שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/רפט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
זה כמה שנים שמענו על ראובן שכונתו לעלות לא"י תוב"ב והנה הוא היום מכר קרקעותיו ובשעת המכירה לא התנה ולא הודיע ולא גלה דעתו היותו מוכרח מפני שהוא רוצ' לעלות לא"י תוב"ב אבל אדרבה כתוב בשטר זה הלשון ומעתה ומעכשיו פסלו על עצמם המוכרים הנז' כל טענה ואמירה שיוכלו לטעון ולומר כדי לבטל שטר המכירה אבל אמר המוכר שלא היה יוכל לפנות הבתים שיעברו שלשה או ד' חדשים ולזה לא פרע הלוקח דמי הקרקעות משלם אבל נתן לו מחצית או שלישית או רביעית הדמים ואמר לו לכשתפנ' הבתים אפרע לך השארית ובזה כתבו שטר המכיר' והודה המוכר בפני עדים שקבל כל דמי הבתים מהלוקח וכך נכתב בתוך השטר וג"כ נכתב בכל חזוקי סופרי ב"ד ונכנס הלוקח והחזיק באחת מן הבתים ההם נעל גדר או פרץ ונסתלקו מאותו המצב אחרי כן באותו היום בעצמו לאחר שעה אחת או שתי שעות חזר המוכר ואמר ללוקח אם איני מפנה לך בבתים עד הזמן הנז' גם אתה אינך פורע לי הדמים כלם משלם עד שאפנה הבתי' הנז' והנה עתה יש לך שטר מכירה עלי שמכרתי לך הבתים הנז' ושקבלתי כל דמיהם משלם לכן צריך שתודה לי בשטר שתפרעני מה שנשאר עליך מדמי הבתים הנז' אמר לו הלוקח הדין עמך וחזרו העדים עצמם והסופר וכתבו השטר כנגד הלוקח ובאותו המצב השני התנה המוכר בזה האופן שיפרע שמעון הלוקח שארית הדמים לראובן חדש' אחר קודם שיפנ' הבתים לפי שרוצה לקנות צידה לדרכו לעלות לא"י תוב"ב וכך התנה עמו שאם לזמן שנתחייב לפנות הבתים תמצא ספינה הולכת לא"י והולכים בתוכה יהודים והמוכר הנז' יחזור בו לא ירצה לעלות שבכל אופן יפנה הבתים אף אם לא ילך ואם לא יפנה הבתים כמו שנתחייב שיפרע ללוקח קנס ידוע ובזה כתבו שטר בקנין גמור ובשבועה חמורה כראוי שנשבע המוכר הנז' לגמור ולקיים כל הנז' אחרי כן אחר עבור חדש אח' שלם אמר הלוקח למוכר שאינו רוצה באותו שטר לפי שנז' בו ענין הקנס וענין העליה לא"י תוב"ב וחזרו המוכר והלוקח וכתבו שטר אחר שנתחייב הלוקח לפרוע השארית הנז' לזמן ידוע והמוכר נתחייב לפנות הבתים לזמן ידוע ולא נזכר בו לא קנס ולא עליה לא"י תוב"ב ועל זה היה בקנין גמור ובשבועה חמורה כראוי שנתחייב המוכר לפנות הבתים הנז' באופן שבשעת המכירה לא נזכרה עליית המוכר לא"י ולא בשטר המכירה ולא בשטר שנתחייב הלוקח לפרוע שארית המעות שנשאר עליו לפרוע והמוכר נתחייב לפנות הבתים עכשו הגיע הזמן לפנות הבתים והתרה הלוקח במוכר שיפנה לו קרקעותיו והשיב המוכר שאינו רוצה לפנותם כלל שכבר הודיעו שהיה מוכר לפי שהיה רוצה לעלות לא"י תוב"ב והנה הוא היום חזר בו שאינו רוצה ללכת וא"כ הרי המכר בטל השיב שמעון הלוקח ואמר לא הודעתני לא בשעת המכירה ולא בשעת כתיב' שטר המכיר' ולא בשעת כתיב' השטר שנתחייבנו בו אני לפרוע ואתה לפנות זולת מה שאמרת בשטר הא' שבטלנו שאקדי' לך הפרעון חדש א' כדי שתקנ' צידה לדרכך לעלו' לא"י ואותו השט' כבר בטלנו אותו ואת"ל שאם נתבטל השטר לא נתבטלה ההודעה הרי נתחייב באותו השטר בעצמו שאף אם לא תלך תפנה הבתים בשבועה חמורה כ"ש שהשט' כבר נתבטל ונתבטלה ההודעה שהודעתני מאחר שנתחייבת לי בסתם בשבועה חמורה לפנות לי הבתים לזמן פ' ילמדנו רבנו הדין עם מי כי לפי הנראה אף אם נאמר שההודעה היתה הגונה וראויה ולא הורע כחה במה שנתחייב לפנות הבתים בין אם ילך או אם לא ילך אפי"ה מאחר שלא גלה דעתו בשע' המכיר' נר' שאין כח ממש לכן יורנו מורה צדק אי זה דרך ישכון אור:
תשובה
קודם כל דברי צריך אני לבאר באי זה אופן הוא דאמרינן שהמוכר קרק' אדעת' למיסק לא"י ולא סליק שנתבטל המקח ואח"כ אבאר הדין בנ"ד וזה לפי שיש עורי לב שאין מגמתם לפנות אל האמת אלא להטות הדין לרצונם ותולין עצמם בדברים בלי עיון והבנה ושומע חושב כי מי יכול להכחיש אותם הדברי' אשר פשוטן הן בגמרא אבל מי שכונתו אל האמת במעט עיון ישיג כי אין האמת במחשבתו וכמו שהיא הענין שלפנינו שלשון הגמרא כך בקידושין פרק האיש מקדש ההוא גברא דזבינהו לנכסי אדעתא למיסק לא"י לסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק א"ד אי בעי לא סליק מאי ביניהו דאיתיליד אונסא באורחא ע"כ לשון הגמרא ומי שרוצ' ליקח הדברים מאין פנות אל האמת תופס הדברים הראשונים ואומר כיון שמכר אדעתא לעלות ולא עלה נתבטל המקח ולא היא אלא שיש לדקדק במה שהאריך התלמוד וכתבו המפרשים וז"ל פרש"י ז"ל אי בעי הוה סליק ובדידי' קיימא מלתא ולא בטלה זביני' אי בעי לא סליק בתמיה מי אנסו דאתיליד אנסא בתראא שמע שהיו לסטים בדרך ללישנא קמא לא הדר' זביני דה"ק דאי בעי למטרח ולהדורי בתר שיירתא הוה סליק ללישנא בתרא דאתמוהי קא מתמה ומשמע שלא היה לו שום עכוב אבל אם היה לו צד עכוב הדרא זביני ע"כ פרש"י ושמעינן מינ' דאפילו ללישנא בתרא בעינן דהא לא סליק הוי מטעם דאיתיליד אנסא הא אי לא אתיליד אנסא זביני קיימי וכ"כ הטור בח"מ סי' ר"ז וז"ל ואם יארע לו סכנה בדרך שאינו רשאי לילך אלא בחבורה המכר בטל שלא היה בדעתו אלא על תנאי שיוכל לילך שם בלא שום אונס וכיון שאינו יכול לילך שם בלא חבורה הוי אונס ע"כ וכתב בשם רבנו יונה בסי' ר"ל וז"ל וכתב ה"ר יונה אבל הלוקח יין מחבירו אע"פ שאמר דעתי להוליכו למקום פ' והוזל קודם שהגיע לשם המקח קיי' שהרי מקחו מקח גמור אע"פ שהמוכר על דעת לעלות לא"י ולא יכול לעלות מכרו בטל במוכר בלבד כו' וכ"כ הרמב"ם פי"א מהלכות מכירה וז"ל מי שמכר חצרו או שדהו ופי' בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פ' כו' עד או נמנע הדרך לילך לאותה הארץ או שלא נסתייע לעלות או לקנות חטים הרי זה מחזיר אותם הדמים ותחזיר לו הקרקע ופירש הרב מ"מ וז"ל או שלא נסתייע לו לעלות זה נלמד שם מההוא דלא אתדר ודוקא כשהמונעים אינם מחמת רצונו אבל אם לא היה שם מונע אלא שהוא אינו רוצה לעלות קנה הלה שאין זה כדין תנאי כו' עד דהכא דוקא כשיש מונע ולזה נתכון המחבר הרי שלדעת הכל צריך שיהיה מונע ומשו"ה חוזר הא אם אין שם מונע אלא שאינו רוצה המקח קיים ובנ"ד כפי מה שנראה בפירוש אין כאן מונע חדש שלא היה שם בשעת המכירה אדרבא תלי"ת דרך הים משאלוניקי עד שם בטוח מליסטים גם לא נשמע דבר רע ת"ל וא"כ לאו כל כמיניה לומר שיש מונע אלא שיראה באצבע דאל"כ נפל פיתא בבירא וכל אדם יאמר יש לי מונע אלא ודאי שצריך להראותו וכ"ש שיש מן החכמים מי שנסתפק אי הוי הלכה כלישנא קמא ותו איכא מי שפירש דללישנא בתרא ה"פ בניחותא אי בעי לא סליק ופי' אפי' שהוא ירצה א"א לעלות משמע שאם יש באפשרות בידו לעלות זביני קיים ונ"ד כיון שיש שבועה חמורה היה ראוי לחוש לכל הפי' כ"ש וק"ו שלדברי הכל נכשל בשבו' כיון שאין כאן מונע נולד מאד' שלא היה בשע' המכר והמקח קיים: עוד מטעם אחר חייב המוכר לקיים שבועתו ולקיים המקח אפי' בלא טעם הראשון אלא אפי' נניח שיש לו מונעים מ"מ כבר נתבאר בגמרא דאע"ג דקי"ל באתרי אחריני דבעינן תנאי דבהא מלתא בגלוי מלתא סגי ומ"מ גלוי דעת מיהא בעי בשעת המכר וכמו שאמר בגמ' בפירוש ההוא גברא דזבין לכל נכסיה אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברי' שבלב ודברים שבלב אינם דברים ופרש"י וז"ל ובעידנא דזבין לא אמר דאדעתא למיסק מזבנינא דאלו פריש בשע' מכיר' כו' לא הוה זביני משמע דוקא דפריש בשעת המכירה הא לאו הכי לא מהני וכ"כ התוס' משמע דוקא משום שלא פי' דבריו בהדיא אבל אם פירש דבריו בהדיא ואמר בשעת המכר שהוא מוכרה לפי שרוצה ללכת לא"י היה המכר בטל ע"כ הרי א"כ שכתבו שאמר בשעת המכר שמוכר אדעתא לילך לארץ ישראל וכן כתב הרמב"ם בלשונו הנזכר לעיל בשעת המכירה וכן כתב הטור ז"ל וכ"כ כתב הרא"ש והני תרי עובדי מיירי שגילה דעתו בשעת מכירה הרי שכל הנביאים פה אחד מסכימים שצריך שפי' כן בשעה המכר שלדעת לעלות לא"י מוכר ואין ספק אפי' שלא היו אומרים כן בפי' אלא ברמז היה מספיק כיון שדבר זה חדוש שמן הסברא היה ראוי לומר שכל שלא התנה כן הוי המקח קים ואחר שנתחדש בגמרא דבר זה כשאמר רבא ובעידנא דזבין לא אמר דמשמע הא אי אמר כו' הוי ביטול מקח פשיטא שכל מי שיש לו מח בקדקדו יודה שאין לנו לתפוס החדוש אלא הפחות שיוכל שהוא דוקא כשאמר כן ממש בשעת המכר אבל אם לא אמר כן בשעת המכר אפילו אמר כן קודם או אח"כ לא מהני וכ"כ רב המ"מ ז"ל וז"ל וביארו המפרשים שאע"פ שקודם מכירה אמר שהוא רוצה למכור ע"ד לעשות כך וכך כיון שבשעת מכירה לא אמר אינו חוזר וכ"ד המחבר ז"ל שכתב למעלה בשעת המכירה עכ"ל וכ"כ הרא"ש בפי' וז"ל וההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י אע"ג דגליה דעתיה מעיקרא וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר בעינן גלוי דעת בשעת המעשה ע"כ וא"כ זכינו לדין גם מטעם זה שהרי בתחלת הענין כשנגמר המקח בכל האופנים הצריכי' והלכו איש לדרכו ולא נז' עליה לא"י שיאמר אז בעת ההיא כדי לעלות לא"י אני מוכר אלא סתם מכר אפי' שאח"כ כשנעש' השטר השני הזכיר עליית א"י לא מהני מידי ועוד אני אומר שאפשר שאפי' שהיה נז' אותו הלשון מעלי' א"י כנז' בשאל' בשעה ראשונה לא מהני כלל שצרי' שיאמר בשעה שמוכר אני מוכר כדי לעלות לא"י שלא הוציאו דין זה משאר דיני דעלמא אלא דבעלמ' בעינן תנאי כפול והכא לא בעינן תנאי כפול אבל שיאמ' בשע' המכר אני מוכר כדי לעלות לא"י מיהא צריך אבל מ"ש בשעה שעשו השטר צרי' שתתן לי המעות חודש א' קודם כדי לקנות צידה לדרך אין דברים אלו מחייבים שבשביל זה מוכר שאפשר דבלאו הכי רוצה למכור אלא שאומ' שכיון שמכר והוא רוצה לעלות לא"י שרוצה שיתן לו המעו' חדש א' קודם כדי לקנות כו' וק"ל לע"ד וכל מה שכתבתי והארכתי אינו אלא לרווחא דמלתא כו' בנ"ד אחר שנכתב בשט' הקנין שפסל ובטל כל טענה שסותר המכר השתא ומה אם מכר סתם ולא הזכיר שהיה מוכר כדי לעלות לא"י אפי' שהיה הדבר נודע שבשביל כך היה מוכר עכ"ז המקח קיים השת' שאמר בפי' שפוסל ומבטל כל טענה שבשבילה מתבטל המקח לכ"ש וכ"ש וק"ו במקום שבועה חמורה אוי לו למכשיל:
כלל הדברים רואה אני ר' מחוייב לקיים ממכרו מכח הקנין ומקח השבוע מכל הצדדים א' שאפי' שבשעת המכר היה אומר שהיה מוכר לעלות לא"י אי בעי סליק וכיון דלא אתיליד אנסא המעכבו עתה מחדש לאו כל כמיניה לומר איני רוצה לעלות כדי לבטל דדוקא היכא דאתני בפי' ואמר אם אעלה המקח קיים ואם לאו כו' אז הדבר תלוי ברצונו אבל בכה"ג כדי לבטל המקח צרי' שיתחדש אונס המעכבו. ב' שהרי בשעת המכירה מכר סתם ונגמר המקח אלא שבשעה שכתבו השטר השני הוזכר עניין עליית א"י ואפשר שאותה הזכירה אפי שהיתה בשעת המכיר' אינה כלום כנ"ל כ"ש השתא שלא נזכר' כלל אלא כשנתרצ' לכתוב שטר שני לסבה הנז' מפחד הפסד המעות לא מפני דבר אחר. ג' שהרי בשטר כתוב שפסל כו' וא"כ אפי' שנאמר שבשעת המכירה הזכיר כדי לעלות לא"י אני מוכר כיון שכתב כו' משמע בפי' שבא לומר אעפ"י שזכרתי עליית א"י ואפשר שיארע אונם המעכבני מלעלות וזה היה טעם לבטל המקח עכ"ז אני פוסל כו' דהשתא ומה כשמכר סתם אפי' אנו יודעי' שמצד כן מוכר כדי לעלות לא"י אנו אומרי' שכיון שלא הזכי' כן בשעת המכר לא הוי כלום השתא שמגלה דעתו בפירוש שאינו רוצה שיועיל לו שום טענה לכ"ש וק"ו זה אין לו פרכא למי שיש לו מח בקדקדו וכ"ש וק"ו בשכתוב בשט' שאף אם לא ילך לזמן יפנה כו' הדבר ברור כשמש והאריכות בו מותר שהמוכר חייב לקיים כו':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |