שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/שח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
על אשה א' שנפלה על ערש דוי כשראתה כי חוליה קשה וצות' לאביה בפני עדים מחמת מיתה ונתנה לו בכח מתנת ש"מ כדין כל מתנה גמורה כל נדונייתה וזכותה שיש לה מבעלה ומנהגי הכתובות של אותה העיר הוא שאם תפטר הכלה בלי זרע ירש החתן שליש הנדוניא והשאר יחזיר ליורשיה ואם תניח זרע הזרע הוא יורש הכל ואם יפט' החתן תקח היא כל נדונייתה ועוד תקח מנכסי בעלה יתר מהשליש שתעלה נדונייתה וזה הוא לה לתוספת ובנ"ד האשה הזאת הניחה בת מה' חדשי' ועתה הבת היא בחיים אם המתנה שנתנה לאביה היא מתנה או לא משום דתקנת אושא היא שהאשה שמכרה או נתנה כו' הבעל מוציא כו' וכ"כ כל הפוסקי' וזה דבר ברור. ואמנם להיות שבנ"ד התנאים הם שהבעל אינו יורש רק שליש ואפקוה מדין תורה חשיב ממון שלה ותמיד יד האשה בממון מכח התנאי' אמרתי אולי נדמה הדבר לההיא סוגיא דפ' החובל כעובד' דאימיה דרב שמואל מהנדוני' כתבינהו אימיה נכסי' לבריה ואוקמי רב ירמיה אנכסיה אם לא דמסיק לבסוף שמשום תקנת אושא ליתא כדמוכח התם ובנ"ד דבטלה תקנת אושא מכח התנאי והמנהג א"כ חזר הכח לאיתנו כפי דעת ר' ירמיה שם ואע"ג דהתם הוו נכסי מלוג דלא אלימי כנכסי צ"ב כדמוכ' הסוגי' לבסוף מ"מ לפי המנהג והתנאי כולהו שוין כל זה עלה בדעתי לחזק ידי המתנה אלא שאחרי החפוש מצאתי שדין זה קרה בזמן הרא"ש ז"ל ונפלה מחלוקת בזמנו והביאו הטור בא"ה והרב ז"ל פסק שאין כח ביד האשה לתת נדונייתה לשום אדם בחיי בעלה וחכמי זמנו חלקו עליו ואמרו שיש לה כח באתי לפני מע"כת יעיינו בדין זה אולי ימצאו איזו תשובה נצחת: עוד שאלה שנית אם הדין נותן להנתן הממון ביד שליש ולהוציאו מיד האב וזה מכמה טענות האחד שהאב אין לו ממון ואינו אמוד להיות הממון בידו והרא"ש בכלל פ"ב פסק דכשהוא אמוד אז יעמוד הממון ביד האב גם שאינו יודע להפך בזכות ואין לו שום תנאי מתנאי האפטרו' ואע"ג דבכלל פ"ב כתב הרא"ש דהאב בנכסי בניו יש לו כח בהם פשיטא דע"כ מיירי בדאמוד ובטוח בממון דאל"כ סתרן ב' תשובו' אהדדי ועו' דהבעל הזה נשא לו אשה אחרת ובהיות הממון ברשות בעלה אשתו תבזבז תחלק שלל בנכסים של אחרי' ועו' כי כן פשט המנהג במקומותינו אלא דכשנשאר ממון של יתמי ואפי' בשיש לה אב שהממון נת' ביד שליש נאמן לזכות היתומים ולהנאתן כי האב יבזבז ואכל וחדי. עוד שאלה ג' הבת הזאת שהיא קטנה בת שנה אם תעמוד עם אביה או אם הדין נותן שתעמוד עם אם אמה וזה להיות שכבר פשוט שהבת אצל האם בין גדול' בין קטנה ודוקא הבן אמרו אצל האב משום למוד כדמוכחי התשובות אבל הבת אצל האם כי מלמדתה מוסר ודרך ארץ ואורח נשים ואע"ג דהתם דוקא באלמנה שאין להאב אבל בדאיכא אב יש אומרים שהיא אצל האב דוקא הבן ולא הבת ורוב הפוסקים מודים בזה ואין לומר דדוקא אם ממנו ולא אם האם וכן מוכחי דברי המ"מ על הרמב"ם ז"ל דהבת אצל האם משום צוותה דאימיה ע"ש דלע"ד נראה דמאחר שהגדולים ז"ל מוכחי דהבן אצל האב מטעם הלמוד אע"ג דסתמא דתלמודא לא מוכחא הכי דסתמא קתני וכן הוכיח הרמב"ם ז"ל בתשובותיו אפי' לגבי האחין וכתב שם במסקנת דבריו שראוי לב"ד לתקן תקנת היתומים משמע דהכל תלוי בב"ד לטובת הבת וזה דבר ברור שטובת הבת היא אצל אם אמה ולא אצל האב לתקון ללמוד ולהנהגה טובה בכל דרכיה וכלכלתה והרא"ש ז"ל בכלל פ"ב כתב דהדבר תלוי ביד ב"ד אם מכירים והכא ב"ד שלנו באו ודנו לפי טבע האיש הזה האכזר כי ימי צער תעבור הבת עמו וחיי הימנותא ושלוה עם זקנתה וראיתי בפסקים מה"רר מאיר מפאדואה הנדפסים מחדש בויניציאה שהורה שתעמוד הבת אצל אחיה ולא אצל אמה דהדבר פשוט ופסוק דאצל אמה אליבא דכ"ע משום דהב"ד ראו שטובתה היא אצל אחיה מהטעם שהזכיר שם: עוד יש טענה צודקת בענין נ"ד שהאב הזה נשא לו אשה אחרת בת געגועין והבת הקטנה הזאת תעבור חיי צער עמה ואמרו חז"ל בנים ובנות כו' זו אשת האב ואומר אני דאע"ג דליכא למימר לגבי האב חששא דרציחה כדחששו שם לגבי האחין בפ' הנושא אולי לגבי אשת האב איכא למיחש לה וכן מרהיטא דלישנא דתלמודא כההיא ברייתא משמע דיש לחוש לרציחה טובא ואולי לגבי האב כשיש לו לירש כנ"ד וכ"ש שהדבר פשוט הוא לגבי אשת האב מטע' שנאה שחשודה להעיד עדות שקר כדמוכ' ביבמו' ורבתה המשטמה אחרי דנחשבה לעם אחר והאיש נכרי אכזרי ויש להביא ראיה דחיישינן לרציחה אפי' לגבי האב כשיש לו לירש וכ"ש ממון גדול מההיא דהנושא דקאמר אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל אב ומקשה וממאי כו' ומשום מעשה שהיה דתניא כו' ושם יש מפרשים דה"ה בירושה דיש אב שבקינן לה לגבי אם וכן הסכים הרמב"ם וסמ"ג ורמ"ה ומוכח שכ"ד הרא"ש והטור וא"כ אחרי דכשיש אב נמי מיירי כשאומר התלמו' ומשום מעשה שהיה דהיינו רציח' אכולה מלתא קאי דהכי הוי סתמא דתלמודא לדעת היש מפרשים ועלה קאמר ומשום שהיה דחיישינן לרציחה ואע"ג דמלישנא דברייתא משמע דמדנקט הדין ביורשי האב ולא המציאו במציאות אחר משמע דדוקא בכה"ג הוי הדין כך והתם תפול החששה דרציחה אומר אני דבהא מלתא לא תלמודא עקר הברייתא דסמיך אמתניתין דמשמע סתם ולא מייתי תלמוד' הבריית' רק להביא מעש' שהי' ושחטוהו כו' ועל כרחך לפי דעת הי"מ דמפרשים אפי' כשיש לו אב שבקינן לה אצל האם צריך לתרץ תירוץ זה לדעתם כי היכי דלא ליקשי להו וזה דבר ברור לע"ד ונ"מ בנ"ד דאפי' דהכא לית אם אלא אב מאחר דלגבי אב יש חשש רציחה טוב הדבר להניחה אצל אם אמה לתקון הדבר של היתומה כמו שכתבתי ועוד אני אומר שהסברא נותנת דכמו דיורשי האב כשאין חשש רציח' הם טובים ה"ה אם האם שטובה היא בשבח האב גרוע מטעם חששא זו וחששא דאשתו לעם אחר ולכם גבורי ומורי חסד לבחון הדברים במבחן שכליכם:
תשובה
ראיתי השאלות ששלשתם מאיש הם חכם ירא אלי"ם יש' בדעותיו ושלם במושכליו וידעתי כי מה ידעתי ולא ידע אבל להפיק רצונו אחוה דעי אענה חלקי אשר ישים חלי"ם בפי וזה החלי בע"ה על ראשון ראשון: ראיתי דברי מעכ"ת נוטים מסברת הרא"ש ז"ל לכאורה מטעמא דכיון דבטלה תקנת אושא מכח התנאים שהבעל אינו יורש אלא שליש והפקוה מדין תורה חשי' ממון שלה ותמיד יד האשה כו' במחילה איני רואה טעם בזה שהרי דבר ידוע וברור הוא דיש לנו לקיי' ד"ת בכל האפשר ואחר שירושת הבעל את אשתי מן התורה וכמו שהוכיחו מפסוק וירש אותה ואנו באים לעקור דין תור' מצד התקנה או מצד התנאים משום דק"ל דכל תנאי שבממון תנאו קיים א"כ יש לנו לומר כפי הסברא אפי' בלא גלוי דעת הרא"ש ז"ל שאין במתנת האשה לאביה ממש דאנן סהדי דהאי גברא לא מחיל זכותיה דזכי ליה רחמנא שהוא יורש אשתו אלא בתנאי שיירש הזרע אשר יתן לו ה' ממנה כי כאשר יהיה כן ה"מ כאלו הוא היורש כי ברא או ברתא כרעא דאבוה הוי ועם זה נתקיים מתנת ה' הארץ שנדר ליתנם לאבות כשנתנה לבנים וכמו שג"כ אמרו בדוד כתוב א' אומר לא אתה תבנ' בית וכתוב א' או' האת' תבנה היאך יתיישבו ב' המקראות אלא לא אתה תבנ' בית שאין אתה בונה אותה אתה תבנה בית שבנך בונה אותה ה"נ הוא לא יירש אבל יירש זרעו שהוא הוא וכיון שנהגו כך בפשיטות באותו מקום אפי' לא היה מפורש בתנאי הכתובה כמפורש דמי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות והביאו אותו הפוסקים ז"ל שכל הנושא אשה סתם על מנת מנהג המקום הוא נושא וכ"ש הכא בנ"ד שכפי הנר' מתו' לשון מעכ"ת כן כתוב בתנאי הכתובה שאם תניח זרע שהזרע ההוא יירש הכל: וא"כ ע"ד כן מחל גם הוא זכותו ולא על דעת שתתן היא במתנה לאחר ולכן נר' לפי ע"ד דלא הוצרך הרא"ש לכתוב מ"ש שאין במתנ' האשה כלל אלא כשהי' נותנת לבעלה שהיא נראה לקיים מתנתה אחר שהיא כדין התורה שהבעל יורש את אשתו אבל בנותנת לאחרים פשיטא ליה ז"ל שאין ממש בדבריה כלל אלא כל כחו ז"ל לקיים התקנה ולבטל המתנה אעפ"י שהיא לבעל שבדין היה ראוי לו. ומ"ש שחכמי זמנו חלקו עליו אני לא ראיתי מי הם חכמי זמנו שחלקו עליו שאם כונתו על ה"ר ישראל ז"ל אין ראיה כלל דע"כ לא פליג הוא ז"ל אלא בהבנת לשון התקנה לפי שרצה לדקדק מלשון ובין הזוכים בירושתה זולתו דמשמע ליה אף למי שנתה האשה בחייה ומכח לשון זה הוציא שכפי התקנה יש לה כח ליתן למי שתרצה היא אבל בנ"ד לא שייך זה כלל לע"ד וזכורני במרנא ורבנא כמהר"י טאיטצק ז"ל שהיה אומר סברת הרא"ש ז"ל בפשיטות למעשה ודי בזה כפי קוצר השגתי לחלוקה הראשונה לשני אני אומר כי ק' מאד בעיני לומ' שיש לב"ד להזק' לקטן או קטנ' במקום שיש אב וכמו שהוכיח הרא"ש בתשובה בכלל פ"ז מפ' החובל דמדקתני יעשה סגולה ולא קתני' יעשו דהוי משמע ב"ד שמע מינה שאין ב"ד נזקקין לקטן שיש לו אב וכן נראה מוכרח מדקתני בבנו גדול יתן לו מיד בבנו קטן יעשה סגולה וכמו שגזרת יתן חוזר לאב כך גזרת יעשה ותו דה"ל למימר בתרוייהו יתן בבנו גדול יתן לו ובבנו קטן יתן ביד ב"ד א"כ ש"מ דאין ב"ד נזקקין שיש לו אב אפי' בדב' שישנו לבן מצד חבלה ונזק שעשה לו האב ואפי' דסתם חבלה בא מתוך קטטה ומריבה וכעס גם זה נראה מלשון הגמרא ר"ג וב"ד אביהם של יתומים משמע דוקא אביהם של יתומים לא של קטנים וא"ת א"כ תיקשי לך תשובת כלל פ"ב דקאמר והממון ישאר ביד האפטרופוס אבי אמה כו' דשמע' מינה דיש לב"ד להזקק אפי' במקום אב האמת כי אפשר היה לי לומר דבהא תשובה לא נזכר שם הרא"ש עליה ואולי שאינה ממנו וא"כ לא קשה מידי אבל אפ"ת שהוא ז"ל אמרה לא קשה כלל למדקדק בלשונו שכתב והממון ישאר כו' משמע בפירוש שהממון היה ביד האפטרופוס ולכך קאמר שאחר שהממון בטוח ביד האפטרופוס יותר מביד האב למה נזקק אנחנו לעשות רע עם הקטן לפי הנראה בעינינו אין חבין לאדם שלא בפניו וקטן כשל' בפניו דמי ועכ"ז כשאנו רואים שהאב בטוח ואמוד אנו נזקקין לשאלתו של האב שרוצה להשגיח על בנו כי מי יחוש אליו יותר ממנו וכמו שאמר הכתוב על בני כו' אבל כשהדבר בהפך אין לנו לעמוד אלא בשב ואל תעשה וכ"ש בבת שיש לו לאב עליה כמה זכיות כמו ששנינו בכתובות פרק נערה האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר וביאה כו' ואמר הכתוב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים של אביה ואפי' מציאתה תקינו רבנן דהוי של אב גם חבלה שחבלו בה אחרים בימי נערות הפוחת' לה מכספא אפי לאחר זמן הכל של אב כפי פירוש התוספות בפלוגתא דרבי אלעזר ורבי יוחנן שם בהאוכל והלכת' כרבי יוחנן כמו שפסקו הרי"ף ז"ל והרמב"ם גם הרא"ש בפסקיו כללו של דבר שרשות האב על הבת גדול מאד ואיך נעמוד אנחנו ונרצה להפך הענין ולהוציא ממון שישנו ביד האב מן הבת הקטנה וליתנו ביד אחר שאין לו שום זכות בה ואם יאמר האומר אדרבא זיל לאידך גיסא דמשום שיש לו זכות בה יש לנו לומר דאיכא טעמא טפי שלא להניח הממון בידו וראיה ממה שאמרו במציעא פרק המפקי' אין מורידין קרוב לנכסי קטן הא ודאי דמשום הא לא איריא דההיא ודאי מיירי בנכסים שיש להם אחריות אבל בנכסים שאין להם אחריות דהיינו מעות או מטלטלים כלם שוים קרובי' או רחוקים ואפי' בקרקעות יש חלוק כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' אין כאן מקום להאריך בזה כן נלע"ד שמן הדין אין כח להוציא הממון מיד האב ולחלוקה הג' ג"כ נראה לכאורה שאין לבית דין להזקק לזה דכיון שיש אב לקטנה או לקטן אין על ב"ד להטפל בתקנת הבן או הבת דהא בבת קיימא לן שיכול האב למוסרה למנוול או למוכה שחין וזכר לדבר אני אומר שהרי מצינו במנקת שמת בעלה אפי' קודם לילד הולד לא תנשא עד שיהיה הולד מעשרים וארבעה חדשים שלמים וגרושה כל עוד שהולד אינו מכירה מותרת להנשא ולא תקנו לה חכמים שתמתין עשרים וארבע' חדשים והטעם דאלמנה כיון שאין לולד אב ואין מי שישגיח עליו עמדו חכמים על תקנם ותקנו שלא תנשא האם עד כ"ד חדשים אבל בגרוש' כיון שיש לולד אב להטפל עליו לא חשו חכמים על תקנתו כי האב יבקש ויטרח בעבורו אם לא כשאנו רואים שהולד מכיר האם שאז אי אפשר לאב לתקן אז לא תנשא עד כ"ד חדשים וכמ"ש הטור א"ה סי' פ"ב נפ"מ שא"כ אין ראיה מתשוב' הרמב"ן דנ"ד וק"ל. גם מ"ש מעכ"ת שיש ראיה דבאב נמי איכא למיחש לרציחה משום תועלת ממון זה אין נראה לי דהא אמרינן בגמרא בפ' אעפ"י גבי מת מותר גמלתו אסור מר בר רב אשי אמר אפי' מת נמי אסור דלמא קטלא ליה ואזלת ומנסבא הוה עובדא וחנקה ומסיק ולא היא ההיא שוט' הואי דלא עבדי דחנקן בנייהו והדברים ק"ו נשים דדעתן קלה ואמר שע"ה אשה בכל אלה לא מצאתי ואירע הדבר כבר ואיכא צערא דגופא היינו תשמיש לא חיישינן ואמרינן דלא עבדן דחנקן בנייהו ואמרינן דההיא שוטה הוה האב שרחמי האב על בנו ומשום ממון לא כ"ש דליכא למיחש נראה בעיני שזה ק"ו שאין עליו תשו' וראיה לדבר ג"כ מדכתב רחמנא אם זרחה השמש וגו' ופיר' רש"י בפירוש החומש וז"ל אם ברור לך הדבר שיש לו שלו' עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפי' אם יעמוד בעל הממון כנגדו כגון אב החותר לגנוב ממון הבן בידוע שרחמי אב על הבן ואינו בא על עסקי נפשו' דמים לו כחי הוא חשוב ורציחה היא אם יהרגנו ב"ה. הרי משמע בפירוש שאין לחוש כלל לאב שבא במחתרת שיהרוג את בנו ולכן בנו אם יהרגנו לאב נקרא רוצח גמור ואעפ"י שאין פירוש המקרא דפרש"י כפי תלמודא דידן אלא כפירוש המכילתא מ"מ בהא לא פליגי דאפי' כפי פירוש תלמודא דידן נ"מ דלעולם רחמי האב על הבן על הסתם אלא א"כ ברור לו שבא להורגו וכמו שיראה המעיין בביאור הרב הגדול כמהר"ר אליה מזרחי ז"ל וכ"כ ג"כ הטור ח"מ סי' תכ"ד וז"ל וכן אם האב חותר על הבן מסתמא אינו בא להורגו כי רחמי האב על בנו ולא יהרגנו: הרי כל הנביאים פה אחד ס"ל שאין לחוש כלל לאב שיהרוג בנו או בתו בשביל בצע ממון ח"ו. ומה שהביא מעכ"ת ראיה מסוגיית הגמר' אינה ראיה לדעתי שעם היות שכפי מסקנת הגמר' אמרו דבת אצל האם אפי' במקום אב כפי דעת הסוברים כן לא יתחייב מז' שדחיית דלמא בקטנה עסקינן ומשום מעשה שהיה כו' הוי נמי הכי דמיירי באב אדרבה איכא למימר דה"פ ממאי דמיירי בגדולה דאז אין הטעם משום חשש רציח' אלא משום שטוב הוא לבת שתעמוד אצל האם דמלפ' צניעות' ויתחייב מזה א"כ אפי' במקום אב תעמוד אצל האם אי הוי טעמא משום צניעות דלמא בקטנה מיירי מתני' וטעמ' משו' רציחה ודוקא לגבי אחים דאיכא למיחש אמרו כן אבל לא לגבי אב דרחמי אב על בתו ומשני א"כ ליתני כו' ומש"ה ס"ל לאותם הפוסקים דכיון דמסקנת הגמר' הוי אפי' בגדולה דליכא טעם דרציחה אלא מטעם צניעות א"כ האב והאחין שוום שאין ספק שיותר תלמוד הצניעות הבת עם האם ממה שתלמוד עם האב וזה ברור ונ"מ שמן הנר' אין כח לב"ד להוצי' הבת מרשות אביה דהבת אצל אמה תקנה ואיכא פלוגתא דאיכא מ"ד אצל אמה דוקא לאפוקי אחים וכדמשמע מתוך פרש"י בהלכה וכן נראה פי' הר"ן ז"ל וז"ל זאת אומרת הבת אצל האם כו' מדקתני למקום שהיא אמה ולא קתני לבית אחיה למדנו שכן טוב שתתגדל הבת אצל אמה ובת הנזונת מן האחים זנין אותה בבי אמה ואין כופין אותו לדור אצלם לא שנא גדולה ולא שנ' קטנה והשת' ניקום ונתקן תקנה לתקנה ונימא דלא תתב אצל אביה אלא אצל אם אמה זה לא יתכן לע"ד ואע"ג דמתוך תשובת כלל פ"ב נראה שהדבר תלוי בב"ד על מי שמכירין את שניהם כבר אמרתי שתשובה זו כמזמור יתום נמצאת בספרים שלנו דלא רב ולא רבן חתים עלה ומאן לימא לן דסמכא היא כיון שאין ראי' לדבריו ואני כבר הוכחתי לע"ד הפך זה שאין הדבר תלוי בנ"ד במקום אב וכ"ש שנראה ג"כ מתוך התשובה הנז' דמסתמ' יש לה לבת קורת רוח אצל האב ושמטעם זה שראוי להניחה אצלו וא"כ בנ"ד נימא הכי ואע"ג דכפי האמת מטעם שהאב נשוי אשה אחרת הסברה נותנת שלא תמצא הבת קורת רוח אצל אשתו כלל שהיא מן הנשואות השנויות במשנה בפרק המביא תנין דתנן אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להבי' גיטא ואלו הן חמותה כו' ובת בעלה עכ"ז הייתי יכול לומר אשה אימת בעלה עליה ואחר שהבעל תכעוס על האש' אם היא תעבור על המידה היא תתנהג עם בתו בנח' ולא בצער בעודה קטנה וכשתגדיל היא תבקש מנוח אשר ייטב לה זהו מה שנראה בעיני כפי שורת הדין כפי מה שאני רואה הזכו' הגדול שזכתה לו התורה גם חכמים לאב על בתו ותקנ' הבת אצל האם חלושה כמו שנר' מל' הר"ן ז"ל מי שירצה לדקדק בלשונו אבל עכ"ז אני אומר שאם יש מנהג פשוט בעיר שב"ד נזקקין לראו' תקון הקטני' יתומים בין מן האב ובין מן האם כזה שאני עומדים ודרכם ג"כ להוציא הממון מיד החב ולשומו ביד הנראה טוב בעיניהם עושים ודאי כמנהגם כי גדול כח המנהג ובפרט בדבר כזה שאינו דבר נגד התורה ממש כי מנהג כזה מבטל הלכה אם היא מנהג קבוע והספרים מלאים מזה ומלתא דלא צריכה היא להאריך בה והכל כפי כונתם לשמים הנראה לע"ד כתבתי ברוח נמוכה ונפש נענה אני הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |