שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/שכח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
על מה שבא בשאלה השנית שכל הגוים אשר במלכות ההוא יש חק ומשפט שמהמחצה הנוגע לבניו ולבנותיו יוכל השכיב מרע לתת השליש למי שירצה אבל במחצה המגיע לאשתו ושני השלישים של בניו ושל בנותיו לא יוכל לתת שום דבר גדול או קטן לשום איש בעולם ואחר זמן מת ראובן הנז' באותו מלכות בין הגוים והניח בת אחת מאשתו הנז' שמה שרה והיה לר' אח קטן ממנו שמו שמעון שהיה נושא ונותן בכל הנכסי' שהיה שולח לו אחיו ראובן ממקומו אל מקום אחיו שמעון שהיה בפלאנדיש וראובן הנז' עשה צואה בלשון לעז וז"ל דיקלארו קי אין טודה מי הזיינדה טייני מי אירמנו לה מיטאד אי יו אוטרו טנטו אינלה קי איל טייני פור שי אי אאון קילה מיאה שיאה מאש איל לה איודו אגאנאר אי מי אינטינסין פואי שיינפרי אישט' שולה מינטי לי פידו פור מירסיד קי מוריינדו איל שין היג' ושהאגה אירידיר' אמי הי"גה קאזנדו אילייא אשו וילונטד:
תשובה
נראה בעיני שכיון שהיו ביד שמעון שיעור החצי מכל הנכסים ויותר נראה שיועיל לשון זה וזכה שמעון בחצי הנכסים מטעם מחילה ויש להביא ראיה ממ"ש הטור ז"ל ח"מ סי' ע"ה וז"ל כתב הר"ם אמר לו אני חייב לך מנה והשיב לו ודאי לי שאינך חייב לי פטור אע"פ שיוד' בודאי שהוא חייב והוי כאלו מחל לו ולא הוי מחילה בטעות דכיון שאמר לו אני חייב לך היה לו להשים אל לבו ולדקדק ולא עשה כן אלא אמר בודאי אינך חייב לי מחל לו בלב שלם והדברים ק"ו לע"ד דהשתא ומה התם דאיכא לספוקי קצת דילמא טועה הוא אפי"ה אמרינן כיון שהיה לו להשים אל לבו ולא שם מחל לו בלב שלם בנ"ד דהו' בעצמו אמר שידע כו' וע"כז רוצה בכך כ"ש וק"ו דמחל בלב שלם ועוד ראיה אחרת דאמרי' בגמרא בסוף פ' המניח אמר רבה בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים והכי הלכתא וכתב הרא"ש ז"ל פר"שי פטור אף מדמי שעורים דהא אמר ליה תובע לאו שעורים יהבי לך ואחולי אחיל גביה וכן פי' התוספות וכיון דטענו חיטים ולא טענו שעורים מחל לו השעורים ותמהני על סברא זו דמלתא דשכיחא הוא שיש לאדם כמה תביעות ואינו רוצה לתובעם בשעה אחת כו' עד הילכך נראה לי כו' יע"ש מ"מ שמעינן מפרש"י ומתוס' ז"ל שאפי' לא מחל בפירוש מכיון שלא תבע שעורים אמרינן אחולי אחול גביה בנ"ד שאמר טייני מי אירמאנו כו' והיה יכול לומר טייני איל און טאנטו אי יו דוש טאנטוש וכיוצא בזה ולא אמר הכי אלא יש לו חצי ולי חצי פשיטא דודאי אמרינן דאחולי אחיל גביה ואפי' שהרא"ש תמה על פרש"י והתוס' אפי"ה מצינו למילף מפי' ג"כ דבנ"ד ודאי מחיל וק"ל למי שיעיין בדבריו ואע"ג דאיכא לערער קצת על זה מתוך דברי מהררי"ק ז"ל שכתב בשורש צ' והאריך בראיו' דלא שייך מחילה אלא בחוב נראה לע"ד דאין סבר' מהררי"ק ז"ל כ"כ מוכרחת אלא כל דבר שיש ביד הנמחל שייך ביה מחילה וכדעת שכנגדו שחולק עליו ועוד שאפשר לע"ד לומ' דכל מה שיש ביד השותף משל חברו שייך ביה מחילה אפי' לדעת מהרר"יק דהוי כחוב בעלמא ועוד אפשר דזכה שמעון מכח מתנה דלא גריע מהא דתני' בברייתא נתתי שדה פלו' לפ' או שכתב נתתיה לו או הרי היא שלו באחד מאלו הלשונות מהני וכיון דבנ"ד אמר טייני מי אירמאנו לה מיטאד כו' כנ"ל איני רואה חילוק בזה הלשון מלשון הרי הוא שלו וכמו דהתם מהני מכח מתנה ה"נ מהני מכח מתנה ואע"ג דהתם אמרינן דוקא בשטר היינו דוקא לבריא אבל לש"מ כנ"ד אמירה בעלמ' סגי ועוד נר"ל לדקדק בלשון רש"י ז"ל שכתב שם וז"ל אבל באמירה בעלמא לא מקניא ארעא ובודאי דתיבת ארעא מיותרת דהוה סגי דלימא דבאמירה לא מקניא דודאי לן דבארע' עסקינן ועוד קשה לי וכי מטלטלין נמי מי מקנו באמיר' בעלמא אלא שנראה בעיני דארעא א"א לזכות בה מקבל ואפי' שיהיה היא כתובה באמירת הנותן לבד משום דלעולם בחזקת מאריה קיימא אבל מטלטלין אפשר דבאמירה בעלמא יזכה בהם המקבל אם היו בידו בשע' נתינת הש"מ בנ"ד או אפי' הבריא א"כ נ"ל דזכה שמעון בחצי הנכסים כיון שהיו בידו בין מכח מחילה בין מכח מתנה וא"כ אפי' היה הדבר ספק נראה בעיני שבת שמעון היא המוחזקת שהרי תכף ומיד כשמ' ראובן נולד הספק והיו אלו הנכסים ביד שמעון והחזיק בהם כבשלו כנז' בכל דבריו הנ"ל והרי הם בחזקת ש' ויורשיו קימי ועל חנה אשת ר' ועל בתו להביא ראיה וכל זמן שאין להם ראיה לא נפקי נכסים מחזקת שמעון ויורשיו ודמי להאי דארבא דאמרינן דדינא הוי כל דאלים גבר ואותו שתגבר ידו תחלה כל זמן שלא יביא האחר ראיה אף אם תגבר ידו אין מניחים לו וכמ"ש הרא"ש בפסקיו וז"ל כל דאלים גבר דינא הוא וכל מי שתגבר ידו ראשונה הוא שלו עד שיבי' חבירו ראיה וכל זמן שלא יביא ראיה לא שבקינן ליה לאפוקי מיני' כו' יע"ש ה"נ בנ"ד באותה שעה שמת ראובן ונפל הספק אם הם של שמעון או של יורשי ראובן אם היו באים לפנינו לדין היינו מחזיקי' הנכסים ביד שמעון כיון שהיו ברשותו ושוב לא נפקי מרשותו עד שיביא ראיה גם אין לבטל זכות שמעון מכח מנהג המלכות שלא היה ביד ראובן כח לסלק חלק אשתו וחלק יורשיו מהשני השלישים והשליש שהיו בו כח ליתן כרצונו כבר נתנו לאשתו ודברי ש"מ אחרונים הם קיימים נראה בעיני דמשום הא ודאי לא הפסיד שמעון ולא דמי למאי דאמרינן פ' מי שמת אימיה דרמי בר חמא באורתא כתבינהו לנכסיה לרמי בר חמא כו' כדאיתא התם דשאני התם שאותם הנכסים בעצמם שידעה שהיו לה אותם בעצמ' נתנה בצפרא לרמי וחזר' בהם באורתא ונתנם לרב עוקב' בר חמא אבל נ"ל לא דמי להכי אלא להא דכתב הטור בח"מ סי' רנ"ח וז"ל כתב הרש"בא מי שאמר יש לי כ"וכ נכסים ביד פ' וכ"וכ ביד פלוני וכ"וכ ביד פ' והיה מונה והולך את שלו ומתוך כך צוה תנו לפ' ר' זוז אין נותנין לו כל הר' זוז אלא לפי חשבון מה שיקבצו מהם שהרי גילה דעתו דלפי מה שיש לו רוצה ליתן לפי חשבון אבל אם נאבדו מקצת הנכסים לא נאבדו אצל מקבל המתנה אלא א"כ נתן לו דבר מסויים כמו תנו חבית יין מחביותי לפ' ע"כ נ"ד נמי דמי להאי שזה המצוה חשב דרך משל שהיו לו מאה זהובים והוא השליש גם חשב שהיו לו כ' והוא הסך המשלים מחצי לאחיו ולהיות כן נתן העשרים לאחיו והמאה לאשתו אחר נמצא שלא היו לו אלא המאה בלבד יטול כל אחד מן המאה כפי הערך שהרי מעולם לא חזר ממ"ש ראשונה ולא היה בדעתו לחזור כנ"ל: גם נראה בעיני שלא הפסיד שמעון מטעם מ"ש הרמב"ם ז"ל שש"מ שצוה לתת מתנה לגוי אין שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו וא"כ בנ"ד היה אפשר לומר דכיון דכתב הריב"ש בתשובה שאלה סימן י"א וסי' ר' דאנוסים שהם בארצות הגוים יש מהם שהם כישראלים גמורים ויש מהם שאין להם כלל דין ישראל שחיטתם כשחיטת נכרי ואוסרים היין במגעם וא"כ מטעם וזה תאמר האלמנה חנה אשת ראובן שהיא זכתה במתנה שנתן בעלה מהשליש ושמעון גיסי לא זכה לפי שהוא מהכת השני נראה בעיני דמשום הא לא זכתה אשת ראובן בנכסים וטעמא דעל הסתם כלם בחזקת כשרים עומדים וכמ"ש בתשו' הגאון צמח שהביא מורי ז"ל בתשובה כל עוד שאין אנו יודעים פגם באחד יותר מבאחר לאו כ"כ דשום אחד מהם להחזיק בנכסים מטעם זה וכ"ש שאם באנו לדין מטעם זה כבר אמרתי שלע"ד שכיון ששמעון זכה בנכסים מאיזה טעם שיהיה והחזיק בהם ואחר שהוא החזיק בהם הרי היא המוציאה ולאו כ"כ לומר אנכי מן הכשרים כו' ועוד שאפי' נניח שכדבריה כן הוא ע"כ לא קאמר הרמב"ם ז"ל אלא בש"מ שצוה ליתן לגוי מתנה אין שומעים לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו ור"ל שאין לנו לקיים דבריו דלא שייך כאן מצוה לקיים דברי המת אבל אם הוא זכה במתנה כבר אין מוציאין מידו ובנ"ד שזיכה אותו המזכה בהא ודאי לא קאמר הרמב"ם ז"ל דלא זכה דדברי הרמב"ם ז"ל חידוש הם שהרי המ"מ אע"פ שכתב שהדין פשוט מ"מ כתב שלא מצאו מבואר בגמרא וא"כ די לנו כשאנו נקיים דברי המת בזה אבל אם הוא זכה ודאי אין מוציאין מידו ושמעון זה משעה שנפטר ראובן אחיו זכה בנכסים שבידו וראובן אחיו המצוה ידע ג"כ שהנכסים היו ברשותו של אחיו בשעת צואתו וכשנפטר ג"כ שמעון נפלו ברשות בתו וזכתה בהם וכלל הדברים אני אומר שבאלו השאלות שקדמו ראוי לדון אותם כפי מנהג המקום אשר שם אירע הענין שהרי גדולה מזו כתב הטור בשם הראב"ד ז"ל שלמדין ממנהג הגוים לישראל כ"ש שראוי לעשות כן בדברים שאירעו בין הגוים בהיותם נוהגים אלו האנוסים ע"פ מנהגם ומצאתי דברים בתשובה אחת לרב הגדול כמה"רר דוד כהן ז"צל מתקו לחיכי מאד וז"ל ובר מן דין אמינא כיון שש"מ זה נתגדל בין הלועזים ומה שצוה צוה וכתב בלעז ובלשון לעז ומנהג הלועזים הוא שבכל צואה שאדם כותב אותו בלשון הנחה ולשון הנחה הוא היותר מעולה בש"מ פשיטא שיש לנו לומר דאני מניח לפ' ליתן קאמר שיש לנו ללכת אחרי לשון בני אדם כו' יעויין במקומו וכן אני אומר בנדון שלפנינו שיש לדון צואה זו ע"פ מנהגם גם בכל הדברים כנ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |