שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/שכז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אחד מהאנוסות של פורטוגאל נשאת עם רבי אנוס במלכות פורטוגאל ובאותו המלכות יש נימוס מהמלך ומהמלכות מזמנים קדמונים שבכל הנדוניאות אם מעט ואם הרבה תהיינה כשימות הבעל תקח האשה החצי מהנכסים שישאי' אחריו הבעל כמו שנר' מנוסח הנימוס ברור מאד ועתה מת הבעל בפורטוגאל והאשה לקחה חזקת הנכסים כפי נמוסי המלכות וכפי התנאי שהתנו בשעת הנשואין מסכים לנימוסי המלכות כמו שהוא מבואר בצואה חתום מיד הבעל הנפטר ומיד השופטים מהמדינה והאשה נשארה מוחזקת בנכסים ונשאה ונתנה בהם כי גם היא נשאר' אפטרופוסית בצואת הבעל גם בנכסי הבנים אח"כ באה האלמנה עם היתומים למלכות תוגרמה לחסות תחת כנפי השכינה ולשמור דת משה ויהודית ושאל השוא' אם נאמר שיוכלו היורשים לדחות לאלמנה ממחצית הנכסים ושלא תטול אלא מה שהכניסה לבעל או דלמא כיון שהמנהג במקום הנשואין שתטול החצי אין כח בידם לדחותה שכבר זכתה בחצי הנכסים:
ועוד שאל השואל את"ל שזכת' בחצי הנכסים אם אחר פטירת הבעל שנשאה ונתנה האשה בנכסים אם תקח ג"כ החצי מהריוח או נאמר שהריוח כלו ליתומי' והיא לא תקח אלא הקרן שנשאר בשעת פטירת הבעל עד כאן:
תשובה
ה' יודע והוא עד כי כעת צרות לבבי הרתיבו אך אזרתי כח להשיב שואלי דבר מפני הכבוד על הדין ועל האמת כפי אשר יורוני מן השמים ותחלת דברי וראשית אמרי לע"ד הדין עם האלמ' בשני החלוקת שזכתה בחצי הנכסים שהניח בעלה וגם אם נשאה ונתנה בהן שתטול חצי הריוח אלא שקודם שראיתי לבאר מהיכא תיסק אדעתין לומר שלא זכתה האלמנה בחצי הנכסי' עד שהוצרכו רבני עולם להאריך בזה כי כפי הנראה הדבר היה פשוט מאד אחר שידוע אפי' לתנוקו' שכל דיני הנשואין הם נדונים ע"פ המנהג וכל הנושא אשה סתם נושא אותה אדעתא לקיים מנהג מקומו וכמ"ש הרמב"ם פ' כ"ג מהלכות אישות וז"ל הנושא אשה סתם כותב ונוהג כמנהג המדינה כו' עד וכל הדברים האלה וכיוצ' בהם מנהג המדינה עיקר גדול ועל פיו דנין והוא שיהיה המנהג פשוט בכל המדינה והרשב"א כתב בתשובה דסתמו כפרושו במקום שנהגו ודברים אלו נקראים לשון הדיוט והטור א"ה העתיק לשון הרמב"ם וסתם כדבריו וכ"כ הריב"ש בתשובה והוא דבר כ"כ פשוט עד שאני תמה מנין יצא לנו ספק בדבר הזה לכן ראיתי לבאר מה שאומר לי לבי מהיכן היה אפשר לספק בדין זה ואען ואומר. כי הרשב"א כתב בתשובה על אשה שנשאת לבעל והאשה מעיר א' והבעל מעיר אחרת ועשו הנשואין וכתבו הכתובה בעיר אחרת ממוצעת והשיב אם על דעת לדור במקום שנשאה כנסה על דעת תנאי אותו המקום נשאת ואפי' דרכם לכתוב שם שכל המנהג והתנאי וזה לא כתב שכל הנושא ע"ד תנאי אותו המקום הוא נושא ואם דעתם לדור במקום שדעתם לקבוע שם אז מן הסתם כמנהג מקומו שיכול להוציאה כו' עד וכיון שכן הרי הוא נושא לכל דעת תנאי מקומו שהוא מוציאה שם משמע שאם נישאו על דעת לצאת ולקבוע דירתם במקום אחר יש לדון ולומר שעל דעת המקום שכוונתן לקבו' שם דירתם יעשוהו לא ע"פ מנהג שהיו שם הנשואין ועוד כתב הריטב"א והוכיח מההיא דאמרי' שלהי פי' נערה שנפתתה ההיא בת מחוזא דהוה נסיבא בנרדעא אתו לקמי דרב נחמן שמעת לקלא דבת מחוזא היא אמר להו בבל וכל פרוודהא נהוג כרב. אמרו ליה והא בנרדעא נסיבא א"ל נרדעא וכל פרוודא' נהוג כשמואל וע"ז כתב הריטב"א דמאן דנסיב איתתא מדוכתא אחריתי אדעתא דתדור עמיה בדוכתיה הולכים אחר מנהג מקומו שבא לשם עכ"ל וא"כ היה אפשר לומר בנ"ד ג"כ דמסתמא כל אנוסי פורטוגאל כשנושאים נשים הכוונה בין הוא בין היא לעקור דירתם משם ולבא למקום שיהיה יכולת בידם לעבוד את ה' אלהינו ולשמור תורתו ודומה לזה ראיתי למורי הרב הגדול כמהר"י טאיטצק שכתב בתשובה וז"ל ועוד דאנו מוחזקין בכל בני האנוסין דמישרא' הם וכמ"ש הגאון מהר"ר צמח דאית לן חזקה אלימתא שכל האנוסין הבאים לעשות תשובה כשם שמחזיקין אותו שאביו מישראל כך מחזיקין אותו שאמו מישראל ואינה גויה ע"כ הרי שכתב שיש לנו להחזיקן בכל מעשיהם שלבם לשמים וכן אני אומר ומסתמא יש לנו להחזיק בכל אנוסי פורטוגאל שלבם תמיד בכל עת לשמו' ושדעתם לעקו' דירת' משם ולקבוע במקום שבו יוכלו לעבוד את ה' כנז' וא"כ היינו יכולים לומר שלא זכתה האשה האלמנה זו מכח מנהג מקום אשר שם נשאת כיון שבין היא בין בעלה דעתם היה לעקור דירתם משם כנז' וא"ת בשלמא בההיא דהרשב"א והריטב"א ניחא דאזלי' בתר דעתא דאתרא דדעתם לקבו' דירתם שם אבל בנ"ד א"ת דאין דעתם לעמוד במקום הנשואין מ"מ כיון שאין ידוע בעת הנשואין מקום ידוע בו יקבעו דירתם אין לנו לומר שספק מוציא מידי ודאי ועוד דבשלמא התם נר' שהטעם שאין הולכים בתר מקום הנשואין משום דאזלינן בתר מקום דידיה אבל בנ"ד שמקום הנשואין שוה לשניהם והוא מקום דירתם של ב' אעפ"י שדעתם לעקור דירתם משם למה נניח המקום השוה לב' לילך אחר המקום שאינם יודעים מתמול שלשום הן אמת כי אלה החלוקים אפשריי' קרובים אל האמת אך מ"מ אומר לי לבי שיש מקום לחולק לחלוק ולתת טעם לדבריו אחר שעינינו הרואות כמה דקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו וכתב והוא שיהיה המנהג פשוט בכל המדינה כנז"ל משמע דכל היכא דאיכא לפקפק פקפוק קטן חי זה שיהיה אין לילך אחר המנהג והטעם שיש לנו לעשות כל מאמצי כחנו לקרב הדברים אל ד"ת וכל שאתה בא לעקור דין תורה ממקומו עליך להביא ראיה והייתי יכול להביא ראיות לזה מדברי הרא"ש ז"ל בתשובותיו אלא שהדבר ברור מעצמו ולכן לא ראיתי להאריך בו מה תאמר תינח דאפשר לפקפק בזכות האלמנ' מכח מנהג המקום שנשאת שם מן הטע' הנז' אבל עדיין כחה גדול וברור מטעם התנאי שהתנו ביניהם בפי' כנז"ל בשאלה:
ואומר אני כי גם בטעם הזה היה אפשר לפקפק מההיא דשנינו משנה אחרונה דפר' הכותב קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה גר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה ופרש"י כתובתה קיימת שכתב לה כשהוא קטן ולגבי גר כתובה שכתב לה בגיותו ואמרינן בגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין להו ע"כ והכי הלכתא וכמו שכתבו ההלכות וכן כל הפוסקים דכתובתה קיימת לא קאי אלא אמנה מאתים והטעם כדפרש"י שהם תנאי ב"ד דאילו בשטר לא גביא דחספא בעלמא הוא הרי שאפי' שאלו נתגיירו ועמדו בנשואין והיה לנו לומר דמסתמא על דעת לקיים כתובה הראשונה שכתב לה בשעת הנשואין אפילו הכי אמר רב הונא דלית לה אלא מנה מאתים וכל שכתב לה בשעת הנשואין חספא בעלמא הוא ומסתמ' נראה ג"כ דמיירי אפי' במקום שהיו נוהגים במקום הנשואין שנישאו בגיותם כמ"ש לה אפי"ה אין לה אלא מאתים או מנה ולא עוד ואע"ג שהיה אפשר לומר דדוקא מה שהוסיף לה הוא בעצמו הוא דאין לה אבל מה שהוא מנמוסי המלכות אשר שם נישאו הוא חוב שחייב לה מצד המקום לא תוספ' שהוסיף לה הוא וכמו שהיה נראה לחלק קצת כן מתוך תשובת הרשב"א ז"ל סי' תתקס"ב על ראובן שכתב שיור לאשתי כו' עד התם דוקא כשהוסיף משלו אבל מה ששייר האב או האשה הוא כעיקר הכתיבה מ"מ יש לחלק בין נ"ד לההוא דהרשב"א דשיור הוי כחוב גמור ונ"ד דמי לתוספת ועוד שמדברי רש"י ז"ל נראה קצת דאין לה אלא עיקר כתובה דוקא מפני שהוא תנאי ב"ד מכאן היה נראה לפקפק בזכות האלמנה אם זכותה מצד המנהג והנימוס אשר במלכות ההוא אשר שם נישאת כבר כתבנו שהיה אפשר לומר שאין טעם זה מספיק לזכותה כיון שדעתם היה בשעה נשואין לצאת משם כנז"ל גם מטעם התנאי שהתנו ביניהם יש בו ספק מהטעם הנז' מכח המשנה ומה שאמרו עליה בגמרא כנז"ל:
אלא שנר' לע"ד שכל אלו הפקפוקים הבל המה ואין בהם ממש אחר שהבעל נפטר במקום שנשא אותה ובמקום שהתנה התנאי הנז' דבשלמא אם אחר שנישאו היו באים הבעל ואשתו לטורקיאה והיו עושים נשואין כדת משה וישראל היינו יכולים לומר שכל מה שנעשה מקודם לכן בטל והימים הראשונים יפלו דאין לה אלא מנה ק"ק ומה שחידש לה בנשואין השניים שנעשו כדת אבל עכשו שנפטר הבעל במקום הנשואין הראשונים כבר זכתה שם האשה בחצי הנכסים מצד מנהג ונימוס המלכות וגם מכח התנאי שהתנו ביניהם כי לא יעלה על הדעת לבטל עתה הזכות שזכתה שם כבר דלא מבעיא אם תפשה והיא מוחזקת בהם אלא אפי' אם היתה צריכה להוציא מן היורשים היינו מוציאים כיון שתכף בשעת פטירת הבעל נפלו הנכסים בחזקתה דאל"כ לא שבקת חיי לכל בני האנוסים שבאו משם ונשאו ונתנו אלו עם אלו יחזרו עתה לתבוע אלו מאלו הזכיות והשעבודין שנעשו שם שלא כדין תורה ע"פ מנהג מקומם הא ודאי פשיטא שאינו עולה בדעת אלא על מה שנעש' שם נאמ' מה דעב' עבר מכאן ואילך חושבנא:
וזכר לדבר אני אומר מה ששנינו במסכת חולין פ' הזרוע והלחיים נכרי שהיה לו פרה אם עד שלא נתגייר שחטה פטור מן המתנות אם משנתגיי' שחטה חייב במתנות הרי שעינינו רואות שגר זה שהוא ישרא' כשר עתה ואוכל מתנות כהונה ואין לכהן דין כלל עמו ואפילו תפס אותם הכהן היינו מוציאין אותם מידו מטעם שזכה בהם הגר בשעת שחיטה אע"פי שבשעת אכילה הוא שעת חיוב מתנות ה"נ אלמנה זו שנשאת לבעלה שם ע"פ מנהגם ותנאם שהתנו ביניהם ונפטר הבעל שם כבר זכתה בחצי הנכסי' מאז ומן הדין הגמור הם שלה והיתה יכול' להוציאם מיד היורשים אם היתה צריכה לכך כיון שתכף בשעת פטירת הבעל זכתה בהם הם שלה בכל מקום שהם וכ"ש אם היא מוחזקת בהם זהו מה שנרא' לי ברור בענין השאלה הראשונה:
ולענין השאלה השנית אם תטול ג"כ חצי ריוח הנכסים בזה יש מקו' עיון לע"ד והטעם ששנינו בפרק מי שמת וכן האשה שהשביחה השביחה לאמצע ופריך בגמרא אשה בנכסי יתומים מאי עבידתה אמר רב ירמיה באשה יורשת ופירש רשב"ם מאי עבידתיה או תטול ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהיה נזונת ומעשה ידיה שלהם אין לה להשתכר בממון היורשים באשה יורשת כגון שנשא ראובן בת שמעון וירשו בני ראובן ובת שמעון נכסי הזקן או שאמר בעלה תטול אשתי כאחד מהבנים כו' ולא פירשה לאמצע עכ"ל מכאן משמע דעל הסתם כל עוד שהוא נזונת משל בעלה ולא נטלה כתובתה שאין לה בריוח כלל כשאינה יורשת הגם שהרא"ש ז"ל פליג בזה קצת דס"ל שנוטלת שכר טירחה אלא שידה על התחתונה כמ"ש בפסקיו והטור א"ה הביא דבריו בסי' צ"ה מ"מ למדנו שגם לדברי הרא"ש אינה נוטלת לאמצע אבל הטור הביא סברת הראב"ד ז"ל וז"ל והראב"ד פירש אע"פי שהיא נזונת אין השבח שהשביחה שלהם שלא אמרו מעשה ידיה שלהם אלא הקבועים כגון טווה אורגת אבל במלאכה אחרת לא כו' יע"ש:
וראיתי בתשובה שהביא הב"י אף על פי שכתב שם הרשב"א נראה בעיני שהוא טעות סופר דכנראה דהוי הריב"ש כיון שמביא לבסוף ראיה מרבנו פרץ ז"ל מ"מ כתוב שם שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולנטוע ולא להתעסק ברבית אלא לעשות בצמר למדתי משם כי אין לאשה עסק בסחורות ולא ברבי' ונפקא מינה לנ"ד דלדעת הראב"ד כל מה שהרויחה אשה זו ע"י מה שנשאה ונתנה בנכסים הכל שלה הפך דעת רשב"ם ז"ל ודעת הרב בעל התשובה כן היה בדעת הראב"ד אלא שראה שדעת ר"ח הוא שהריוח ליתומים וכן דעת ר"פ כדעת רשב"ם ולא מלאו לבו לחלוק עליהם. לכן נראה דלענין מעשה כיון שרוב הפוסקים רובא דרובא גדולים בחכמה ובמנין מסכימים שלא אמרו במתני' וכן האשה שהשביחה השביחה לאמצע אלא באשה יורשת אבל באשה דעלמא כל שהיא נזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם ולא תטול בריוח לאמצע כן ראוי לעשות הלכה למעשה מ"מ נראה לדקדק מתוך דברי רשב"ם שכתב אין לה להשתכר בממון היורשים משמע מתוך לשונו דדוקא באשה דעלמא שאין לה אלא כתובה אבל עיקר הנכסים הם מן היתומים אז הוא דאמרינן דלא תטול לאמצע מטעמא דאין לה להשתכר בממון היורשים אבל באשה כיוצא בנ"ד שיש לה מחצה בנכסים אינה נקראת משתכר' בממון היתומי' אלא בשלה היא משתכרת והלא אם היתה רוצה היתה נוטלת שלה ומרווחת בו יותר כפי הערך וכי תלקה עליה מדת הדין משום דטרחה ונושאת ונותנת בנכסים ועושה טובה ליתומים הא ודאי בהא נראה דלכ"ע השביחה לאמצע ודמי הא לתטול כאחד מהבנים שנעשית כיורשת ותטול לאמצע. ועוד ראוי לומר כן לקרב הסברות כל מאי דאפשר כנ"ל אלא שעמד לפני קצת ספק מההי' תשובת הרא"ש שהביאה הרב כמהר"ין לב נר"ו בפסק שעשה על זה שממנה יראה שמה שהיא נוטלת חצי הנכסים אינו אלא במקום כתובה שכ"כ הרא"ש וז"ל כי התקנה כך שתגבה חצי נכסיו והוא תחת גביית כתובתה משמע קצת שדין אחד להם וכמו שאשה שאין לה אלא כתובה כסתם נשי דעלמא אין לה מחצית הריוח כל שהיא נזונת מתפיסת הבית כן זו וכל עוד שלא תבעה חלקה או כתובתה מעשה ידיה ליתומי' הכל כפי דע' רשב"ם והנמשכים אחריו או על הרוב שכר טורחה כדע' הרא"ש כנז"ל:
אמנם אחר העיון נראה בעיני דבנ"ד לית דין ולית דיין דלימא דמה שהשביחה האלמנה שלא השביחה לאמצע והטעם שמה שאמרו שאין לה להשתכר בממון יתומים הוא שכיון שמן הדין כל אשה שנזונת משל יתומים מעשה ידיה שלהם כמו ששנינו משנה שלמה אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם וא"כ כמו שהנכסים משועבדים למזונותי' כך היא משתעבדא למעשה ידיה אבל בנ"ד דבמקום שזכתה האשה בחצי הנכסים דליתא האי תקנתא פשיטא דלא שייך למימר הכי אלא לא גרעה משותף שהרי תכף ומיד שמת הבעל נפלו הנכסים בחזקתה וכ"ש במעות דלא צריכי שומא דה"ל כאילו הם מחולקים ואח"כ נשתתף וכן ראוי לדקדק מלשון שכת' הטור וז"ל כתב רשב"ם האלמנה שנזונת מנכסי יתומים כיון שמעשה ידיה שלהם כל השבח שלהם הרי שתלה הטעם משום דמעשה ידיה שלהם. א"כ בנ"ד דודאי ליכא למימר הכי פשיטא דמעשה ידיה אינה שלהם ומה שהשביח' השביחה לאמצע ואדרבא היה מקום לומר שכל הריוח שלה א"ת היא שלכך כיוונה לתת ליתומים החלק המגיע להם בעת פטירת הבעל מוריש' לבד ונשאר הריוח שלה ובגלוי מלתא לבד הוה סגי וכההיא דרב ספרא אלא הרי לנו עתה במה שאמרנו שזכתה האשה בחצי הנכסים ובחצי הריוח לכל הפחות כן נר' בעיני פשוט עוד הייתי רוצה לזכות לאלמנה מטעם אחר והוא זה שכתוב בלשון השאלה וז"ל וכפי התנאי שהתנו בשעת הנשואין מסכים לנימוסי המלכות כמו שהוא מבואר בצואה חתומה מיד הבעל הנפטר ומיד השופטים משמע מתוך זה הלשון שצוה הבעל בשעת פטירתו לקיים תנאי הנשואין וא"כ הוא כל מה שכתבנו לע"ד היה שלא לצורך ולא הוי אלא לרווחא דמלתא וללמוד במקומות אחרים אלא שלא ידעתי למה לא נסתייע מזה הרב כמה"ר יוסף ן' לב נר"ו שהוא היה הראשון שכתב על ענין זה ואפשר שאין הבנ' הענין כמו שאני חושב ולכן גם אני לא עשיתי חשבון מזה:
ובמה שנסתפק השואל שאם יתברר הדבר בעדות ברורה שנוהגים באותו מלכות שהריוח יהיה כלו ליורשים כל זמן שלא חלקו הנכסים בזה היה נראה לע"ד ודאי אם יתברר שהמנהג הוא פשוט בכל המדינה בלי פקפוק כלל אז דעתי נוטה שלא תטול הריוח אבל הי' צריך שיהיה המנהג ברור אפי' באשה שהיא נושאת ונותנ' וטורחת בהרוחת הנכסים משום דכבר אפשר דלא נהוג שהיא לא תטול כלל בריוח אלא כשהרויחו הנכסים והיא אינה מתעסקת בהם וכן אפשר שלא נהנו כן אלא באשה שלא עשאה הבע' אפטרופוסית אבל היכא שהיא מתעסקת בהם או שעשאה הבעל אפטרופסית אפשר שלא נהוג הכי וא"כ בנ"ד דהי' היא המתעסקת בנכסים וגם שהבעל עשאה אפטרופוסי' לא חייל עלה מנהג כזה וקם דינא שמן הדין יש לה לכל הפחות ליטול חצי הריוח. ולהיות בעיני דבר רחוק מאד קרוב לנמנע או נמנע ודאי שימצא עדות ברורה בכל הני גווני שנתפשט המנהג שלא תטול חלק בריוח הנכסים האשה לא חששתי להאריך בזה ובודאי כל שאנו יכולים לקיים הדין יש לנו לקיימו ובהא סליקנא ונחיתנא דאשה זו זכתה בחצי הנכסים ובחצי הריוח לכל הפחות ולצור ישראל אחלה יצילני מכל שגיא' גדולה וקטנה הנלע"ד כת' וחת' שמי הצעי' שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |