודיע ה' לנו את כל זאת בזה הענין מי הוא שיהרהר אחר האיש הזה אשר נודע אלינו בבירו' שכוונתו לשמים וגם מה שעשה ראשונה בקיום מצות יבום שיובם לא היה רק לקיים המצוה ולקיים מצות אמו העניה וכל זה בחושבו יקים שם לאחיו ועתה שראה שאבדה תקוה מזאת האשה בקש לו מנוח שיתירו לו שבועתו ועל נפשי דאי לא דמסתפינא אמינא דאפי' לכתחלה היה ראוי להתיר לו אחר עשותו מאמצי כחו לרצות ולפייס אשתו מ"מ פשוט מיהא דודאי איש זה כיון שהותר לו השבועה הרי הוא מותר לישא אשה בת בנים ואין עליו עון אשר חטא כלל ובפרט כי נאמר לי שכבר בקש לפייסה והיא כחרשת לא שמעה ולא הטה אזנה והעני הזה מה יכול לעשות כ"ש שכפי הנראה הזמין לו ית' אשה הראויה לו לקדשה שמא יקדמנו אחר אם היה ממתין יותר והרי מצינו שהתיר רבינו נסים גאון לארס אפי' ביום ט' באב יום המר והנמהר כדי שלא יקדמנו אחר וכן הרמב"ם ז"ל וכ"כ הטו' ז"ל דהכי איתא בירו' ועוד התיר הרמב"ם ז"ל ליארס אשה אפי' ביום ראשון של אבלו' מהאי טעמא ואעפ"י שיש חולקי' מ"מ שמעינן מיהא כמה חשו לשמא יקדמנו אחר וא"כ מכל הני טעמי אית לן למימר דאין לתפוש על המתירים כלל ע"כ מה שראיתי לכתוב בזה החלק: ולענין החלק השני שגם שאפי' שלאיש הזה עדיין לא הותרה לו השבועה שמ"מ לא עשה עדיין דבר יוכלו לערער עליו מחמת השבועה כיון שאין כתוב רק שלא ישא כו' והוא עדיין לא נשא רק קדש לבד איני יודע מה מקום מצא המערער לערער בדבר הזה שהרי בכל התלמוד כפי מה שהשיג' ידי לא נמצא לשון ישא בענין זיוג רק לשון נשואין ממש לא אירוסין וכמו שגם בזה כת' הח' ה"ר נחום י"א הרי אמרו לעולם ישא אדם בת ת"ח שאם מתאו גולה מובטח לו שיהיו [בניו] ת"ח לא ישא אדם אשה ממשפח' מצורעין לא ישא אדם אשה במדינ' וילך לישא אשה במדינה אחרת וכא לה רבים אין מספר ובנדרים ובשבועות קי"ל הלכה רווחת שיש לנו לילך אחר לשון בני אדם וכ"כ הר"ן ז"ל בהלכות נשים בשם הרמב"ן כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון ב"א וכ"ה בשבועות כדאיתא בפרק שבועו' שתים בתרא ולא עוד אלא אפי' במקום דאיכא חלוק בלשו' אזלינן בתר הרוב כמו שנראה מדברי הטור ז"ל בסי' ר"ח ועם שיש מקום שצ"ע בדבריו מ"מ אין כאן מקומו כי בנ"ד הכל אומרים בלשון הקדש לענין נשואין גמורים ישא ולקדושין אירוסין ליארע ולהנשא. ובלשון לעז אישפוזאר או קאזאר וזה דבר ברור שלא יחלוק עליו אלא הרוצה לחלוק בלי טעם וגם שהיינו רוצים להחמיר מצד הכונה גה בזה אני אומר דפשיטא שהדבר ברור שאין חשש האשה רק עלהנשואין כי אין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה וידוע שהארוסה אסורה לארוס וכמו שאנו אומרי' בנוסח הברכה ואסר לנו הארוסות וארוס הלכה רווחת שאינו יורש ארוסתו ולא מטמא לה סוף דבר שאין לו עמה רק שאסרה וכי יעלה על דעת שחרם שהחרים רגמ"ה שלא ישא אדם אשה על אשתו שאם יקדש אשה שנא' שעבר על החרם ח"ו שיאמר זה מי שיש לו מח בקדקדו עוד אני אומ' ראיה לזה שהרי שנינו בפ' הנודר מן הירק רי"א הכל לפי הנוד' טען והזיע והיה ריחו קשה אמ' קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ופרש"י וז"ל והיה ריחו קשה כו' ואסור להפשילו לאחריו לעשו' משוי מאותם מינין דבענין שנצטער נדר דהיינו לטעון ולא לכסות ולהכי מותר לכסו' ובברית' היה לבוש צמר והצ' ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון ופרש"י שלא נדר אלא מלבוש שהרי היה מצטער ממלבוש ופסקו הפו' ז"ל דהלכה כר' יודה ש"מ דאפי' בלשון אחד שסובל כפי משמעותו ב' ענינים טעינה או לביש' אפ"ה כשיש הוכח' לאחד מהם אמרינן לאותו ענין נתכוון וכ"ש לדעת הר"ן ז"ל דס"ל דעל הסתם לבישה משמע ולא טעינה ואפ"ה אם היה טעון אמרינן מתוך כך נדר ואסור בטעינה ומותר בלבישה ועתה בנ"ד מעיד עלי שמים וארץ בכל מה שידע' שבשעת הקדושין שהמנהג להשביע למשדך שלא יקדש בת ישראל רק פלונית א"כ בשעת קדושין קדושין ובשעת נשואין נשואין וכיון ששבועה השביעוהו בלשון שלא ישא והנה בשעת נשואין ראוי לומר שלדעת נשואין השביעוהו ואין לו' בנ"ד תיפוק ליה שבועה דמשעת שידוכין כי כאן לא היו שדוכין רק נשואין כי יבמה היתה כנז' וא"כ אפי' היינו אומרים שלשון ישא היה סובל ב' המשמעיות היה ראוי לדין כפי הענין המוכיח שהוא זמן הנשואין בהיות שעינינו רואות שדרך לומר בשעת שידוכין שלא יקד' כו' וכן היה אפשר להוכיח זה ג"כ שתנאי הב' כתוב כשירצה לקחת שהוא לשון קדו' כמו שלמדו מפסוק כי יקח כו' וראיתי להביא ראיה למען יסתם פי כל מערער בדבר הזה דבמסכת יבמו' פרק ב"ש גרסי' תנא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונשאת משו' ר' יודה בן בתירא אמרו נישואיה הן הן מיאוניה איבעיא להו נתקדשה מהו ת"ש קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה משום ר"י בן בתירה אמרו קדושיה הן הן מיאוניה והשתא משמע ודאי דאי לאו דאשכח תלמודא ברית' בקדו' אמינא דדוק' נשאת משמע בלי ספק שאין קדו' בכלל נשואין כלל עוד הקשו התוס' קדושיה הן הן מיאוניה והא דתני' לעיל ונשאת ה"ה נתקד' אלא לא חש לדקדק כיון שאינו יודע חלוק בין קדו' לנשואין ואם אית' דבלשון נשואין שייך קדוש' מאי קשה להו לתוספות מנשאת נימ' דנשואין משמע הכי ומשמע הכי ותו דאמ' לא חש לדקד' אלא ודאי הדב' פשו' כמ"ש וכל זה כתבתי ע"ד דרו' וקבל שכר כי אין צורך בודאי לשון ישא כשמדבר בענין קדו' או נשואי אשה לא משתמע כלל רק לשון נשואין ממש וא"כ שמעינן מיהא שאפי' לא הותר עדיין איש זה משבועתו אין כאן בקדו' צד עון כלל וכ"ש וק"ו שבנ"ד אין אנו צריכין לזה שהרי מותר לישא ולהכנס לחופה כמו שהוכחנו ודי בזה לחלק הב'
ומעתה נבא אל החלק הג' שיש מקום עיון בו והוא אם זה האיש ישא אשה קודם העשר שנים מכח ההתרה אחר עבור העשר אם אשתו זאת הנשואה לו עת' תבקש להתגרש ממנה וליתן לה כתובה אם הוא מוכרח לקיים מכח השבועה השנית שכתוב ולאחר העשר שנים אם ירצה לקחת אשה יגרש כו' והספק הוא אם נאמר שבועה שהותרה מקצתה הותרה כלה ואת"ל דלא אמרינן בכה"ג שבועה שהותרה כו' אם יש מקום לו' שעדיין מצד אחר איש זה פטור מכח השבועה שהרי לא נשבע אלא שאם לאחר העשר שנים ירצה לקחת אשה כו' אבל לא נשבע על הנשואה דהא בההיא שעתא לא אסיק אדעת' שיוכל קודם העשר לתיות נשוי עם אשה אחרת ובדבר דלא אסיק אדעת' לא מהני אנ' כמו שיש להביא ראיה אלא שאין כאן מקומו. לזאת אני אומר שמן הנראה שכן הוא האמת שאינו חייב לגרש מכח השבועה והטעם דקי"ל אשר יבטא האדם בשפתיו והלכה רווחת בישראל דבנדרים ובשבועות פיו ולבו שוים בעינן ואין לנו כח לכופו מצד השבו' אלא על מ"ש בשטר הכתובה ואפי' נימא דאומדן דעת הוא שכונת האשה שלא להיות נשואה עמו בשום זמן עם אשה אחרת רק שקודם גמר הי' החליטה הענין שבשום צד לא יוכל ליקח אשה אחרת ואחר הי' שאם ירצה וכו' מ"מ אין לנו לחייבו אלא ע"מ שנשבע בפירוש וראיה לדבר הדין שכתב הטור ז"ל היה חברו מפציר בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם ממך מותר ליכנס לביתו ולשתו' עמו טיפ' צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה ומותר גם באכילה כיון שלא הוציאו בפיו הרי אתה רואה שהיינו יכולים לומר שמה שאמר טיפת צונן שאני טועם ר"ל אפי' טיפת צונן והיה ראוי להיות אסור בכל וע"כז כיון שלא הוציא בפיו האכילה אי להכניסה מכח הק"ו דהשתא טיפת צונן נדר כ"ש אכילה אפ"ה לא אמרינן ואע"פ שיש מי שאומר שנראה מדברי הרמ"בם ז"ל חולק לסברת הטור מדקאמר פ"ח הלכות נדרים וכן הקורא לחברו שיסעוד אצלו ומיאן ונשבע וכו' עד הרי זה מותר לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל משמע דזה מותר אבל אכילה אסור כמו שנר' מן התוספתא מ"מ אני אומ' דאפשר דאינו כן אלא שגם הרמ"בם יודה דברי הטור אלא שתפס לשון הגמר' וגם שזה הוא החדוש והוא הענין אשר הוציא בשפתיו דכתיב קרא בהדיא אשר יבטא וכ"ש מה שלא הוציא וקצת נראה כן כיון שהטור לא הביא חולק וכן בספר אדם וחוה כתב בפשיטות וז"ל ואפי' באכילה שלא הוציאה בפיו כך פשוט בנדרים פ' קונם ע"כ. משמע שלא יש חולק בדבר ועוד אני אומר שאפי' אם ת"ל שיש חולקים והוא הרמ"בם ז"ל מ"מ א"א דבנ"ד לכ"ע מותר דדוקא התם שהיו מסרבים עמו על האכילה אפשר שעליה נשבע אבל בנ"ד שהשבועה שלא ישא בתוך הי' שנים היא א' וכבר נתסלקה והשבוע' השנית אשר השביעו שיגרש וכו' אמרו אם רצה ליקח ולא אמרו אם היה לו אשה אחרת שיגרש לזאת א"כ לא נשבע על כך וא"כ לא יחוייב זה מכח השבועה לגרש כנ"ל ומ"מ צ"ע קצת תשובה א' מהרשב"א ז"ל הביאה הב"י עלה רע"ג וז"ל נשבע למשודכת שלא ישא אשה וכו' עד וכן לא נשבע שישאנה שיפול בו שמא היתה הכונה שלא תהא שום אשה נשואה לו עמה ולפיכך ייבם ויזהר שלא ישא המשודכת שהרי לא נשבע שישאנה אלא שלא ישא אחרת עליה עכ"ל משמע לכאורה סותר זה לכונתו שלכאורה נראה שפי' הדברים כך הוא שלא נשבע שישאנה שאם כך היה שבשעת השדוכין נשבע שישאנה ושלא ישא אחרת עליה נמצא שמחוייב לישא אותה וא"כ אין לו תקנ' לייבם שאם נושא משודכתו ואח"כ ייבם עובר בפי' ואפי' ייבם תחל' לא יוכל לישא משודכתו דשמא וכו' ולהני' משודכתו א"א שהרי נשבע לישא אותה א"כ אין תקנה לייבם ולישא משודכתו אבל עתה שלא נשבע לישא משודכתו יכול לייבם ומהררי"ק בב"י כתב ומ"ש ויזהר וכו' כ"ע נראה שהוקשה לו למה יזהר דלא ישא דמשמע דגם עתה שלא נשבע לישא משודכתו א"ה אם ייבם אינו יכול לישא משודכתו והלא מאחר שייבם קודם משודכתו אם תרצה לינשא אליו תנשא ואם לאו לא תנשא מה בכך הרי לא נשבע אלא שלא ישא אבל הנשואה כבר לא נשבע עליה וכמו שנראה בקבוץ תשו' הרש"בא אשר בדפוס ושם כתוב בשאלה שנשבע לישא משודכ' וכלל בשבועתו שלא ישא אשה אחרת וכתו' בתשובה שלא נשבע אלא שלא ישא אשה אחרת עליה לאחר שישאנה אפי' יגרש' בחייה אבל קודם שישא זו אינה חוששת וכו' עד אם ישא אשה אחרת ולא תישר בעיניה לא תנשא לו ע"כ. הנה יש ב' סתירות מזו לראשונה א' בנוסח השאלה שהרי כתוב שלא נשבע שישאנה ובזו כתב וכלל וכו' כנז' עוד בתשובה ששם כתוב יזהר דמשמע שאי אפש' ליש' למשודכ' בשום צד ובזו הניח הדבר בבחירה ורצון והנה כפי לשון התשובה הב' שזכרתי הסכים לכונתנו שהרי ספק שאין לנו לקבל רק משמעות הלשון שלא נשבע אלא שלא ישא אשה אחרת עליה לאחר שישאנה וכו' גם אנו נאמר שלא נשבע אלא שאם לאחר י' שנים ירצה לקחת וכו' אבל קודם עשר לא נשבע שיגרשנה אם ישא כי זה לא עלה על דעתה ועל מה שנשבע נשבע ועל מה שלא נשבע לא נשבע אבל מכח לשון התשובה הא' יש סתירה קצת לכאורה לדברי שהרי נראה שאפי' שלא נשבע שישאנה אפ"ה פסק ויזהר כו' שמא כו' בנ"ד נמי איכא למימר דאע"ג דאמר ולאחר עשר שנים שמא הכונה ג"כ שנשבע שלעולם לא יהיה נשוי הוא עם אשה אחרת בעודו נשוי עמה וגם כי לפי האמת עדיין היה מקום לחלק בין נ"ד לההיא שהלשון בנ"ד מוכח יותר שלא נשבע אלא לאחר עשר ולא קודם מ"מ אינו מספיק כ"כ להתיר בהדיא אלא שאני אומר שראוי לתת לב לקרב אלו התשו' כל האפשר שלא יהיו סותרות זו לזו או לכל הפחו' מן הקצה אל הקצה שהרי כפי הנראה כן הוא דסתרן להדדי לגמרי שהרי הראשונה אוסרת לישא המשודכת בשום צד אם ייבם והב' מתרת עוד שמן הראשונה נר' דהא דמותר לייבם דוקא היכא שלא נשבע לישא למשודכתו הא אם נשבע אי אפשר לו לייבם אפי' קודם שישא כל זה ראיתי ואמרתי בלבי לקרב זו לזו כל האפשר. ראשונה אני אומר שאפשר שמ"ש ויזהר שלא ישא המשודכת ר"ל תחלה קודם שייבם אבל אם ייבם תחלה יכול לישא אח"כ ואף על פי דעדין נשאר סתירה שמתוך הראשונה נראה דמשום שלא נשבע לישא למשודכתו יכול לייבם הא אם נשבע משמע שא"א לייבם לא בתחלה ולא בסוף בזה היה אפשר לומר שמ"ש בשנית שנשבע לישא כו' היינו שבועה שיש לה התרה שאז אם ייבם תחלה אם תרצה המשודכת להנשא עמו מוטב ואם לאו יקבל התרה או אפשר אפי' בלי תתרה שיאמר לה למשודכת תרצה להנשא עמי הנני ואם לאו איני מחוייב יותר כי לא נתחייבתי לגרש רק שלא לישא לא זו שכבר נשואה לי אבל מה שאמר בראשונה שאם נשבע שאין תקנה לייבם היינו שנשבע שבועה שאין לה התרה כל עוד שהיא תרצה להנשא לו ובזה א"א לייבם שהיא תאמ' ר"ל משודכתו אני רוצה להנשא אבל תגרש והוא לא יוכל להשיב איני רוצ' לגרש כי הוא מוכרח להנשא לה כלזמן שהיא תרצה וא"כ אין סתירה לדברינו משום א' מהן וק"ל:
ויש לפרש עוד ולומר שכונת דברי הראשונה כך היא שהלשון נמשך ושיעורו כך והוא לא נשבע שישאנה עד שאם היה כך היה מחייב שלא תהיה אשה אחר' נשואה עמו וא"כ היה צריך שייבם ויזהר שלא ישא אבל עתה שלא נשבע שישאנה אין השבועה אלא שלא לישא אחרת אחר שישא אותה אבל היבמה שייבם תחלה לא ומשודכתו אם תרצה להנשא אליו אח"כ מוטב ואם לאו תלך לה וא"כ דוקא כשנשבע שישא ולא ישא יש במשמע ולא ישא אחרת עליה ר"ל שלא ישא מעתה אשת אחרת שתהיה עליה אבל כיון שלא נשבע שישאנה ועדיין היה ברשותו לישא אותה ושלא לישא וא"כ כשנשבע שלא ישא אינו אלא עליה אחר שישאנה דלא מוכח כלל שרוצה לומר שלא ישא עתה כיון שאינו מחוייב לישא זאת עכ"פ אבל בכ"ד אין הלשון סובל שום פי' אלא לאחר ע"ש ודברי' שבלב אינה דברים: עוד ראיתי לומר פי' ג' הגם שהוא דק מאד לפי שבו יתקיימו דברי ב' התשובות יחדיו יהיו תמים והוא שבא' כתוב וכן לא נשבע שישאנה שיפול בו כו' אמנם בשני' כתוב בשאלה שנשבע לישא אשה וכו' ואח"ז אני אומר שאפשר שבין בזו ובין בזו מיירי שנשבע לישא המשודכ' אבל מה שאמר בראשונה לא נשבע ר"ל בלשון הזה ממש אני נשבע שאשאנה כו' שאם אמר כן אפשר כי הכונה אשאנה לה לבדה ולא לאחרת עמה וא"כ בין שישא ליבמתו קודם או אח"כ עובר אמנם אמר בשנית שנשבע לישא אשה לא שאמר בלשון מיעוט שאשאנה לה לבדה אלא שאמרו לו תרצה לפלונית לינשא עמה והוא נשבע אשא בשבוע' אבל לא אמר אשאנה בשבועה סוף דבר שבכל א' מהפי' איפש' שלא ימשך סתירה למה שאמרתי וראוי לפרש כן אפי' שיהי' קצת דוחק כדי ליישב מה שנראה מדין התלמוד שפיו ולבו שוים בעינן וצריך שיבטא בשפתיו מה שמכוין בלבו ואם לאו אין שבוע' גם ליישב לשון ב' התשובו' דלא ליהוו סתרן אהדדי מכל מה דאפשר ומצאתי תשובה להרשב"ץ והביאה הב"י עלה רנ"ח על ראובן שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים וכו' והשיב שאסור למכרו נראה בפי' שהאיסור חל אפי' על היין שהיה לו קודם השבועה והיה נרא' הפך ממש מכל מה שאמרנו שהרי לא נשבע אלא שלא לעשות למכור אבל אם עשאו לשתו' לביתו ונתחרט או מפני שהקרים או מפני ד"א היה נרא' שהיה מותר לו למכור כפי ההקדמה שאמרתי שפיו ולבו שוים בעינן וכ"ש אותו שהיה עשוי קודם והכא משמע שאע"פ שלא נשבע למכור אלא שלא לעשות למכור עכ"ז אוסר למכור מפני הכונה א"כ אף אנו נאמר בנ"ד שנלך אחר הכונה שנשבע שלא ישא בעודו עם אשתו זאת ואם ירצה כו' ואע"פ שאין הלשון מוכיח רק לאחר עשר נימא שגם בתוך עשר מצד הכונה אלא שאני אומר כי ודאי כפי מה שראיתי הראיות שהביא הר"ש לאסור פליאה דעת ממני ובער אנכי ולא אדע מה לתבן את הבר כי הוא הביא ראיה ממשנה רי"א הכל לפי הנודר היה טעון פשתן כו' הנ"ל דאין כאן ראיה כלל דהתם הלשון שבו נשבע יש במשמ' לבישה וטעינה ואפי' שנאמר שעל הסתם משמע א' מהם מ"מ אם יש הוכחה על איזה מהם נשבע אמרינן בודאי שעל אותה הכונה נשבע כיון שאין הל' סותר הכונה כלל אבל אדרבא סובל הכונה דאלת"ה הגע עצמך שהיה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן שאני לבוש הנאמר שאסור לטעון כיון שמוכח דעל הטעינה נשבע הא ודאי דאינו כן כי זה לא נמצא פוסק שיאמר כך חלילה עוד הביא ראיה מטפת צונן כו' הנ"ל והנה התימא גם בזה שאין ראיה מכאן כלל שטעימה כולל אכילה וטיפת צונן כולל הכל שמשמע אפי' טיפת צונן כמש"ל אבל בנדון זה שלא נשבע למכור אלא לעשות למכור תמהני בלי ספק אלא שאני אומר שגם בכאן הל' סובל הכונה שלא למכו' וההוכחה גדולה עד מאד עד שמוכרח לפרש כן כי נשבע שלא יעשה יין למכרו כו' ול' לא מושך עצמו ואחר עמו כמו לא לנצח ישכח אביון וגו' ומצאתי סעד גדול לדברי אלה בשבועות שתים בתרא בהר"ן וז"ל ואיכא מ"ד דהא דפרכינן לעיל דלמא פת חטין לאכול שעורין וכוסמין לכוס כו' עד לא שהדין כך דודאי מי שאומר פת חטין ושעורין וכוסמין אסור בפת ואינו אסור אלא בושהפת מושך את כלם ע"כ:
הרי שאפי' במקום שיש הבנה אחר' אמרינן הכי שמל' פת [מושך] כ"ש וק"ו כשאין הבנה בדבריו אלא שמלת לא נמשכת כנזכר וכן הכא שלא לעשות ולא למכרו ליין אלא שקצר ואע"פ שאין דרך בני אדם לדבר כן כיון שמוכרח מכמה צדדים יש לנו לפרש כן וא"ת א"כ שפירש דבריו שלא לעשות יין ולא למכרו ליין א"כ היה אסור לעשו' יין אפי' לשתות לזה מספיק הוכחה שכיון שלא נשבע אלא מחמת העלילה והעלילה לא היתה אלא לפי שהיה מוכר אמרינן שלא כיון אלא שלא לעשות יין למכור ושלא למכור שום יין אפי' שלא עשהו כנ"ל אמנם בנ"ד דלא שייך כלל ליישב הל' אין לנו אלא מה שכתוב לאחר עשר שני' אם ירצה ליקח וכו' אבל אם נשא קודם אין כאן חיוב מצד השבוע' לגרש וכו' כנ"ל אחר שכתבתי כל זה האלהים אנה לידי תשובות הרשב"א ז"ל הנ"ל וראיתי להעתיק' פה ת"ל או' באות: שאלה ראובן שדך לו אשה וקבע לו זמן לנשואין ונשבע לה כלשון הזה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה ובתוך זמן השדוכין מת אחיו ונפלה יבמתו לפניו ורוצה ליבם לולי השבועה העומדת כנגדו וגם אינו חפץ לישא המשודכת לו לעולם מי אמרינן עליה בחייה כמשמע הכתוב באשה אל אחותה עליה כמו עמה בחייה בא לרבות לאחר שיגרשנה אבל קודם שישאנה אינו במשמע וכ"ש כאן דאיכא יבמה ואמרינן יבם לאו אחר הוא ואשה הקנו לו מן השמים וזה לא נשבע אלא שלא ישא אשה אחר' או דילמא לא היתה הכונה אלא שלא תהא שום אשה נשואה לו עמה: תשובה אם לא נשבע זה ע"ד רבים טוב שיתיר את שבועתו כדי להתרחק מן השבועה כמו שיכול ובפני המשודכת ומדעתה נתרצים בכך ואם לאו יתיר בפניה או לאחר שיודיענה וכדתניא בנדר ים פר"א המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו שנאמר ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים אמר לו במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין ואם א"א להתיר לו שבועתו מפני שנשבע ע"ד רבים מסתברא אין כאן איסור שבועה מן הדין שהרי לא נשבע זה אלא שלא ישא אשה אחר' עליה ואין במשמע עליה אלא לאחר נשואין אבל קודם שישאנ' לא נשבע זה וכן לא נשבע שישאנה שיפול בו הספ' שאמרת שמ' היתה הסבה שלא תהא שום אשה נשואה לו עמה והגע עצמך הרי שחזרה היא בו ונשאת לאחר היאסר זה כל ימי חייה שלזו שלא ישא אשה אלא באמת לא היתה הכונה אלא לאחר שתנשא לו ולפיכך ייבם ויזהר שלא ישא המשודכ' שהרי לא נשבע שישאנה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה אבל הטעם שתלית עצמך בו דיבם לאו אחר הוא וממנה דיבמה גם כן לאו אחרת היא אין אותו הטעם כלום שאף על פי שאמרו בפ"ק דסוטה לאחר ולא ליבם לאו בכל ענין אמרו ותדע לך דהא אמר רבי אסי בכתובות פרק האשה שנפלו גבי תנאי כתובה דלכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ויבם אחר הוא וכבר ידעת תרוץ דב' זה ואין מפרשין לחכם. עכ"ל התשובה הא'. והא לך לשון התשובה הב':
שאלה ראובן שנשב' לישא אשה לזמן וכלל בשבועת' שלא ישא אשה עליה בחייה וקודם זמן הנשואין מת אחיו ונפלה אשת אחיו לפניו לייבום הודיענו אם הוא מוכרח מכח השבועה שלא ייבם ונימ' דחלה השבוע' אפי' על היבמה באיסור כולל או נאמר שהוא נשבע שלא ישא מעצמו אבל זו מן השמים הקנוהו לו:
תשובה
שאלה זו כבר נשאלתי עליה והשבתי כפי מה שהראוני מן השמים דלדעתי לא נשבע זה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה כלו' אחר שישאנה ואפי' לאחר שיגרשנה לא ישא אחרת בחייה לפי שזו חשש' שמא לאחר שישאנה ישא אשה אחרת עליה ותהיינה שתיהן אצלו או שמא בחייה יתן עינו באחרת ויגרשנ' וישא האחר' אבל שלא ישא אחרת קודם שישא אותה בזה אינה חושש' שהרי היא אינה אגודה אצלו עדיין ואם ישא הוא אחרת ולא יישר בעיניה לא תנשא לו והגע עצמך אלו מיאנה היא בו ולא רצתה לינשא לו ונשאת לאחר האם נשבע זה שיבטל כל ימי חייה ולא ישא אשה אחרת זה לא עלה על הדע' אלא ודאי לא נשבע זה אלא שלא ישא עליה וקודם שנשא' אין זה עליה אלא היא תנשא לו על האחרת וזה נראה לי ברור אבל מה אתה מחזר לדעת אם השבועה חלה כיון שהוא מצוו' ליבם ואין שבועה חלה על השבועה או שמא חלה עליו בכולל כדי להתלמד במקומו אני אומר שלא מן השם הוא זה שאפי' נשבע שלא ייבם אשת אחיו שבועה חלה עליו שהרי אפשר לו לחלוץ והיינו דבמקום איסור מצוה ואיסור קדושה אינו מייבם ואפי' במקום איסו' לאו בלבד ולא אמרי אתי עשה ודחי לא תעשה כדאיתא בפ' כיצד אשת אחיו ואמרינן טעמא התם כדריש לקיש דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו אתי עשה ודחי לא תעשה והכא אפשר בחליצה עכ"ל לאחר אשר הראה לי ה' את כל זאת אומר אני כי כפי מה שראיתי ששתיהן מהרשב"א נראה בעיני שהייתי יכו' למשכן נפשי שטעות נפל בספרים ובמקום ויזהר שלא ישא יש לתקן ולומר ויכול שלא ליש' המשודכת שהרי לא נשבע שישאנה כי כך שאלו לו קודם אחר בררו לו הענין יותר והשי' שכב' השיב וגם שנשב' שישאנה אין לחוש מן הטעם הנראה מתוך דבריו אלא שמתחלה השיב לשואל שלא היה מקו' לשאלתו דבשלמ' אם היה נשבע שישאנה היה מקום לשאלה אבל עתה שלא נשבע אין מקום אבל כפי האמת א"ה שנשבע מותר ליבם ואח"כ לישא משודכתו אם תרצה להנשא אליו הנה מה טוב ואם לאו תלך לה וא"כ הכל עולה כהוגן שיש סיוע גדול למה שכתבנו שהרי זה נשבע שלא ישא אשה עליה והתיר לישא קודם משום דלשון עליה משמע אחר שישאנה וכ"ש בנ"ד דנימא דלא נשבע אלא לאחר שנים אבל אם נשא קודם לא נשבע שיגרש ע"כ. עוד מטעם שני נראה שזה האיש אין עליו שבועה עכשו שהותרה הראשונה יכול לישא אחרת כשירצה אפי' אחר הי' שנים ולא יחוייב לגרש מכח השבוע' והטעם דקיימא לן נדר או שבועה שהותר מקצתו הות' כלו כמו שלמדנו ממשנ' שלמה פ"ד נדרים והביאו הפוסקי' הטור ז"ל סי' רל"ב בי"ד וז"ל ראה מרחוק אנשים שהיו אוכלים פירותיו ולא הכירם כו' עד ראה שהי' אביו ואחיו כו' וכתב הריב"ש בתשו' סי' רצ"א על אחד שנשבע שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי אם נשאל על אחד מהם אם הות' האחרת והשיב שלא ונתן טעם דכיון שהם פעולות מחולקות לגמרי הן שתי שבועות ומה שהותר הותר והאחרת במקומה עומדת ונראה בעיני דהיינו דוקא כשפרט הדברים בפיו כנז' אבל אם לא הוציא הפעולו' בפי' בשפתיו כגון מי שאמרו לו שתה כוס יין זה ולבוש בגד זה ואמר שבוע' שלא אעשה שום דבר מאלו אין כאן אלא שבועה אחד והותרה האחת הותרה השנית וראיה לדבר דבפ' שבועות שתים בתרא תנן שבועה פת חטין פת שעורין פת כוסמין חייב ע"כ אחד ואחד ומסקנא דגמרא דטעמא הוי משום דהוציא בפיו פת פת דודאי לחלק מתכוין וכן כשאמרו שתה יין חלב דבש אם אמר שבועה שלא אשתה לא חשיב אלא שבועה אחת אבל כשפי' ואמר שלא אשתה יין חלב ודבש חייב ע"כ אחד ואחד שלא הוציאן אלא לחלק ולכך אני אומר דבנ"ד בשלמא אם כשנשבע היה מוציא הוא הדברים בפיו שיאמר שבוע' שאעשה כך כו' היינו מחשיבים אותו שבועה ע"כ אחד ואחד אבל עת' שאין משביעין לו אל' שבועה כללית לומר שיקיים כל מה שכתוב בשטר הכתובה א"כ אין כאן רק שבועה אחד והותרה מקצתה הותר הכל שאין כאן חלוק שהרי אפי' שאמרו לו שתה יין ודבש וחלב שהוציאו אחרים הדברים לפניו בפי' כיון שהוא לא הוציאן אין עליו אלא שבועה א' ק"ו כשלא הוציאן לא הוא ולא אחרים דפשיטא שאין כאן אלא שבועה אח' והותרה מקצתה הותרה כולה וכ"נ בפי' מדברי הרמב"ם ז"ל הלכות נדרים פ"ד דאפ"ג דפסק דלא כרבי שמעון דבעינן שבועה לכל א' ואחד א"ה כשנשבע דרך כלל פסק שאם הותר אחד מהם הותרו כלם שכן כתב הנשבע או הנודר שאיני נהנה לכלכם ונשאל על נדרו ועל שבועתו על אחד מהם והתירו הותרו כלם שהנדר שהותר מכללו הותר כלו אמר איני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון האחרון מות' וכלם אסורין ומאי שנא איני נהנה לכלכם ממה שנשבע לקיים כל הדברים הכתובים כאן וכ"ש לדעת החולקים על הרמב"ם וסבירא להו דהל' כר"ש דבעינן שבועה לכל אחד דאז אפי' פי' כל פרט ופרט בפני עצמו כל עוד שהכל יהיה בשבועה א' אינו אלא על שבועה א' עד שישבע ע"כ אחד ואחד דלדידהו ודאי אפי' בההיא דהריב"ש ז"ל הותר אחד מהם הותר השני' וכ"נ שהריב"ש לא פסק להחמיר אלא מטעם דהרמב"ם ז"ל פסק דלא כר"ש הא למאן דפסיק כר"ש אעפ"י שהם דברים מחולקים כיון שהשבועה א' אמרינן הותר אחד מהם הותר השנית ואכ"נ דבנ"ד כיון ששאל על א' מהדברי' הכתובים בשטר הכתובה הותר הכל דלא מפלגינן להתר' עד שנאמר ששבועה זו הותרה וזו תתקיי' כיון שקב' הכל דרך כלל לקיים כל הכתוב בשטר הכתובה בשבועה אח' אלא דאכתי איכא לספוקי במה שכתב הר"ן ז"ל דאיכא פלוגתא בהא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו אי הוי דוקא במשנה ואפי' שהותר ע"י פתח ואיכא למאן דאמר דלא אמרינן דבעינן לשנות אלא כשהותר ע"י טעות כהא דאלו הייתי יודע דאבא ביניכם דלא חל כלל על האב אבל במקום שחל הנדר או השבועה על כלם והותר אחד כיון שהותר א' מהם ע"י שאלה לא' הותר הכל אפי' שלא שינה אבל הרמב"ן והר"ן ז"ל ס"ל דלעולם לא אמרינן הותר מקצתו הותר כלו אלא במחליף ואם כן בנ"ד היה אפשר לומר שמה שהותר הותר ומה שלא הותר לא הותר כיון שבשעת ההתרה לא החליף רק שבקש על אחד מהם אלא שהרמב"ם לע"ד ס"ל דלא בעינן להחליף אלא כשהותר ע"י טעות כההיא דלא הייתי יודע שאבא ביניכ' אב' כשח' הנדר על כלם ומות' ע"י שאלה לא בעינן להחליף אלא עכ"פ כיון שהותר אחד מהם הות' הכל דאלת"ה קשה למה כשהביא הדין בפ"ד בנדר או שבועה שהותר מכללו לא פי' ואמר ודוקא שהחליף דבריו הראשונים והוה אשמועי' רבותא טפי ומדסתם בפ"ד וכת' ונשאל על א' מהם והתירו הותרו כלם ובפ"ח כשהביא דין אלו הייתי יודע שאבא ביניכם חלק בין בשהחליף דבריו הראשונים לשהעמיד דבריו הראשונים משמע דהתם הו' דאיכא לחלק כיון שלא חלה השבוע' כלל על אביו ולא נר' להתר' כדי להתיר לאחרים שהם חל' אחר שאינם בכלל אביו צריך שלא יעמיד דבריו הראשונים אלא שיחליפם אבל בפ"ד שחלה השבועה על כלם וכשהותרה המקצת הותר ע"י חכם בהא ודאי ס"ל להרמב"ם ז"ל דלא שנא החליף ולא שנא לא החליף בכל ענין שהותר אחד הותרו כלם ומזה הטעם נראה בעיני דכן הוא דעת הטור י"ד שהרי בסי' רכ"ט כתב בין כשהותר ע"י חרטה או ע"י פת' ובין כשאמר קונם לכלם או לזה ולזה ובין כשאמר קונם לכל אחד ואם איתא למה לא חלק בין כששינה דבריו הראשונים להעמידם ולא מצא צד שיצטרך התרה לכל אחד אלא כשאמר שבועה או קונם לכל אחד ואם איתא הא איכא נמי כשהעמיד דבריו הראשונים ולא החליפם אלא שהאמת יורה דרכו לע"ד שהרמב"ם והטור ז"ל כולהו ס"ל דכשהותר ע"י שאלה לחכם ע"י פתח הותר הכל אפי' שלא החליף דבריו כי דוחק גדול לומר שסמך הטור למה שיכתוב בשם הרמב"ם ואע"פ שמהררי"ק נר" ו בחבורו לא כ"כ מ"מ הנראה לע"ד לא כן הוא אלא שמתוך דברי הרא"ש נראה כסברת הר"ן שהרי כתב בפסקיו פ"ד נדרים וז"ל וצ"ע לרבה אדם שנדר משני דברים כו' עד מי אמרינן הכ' מודה דהותר כלו כו' עד או דילמא לא אמרינן דהותר כלו אלא היכא שמחליף הרי שאפילו כשהותר ע"י ח' ס"ל להרא"ש דבעינן מחליף אלא שגם בזה אני מסתפק דאולי ושמא היינו כשהותר ע"י חרטה דה"ק ומצא חרטה על א' מהם אבל כשהותר ע"י פתח לא צריך להחליף וזה נראה קצת שהרי נראה מדברי הרא"ש דאמרינן הותר מקצתו הותר כלו אפילו כשהותר ע"י חרטה ומדברי הטור בנו ז"ל נראה שאינו כן דכ"כ סימן רפ"ו לא אמרינן שהותר כלו ע"י שהותר מקצתו אלא כשהותר ע"י פתח אבל כשהותר ע"י חרטה לא הותר כלו ואיפשר שלזה כיון הרא"ש במ"ש הרמב"ן כתב דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא בהותר ע"י פתח כו' ואין הלשון מקושר יפה אם לא נאמר שכונתו כך הוא אני מסופק לרבה כו' אמנם הרמב"ן כתב כו' וא"כ אין כאן ספק דכיון שאין נדר שהותר מקצתו הותר כלו אם לא ע"י פתח כשהותר ע"י פתח אין צריך להחליף כלל ואע"ג דהרמב"ן ס"ל דבכל ענין לא אמרינן הותר כלו אלא כשמחליף אפשר שהרא"ש בהא לא סבר כוותיה ונר' שכן הוא כוונת הרא"ש דאלת"ה למה השמיט הטור ספקו של אביו כיון שהביאו אביו בפסקיו אלא שכיון שפסק דלא אמרי' הותר כלו אלא ע"י פתח אין מקום לספק כנ"ל מ"מ ודאי שאין הדבר יוצא מידי פלוגתא דרבוותא וב' ספקות בדבר אחד אי הלכה כרבה דאמר דלכ"ע לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא במחליף או הלכה כרבא דאמר דבכל ענין אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' והספק הב' דאפילו את"ל דהלכה כרבה דלא אמרי' נדר כו' דלמא כשתותר ע"י שוגג דלא בעי התרת חכם אבל כשהותר ע"י שאלה לחכם כיון שהותר א' הותר הכל דחכם עוקר הנדר או השבועה מעיקרו ועתה בנדון שלנו הותר ע"י ג' הדיוטות דהוו בענין זה נדר שהותר ע"י חכם והיה עלידי פתח שאמר כי בוודאי אם היה עולה בדעתו שהיתה עומדת מלילד עד הזמן הזה שכבר נראה בעיניו שאבדה ממנה תקות ההריון שמעולם לא היה נשבע ע"כ והוא פתח גדול עד מאד וידוע שבכל איסורי תורתינו ס"ס אפילו באיסורי ע"ז אזלינן לקולא וא"כ בנדון שלפנינו איכא כמה ספיקות א' שכיון שנשא קודם העשר שנים לא חלה השבועה ואינו מחויב לגרש מכח השבועה לא לראשונה ולא לשניה וזה נראה בעיני שכן הוא האמת בודאי שאין כאן שבועה ואת"ל שעדיין יש ספק שבועה שמא הלכה כאותם הפוסקים כרבא דס"ל דבכל ענין אמרינן נדר או שבועה שהותר מקצתו הותר כלו וכמ"ש ר"י וז"ל נדר שהותר מקצתו אם הותר כלו אם לא נחלקו בו הפוסקים יש מי שפסק כרבה דלא אמרינן בכל ענין נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא כמו שכתבתי בח"ג בנדרי שגגות וכן דעת הרי"ף. ויש מי שכתב דהלכה כרבה דבכל ענין אמרינן גדר שהותר מקצתו. ואפילו את"ל דהלכה כרב' אימא רב' גופיה לא קאמר אלא כשלא הותר ע"י שאלה אבל אם כות' ע"י שאלה אפילו רבה יודע דבכל מנין הותר כלו אפילו שאינו מחליף דבריו. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |