שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/שט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לאה נתנה במתנת בריא לחתנה כל נכסי עזבונה שימצאו לה בשע' מיתתה בין מעו' בין מטלטלים בין חובו' הכל בקנין גמור מעכשו ולאחר מיתה והעידו העדים שחתמו לו שטר מכל זה בתוך ז' ימי החופה להיות לו לזכות ולראיה כהוגן וכתיקון חכמים ז"ל וככל חזוקי סופר אלא ששטר המתנה נשרף ונאבד ועכשו שנת השי"ד באו העדים והעידו בע"פ כל הנז' למעלה ועתה החתן הנז' מבקש מב"ד שיתנו לו כל הנמצא לנפטרת חמותו מכח המתנה הנז' והיורשים טוענים שאפי' היה השטר קיים אין בו ממש כ"ש שאין השטר קיים שאפשר שכבר נתנה לו בחיי' מתנה כדי שימחול החתן מה שנדרה לו וע"כ נקרע השטר אלא שהוא טוען עתה שנאבד גם טוענים שכל מה שנדרה לו ליתן היה כדי שיעמוד עם אשתו בת הנפטר' באהבה והוא לקח אשה על אשתו אדעתא דהכי לא נדרה ולא נתנה ע"כ טענות ב' הכתו' הדין עם מי:
תשובה
האמת כי יש לחלק בין מעות לחובות ובין שניהם למטל' כמו שאומ' בס"ד ולענין החובות כתב הרמב"ם וז"ל המוכר ש"ח לחבירו או נתנו לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידו שלא מסר לו אלא הראיה שבו ואין הראיה נתפסת ביד וכיצד יקנה השט' שיכתוב לו המקנה קנה שטר פ' וכל השעבוד שיש בו וימסור לו השטר ונמצא שנקנה בכתיבה ומסירה וכתב המ"מ ז"ל ודוקא שאמר וכל שעבודו הא לאו הכי לא קנאו אלא לצור על פי צלוחיתו והטור ח"מ ז"ל סי' ס"ו כתב שאפי' לצור לא קנה וז"ל הלכתא אותיות אין נקנין אלא בכתיב' ומסירה לפיכך האי מאן דמזכי שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודו דאית ביה ואם לא כתב כן לא קנה המלוה שבו ואפי' הנייר בעלמ' לצור על פי צלוחית לא קנה כו' והביא תשובת אביו בראובן שנתן לשמעון כל נכסיו במתנת בריא מטלטלי אגב מקרקעי בקנין אע"ג דשטרי בכלל נכסי אינון לא קנאם אע"פי שהיו השטרות בבית ראובן כו' עד כיון שלא כתב קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ע"כ הרי שלא קנה השטרות אפי' באגב כנז' וכן דעת ר"י ואפי' שלדעת הרי"ף קנה באגב כתב הרא"ש צריך שיאמר לו בע"פ קנה לך כו' אפי' לדעת הרי"ף ואם היו החובות בלא שטר כתב הרמב"ם בפרק הנז' וז"ל אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקע ואגבה חוב שהיה לו על שמעון נ"ל שלא קנה החוב וכתב המ"מ שזו סברת המחבר נכונה דההוא עובדא דרב פפא פקדון היה אבל מלוה על פה א"א להקנותה באגב וכן כ' הרשב"א בהגוז' עצים כו' עד אבל מלוה ע"פ א"א להקנותה באגב וכן עיקר ויש מביאים ראיה כו' וזהו דעת הרמב"ם נמצא שחובות ע"פ א"א להקנותן אלא במעמד שלשתם ובמעות ממש כתב הרמב"ם פ' הנז' וז"ל המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא על גב קרקע עד והוא שיהיו איתם המעות קיימין כגון שהיו מופקדים במקום אחר וכ"כ הטור ז"ל ח"מ סי' ר"ג והביא סברת הרמב"ם ז"ל בלי חולק ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב שכותבין הרשאה גם על ההלוא' אינו חולק בזה שגם הרמב"ם מודה כן וכ"כ פ"ג מהל' שלוחין ושותפין וז"ל אבל הגאוני' תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה כו' ומטלטלי' יש להם קנין אגב וקנין סודר ושאר קנינים הרי ביארנו חליף הקניינים ומה שיש ביניהם בין מטלטלי לחובות ובין חובות בשטר לחובות ע"פ. א"כ נמצא לפי מה שכתבנו שהמתנה שנתנה אשה זו לחתנה מעות וחובות אין בה ממש כלל לא חובות בשטר ולא חובות על פה גם המעית אפי' אם היה כתוב בשטר אגב לא קנה שהרי היה צריך שידעו העדים שהיו לה אותם המעות כשהקנה אותם באגב וכ"ש שלא נכתב שנתנה באגב ואע"פי שכתבו והעידו שנעשה השטר בכל תקוני סופר מי יתן ויודיעו לי אלו העדים מהו חזוקי סופר ומלתא שהרבה מן המבינים אינם יודעים איך ידעו הם ובזה איני מאריך לפי שאינו צריך וכמו שאכתוב בע"ה וכי תימא תינח מתנת בריא אבל מתנה זו שהיא לאחר מית' מאן לימא לן דצריך התנאים שצריכים למתנת בריא לזה אני אומר דמלתא דפשיטא היא שכבר כתב הרשב"א בתשובה וז"ל תחלת כל דבר צריך אתה לדעת שמתנת שכיב מרע שאינה צריכה קנין ולא מסירה שאינו מדאורייתא אלא מדרב' שתקנו כדי שלא תטרף דעתו עליו אבל במהלך ברגליו לא תקנו ואין מתנתו קיימת אלא במה שמתקיימת בבריא בעלמא בקנין ובשטר או במסירה או בשער קניות של בריא א"כ זכינו בדין שאין כח במתנה זו לשיזכה בה מקבל המתנה לא בשטרות ולא במעות ולא בחובות מן הטעם הנז"ל וברור הוא לע"ד. ובדין אם נמצאו אחר מיתתה מטלטלין שמן הדין נקנין בקנין סודר בזה יש מקום להסתפק כי דעתי היה בזה ג"כ שלא זכה המקבל מכח המתנה וזה ממה שמצאתי ראיתי בסוף תשובת הרשב"א הנז"ל וז"ל ומ"מ אם יש לו עסק או סחורה או מטלטלים שאינם מסויימין ורוצה לחלק ביניהם ולרבות לאחד ולמעט לאחר איני ידע דרך שיוכל לזכות להם במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה כי שמה מה שיש לו היום לא יהיה לו בשעת פטירה ולפיכך אין לו תקנה בזה אלא בחיובין ר"ל שיתחייב עצמו ונכסיו מעכשו ולאחרי פטירה לכל א' וא' כפי מה שירצה למעט או לרבות עכ"ל: אבל אח"כ מצאתי תשובה אחרת וז"ל מ"מ מה שנמצא מקרקעי ומטלטלי ונפל בהם ספק אם היו בשעת המתנה אם לא ודאי קנה אם הקנה לו נכסיו בקנין כלשון אחרון שבשטר והטעם משום דכאן נמצאו וכאן היו ומי שטוען שלאחר מכאן חזר ולקח עליו הראיה וכ"ד הגאונים הרי משמע שתשובה זו סותרת לראשונה שכתבתי האמת דלא ראשונה ולא שנית חתים עלה מידי. וא"כ אפש' דפלוגתא דרביותא הוי אי אפשר שיש שום חלוק ביניהם ותרוייהו חד אמרן ולכן ראיתי להביא בקוצר סוגיית הגמרא דכתובות דפרק המדיר אח"כ אבאר העולה על דעתי הדין לפי ההלכה כי ודאי הלכתא רבתי לפי ע"ד תנן היו בה מומין עודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה כו' נכנס' לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין והיה מקחו מקח טעות וגרסינן בגמרא כפי גירסת הרי"ף אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק למשוך החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה ותנא תונא כלה כו כך כתיב בגירסת הרי"ף אע"פי שהרא"ש כתב דטעות סופר הוא מה שכתוב בהלכות רב אלפס על בעל החמור וטעה בין פרה לחמור מ"מ נראה דאינו כן שהרי גם בספר הרמב"ם כתב כלשון רב אלפס אות באות וכתב הרב מ"מ ז"ל ויש מי שלא פסקה בהלכה אלא על בעל הפרה להביא ראיה ונראה שזה מחלוקת שאין לנו עסק בו רק במ"ש הרי"ף ז"ל איכא מאן דאמר דליתא הא דשמואל דהא אותבינן עלה ואע"ג דפריק ההוא פירוקא שינויא בעלמא ולא סמכי עלה אלא בין שנולד הספק ברשותו ובין שלא נולד הספק ברשותו המוציא מע"ה ואי לא יהיב טבחא דמי בעל הבהמה בעי להביא ראיה ואיכא מ"ד האי מתניתין דכלה כיון דמסייע ליה כשמואל ממילא שמעינן דהאי פרוקא דוקא הוא כו' עד הלכך הלכה לשמואל ונראה שיש מן הפוסקים רבים ונכבדים נמשכים לדעת הרי"ף דעל הטבח להביא ראיה אפי' לא נתן המעות וגם התוס' ז"ל כן דעתם גם הרא"ש אמת כי מדברי המ"מ נראה שאין דעת הרשב"א כן שכתב וז"ל אבל אם לא נתן הטבח המעות אין על המוכר להביא ראיה אלא מוציאין מן הטבח בלא ראיה וכן נתבאר בהלכות ומ"מ כבר כתבתי שיש פוסקים דלא כשמואל וכאן אם לא נתן הטבח דמים על המוכר להביא ראיה ובלא ראיה אין מוציאין מן הטבח וכן הרשב"א הקשה לדברי המחבר לומר דסוגיין דלא כהלכת סוף דבר דפלוגת' דרבוותא היא אי לא יהיב טבחא דמי אי מפקינן מיניה אי לא מפקינין מיניה אלא על בעל הפרה להביא ראיה אע"פי דאתייליד ספקא ברשותיה ואיכא למימר אוקי פרה בחזקת בריאה וכאן נמצא המום והשתא הוא דאתיליד א"ה לא אמרינן הכי אלת המע"ה. עוד כתבו התוס' ז"ל וז"ל כל הנולד ספק כו' וא"ת מאי פריך בהשואל גבי מחליף פרה בחמור בגמרא ואמאי והלא נולד ספק ברשותו ואחר שמשך בעל הפרה את החמור נודע שנולדה הפרה וצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא לספק שנולד לגריעותא ע"כ וכן בהגהה באשירי ז"ל מיהו היכא שהספק למעליותא כגון מחליף פרה בחמור וילדה לא אמרינן על שנולד ספק ברשותו הראיה אלא המע"ה וכן נראה מתירוץ שני של תוספות במסכת נדה פ' הרואה כתב דאמרינן בגמרא תניא אידך בדק' חלוקה והשאילת' לחברתה היא טהורה וחברתה תולה אמר רב ששת ולענין דינא תנן אבל לענין טומאה היא טהורה כו' והקשו בתוספו' וז"ל וא"ת מדינא נמי תתחייב השניה לכבסו כדאמרינן בהמדיר כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה וי"ל כיון דאינו לשנייה אלא בתורת שאלה אינו ממש ברשותו:
ועוד י"ל דהתם קאמר שאם ירצה להוציא יביא ראיה אבל הכא לא תתחייב האחרונה לכבסו וכן מצאתי במרדכי בפרק המדיר וז"ל והקשה הרב רבנו י"ט מיוני ולענין נדה נימא כאן נמצאו וכאן היו כדאמרי' הכא גבי מומין וגבי טבח וי"ל כו' עד ותו דבהמדיר לא קאמר אלא לענין שאם השני בא להוציא מן הראשון יימר ליה הראשון לשני המום של טרפות ברשותך אבל להתחייב השני לא ונראה דס"ל דמאי דקאמר בגמרא בההוא דמחט שנמצאת בבית הכוסות ואי לא יהיב טבחא דמי כו' הכל כפשוטו ולא כפרש"י ושאר המפרשים שפירשו שאפילו לא יהיב טבחא דמי א"צ המוכר להביא ראיה ואין לשון הגמרא לפום ריהטא משמע אלא דוקא כי לא יהיב טבחא דמי ממש וכלה איפשר משום שרוצה להוציאה ואית לה חזקה דגופא ואפשר שראה ונתפייס דחזקה אין אדם שותה בכוס כו' וכלה בבית אביה לא צריך ראיה לקדושין כדאמר רב נחמן בר יצחק דאפשר דלמסקנא לא קאי הכי אלא להוציא כתובה עוד כתבו התוס' וז"ל ותנא תונא כלה היינו כלה בבית חמיה דכי היכ' דמוקמי' לה בחזקה שלימה והשתא הוא דאתא מום אע"ג שמוחזק הכי נמי אוקי החמור בחזקת שהיא קיימת והשתא היא מתה. ואחר הודיע ה' לנו את כל זאת נראה דלא מבעיא לדעת הפוסקים שהביא הרי"ף דס"ל דלעולם המע"ה וטבח אי לא יהיב דמי על המוכר להביא ראיה והטבח אינו חייב וכמ"ש ג"כ התוס' דנדה והמרדכי דפשיטא דבנ"ד נמי אין להמקבל הזה זכות במתנה זו משום דאית לן למימר שאלו המטלטלים לא היו אז בשעת המתנה וכההיא תשובה ראשונה שהבאתי דאם לא היו המטלטלים מסויימין בשעת המתנה א"א לזכות' לשום אדם אלא בחיובין אלא אפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם והנמשכים אחריהם דס"ל דהלכתא דאמרינן כל הנולד ספק ברשותו עליו הראי' ואפי' להחזיק במה שבידו וטבח אפי' לא יהיב דמי הטבח צריך להביא ראיה ואם אינו מביא חייב בנ"ד איכא למימר דאין היורשים צריכים להביא ראיה דשאני התם דהוי ספק שנולד לגריעותא כההיא דכלה שנולדו בה מומין ובהמה שנולד בה סי' טרפות אבל בנ"ד דהוי לטיבותא אדרבא אית לן למימר מטלטלי' אלו אח' המתנה היו ורמז לדבר מה שאז"ל בגיטין פר' כל הגט אמרי אינשי מית חברך אשראי עתר לא תאשר ועוד דהיינו טעמ' דכלה והיינו טעמא דבהמה דאית לן לאוקמינהו אחזקת גופא דהיינו כלה בחזק' שלימה והשתא הוא דאת' מום וכן הטרפו' ומשום הכי אמרי' כאן נמצאו כו' אבל בנ"ד שלא היו באלו המטלטלים חזקה לאשה לא אמרי' כאן נמצאו כו' ונמצא שהתשובה השנית שהבאתי סברת יחיד היא לגבי דינ' מתנה ומה שכתב וכן דעת הגאונים קאי אהא דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו אפי' להוציא וכההיא דטבח כסברת הרי"ף ולא שם לבו לחלק כמו שנראה מן התוס' כאשר כתבנו וקצת נר' כן מתוך תשובת הרי"ף שהביא הטור ח"מ סי' ס' וז"ל ראובן הוציא שטר על שמעון שכתוב בו מחמת שנתתי לו ק' זהובים ושעבדתי לו כל נכסי באלו ק' זהובים שיגב' אותם מהם וטען ש' שבשע' שכתבנו על עצמו לא היו בידו ואין אדם מקנה דשלב"ל וגם העדים החתומי' בשטר אומרי שאינ' יודעים אם היו ברשותו הזהובים אם לא כתב רב אלפס בתשובה אם הזהובים שנתן בקנין הוא מטבע כו' אינו כלום שאין מטבע נקנה בחליפין אם אין נושאין כו' הרי הן כפירות ונקנין בחליפין אלא שצריך שיהא ברשותו בשעת קנין ואם אין הדבר ידוע אם היו ברשותו בשעת קנין או לא על התוב' להביא ראיה לפי' אם טוען ב"ה בריא שידוע שהיו בידו בשעת קנין צריך לישבע הסת שלא היו בידו ואם אינו טוען אלא שמא מחרימין סתם כו' הרי דלא מהני טעמא דכאן נמצאו כו' אפי' לדעת הרי"ף והיינו טעמא דאיכא לחלק ואפי' הראב"ד דפליג עליה היינו מטעמא אחרינא משום דכיון שהודה שנתנה לו יש לנו לומר שזכם כו' יע"ש ובנ"ד לא שייך טעם הראב"ד כלל וק"ל ואעפ"י שאפשר לחלק ולומר דלא דמי דהתם ברי ובנ"ד שמא ושמא הוא מ"מ נראה כפי הסברא שוים הם שמא ושמא כברי וברי ואעפ"י שבהשואל נראה דאינו כן שהרי פריך בגמרא אימר דאמר סומכוס שמא ושמא בריא ובריא מי אמר ואפי' שרבה בר רב הונא תירץ אין אמר סומכוס אפילו בבריא ובריא מ"מ נראה שהאמת כרב' דאמר לעולם כי אמר סומכוס שמא ושמא אבל בריא ובריא לא מדפריך תלמידא לרבא וקאמר בשלמא לרבא כו' וכן נר' מדברי הרי"ף שם ומלשון הרח"ש בפסקיו שתירוץ רבא עיקר מ"מ לע"ד דבנ"ד כיון דאית לן דטענינן ליורשים וכל מה שהי' יכול אביהן לטעון טענינן להו אית לן למימר אוקי ממונא דשמא היא היתה טוענת שלא הי' בידה אלו המטל' בשעת המתנה כמו דטענינן ליתמי שמא פרע אביהם חוב שהיה חייב אע"ג שאין אנו יודעים ורבים כאלה ואע"ג שמתוך התשובה השנית שהבאתי למעלה נר' שכל זה אינו שהרי באותה תשובה הי' שחמיו היה טוען בעצמו שכן כתוב בשאלה והחתן התובע טוען שהמתנה קיימת בכל הנכסים הנז' וחמיו טוען שאין בה ממש וע"ז באה התשובה ומי שטוען שלאחר מכאן חזר ולקח ע"ה כבר אמרתי שתשוב' זו לע"ד היא סברת יחיד וכ"ש עתה שאנו רואים שחולק עם הרי"ף והראב"ד שהרי כתוב בה ג"כ תנו ולאחר מותי כו' וכבר כתבתי דע"כ לא פליג הראב"ד אלא מטעם שהודה שנתן כבר ושעבד כנז' שם אבל בנדון כזה גם הראב"ד וכ"ע מודו וכ"כ הטור ח"מ סי' רי"א בפשיטות וז"ל מי שנתן לחברו קרקע ונתן לו אגביו מעות או שאר מטלטלים לא קנה אלא א"כ היו המעות והמטלטלי ברשותו לפיכך צריך להביא ראיה שהיו המעות והמטלטלין שהקנה ברשותו באות' שעה וזה כתב בלי שום חולק הרי דס"ל דלא אמרינן כאן נמצאו בנדון כזה ונראה דסתם קאמר אין הנותן בעולם וכ"ש שלא יהיה אלא מחלוקת הנכסים בחזק' יורשים קיימי והם נתבעים ולא תובעים וכן כתב הרשב"א בתשו' סי' תרנ"ו וז"ל ואם נסתפק אם היה דעתו לחזור או לא מסתברא שהולכים בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו והיורשים כבעלים דממילא הם יורשים וכן פסק הגדול בדורנו הרב כמהר"ר דוד כ"ץ וז"ל מ"מ לא יצא מדבר שהוא מחלו' ופלוגתא דרבותא והנכסים בחזקת יורשים קיימי ע"כ גם לענין מה שטענו היורשים שכיון שהיה למקבל הזה שטר מתנה כו' כנז' בשאלה נראה בעיני שהדין עם היורשים שאפשר שבטל' באופן דהדרא למ"ק או שזכתה הנותנת מדין הפקר וראיה לדבר שאין שטר המתנה בידו ואפשר לדמות זה לכתובה דבמקום שכותבין כתובה אינה נגבית אלא א"כ יהיה שטר כתובה בידה כפי דעת הרמב"ם והנמשכים אחריו ואפשר דבנ"ד כ"ע מודו דע"כ לא פליגי התם אלא במנה מאתים דהוו מעש' ב"ד אבל התוספת לא גביא אלא בכתו' גם יש ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם פ' י"ד מה' מלוה ולוה וז"ל מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר ואבד השטר כו' עד והורו רבותי שאפי' היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפר' הואיל וכתב לו השטר ואין בידו שטר והלוה טוען פרעתי נאמן וכתב המ"מ וכתב הרשב"א שם פ' גט פשוט דכל שאין שטר בידו חוששין שמא נפרע ואפי' תוך זמנו עכ"ל וכן עיקר הרי ראיה זו דלית נגר ובר נגר דיפרקיניה לע"ד גם יש כאן האמתלאה שלא נתנה לו אלא כדי שלא ישא אשה אחרת על בתו וידוע דאמדינן דעת הנותן וכמ"ש הרמב"ם פ' ו' ה' זכיה ומתנה וז"ל לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראים סוף דעתו עושין ע"פ האומד אעפ"י שלא פירש אלא שאם היה מזה הטעם לבד מטעם אמדנא היה צריך שיאמרו לנו עדים שידעו כן באומד מעשיה בבירור ואם ל"כ מנין לנו לאמוד כן שעל ד"כ נתנה לבד אבל בהצטרף עם שאין שטר המתנה בידו היא טענה גדולה להחזיק ליורשים בירושתם שלכך אבד או חזר שטר המתנה כי ראה שהמתנה לא היתה כלום אלא ע"ד כן וכ"ש דבלאו האמדנ' מטעם שאין השטר בידו יכולים היורשים להחזיק בירושתם דגדולה מזו כתב הטור א"ה סי' ק' בשם הרמב"ן שאפילו במקום שאין כותבין והביא עדים שכתב לה כתובה שדינה כבמקום שכותבין ואינה גובה בלא כתובה ואעפ"י שהרא"ש פליג עליה ואמר דלא מהימן לומר פרעתי דאיהו דאפסיד אנפשיה מ"מ הכא מודה הרא"ש דהתם טעמא משום דהוי במקום שאין כותבין ואין ראוי לשנות הדין אבל בנ"ד כ"ע מודו דבכה"ג הוי כבמקום שכותבין וק"ל ואעפ"י שאיפשר לטעון ולומר דאיכא הכא טענה שנשרפה העיר והו' כההיא דכבשה כרכום דמהרי"ק שרש קי"ו יש לחלק דשאני התם שכל העיר נכבשה אבל הכא לא נשרפה כל העיר והת' הכל לקחו השוללים וכאן הרבה נמלט אפי' המקומות שנשרפו כלל הדברי' שנ' בעיני שהיורשים ר"ל בנות הנפטרת הרי הן הנכסי' בחזקתן וחתנה זה צריך להביא ראיה ולכן לא זכה במתנה כלל לא מבעיא במעות וחובות אלא אפי' במטלטלים ול"מ לדעת החולקים על הרי"ף כנ"ל אלא אפי' לדעת הרי"ף מן הטעמי' שזכרתי לעיל גם מטעם שאין שטר מתנה בידו ומטע' האמדנ' כלם שוים ומועילי' לבטל כח המתנה מכל וכל זהו דעתי החלושה וצור ישר' יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה נאם:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |