שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/פה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה יום ר"ח פרשת קרח קמו אנשים מבני קהל אחד ובפתוי החכם הזקן ושאר בניו עברו חק הפרו ברית אשר קיימו וקבלו עליהם זה קרוב לארבעה שנים וכל החומרות הנזכרות נעשו ונתקיימו ברשות הח' הזקן ורשות בניו גם כל הקהל מקטנם ועד גדולם סברו וקבלו רצו ויאותו לעשות כל הנז' כי רצו בחברת אחיהם ובאחדות הקהל יותר מעשו' רצון ראובן המשתרר הנז' כ"ש כי הוא בעצמו נתפייס אז ונדר להם בל ישוב לכסלה. ועתה אחר שעמדו באהבה ואחוה שלום וריעות כל הד' שנים הנז' בשמירת ההסכמות הנז' לא נחה רוח ראובן ואביו ושאר בניו בחשבם מחשבות כי מי יודע מתי יגיע זמן הזקן ליפטר מן העולם ולא ירצו הקהל לשום את זה ראובן עליהם רצה להמליכו בחייו והשליכו אחרי גיום כל הקטט' והמריבו' שעברו בקהל כנז' כי הקנאה מוציאין את האדם מן העולם ואעפ"י שראו ביניהם ובעיניהם פרוד הקהל פעם שנית לא חששו למלאות רצונם ובפתוי הזקן ובניו יש מהם עברו ולא השגיחו (רק) על התרה לבד שהזקן אמר להם מותר לכם אל תיראו ושנים או שלשה מהם היו פוסחים על שתי הסעיפים ומ"מ הראו עצמם יראים מחומרת החרם והנדוי ועמדו עד פרש' מטות והיו מקיימים מאמר הראשים הגבירים הנזכרים אשר לדרישתם נשבעו יום שבת בפרשת הנז' פתו אותם ויוכלו להם בשהראו להם פסק לא נודע מה מצאו בו אלו הפסקנים עם היותם יודעים בבירור שהכתב ביד הד' אנשים הנז' לא חשו כלל ועיקר לראותה ושמו מגמת פניהם להתי' להם השבועה יהיה מה שיהיה גם זה מעונות הדור ועליהם תלונות בני ישראל בעצ' לא על העוברים כי אלו רצו ברצון נפשם להסיר אשמ' החטאים מעליהם ולשום אותה בראשם בהגיס לבם בהוראה ואני אומר כי בעונותינו עינים לנו ואין אנו רואים איך נפרצה פרץ על פני פרץ גדר ומחיצת השבועה עד שנעשה להם כהיתר כל מין שבועה בין קלה בין חמורה בראותם אנשים בשם חכמים יכנו מקלם הגיד להם והמון העם חושבי' שאין זה אלא ששבועות ונדרים פורחים באויר וע"ז היה ראוי לנטות אל הקצה האחר שלא להתיר אפי' שבוע' קלה שבקלות לא כמו שעשה מי שהורה היתר בדבר זה שרי ליה מריה כ"ש שבעיני איני יודע על מה סמכו המתירים וכבר זה לי ימים רבים שכתבתי על כיוצא בזה שבסוד המתירים אל תבא נפשי ובקהל מקבלי ההתרה אל תחד כבודי וכל המתיר יותרון מיעוהי כי מיקל באיסור חמור כזה. ועתה טרם החלי לדבר בעיקר הדין אקדי' הקדמה גלויה ידועה ומפורסמת ואח"כ יתבאר שלא נשאר מקום כלל אפי' כחוט השער' לתלות בו ההיתר וזה כי כבר ידוע מעל השלום כי רבה היא ואזכיר מעט מזער ממה שאז"ל גדול השלום שהוא שקול כנגד הכל אנו אומרים עושה שלום ובורא את הכל רבי אלעזר הקפר אומר אפי' עובדין ע"ז ושלום ביניהם אין השטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבי' וגומר אבל משנחלקו מה כתיב חלק לבם גו' הא גדול השלום ושנוא' המחלוקת. ולהיות גודל מעלת השלום כ"כ כתב הרא"ש פ' מקום שנהגו וז"ל ולא מיבעי' כי ההיא דאיתרא שיש לו לנהוג כחומרי המקום שהלך לשם ולא יקל מפני המחלוקת אלא אפי' ההולך ממקום שמחמירין למקום שמקילין ואפי' דעתו לחזור יש לנהוג כקולי המקום שהלך לשם ואל יחמיר כמנהג מקומו מפכי המחלוקת בדבר שניכר בו שנוי מנהג הרי לך כי מותר לעשות חיסור בקו' עשה מפני המחלוקת ובפר' ותנאי שלא יהיה איסור מן התורה:
עוד כתבו התוס' פ"ק דיבמות ד"ה ואכתי אצטריך סוגיי' עליה דעשה דמצורע עדיף מעשה דעלמא דגדול השלום ואמרינן בשלוח הקן דאי לאו שלח תשלח ה"א דמצורע הזה דחי עשה דשלוח משום דעדיף דגדול השלום ע"כ אמרתי הקדמה זו לסתום פי האומרים שלא היו יכולים לישבע שלא ליקח שום חכם דורש או מפרש בחיי הח' פ' כי בשב ואל תעשה יכולים לעקור דבר מן התורה מפני השלום וראו שאם יאמרו בפרטות בשביל ראובן היה מתרבה הריב והקטטה לכן כדי שכל איש יבא על מקומו לשלום ולא ישמע עוד קול מלחמה במחנה הקהל הנז' הוכרחו לישבע על ככה וכ"ש שאין בזה לבטל את המצוה כי לא נשבעו שלא לשמוע ד"ת כי אם שלא יקבלו חכם דורש או מפרש בקביעות כי אם הח' הזקן וזה כי ידעו כי כל הימים אשר יהיה חי על האדמה לא יעזבם כמו שעשה הרב הגדול מהררי"ט ז"ל וכ"ש וק"ו כי כן דרך לכל מי שיש להם בע"ת שנשבעים שלא ליקח אחר בחייו דאל"ה לא יאותו מנהיגי הקהלות ליכנס שמא יכנס היום ויוציאוהו למחר וכ"ש שבכלל השבועה נכנסים אנשים שאינם מהוגנים ושאסור לשמוע ד"ת מפיהם כמו שנכנסים האנשים הראוים וא"כ ה"ל כולל דברים המותרים וכו' שכבר חל השבועה וכ"ש שאחר שתכלית הכל שלום הקהל והאהבה ואחוה הוא אין ספק שיכולין לישבע ע"ד יותר חמור מזה בשב ואל תעשה וגם שכפי האמת אין ביטול מצוה בזה כמו שאמרתי:
וכל זה ברור לבלתי מתעקש והולך בשרירות לבו ומבקש רע לעצמו ובסיבה זה שכתבתי נהגו בקצת קהלות והסכימו על כיוצא בזה כי ראו כי עת לעשות לה' בשביל תקנת השלום וגם כפי האמת לא לבד נמשך נזק והפסד לקהל ההוא כי גם תתפשט בשאר הקהלות ח"ו גם על מה שרצו אחרים לבקש עילא ולומר כי יש מצוה בהתרה זו לפי שנשבעו לילך נגד הרבים כבר אמרתי שכל אלו טענות מזוייפות כי אין להם על מה שיסמכו כי אלו הנשבעים נשבעו מתחלה בלא דעת הרבים היה אפשר לומר שלא היה ראוי לישבע כן כי התורה אמרה בשלמא אחרי רבים אמנם אחרי שאל ר' הנשבעים נשבעו מרצון הח' ובניו ושאר הקהל ג"כ ידעו וסברו וקבלו שישבעו ואם הד' גבירים הנזכרים אשר לדרישתם נשבעו היו רוצים להשביע כל אנשי הקהל כלם היו נשבעים שנפשם מרה להם על פרידתם מעל אחיה' ובפרט בהיותם הם ראשי ומעמידי הקהל בגופם ובממונם והמופת ע"ז כי כל אלו הד' שני' לא היה איש פוצה ומצפצף ועתה קמו אנשים לבטל הסכמת ענין החברה וכאשר היו מונעים להם זה נתחברו החכם הזקן ובניו וצרכו בקשת מפרשא בנו הנז' ועם זה נועדו יחד א' לא' אלה בבקשת חבר' ואלה בבקשת מפרש ומבלי שאלה כלל ועיקר לכל הקהל ביחד אלא בהליכת האב עם הבנים לפתות א' לא' וידוע אפי' לתנוקות שלא נא' אחרי רבים אלא כשעמדו במנין יחד ונמנו ורבו אלו על אלו אמנם כל זה לא נמצא בנדון שלנו שמעולם לא נועדו יחד הקהל כלו וכמו שכתב מהר"יק בפשיטות שרש קפ"א וזה לשונו ועוד דבר פשוט הוא מביעתא בכותחא דאפילו היו שם רוב אנשי הקהלות מלומרדיא דלא חשיב רוב כיון שלא היו כלם במעמד ואלו בנדון דידן לא השגיחו בדבר זה כלל כי עברו חק הפרו ברית אחים כ"ש שאם היות האמת שהדין לילך אחר הרוב הרי לא בכל הדברים שהרי בענין חזנות מעכב אפי' א' מבני הקהל ובדבר דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי אין המועטין כפופים לרבים ואין לך פסידא גדולה מזו שזה רוצה לשמוע ד"ת מזה וזה ערבים עליו דברי אחר או זה יש לו רווחא כשיהיה אחיו או בנו או קרובו מרביץ תורה בקהל ויסייע לו בדיניו וזה אית ליה פסידא כ"ש וק"ו שיש מיחידי הקהל שקטנם עבה ממתני האיש ראובן ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ש' וז"ל וכלל גדול אז"ל בכל ענייני המנוין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם פשיטא דהיינו שהבן גדול והאחר גדול ממנו קצת אמנם אם האחר גדול והבן אין לו יחס עמו פשיטא דלכ"ע הגדול קודם וכ"ש מי שאינו ראוי כי המרביץ תורה ומנהיג קהל עם רב מישראל צריך שיהיה פקיע בד"ת בין בדיני ממונות שהדיין הנוטל פרוטה מזה ונותנה לזה חייב מיתה שנאמר וקבע וכו' ובין בגיטין וקדושין שכל מי שאינו בקי בהם ומתעסק בהם ראוי לו שלא בא לעולם וכן בשאר איסורי תורה עד שלבי אומר לי בלי ספק שלא דבר הרב בענין ת"ח כי הרי כתיב צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה ואמרו המעמיד דיין על הצבור וכו' ועל צדקו חז"ל במסכ' יומא שאמרו ג' זרים הם וכתר תורה אינה ירושה אלא כל הרוצה ליטול וכו' ואם אפי' שהיו נמנים ועומדים כלם במעמד לא היו יכולים הרוב לכוף את המיעוט ליקח לפ' זה ראובן לדרשן ופרשן אחר שאלו הנפרשים יש להם אחר והאחרים גדולים בלי יחס כלל עמו וע"ז ודאי נאמר לא תהיה אחרי רבי' לרעות:
ומעתה אני בא להתחיל ולומר לענין עיקר הדין אם יש היתר לשבוע' כזו שלא מדעת הד' אנשים הנז' ושלא בפניהם גם אפילו שהיה בפניהם ומדעתם אם ראובן ואביו היו יכולים הם להתיר השבועה הנז' אחר שלהנאתם הם עושים מאהבת השררה אשר עינם הטעתם לשום מלחמה ומריבה בין אחים ונתקיים בהם האומר לאביו וכו' ואען ואומר שאם באתי להאריך ולכתוב סברו' קלות וחמורות הנמצאים בדברי הפוסקי' והפני' המראים אלו לסברתם ואלו לסברתם יאריך הענין ולא נגיע אל הכונה גם לאפוכי מטרתא למה לן לכן אקצר בכל האפשר בהסכ' הדיינין לבד ואומר כי יש חלוקים רבים בענין אחד משביע לחברו הנשבע לא נשבע לתועלת המשביע ולא בשביל קבלת טובה והנאה שקבל מהמשביע נפל מחלוקת י"א דאפי' בענין זה אין מתירין אלא בפניו וי"א דבענין זה א"צ בפניו אלא מתירין אפילו שלא בפניו ב' אפי' נשבע לתועלת המשביע שגם בזה נפל מחלוקת דלכולי עלמ' לדבר הרשות אין מתירין אותו לכתחלה בשום צד שלא מדעת חברו וכל ב"ד שנזקק לכך ראוי להוכיחו וליסרו שנתן דמי מלחמת בשלום כ"כ הריב"ש ז"ל תשו' קפ"ו ובדיעבד לדעת ר"ת מותר והרבה מן הפוסקים ג"כ נמשכין אחריו כפי הנראה ומ"מ י"א דאפילו בדיעבד אם התירו אינו מותר וה"נ ס"ל להראב"ד ולדעתי דלזה נוטה דעת הר"ן ג"כ כמו שנר' מלשונו בנדרים פ' ר' אליעזר שאחר שהביא סברת ר"ת כתב ואחרים אמרו שאין אלו ראיות וכו' וכ"כ הראב"ד משמע דהכי ס"ל ולענין מצוה דעת התוס' דמתירין אפי' לכתחילה וכתב הריב"ש ז"ל בתשו' וז"ל והתוס' שכתבו דאפי' נדר לתועל' חברו מתירין לדבר מצוה קולא יתירא היא ולא הסכימו בה כל האחרונים ג' כשנשבע הנשבע בשביל טובת הנאה שקבל מהמשביע גם בזה נפל מחלוקת דלדעת ר"ת אפילו דלכתחלה אין מתירין בדיעבד אם התירו מותר אבל הראב"ד והרשב"א ז"ל ס"ל דאפילו בדיעבד אם התירו אינו מותר כ"כ מהרר"יק ז"ל שרש נ"ב עלה נ"ז וז"ל איברא כל שנשבע לחבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ורצונו ומיהו דוקא כשקבל טובה ממי שהשביעו כמשה ויתרו הרי לך דאע"ג דהשביעו אכתי צריך קבלת טובה ובזה הוא שהסכימו עליו הראב"ד והרשב"א דאפילו בדיעבד לא הותר. ד' נשבע ע"ד רבים מעצמו בלבד אין לו התרה אלא לדבר מצוה גם בזה נפל מחלוקת דדעת ר"ת שאין היתר אפי' לדבר מצוה אלא כשהמצוה היא כההיא דמקרי דרדקי שהיו סוברים שיצליחו התנוקות לפני מלמד אחר יותר ומצאו שיצא שכרם בהפסדם וה"ל כענין נדרי טעות אבל במצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה אין לו הפרה וכתב מהר"ריק ז"ל בשרש הנז' עלה ג' דהרמב"ן והרשב"א הכי ס"ל כר"ת אבל רבים מן הפוסקים פליגי וסברי דבכל מצוה מתירין עוד הביא הר"ן בשם רש"י ז"ל קולא אחרת והיא זאת דלא אמרינן דשבועה על דעת רבים אין לו התרה אלא לדבר מצוה אלא כשנשבע על קיום מצוה אמנם כשנשבע לדבר הרשות לא הוי דינא הכי ויש לו התרה אפי' שלא לדבר מצוה וכפי הנר' דשאר כל הפוסקים לא הסכימו לכך אלא שכל שבועה על דעת רבי' אפילו לדבר הרשות אין מתירין אלא לדבר מלוה. ונחזי אנן נ"ד מאיזו מין שבועה היא והרי עינינו הרואות ששבועה זו שנשבעו הנשבעים האלה היה לתועלת הרי אנשים הנזכרים כדי להשלי' רצונם וחפצם שלא היו רוצים שישתרר עליהם שום שררה גדולה ראובן הנז' עוד יש כאן שנשבעו בשביל טובת הנאה ואע"פ שלא היה צריך להורות איך היה שקבלו טובת הנאה מהם אחר שפיה' ענה בם מ"מ לסתו' פי שטן ראיתי לבר' כי האמת כן הוא איך קבלו טוב' הנאה ובשביל' נשבעו ושהי' ראוי' לשישבעו בשבילה ותחלה אני מביא לשון מהר"ריק ז"ל כמה צריך שיהיה קבלת הטובה וז"ל ולא קיבל משה מיתרו טובה אחרת כי אם ההבטח' שהבטיחו לתת לו בתו דהא קודם מ"ת לא היה האב זכאי בקדושי בתו יותר מאינש דעלמא:
הרי אתה רואה שלא עשה יתרו למשה אלא גלוי רצונו וחפצו הטוב עאכ"ו בנדון זה שאלו הגבירים עם הכת שלהם היו נפרדי' מאלו ומתפללים אלו בבית זה ואלי בבית זה והבה"כ הא' היה חרב שנשרף בשרפה אשר שרף ה' בעוונות ואלו הזקנים כשראו שאין יכולת מספיק ביד הכת העומדים עם החכ' הזקן לסבול משא טורח הקהל גם נזיקין רבי' שהיו נמשכים מפרידת' מעל הכת מאלו האנשים הנז' עמדו ופייסו לד' אנשים הנז' לשירצו ויאותו לחזור באהבה ואחוה כבתחלה ואלה לא היו רוצים לחזור ולהתחבר עמהם כי יראו ירצה ראובן הנז' לחזור לעורר להשתרר עד שאלו הזקנים מאנשי הקהל ברצון הח' הזקן וברצון בניו ורצון כל הקהל נשבעו והבטיחו להם שיחזרו להתחבר ולהשתתף עמהם כבראשונה ושישאלו מה בטחון היו רוצים ושיעשו להם אז שאלו אלו הד' עם הכת שלהם שלא היו רוצים בטחון אחר כי אם השבועה הנז' וכן סברו וקבלו ובשביל שאמרו לד' אנשים הנז' שכתבו וחתמו שאינו מועיל כמו שנראה שהדין כן הוא לא נתפייסו עד שחזרו ונשבעו ממש ועל בטחון שבועה חזרו כבראשונה ועוד רצו ויאותו כל הקהל לקבל עליהם ב' חזנים וכל הדברים הנזכרים בכתב ויותר היו עושים לאהבת התועלת אשר ראו בעין שכלם היה מגיע להם ולהקל בחבור הקהל גם להנצל מן הנזק וההפסד שהיה מגיע להם בפירודם ובפרט מאלו הד' אשר הם עיקר הקהל ואשר כפי האמת הם העמידו הב"הכ על תלו שעומד היום שאין ס' שמעולם לא היה מגיע במצב הזה כנודע בכל עיר שאלוניקי ועתה כשראו נגמר בנין הבה"כ בגופם וממונם של אלו וחובות שפרעו ודברים רבים מטובה שקבלו מהם השליכו אחרי גיום ובשאט בנפש עברו חק הפרו ברית אחים והזקנים אשר השתדלו בשלום הקהל בראותם בגידת הח' הזקן ובניו הם בעצמם יעצו לצאת מתוך הבה"כ ובחר בזה כדי שלא יצא תקלה מתחת המריבות והקטטות ויהיו אויבינו פלולים כאשר היה בפעם הראשונה ועוד חלול כבוד ש"ש ותורתו וכן עשו ויצאו ובקשו מקום להתפלל והרי היוצאים כמות שיש קהלות שאין בהם חציי' של אלו אח"כ נמצאו אנשים שעברו על השבועה והחרם והנדוי הכתוב בשטר גם זה ראובן עבר על נזירות חרמות ונדוי' שהטיל אביו שבת אחד בתפלת המנחה ולא עברו כ"ד שעות שלא עבר בנו זה על הכל לאהב' השררה והנצוח ולוי ויהודה שהם זקני הקהל הנז' למעלה אשר השתדלו כנ' הכל כנז' עמדו עם האנשים ארבעתם ועם הכת שלהם ביראתם לשבוע' ועוד שהם הם אשר יעצו לנאת גם יששכר פעמים עובר פעמים שאינו עובר שבפתוי החכם ועם הוראות מי שרצה גמרו בנפשם לחזור עם החכם הזקן וקבלו גם לראובן בנו לחכם גם לחברה אשר עשו ולא חשו לחרם ולנדוי ולשבועה ובעיני הם רשעים גם שיש להם מכסה לומר ע"פ פ' עשינו לפי שהתרתי להם לומר ראו כי ענין השבועה חמורה עד מאד כ"ש שבועה כזאת והראתי להם לשון מהר"ריק וז"ל איך נקל בשל תורה ואיסור עונש שבועה החמו' לסור מדרכי ר"פ והכרעתו ח"ו לא תהא כזאת בישראל:
עוד כתב וז"ל והרע בעיני מאד ובעיני כל איש אשר נגע ה' בלבבו להתיר שבועה אשר נשבע בתקיעת כף על דעת רבים ובפני רבים שנים לכל הפחות וגם עשה המשביע טובה לנשבע על דבר זה ולא ימצא פוסק א' מכל הפוסקים אשר יוכלו המתירים להשען עליו ולומר על פי אותו פוסק עשינו כאשר כתבתי למעלה דבכלהו איכא פרכא או מצד דאין מתירין לו אלא בפניו היכא שעשה לו טובה או מצד שנשבע על דעת רבי' ובפני רבי' ואדרבה שוו הראב"ד והרשב"א והר"ר משה ור"ת ורבינו יצחק ורב' פרץ הרמב"ם והרמב"ן הר"ן שאין היתר לשבועה ופשיטא שכלם מצטרפים לאיסור עוד ראיתי להביא כאן תשו' הר"ן ז"ל בהלכה למעשה ומשם נראה מה שגרמו עונות הדור והגסות בהוראה ולהקל באיסורין על בחורה אחת שנשבע' שלא להנשא שום אדם אלא אם יסכי' פ' והשבועה היתה ע"ד רבים סתם ועש' חלקי הסות' קולא וחומרא ואחר שביאר חלקי הסותר הכריח דהוי ההיא התרה לדבר מצוה ועוד צדד והראה פנים דהוי כההיא דמקרי דרדקי ולמה שעדיין היה נשאר מקום לחלק בין ההיא דמקרי דרדקי לההיא נדון דנערה נתן טעם אחר להתיר מטעם דר"ת דס"ל דשבועה על דעת רבי' אין לו התרה אלא לדבר מצוה כההיא דמקרי דרדקי מ"מ לדעת ר"ת צריך רבים מפורשי' ובאותו מעשה לא היו רבים סתם ויש לו הפרה לדע' ר"ת עוד נתן טעם אחר להק' שרש"י ז"ל ס"ל דדוקא עד"ר ובפני רבים הוא דאין לו הפרה וכ"ד רבינו האיי כו' ולפיכך כתב שיש לדון באותו מעשה להתיר ועם כל אלו הצדדים שצדד להקל עדיין לה נתקרר' דעתו וכתב וז"ל אבל מפני שעניני נדרים ואיסורי' הוא דבר חמור מאד זאת עצתי שתתיישבו בדבר ושישלחו חכמי העיר וחשוביה בעד אותו ראובן וכו' עד ואם לא יהיה אפשר יעיינו עוד אם תמצא זיווג אחר וכו' עד אחר כל בקשת הצדדי' וצדי צדדי' שאיפשר אמר ואם א"א אז אמר וכתב וז"ל דעתי מסכמ' שתשאל על נדרה בפני ראובן כו' עד ואם לא ירצה לבא שיודיעו אותו ואח"כ לרווחא דמלתא תתקדש זאת האשה בשטר הדור אתם ראו כמה רבו עונותינו ואיך כסה השררה וגסות הרוח עינינו כי בנדון ההיא היה השבועה עד"ר סת' ולא בת"כ ולא בנטילת חפץ ולא קבל הנשבע טובת הנאה מהמשביע ולא היה בפני רבים והיה לדבר מצוה שבקיום השבועה א"א לקיים המצוה ובנדון שלנו הוי שבועה על ד"ר מפורשים שני מיני' אחד החכמי' הנז' וא' הד' אנשים הגבירים אשר לדרישת' ובשביל תועלת' נעשית השבועה שהרי אפילו את"ל דבנ"ד איכא מצוה בהתרה טעמא מאי אמרינן דעד"ר לדבר מצוה מתירי' משום דאנן סהדי שהם יסכימו לדבר מצוה כזו והרי הארבעה האנשים האלו צווחי ככרוכיא שאין רוצים להתיר וכן מצאתי בפירוש להריב"ש תשובה תקי"א וז"ל ומ"מ נראה שכיון שזה הסופר נשבע עד"ר כל הקהל גדולים וקטנים שאם יש מוחין בהיתרו שאין מתירין אותו אעפ"י שהוא דבר מצוה כו' עד שהרי על דעתם נשבע והם אין נסמכים בהתרתו גם נותני' טעם מספיק לדבריהם שבשביל זה ראובן נתגלגלו כל הקטטות גם חלול כבוד ה' ועוד דברים בגו גם נשבעו לתועלת הארבע אנשים וכת' ריב"ש דלדעת כל האחרונים אפי' לדבר מצוה אין להתיר אפי' בלא חומרת שבוע' עד"ר אלא בשבועה כ"ש גם יש פה חומרת קבלת טובת הנאה דלדעת הראב"ד והרשב"א אפי' בדיעבד אינו מותר ולדעתי אין חלוק בין לדבר מצוה לשלא לדבר מצוה כי הכל תלוי בדעת המשביע כיון שקבל הנאה בשביל שישבע הנשבע שבועה זו ואיך יעשה האדם מצוה בממון חבירו שלא מדעתו כנ"ל. גם יש בנדון שלנו ד"ר ובפני רבים דאיכא חומר' ר"ת והרמב"ן והרשב"א שהסכימו לדעתו כמ"ש מהררי"ק וכמו שמוכח מדברי הר"ן ג"כ שלמעשה חש מאד לדבריו ואפילו על ידי כ"כ מוכיחיות שכתב למעלה לא נתקרר דעתו אלא עד שיתקבצו כל חכמי העיר כו' הכל כנזכר גם בנדון שלנו יש חומרת נקיטת חפץ או ת"כ לפחות גם כי נעשית שבועה זו לקיושם מצות השלו' ומצוה לישבע על כך כיון ששבועה זו מושכת השלום וביטול המריבה והקטטה ופירוד בין אחים ובהתרה לא יש שום קיו' מצוה ואת"ל שיש מה שאינו כן הרי המצוה ההיא בעצמה אדעתא דהכי נשבעו מתחלה לבטל מצוה זו בשב ואל תעשה כדי לקיים מצות השלום ואם היו רוצים ושומרים השבועה היה השלום קיים וגם עתה אם לא היו מבקשים ההתרה והיו משתדלי' לשמור שבועת' בכל מאמצי כחם ככתוב בס' היו באי' לתכלית הנזכר אמנם עתה שנתפתו לפתוי הח' הזקן ועברו חק הפרו ברית איני יודע מה דין וחשבון יתנו על התרה כזו מבלי שדברו אפי' דבור הקל עם הד' אנשי' אשר לדרישת' נשבעו שהרי אחד מהם היה בעיר קושטאנטינה ולא דעת ולא תבונה לומר ראוי להמתין שהיום או למחר יבא ואולי יתרצ' ויביא ג"כ מרוצי' לכול' על הענין וכמו שעמדו ד' שני' היו יכולי' לעמוד עוד ב' או ג' חדשים אחרים אלא כל מגמתם היה למהר את הקץ שלא לאבד יום א' מן השררה וכמו שטעו בהוראת ההיתר כן טעו במה שאב ובן היו מתירים השבועה והרי כת' ריב"ש ז"ל בפי' וז"ל ומ"מ אף אם יהיו כל התנאים הנז' למעלה בענין היתר זה עדיין צריך שהשלשה המתירין את שבועתו לא יהיו מן הקהל שהרי כיון שהיתר הנדר או השבוע' היא לתועלת' הרי הם נוגעי' בדבר ואינ' יכולים להתירו כו' עד הנה כאן מבואר דאף אם נאמר דבנדרי אשתו שבינה לבין אחרים הבעל יכול להתיר מדין חכם ע"י שאלה מ"מ בנדרים שבינו לבינה כיון שהוא נהנה בהיתר הוו להו נדרי עצמו ואין יכול להתיר אעפ"י שהוא לא היה נאסר בדבר כו' עד וחשיב ליה התם בירוש' נדרי עצמו כיון שהוא נהנה בהיתר שהיא תוכל עתה לשמשו ולא קודם ההיתר ע"כ ועל זה אני אומר עבירה גוררת עבירה. סוף דבר שכפי האמ' והאמונ' אין להם מקום להתרה זו והמתירי' והנתרים והגורמים עתידים ליתן את הדין וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה נאם הצעיר ולהיות כי האיש הנז' היה טוען כי אבותיו היו שם למרביצי תורה ובטענה זו נראה להם כי כבר החזיקו כו' לזה אני אומר שטענה זו אין בה ממש כמו שמוכח מתשו' פסקים וכתבי' של תה"ד סי' קכ"ח וה' יודע והוא עד כי כאשר כתבתי מה שכתבתי למעלה והבאתי מאמר ג' זרים הם כו' לא ראיתי דבר זה בשום פוסק אחר זמן ראיתי התשובה הנז' ושמחתי כשמחת בקציר כי כוונתי לדעת גדולים קדישין עילאין ונתגלה לי שהאמת כמו שכתבתי שלא עלה על דעת הרשב"א ז"ל רק במנויי' אחרים אבל מנוי התורה נשא' ליודעים אותה ואינה ירוש' גם נר' בעיני ראיה מה שהביא הר"ן ז"ל פרק הבונה במס' שבת ירושלמי א"ר אמי והקמות את המשכן כו' ומשם ראיה ברורה שאין לך שום חזקה בענין כבוד התורה כלל ואפ' ממזר ת"ח קודם לכהן ע"ה ס"ל לפדות ולהחיות ולכסו' הא לישיבה לא אמר רבי אבין אף לישיבה שנא' יקרה היא מפניני' מכהן גדול שנכנס לפני לפנים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |