שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/שמח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שמעון נפטר לב"ע וחל"ש ובן או בת אין לו ובני אחיו יורשים אותו וכל נכסיו נשארו ביד אשתו ובן אחיו הגדול הלך באשר היא שם אלמנה וראה כי כל הנכסים היו בידה וראה כי היתה מבזבזת הממון ומשחדת לתוגרמים אדוני הארץ כדי שיהיו בעזרתה ואין לאל ידו להושיע באופן שהוכרח להתפשר עמה כרצונ' ונתר' בסך מה בעד חלקו וחלק אחיו ונתן לה שטר פיטורין ומחילה גמורה מצדו ומצד אחיו הקטן אפי' שלא היה אפטרופוס עליו ואח"כ נשאת היא לראובן ומתה ונשארו כל נכסיה לראובן ועתה יורשי שמעון טוענים ואומרים שהמחילה ההיא בטל' דהויא מחילה בטעות לפי שאז כשנתפשרו היתה אומר' וצווחת ככרוכיא דמיעוטא דמיעוטא נשאר לה ובחשבו היורש כי כן הוא כדבריה נתפשר באותו הסך ואח"כ נודע כי היה לה סך גדול יותר ממה שאמרה אז ולא צדקה בדבריה ואף אם ת"ל דמחילה בטעות הויא מחיל' יש עוד טענה אחרת כי היורש הקטן אינו מרוצה בפשרת אחיו הגדול באמרו שאחיו לא היה אפטרופוס עליו ומי הרשהו להתפשר בעד חלקו ואף שהוא הודה שנתפשר בעדו ובעד אחיו הקטן וקבל חלקו לאו כל כמינ' ומה שעשה אינו עשוי יורנו רבנו היכן הדין נוטה ושכרו הרבה מאד מן השמים:
תשובה
האמת כי דבר ברור הוא ומלתא דלא צריכה לפנים כי כל דבר הנעשה בטעות ה"ל כאלו לא נעשה באופן שקנין בטעות ושומא בטעות והקדש בטעות ומחילה בטעות בכל אלו הדברים חוזר בו המוטעה ואין בו משום מיעוט האמנה כמו שאמרו במי שאינו מקיי' דבורו שאיו רוח חכמים נוחה הימנו דודאי בדבר שנעשה בטעות אין דבר מזה אבל יכול לחזור בו בהתר ודבר זה מבורר בתלמוד ובפוסקים ואין צורך להאריך בו אמנם נדון כזה ממש מביא מהרי"ק שרש קי"א וז"ל שם על אודות א' מן האחים שנתפשר עם שאר האחין לפטור חלקו מירושת אביו בעבור סך מה באש' היה סבור שלא היו הנכסים מרובים כילו עד אבל בנדון זה שסמך על דברי אחיו והוטעה בסך עזבון אביו פשיטא ופשיט' דהויא מחילה בטעות ולא הויא מחילה. גם על דבר השבועה דבר פשוט דאין בה ממש מאחר שנעשית בטעות ע"כ יעויין במקומו למי שירצה כי הוא האריך ואני קצרתי הרי נ"ד ממש ועדיף נ"ד טובא דבאח עם אחיו אפשר היה לומר דסבר וקביל וגמר בלבו למחול כי אחיהם בשרם הם ואינם מקפידים כ"כ זה על זה אמנם נ"ד שהיא נכרית אצלו אין הדעת סובל שאם היה יודע זה היורש שהיו לה נכסים שיניח לה כדי שתלך ותנשא לאיש וישמחו שניהם בנכסי דודו פשיטא ופשיטא שכל מה שמחל הכל היה בטעות ובהעלם גמור שהעלימו ממנו הנכסים אין צורך להאריך בזה. אמנ' מה שיש להסתפק בהאי הוא דדלמא ע"כ לא קאמר מהררי"ק ז"ל דמצי הדר ביה אלא היכא דלא עביד אלא מחילה בעלמא אבל אי כתב לה שטר מחילה כמו שנוהגי' עכשו אפשר דלא מהני או דלמא אפ' לומר כי כל מה שנכת' היה בטעות וכשם שגוף המחילה אינם כלום כיון שהוא בטעות גם יש לומר כי כל מה שכתב היה בחשבו שהיה כן האמת כמו שהטעוהו שלא היו נכסים יותר ולכן כתב מה שכתב אבל עתה שנתגלה הדבר שהטעוהו ויש נכסים יותר ויותר מאותם שאמרו לו מצי למהדר ביה וכ"נ שכן הוא האמת מטעמא דמסתמא בנדון דמהררי"ק ז"ל אפי' שנכתבה מחילה כדרך הנהוג בשטר המחילה מיירי דאי לאו הכי ה"ל לפלוגי זה נראה קצת אע"פי שיש מקום לחולק לחלוק ונראה להביא ראיה מתשובת הרשב"א הביאה ב"י ח"מ סי' י"ב שאפי' כתב לו מחילת שמים ובריות ואפי' כתב ליה ובדלא אניס כדרך שנהגו כותבי טופסי שטרות אין בדבריו כלום עד שיאמר ברצוני בלא שום אונס יודע אני שיש לי בידך יות' וכדתניא מוכ' שאמ' ללוקח חפץ זה שאני מוכ' לך יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ונר' בפי' שאפי' שאנו כותבי' כל טעות וכל שלות' דידיע ליה השתא ודאיתגלי ליה בתר השתא עכ"ז אם אח"כ נתברר שהטעוהו ושהיה יותר יכול למחול ואין תקנה אלא בשאם יודע אני שינו בו יותר ועכ"ז אני מוחל ונראה להביא ראיה מן התוס' שכתבו בפ"ק דסנהדרין וז"ל והלכתא פשרה צריכה קנין אם נפרש דקנין של פשרה עושים קודם הפשרה וקונים זה מזה לעשות כמו שיאמרו הדיינים הן לשלם הן למחול אין לדקדק מכאן דבעלמא מחילה צריכה קנין דמה שצריך הכא קנין על המחילה משום דאיכא הוי כמו מחילה בטעות שלא היה יודע שיאמרו כ"כ ואע"ג דהשתא דאיכא קנין הוי כמו קנין בטעות מיהו אלימא מילת' טפי בקנין מבלא קנין ע"כ. הרי שכתבו הם ז"ל דהיכא דאפשר לומר דלא ידע דאי ידע לא היה עושה הוי טעות ומחילה שאינה צריכה קנין משום דידע מאי דמחיל הוא ולפיכך פשרה צריכה קנין שבשעה שעושה הקנין לא היה יודע עדיין מה יגזרו עליו הדיינים וכ"ת אדרבא מכאן יש להוכיח דהיכא דאיכא קנין אע"ג דלא ידע מהני כמו בפשרה דאע"ג דלא ידע מה שיגזרו עליו הדיינים אם לא עשה קנין לא מהני ואם עשה קנין מהני אף הכא נמי נימא אם נטל קנין דמהני הקנין אע"ג דלא ידע ונראה שזה יובן במעט עיון וזה במה שכתבו הוי כמו מחילה בטעות וכן אח"כ כתבו הוי כמו קנין בטעות ולמה לא אמרו הוי מחילה בטעו' וכן אח"כ למה לא אמרו הוי קנין בטעות אלא שאמרו בשני המקומות כמו בכף הדמיון עד שנראה ודאי דאינם שוים ממש אלא שכן הוא האמת דמחילה בטעות שהוא מוח' מדעתו דדאי שיכול לומר שלא מחל אלא מה שהוא בדעתו למחול לא יותר אבל כאשר תלה עצמו בדעת אחרים כמו הפשרה כבר נראה שגמר בדעתו לעשות כל מה שי אמרו אחרי' ובטל דעתו מפני דעתם וכמו שמצינו כיוצא בזה לענין שבועה שהנשבע מדעתו יכול לומר לכך נתכונתי ולכך היה דעתי אבל כשנשבע על דעת אחרים אינו יכול לומר לכך נתכונתי ולכך היה דעתי שהרי כבר בטל דעתו לדעת אחרי' ולכן אעפ"י שכשלא נטל קנין יכול לומר לא חשבתי שהייתם גוזרים כך ולכך איני רוצה בפשרה אז מועיל לו טענתו ובטלה הפשרה אמנם כשנטל קנין אלומי אלים למלת' וכיון שבטל דעתו ותלאו בדעת הפשרנים בקנין גמר לעשות ככל אשר יגזרו עליו אע"ג דנראה קנין בטעות אפ"ה מהני אבל מחילה שנעשה מעצמו שלא תלאה בדעת אחרים לומ' אמחול מה שיגזרו פלו' ופלו' כו' אלא שבשביל שאמרו כך וכך נכסים יש ולא יותר ובשביל זה לא נטל קנין ומחל פשיטא שהכל היה בטעות ולא מהני כלל:
ועל החלוקה השנית לא היה צריך להשיב אחר שאפי' הראשון שנתפשר עמה יכול לחזור ולתבוע כיון שהפשרה היתה בטעות ומ"מ הואיל ובא גם על זה שאלה נראה דודאי פשיטא יותר מביעתא בכותחא שאפי' שהיינו אומרים שהראשון בעצמו לא היה יכול לחזור ולתבו' אחיו השני שהיה קטן או אפילו לא היה קטן יכול לתבוע זכותו ולדון על חלקו ודין זה בגמרא כתובות פרק מי שהיה נשוי הנהו תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד וחזל חד מנייהו בהדי לדינא כו' עד הכא אמר ליה אי הוה אנא הוה טענינא טפי ולא אמרן אלא דלא איתיה במתא אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתי וכתב הטור ח"מ סי' קע"ו שני שותפים שיש להם תביעה על ח' ותבעו א' מהם ויצא השותף חייב כו' עד היה להם תביעות ממון עליו ויצא השותף חייב אם לא היה שותפו בעיר יכול לתובעו פעם אחרת וכתב הריטב"א והביאו ב"י בסי' הנז' ואם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתיה במתא חשיב ודברים ברורים הם כי קטן כשלא בפניו דמי בכל מקום וא"כ נתברר נדון שלנו בפירוש שיכול אחיו הקטן לתבוע זכותו ואין להם טענה לנתבעים או לנתב' כבר דנתי עם אחי' ונתפשרתי כי יכול הוא לומ' אני לא הרשיתיו ואיני מפוייס במה שעשה אחי וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג דהלכו' שותפין וז"ל אחד מן האחין שלא חלקו או מן השותפין שבא לתבוע תובע על הכל הואיל ויש לו חלק בזה הממון אינו צרי' הרשאה כו' עד אם היה במדינה אחרת יש לו לחזור על בעל הדין ולדון עמו ולומ' אני איני מודה בכל מה שטען שותף שלי לפיכ' יש לנתבע לעכ' ולומר לזה או דן עמי בחלקך או הבא הרשאה וא"כ פשי' ופשיטא יותר שיש כח לאח הקטן לומר מי הכניסך לדון עם אחי בחלקי עד שיראה לך שהוא היה מורשה שלי או אפטרו' ועוד נראה בעיני מלשון הרמב"ם שאפי' כשהם בעיר אחת והם גדולים דוקא כשלא חלקו נראה שצריך שיהיו האחים עומדים בתפיסה יחד כמו שהניחם אביו ואז יש טענ' לנתבע לומר כבר דנתי עם אחיך או שותפך אמנם אם לא היו שותפין שכבר חלקו או אחי' שחלקו ודאי שאין טענ' לנתבע להפטר מהשני במה שדן עם הראשון סוף דבר כי בזה אין צורך להאריך:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |