שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/שמד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מפטראס מעשה היתה שרבי יוסף בר שלמה שמכאס יצ"ו היה בתוך דוגיא אחת עם יאודים אחרים סוחרים ורצה העון ונשבו ולקחו להם וכל אשר להם גם סחורה היה שם מר' יחיאל שאקי ממשי והנה החומל יתברך חמל עליהם באופן שבאמצעות אדוננו המלך יר"ה על ידי השררה מויניציא לוקחו קצת מהשבאים והנם תפוסים עד יתנו היהודים השבויים וכל הסוחרו' שלקחו והגוי' השבאי' כבר היו מרוצי' להחזי' ליהודי' כדי לפדו הערלי' אחיהם אם לא שאומרי' שאין המשי והסחור' שלקחו בעול' כי רב לקח כל ח' חלקו ואין תקנ' לזה כלל והנ' השבויי' ר"י הנז' וחבריו רצונ' לצא' מן השביה אף ע"פי שלא יתנו להם פרוטה מנכסיהם אחר שרואים שאין תקנה אלא שרבי יחיאל שאקי מעכב ואינו רוצה לפטור לערלים הנתפסים ביד השררה אם לא יתנו לו המשי שלו באופן שרבי יוסף הנז' עם שאר חביריו השבויי' צועקים מתוך צרת שבייתם באמרם הייטב בעיני ה' נמות בשביל משי רבי יחיאל ושואלים אם מחוייב רבי יחיאל הנז' להניח תביעתו כדי שיפטרו השררה לערלי' ועם זה יתירו השבאים היהודים או אם נאמר שאין לחיי' לר' יחיאל על זה כי למה יפסד ממונו:
תשובה
לכאורה נראה דאין לחייב לרבי יחיאל שהרי נראה דגדולה מזו אמרינן בגמרא בפרק הגוזל ומאכיל ההוא גבר' דהוי מפקי ליה כסא דכספא סליקו גנבי עליה סקלה יהבה ניהלייהו אתי לקיה דרבא פטריה א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא אלא אמר רב אשי חזינן אי אניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו ואי לא אדעתא דכספא אתו והכי הלכתא כרב אשי והשת' נראים הדברים ק"ו איהו בעצמו אינו יכול להציל עצמו בממון חברו שהוא בידו איך ניקום אנן ונציל לר' יוסף וחביריו בממון אחרים ונעשה לרבי יחיאל שאקי שיפסיד ממונו כדי להציל השבויים ודאי דאיהו יימר לנא הצילו אתם ותפרעו לי המשי שלי אלא שנר' בעיני דכד מעיינינן בהאי ענינא שפיר מוכחא דאית לן לאכפויי לר' יחיאל שימחול תביעתו כדי שיפטרו לשבויים והראיה מהאי דאמרינן בגמרא בפ' הנז' ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא בעי לאטבועי אתא ההוא גברא מלח לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע אתא לקמי' דרבא פטריה א"ל אביי הא מציל עצמו בממון חברו א"ל האי מעיקרא רודף הוה רבא לטעמיה כו' עד ונרדף ששבר את הכלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו ומכאן העלה הרמב"ם וכתב בפ"ח מהלכות חוב' ומזיק וז"ל ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהם והקל ממשאה והשליך בים פטור המש' שבה כמו רודך אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיע עכ"ל: והלשון הזה בעצמו כתב הר"ם מקוצי בחלק מצוו' עש' מצוה ע':
א"כ נמצא שרבי יחיאל שאקי רודף אחר אלו השבוים דאלו לא היה ממונו הוא המשי שלו היו השבאים פוטרים אותם ועכשו בשביל המשי שלו א"א לפטר' ונמצא רבי יחיאל רודף לאלו האומללים וכ"כ רש"י בפ' הגוזל במעשה הנ"ל וז"ל בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות וא"ת תינח התם דאיכא סכנת נפשות שהחמור היה טובע הספינה אבל הכא מאי סכנת נפשות איכא ונר' שדבר זה ברור דאין לך סכנת נפשות גדולה מזו ודאי וראי' לדבר דאמרי' בב"ב פרק השותפים דפדיון שבויים מצוה רבא ומייתי ראיה מדכתיב והיה כי יאמרו אנה נצא כו' עד אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לשבי לשבי וגי' עד שבי כלהו איתנהו ביה. א"כ הרי הם מעותדים לכל מקרה רע ומר ממות ומחרב וכתב הרמב"ם פ"א מהל' רוצח ושמירת נפש וז"ל דכל הרודף אחר חברו להורגו אפי' היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפי' בנפשו כו' עד אע"פי שעדיין לא הרג שנאמר וקצות את כפה כו' וכתב הרב המ"מ ראיה מספרי וז"ל במבושיו מה מבושיו מיוחד שיש לו בו לס"נ והרי הוא בקצותה כל דבר שיש בו ס"נ כו' עד מנין אם אין יכו' להצילה בכפה הצל בנפש' שנא' לא תחוס עינך הרי שבכל דבר שיש סכנת נפשו' אנו מחוייבי' להציל אפי' להרוג הרודף אם א"א בענין אחר:
א"כ נמצינו למדים לע"ד שכיון שממון ה"ר יחיאל מעמיד לאלו האנשים כשבויים הרי הרודף אותם ומחויבים אנו לכופו שלא ירדוף ואפי' שעדיין לא הרג ואעפ"י שהראב"ד השיג על הרמב"ם כמ"ש הטור ח"מ ס"ס ס"ט הוא הטור ז"ל עכ"ז הרב המ"מ יצא לעזרת הרמב"ם וז"ל אמר אברהם אין כאן מלח ואין כאן תבלין שאין כאן דין רודף ואין זה דומה למעשה דחמרא ודין זה ממטיל לים אע"פי שהטיל ממשא מחשבין על כלם לפי משאם כדאיתא בגמרא ע"כ לשון ההשגה. והוא ז"ל הליץ בעד הרמב"ם ואמר שהרב מחלק בין ההיא דעמד עליה' נחשול של ים להא דהרמב"ם שחשבה הספינה להשבר מכובד המשא' דההיא דעמד עליהם נחשול של ים הוא צער כבד מגלי הים ואין הספינה טעונה יותר מדאי ומה שכתב כאן הוא כשהיה מתנהג כדרכו אלא שהספינה טעונה יותר מדאי שאחד או שנים מהם טענוה ואז המשוי כרודף והיינו עובדא דחמרא וזה החלוק מבואר ודברים של טעם ואין קדרת הרב חסרה ממלח ותבלין והנמקי ז"ל בפ' הנז' הביא דין הרמב"ם והשגת הראב"ד והלצת המ"מ והליץ הוא בעד הראב"ד ונתן טעם לחסרון המלח והתבלין אחר שמתוך דברי הרמב"ם ניכר שאינו מדבר שאם ידוע שטוען אותה יותר מדאי ואז חשבה להשבר דמה בין זה למעשה דחמרא ועוד הוא מבואר שאין כן דעת המחבר שאמר והקל ממשאה שלא חלק בין משא של טוען א' שאינו מכבי' לטוען באחרונה שמכביד יותר שהגורם הוא המשא שהיה כבד בה ואין אנו יודעים מי הגורם מן הסוחרים עד שכיון שאין זה גורם יותר מזה מדוע נציל לו בממון חברו אלא כל אחד בממונו בחלקין שוין ולא דמי למעשה דחמרא שהיה ידוע שהוא בא וטבע כרודף ממש ולפיכך לא טעם בה הרב שום טעם כנ"ל ע"כ: ואני הדיוט לא ירדתי לסוף דעת אלו הגדולים על מה נתחבטו כי בעיני דברי הרמב"ם נכוחים וישרים מתוקים ומוטעמים ואין אנו צריכים לתבלין שנתן הרב מ"מ בקדרה אלא דההיא דנחשול שכתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות גזלה ואבידה מיירי בספינ' שהכניסו בה סוחרים רבים סחורות רבות כל אחד מהם כפי ערכו והתם נמי הוי טעמא מפני שהמשוי רודף כמו הכא וראיה לדבר שאנו מחייבי' לכל א' לפי משאו לא לפי הממון ולא לפי הנפשות וכמ"ש והקלו ממשאה מחשבין לפי משוי ולא לפי ממון ופרש"י אם היה לזה אלף ליטרין זהב ולזה אלף ליטרין ברזל זה מטיל ק' ליטרין ברזל וזה ק' ליטרין זהב שוה זה לזה להקל המש' ולמה היה זה אלא מפני שאנו רואים שהמשא הוא הרודף ומה לי ככר זהב ומה לי ככר ברזל ובפ' ח' מהלכות חובל ומזיק לא נחית הרב לבאר אלא דיני חובל ומזיק מכללם רודף ולכן סתם דבריו דפשי' דמיירי שאנו יודעים מי הוא הרודף והיינו ממש ההוא מעשה דחמרא הנ"ל שלא הוזכ' בדברי הרמב"ם חלא שהחליף הר' הלשון לאשמועינן דלא לימא דוקא חמרא דהוי כחובל ומזיק ממש שאיפש' שלזה כיון הראב"ד בהשגתו אבל הרמב"ם ס"ל שגם המשא נקרא רודף: וא"כ מיירי בשיש בספינה אנשים שאין מוליכים סחורה כלל ויש מי שמוליך סחורה ולכן אמר שמי שהטיל הסחורה עשה מצוה רבה ופטור כדין המציל מן הרודף ואין האנשי' העומדים שם מבלי סחורה פורעין כלל אבל אם יש שם סחורה מאנשים רבים כמו שחשב הנמקי בזה ודאי לא דבר הרב כאן לפי שכבר ביאר דין זה בהלכות גזלה ואבדה ודברים אלו פשוטים לע"ד לא ידעתי מה ראו אלו הגדולי' עול בדברי הרב ולמה תלו ביה בוקי סריקי ומ"מ נחזו' לנ"ד שהרי כפי דברי הנמקי ז"ל בידוע מי הוא הגורם פשיטא ליה דכל"ע מודו וכמ"ש דמה בין זה לההיא חמרא הנז' א"כ אליבא דכל"ע ראוי לכוף לרבי יחיאל שיניח תבועתו ויפטר לערלי' כדי שיתירו השבויים ולא יהיה רודפם ולרווחא דמלתא אני אומר שאפי' היינו יודעים בבירור שהראב"ד חולק על נ"ד נמי ראוי לפסוק הלכה לכוף לה"ר יחיאל חדא שהרי הר"ם מקוצי ז"ל (שהרי) ס"ל כהרמב"ם והרב המ"מ שהוא אחרון אחרונים הסכים ג"כ לדעתי וא"כ מפני שהראב"ד ז"ל לא מצא תבלין בקדרה לחיכו לא נניח אנו לאכול. ועוד אני אומר אפי' לא היה הדבר אלא ספק הרי רבי יחיאל עומד בכל יום בספק שעובר על שני לאוין ועשה אחד והם לאו דלא תעמוד על דם רעיך ועל לאו דלא תחום ועל עשה דוקצותה את כפה והטעם שהרי הרואה את הרודף ויכול להציל הנרדף ולא הציל ועמד בשב ואל תעשה עובר על כל זה רודף עצמו כ"ש וא"כ פשיטא דלא גרע זה מכל שאר ספקי דאורייתא דקי"ל דכל ספק דאסורא דאורייתא אזלינן ביה לחומרא כל שכן וק"ו להאי איסורא דאית ביה סכנת נפשות לא ידעתי איך יוכל להתאפק זה רבי יחיאל אם מבני ישראל הוא לכל אלו האיסורין העומדים עליו כ"ש וק"ו שכבר הוכחתי לע"ד דליכא מאן דפליג בנ"ד דכ"ע מודו דכיון דמוכח ברור מי הוא הגורם שהוא הוא הרודף כמ"ש הנמקי ועוד אני אומר מטעם אחר דודאי הראב"ד ז"ל יודה בנ"ד דעד כאן לא פליג התם אלא שהסחורה היא בעין ואתה רוצה להפסידה עתה כדי להציל לפלו' יאמר בעל הסחורה אין לך להציל לפלו' בממונו אבל בנדון כזה שהסחורה אינה בעין וכמעט שאין תקוה ממנה והנפשות בסכנ' פשיטא ופשיטא שאפי' הראב"ד יודה דראוי לכו' לרבי יחיאל שיפטור ידו מתביעת המשי ולא יהיה רודף אח' אלו השבויין שהדין עמהם מכמה טעמים שזכרתי הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |