שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/שעב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ה"ר משה אליש יצ"ו נשכר לסופר לחברת ת"ת ומאז נכנס בשרותא מלאכת החברה הלכה הלוך וגדל עד אשר הבגדים הנעשים מהצמר הבא בנדב' לא הספיקו למלבושי חנוכה והפרנסים היו קונים בכל שנה בגדים יותר מחמשה אלפים לבנים ומהדבר נמשך נזק לחברה והסכימו לעשות גיזה ובגדים ובקשו מר' משה הנז' שירצה לעשות גם אותם בגדים שהיו רגילים החבר' לקנותם ונתרצה להם ונתפשרו עמו על מעשה אותם בגדים ובאותה פשר' נתחייבו הפרנסי' לשכור מדמי החברה איש לרצוני של ר' משה הנז' לצאת ולבא ולשרתו בכל עניני החבר' אשר הוא יצו' עליו כמו שהכל כתוב וחתום בפנקס החברה בשנת השכ"ד ליציר' ובזה נטפל ר' משה בעשיית אותם בגדים ובקש כמה פעמים מהפרנסים שיתנו לו האיש שחייבים לתת לו ומחמת התרשלות או מחמת העדר איש הגון לא נתנוהו ועכ"ז ר' משה הנז' מאז עד היום עשה כל אותם הבגדים הוא לבדו על מתכונתם בעמל ויגיע' למען לא ימצא גרעון בשרות החבר' וכבוד הפרנסים ילמדנו רבנו אם מן הדין חייבים לפרוע לר' משה דמי שכירו' האיש ההוא כל אותם שנים אעפ"י שרצונו לבלתי יהנות מהם מאחר שכבר עבר והוא לא שת לבו לזה עוד ילמדנו רבנו מאחר שחייב ר' משה הנז' והיה כאשר יתנו לו האיש ההוא לעשות הבגדים הרגילים לקנות בחבר' בלבד והוא כאשר חפץ להועיל לחבר' ולגבות נדבות כמה דברים הגלוי' למלאכה הבגדים הרבה בעשיית בגדים מיותרות על הצריכים למלאכה ועשה בגדים למכור בכל שנה ושנה והיה מוסיף בכל עד אשר בזאת השנה מכר בגדים עולים י"ב אלפים לבנים ומהם הגיע תמיד שבח גדול לחבר' וגם ריוח גדול והוא אינו חייב כלל בזה וגם איש לא נתן לו והיתה כונתו ליהנות ממקצת אותו ריוח ילמדנו רבנו אם הדין עמו שיזכה במקצת הריוח אם לא אעפ"י שמכל מה שעבר אין רצונו ליטול חלק אבל לעתויד אם ירצה ר' משה לעשות בגדים למכור אם יש טעם ליהנות מחלק הריוח בשכר טרחו אם לא על הכל ילמדנו ויורנו את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה:
תשובה קודם כל דברי ראיתי להקדים מה שאמרו חז"ל במסכת שקלים אמר רב הונא בשם רבי שמואל ת"ח המלמדים את הכהנים הלכות שחיטה נוטלין שכרן מתרומת הלשכ' כו' ומביא שם הרבה דברים שהיו עושין ושנינו ביומא פ' אמר להם הממונ' של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפני' כו' ואמרה בגמרא ת"ר של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים שלחו ח' והביאו מאלכסנדר' של מצרים היו יודעים לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן כו' עד כששמעו ח' בדבר אמרו כל מה שברא הב"ה לכבודו בראו וחזרו בית גרמו למקומן שלחו להם ח' ולא באו כפלו להם שכרם ובאו בכל יום היו נוטלין י"ב מנה והיום כ"ד יודה אומר בכל יום כ"ד והיום מ"ח ופרש"י כפלו שכרן מתרומת הלשכ' ע"כ ומכאן אנו לומדים שאין שום גנאי לאדם בקי ויודע באומנות ליקח שכרו ויותר מאד ואפי' מתרומת הלשכ' שהיה קדש גמור אשר אין למעלה ממנו ואעפ"י ששנינו אלו בתי אבות גנו אותם ח' לא מפני השכר עשו כן אלא מפני שלא רצו ללמד אעפ"י שהם נתנו טעם לדבריהם לא נר' לח' שהיה אותו טעם מספיק ותדע שכן הוא שכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל ואעפ"י שכל אלו נתנו אמתלא מפני מה נמנעו מללמוד מעשיה' גנה אותם כאשר תראה א"כ כ"ש בזמן הזה שכבר כתבו הפוסקים שכל הקדשות שבז"ה דין הדיוט להם ומעתה נבא לבאר מה שלפנינו ואתחיל ואומר שלענין דיני ממונות יש בהם ג' בחינות או הדין כפי מה שגזר' התורה או תקנות ח' בחינה שנית כפי מנהג המקום ואפילו בד"ת אם נהגו במקום אח' הפך הדון הכי עבדינן ובלבד שיהיה המנהג מנהג ותיקין פשוט מאד בחינה שלישית כפי התנאי' מתנה אדם עם חברו שכל תנאי שבממון תנאו קיים וע"כ אעפ"י שכתבה התורה ד' שומרים מחולקים לג' דינים ש"ח אינם חייבי' אלא בפשיעה וש"ש חייבים בגנב' ואבידה ופטורין מאונסין ושואל חייב באונסין ובכלם יש שבועת השומרים כל א' בדינו ועכ"ז אמרו ח' משנה פ' השוכר את הפועלים מתנה ש"ח להיות פטור משבועה והשואל פטור מלשלם כו' כמ"ש הרמב"ם פ' שני מה' שכירות וכתב בפ"ז כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר כך מתנה בשכירות ע"כ וא"כ אחר שפרנסי ומנהיגי החברה יע"א התנו עם ה"ר משה הנזכר ליתן לו איש כרצונו כדי לעסוק במעשה הבגדים והוא לא נתחיי' לעשותם אלא בתנאי א"כ ודאי ופשו' שיכול ליטול שכרו כפי מה שהיו מוציאין באיש ההוא שהיו נותנים לו ואע"פ שזה לא היה צריך ראיה שהשכל מחייב כן מ"מ נר' להבי' ראיה גדולה מזו מצינו וכתבה הרמב"ם פ' ו' מהל' שכירות וז"ל אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים והלך ושכרן בד' אם אמר להם השליח שכרכם עלי נותן להם ארבעה נוטל מבעל הבית ג' ומפסיד אחד מכיסו אמר להם שכרכם על ב"ה ניתן להם ב"ה כמנהג המדינה היה במדינה מי שנשכר בג' ומי שנשכר בד' אינו נותן אלא ג' ויש להם תרעומת על השליח בד"א כשאין מלאכתן נכרת אבל היתה מלאכתן נכרת והרי שוה ד' נותן להם ב"ה ד' שאלו לא אמר להם שלוחו ד' לא טרחו ועשו שוה ד' ע"כ והדברים בעיני ק"ו ומה התם ששינה השלי' מדברי ב"ה שהוא אמר בשלשה והשליח שינה ואמר ד' ויש במדינה מי שנשכר בג' עם כ"ז אמרינן שאם מלאכתו נכרת שחיי' ב"ה ליתן ד' מטעמא דאלו כו' בנ"ד שפורש שיתנו לו אדם טורח במעשה הבגדים כרצונו ולא נתנו עאכ"ו שחייבים ליתן כיון שפירשו תנאו וכן הודו לו פשיטא שחייבים לפרוע לו. ולענין מה ששואל שכיון שעשה בגדים יתרים מהנהוג וטר' ועמל ועשה באופן שנמצא יש בריוח אם הדין נותן שיקח חלק בריוח איברא לכאורה היה נראה שאין לו אלא שכרו כי אין לו לעשות סחורה במעות וצמר שאינו שלו והיה אפשר להביא ראיה לזה שהרי פסק הרמב"ם ז"ל פר' ח' מהלכות שכירות הלכה כרבי יוסי דאמר כלום הלה עושה סחורה בפרתו של חברו וז"ל שומר שמסר לשומ' אחר והוסי' בשמירתו ומת' יחזיר לבעלי' כיצד השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ביד השואל הואיל והשואל חייב בכל יחזי' דמי הפרה לבעלים שאין זה השוכר עושה סחורה בפרתו וכן כל כיוצא בזה ע"כ. הרי לך שזה השוכר היה יכול לומר פרה זו לאחריותי היתה כל זמן השכירות ועתה מתה ברשותו כאלו מתה ברשותי וכשם שכשמתה ברשותי הייתי פטור ממך גם עתה מה לך אצל פלו' שאני השאלתי לו ועכ"ז אנו אומרים שאין בטענה זו ממש אלא שאין להרויח ולעשות סחורה בפרתו של חברו וכיון שסוף סוף גוף הפרה של ראובן אין לו להרויח בדבר שאינו שלו הכא נמי כך היה נראה לכאורה אבל כד מעיינת ביה שפיר נראה דלא דמי להאי דהתם לא טרח השומר הראשון ואדרבה היה לו שלא למסור הפרה ביד אחר וגוף הפרה בכל מקום שהוא היא של בעל הפרה אבל בנ"ד דומה ליורד לשד' חברו שאם יורד ברשות ידו על העליונה ונוטל כדרך שנוטלין אריסי העיר לשליש או למחצה בין בשדה העשויה ליט' ובין בשדה שאינה עשויה ליטע ונוטל אפי' בשבח המגיע לכספים אלא שצריך לראות דכל זה איירי בקרקע אבל במטלטלי לא מצינו אבל אדרבא מצינו בשבוי שנשבה והניח כאן נכסים מוטל על ב"ד לפקח על נכסיו כו' ואמרינן דכל זה דוקא במקרקעי אבל במטלטלי שלו יהיו ביד ב"ד או ביד נאמן כו' עד שמכאן נראה שאין במטלטלין דין קרק' אמנם מצאתי ראיתי כתב הריב"ה ז"ל בח"מ סי' קע"ח וז"ל שותף שנכנס לשדה המשותפת ועבדה חשוב כיורד ברשות ונוטל כדין אריסי העיר אפי' בקמה העומדת לקצור ואפי' בשדה שאינה עשויה ליטע ויראה דהוא הדין נמי אם משתדל בלא רשות בדבר המטלטל המשותף וא"כ ה"נ הוא הדין והוא הטעם ומה שאמרו בשבוי נראה לי דטעם יש שמיירי בקרוב ושמ' טעמא הוי שמא יפסדם או יאמר כן ולא ראו חכמים יצטרך לפקוח עליהם דמוטב שיהיו מונחים וקיימים אולי יבא השבוי אמנם בשדות אמרו לחלק בין היורשי' ויטרחו בהם כדי שלא יפסדו אמנם בנ"ד דודאי הצמר שהיא מוכנת לעשות בגדים ודאי דניחא לן שיעשו בגדי' ואין חשש כמו בשבוי וק"ל וכן מצינו באפטרופוס של יתומים כתב הטור סי' ר"ץ וז"ל מי שיש בידו מנכסי יתומים סחורה שיש לחוש שאם ישהה אותה עד שתתיקר שמא תפסד לא יאמר אעשה בהן כשלי אלא לא יעשה בהם כי אם עפ"י ב"ד כו' עד ונראה דזה לא איירי אלא במי שהן בידו ולא נתמנה אפטרופא אבל האפטרופא אין צריך עוד ב"ד אלא יעשה כפי הנר' לו ע"כ ואחר שידענו ומפורסם בשערי שאלוניקי כי זה משה האיש אפטרופא נאמן על החברה וכל הפרנסים הנכנסים ע"פ יחנו ועל פיו יסעו והכל מסור בידו א"כ הוא יותר משותף היורד ברשו' שהדין יש לו כאריס וכפי הנראה לעיני בעלי עושי הבגדי' בעיר הזאת שהיו נותני' לאיש נאמן כמוהו שלי' או מחצה כן יתנו לו הנראה לע"ד
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |