שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/רסד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובת שאלה האמת כי אין צריך לפני' והדבר ברור יותר מביעתא בכותחא שהדין עם שקנה הבתים וזכה בהן בהתר גמור ולהאריך בזה הוא מן המותר ולא הוצרכתי לזה אלא לפי מה שראיתי אלי"ם עולים ה"ה הרב המופלא כמהריב"ל נר"ו (בתשובת ח"ב סי' מ"ד) שנשא ונתן בהלכה במקום אשר משם יוצח דין זה בפ' א"נ ובדבריו אשא ואתן וזה החלי: ברייתא מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר ופרי' בגמרא מ"ש רישא ומאי שנא סיפא אמר רבא רישא דלא אמר ליה מדעתיה סיפא דאמר ליה מדעתיה ופרש"י מדעתיה אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני ורב אשי אמר לאמימר ואמר רבא סיפא דא"ל מדעתיה טעמא דא"ל מדעתי' הא לא א"ל מדעתי' לא אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא א"ל נעש' כמאן דא"ל מדעתי איתמר ע"כ בגמרא ועל זה הקשה הרב הנז' וז"ל וקשה לי טובא דאיך עלה בדעת רב אשי דרבא דאמר ליה מדעתיה ממש קאמ' דאי הכי לפלוג וליתני בדידה בסיפא בד"א דאמר ליה מדעתיה אבל לא אמר ליה מדעתיה אסור ולי נראה ודאי דאין זו קושיא מתרי טעמי חדא דידוע שהאמורא צריך לפרש דבריו וכיון שרבא אמר סתם רישא כו' (א"כ ק' לאמימ' היכי אסיק אדעתי' לפ' דברי רבא בכך שאין לנו בדברי אמורא אלא דברים ככתבן וכלשונן) ומנין היה לו לרב אשי לעלות בדעתו שר"ל נעשה והיה סובר רב אשי דלא חש לפירכת לפלוג כדי ליישב הבריית' דלא תיקשי רישא לסיפ' עוד טעם אחר שהנה המקשה הקשה מאי שנא רישא כו' דנראה שאין חילוק בין שיאמר הלוקח לשיאמר המוכר ופשטן של דברים נראה שרבא הודה לדבריו שכן הוא החמת שאין לחלק אלא השיב מצד אחר שהאמת בין שיאמר המוכר בין שיאמר הלוקח הכל א' אלא שיש חילוק בלוקח שאם אמר מדעתי' אז מותר מה שאין כן במוכר כי במוכר אין חילוק בין בשיאמר לכשיהיו לי מעות החזיר' לי בין שיאמר לכשיהיו לך החזירם לי מדעתי שהכל אחד אבל בלוקח אסו' כשלא אמר מדעתי' כמו במוכר דלא שנא אבל יש צד בלוקח להתר כשאמר מדעתי כו' וא"כ רישא דמיירי במוכר מיירי נמי בלוקח שהכל אחד וכשחזר בסיפא ואמר לכשיהיו לך כו' הכונה בשהוסיף מדעתי' וא"כ אין כאן קושיא דלפלוג דבדיד' פליג דהיינו לוקח בין שיאמר מדעתי ללא אמ' מדעתי דמה שנקט מוכר ברישא לא נקט דוקא ודאי כיון שהסברא היא שאין חלוק כלל ביניהם אלא דהתם ודאי אין לחלק בין שאמר מדעתי ללא אמר דלעולם אסור כנ"ל. עוד הקשה דלמה ליה לשנוי נעשה כו' לימא דרבא מיירי שהתנה בתחלת המקח ומש"ה אי אמר מדעתיה הוי פטומי מילי אי לא לא הוי פטומי מילי ואמר שקושיא זו עומדת למקשה דלא חש לקשיית ליפלוג דלמתרץ לא קשה דאי הכי קשה ליפלוג כלו בלוקח או במוכר ולהכי לא תירץ כשהתנה בתחלה כו' אבל למקשה קשיא ולשיטתיה אזיל אבל אני תמיה מזאת הקושיא וזה דבשלמא אי הוה אמר נעשה ולא אמר איתמ' היה מקום לקושיא אבל השתא דקאמר איתמר א"כ נראה ודאי דקושטא דמילתא קאמר שידע ודאי דרבא כן תירץ בפי' וא"ת תקשה לרבא למה תירץ נעשה הא נמי לא קשה כלל דחלוק בין אמר תחלה או אח"כ הווי אוקמתא דאוקי דמיירי ברייתא בסיפא שאמר כן אחר שנגמר המקח וזה ודאי דוחק לכך תירץ נעשה דאין זו אוקמתא רק נתינת טעם למה ברישא אסר ובסיפא מתיר עוד נראה לי לומר למתרץ למה לו לומר נעשה ולא חילק בין כשאמר אח' שנגמר כו' דאלו כן הוי מלתא דפשיטא בין אחר שנגמר המקח בין בשעת המקח דכיון שאמר מדעתי ודאי ופשוט הוא דהוי מותר אבל השתא הוי חדוש גדול דנעשה כו' גם למקשה אין קושיא למה לא תירץ כשהתנה קודם שנגמר המקח כו' דודאי הכי קא קשיא ליה הא שהקשה המקשה לפני רבא שנא שנא כו' ואי הוה ס"ל לרבא דשאני בין התנה מוכר להתנה לוקח לא הוה צריך לשנויי אלא דשאני ושאני אלא כיון דרבא לא שני הכי משמע דס"ל דאין לחלק בין התנה מוכר להתנה לוקח וא"כ למה אתא אמימר לחלק כנ"ל:
עוד כתב שנתחדש לו חדוש תשו' לקושיא שהקשה הטור להרמב"ם בח"מ סי' ר"ו וז"ל הטור הביא שם לשון הרמב"ם מכר לו סתם ואמר לו הלוק' מדעתו כשיהיו לך מעות תביאם ואני אחזיר לך הקרקע הרי זה תנאי קיים והלוקח אוכל פירות ואין זה אבק רבית שהרי מדעתו חייב עצמו לתנאי זה ע"כ ואיני מבין דבריו כיון שהחשיב אותו תנאי כו' א"כ היאך אוכל הפירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל והוא תירץ בעד הרמב"ם ואיני יודע מה נתחדש לו שהרי דברים ככתבן כתב הרשב"א בתשובה ונמצאת בי"ד בחדושי ב"י דף קע"ג וז"ל אחד שמכר כרמו לגוי בל' ליטרין ובאותו יום עשה לו הגוי שטר שאם יחזיר לו מעותיו תוך ד' שנים שיחזיר לו שטר המכר שור הדין במכר זה בין ישראל לישראל חברו הכל תלוי בתנאי כו' עד אבל אם נעשה לאחר המכר ואפילו שעה אחת הרי זה מכר גמור עד חסד הוא שרוצה ולהתחסד עמו להחזיר מקחו ע"כ ע"ש אבל כונת הטור היא כי אחר שהרמב"ם ז"ל סתם הדברים שנר' כמעתיק דבר התלמוד הוקשה אליו שנראים דברים סותרים אלא שהרמב"ם כונתו לומר בעיקר הדין שאין כאן רבית באחד משני צדדים אם לא נעשה כהלכתו הוי פטומי מילי ואחר שהוא פטומי מילי כשנעשה בקנין אינו אלא חסד שמתחסד עמו הלוקח ואפילו שהתנאי קיום אין כאן רבית. וכמ"ש על הגהת הרא"ש שתירוץ רבא כך הוא שהתנה לוקח אחר גמר המקח ובקנין וזה מותר דהו"ל כמי שאמר מדעתי דהוי ודאי מותר ה"נ. גם שנראה שזה הפי' מוכרח לפי הגהה מ"מ נראה בלתי הבנה כמעט מלבד שהלשון קשה שמתחלה כשאמר רישא כו' לא הוי פירוש הכי דמיירי ברייתא אחר גמר מקח והשתא כשפי' דנעשה איתמר נשתנה הפירוש ור"ל שפי' הסיפא הוי דמיירי בקנין ואחר גמר מקח והתירוץ שתירץ רבא לא קאי אברייתא וזה דוחק גדול עד מאד כנ"ל. ותו קשה בעיני דא"כ לפלוג וליתני ברישא דאין לומר דאי אתני מוכר דהוי אסור שאחר גמר מקח מה לי מוכר מה לי לוקח דודאי אפילו אתני מוכר ולקח הלוקח קנין על זה מותר והאי לפלוג הוי עדיף מהלפלוג שהקשה הח' הלזכר משוה דהוי ברישא: ועל מ"ש וז"ל ומה שיש לפקפק ולעיין בנ"ד שהמוכר קבל עליו לפרוע לתוגר כו' עד ודומה קצת להלויני ודור בחצרי כו' אני תמיה מאד מה ענין שמיטה אצל כו' שהרי כבר הוכיח הוא בעצמו דנ"ד הוי מכר גמור כמו שכן הוא האמת שאין בו ספק א"כ שם הלואה מאן דכר שמיה גם תימא אחר שאחר שחזר ואמר דנ"ד הוי מכר נראה כמטיל תנאי שצריך שיהיה בחיוב שאר הבתים כו' ועל זה טרח להודיענו דודאי יש לנו לפרושי מלתייהו באופן דלא שייך ביה איסור משום דאחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן ועל זה היה לו ראיה מיניה וביה דמתחלה לא באו לידי כך אלא להנצל מאיסורא כנזכר בשאלה אמנם לי נראה דאפילו לא היו לו אלא אלו הבתים שמכר לזה דודאי לכ"ע אין כאן חשש איסור רבית כלל כיון שעל הקונה הבתים האחריות משרפה וכל הפסד גם שאם יגרשוהו התוגר מן הבתים אבד מעותיו ולא עוד אלא אפי' שהיו מתנים שאם יגרשהו התוגר לקונה מהבתים שיחזיר לו מעותיו אין כאן צד איסור וכ"ש השתא דלא התנו דפשיטא ברור הוא יותר מביעתא בכותחא דאין כאן חשש איסור מרבית כלל ועקר והראיה לזה כמו שאומר גרסינן פ' האיש מקדש ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק ופסקו הפוסקים וכ"כ הרמב"ם פרק י"א מהלכות מכירה שהרי זה כמוכר על תנאי כו' עד הרי זה מחזיר הדמים ותחזיר לו הקרקע ופירשו המפרשים שאע"פי שקודם מכירה אמר שהוא רוצה למכור ע"ד לעשות כך כיון דבשע' מכירה לא אמר אינו חוזר וכתב המ"מ שכן דעת הרמב"ם וע"ז כתב בשם הרשב"א ז"ל דכל היכא דאין המכר קיים אין הלוקח אוכל פירות עד שיגמר המקח שמעינן מיהא דתרתי בעינן חדא דפירש כן בשעת המכר אבל אם לא פירש כן בפי' לא מהני למימר סמכתי על אמונתך דדברים שבלב אינם דברים כן מוכח בהדיא בגמרא וכ"כ הפוסקים וכ"כ הרמב"ם שם ואפי' שפירש כן לא מהני כל שלא פירש כן בשעת המכר אבל קודם או אחר גמר המקח אינו מועיל והמקח קיים לעולם בינו לבין ישראל חברו ואחר שכן הוא שהמקח קיים אין כאן מקום לפקפק ואין כאן צד רבית כלל ועיקר דבנ"ד לא נזכר לכ"ע חזרת המעות לא בתחלה ולא בסוף גם עמדו ועומדים באחריות הבתים על הקונה שאם נשרפו או נאבדו אם יגרשהו התוגר מהבית מפסיד מעותיו ומכאן נראה לי ראיה ברורה כי אין לפקפק על מה שנוהגים שאח' לוקח מחבריו חפצי זהב בסתם ואחר ימים חוזר המוכר ולוקחם מן הלוקח ואע"פ שנותן לו יותר מדמיו מותר שאין זה אלא מכירה גמורה וכן פירש רש"י בפ' א"נ על ההיא תוספתא מכר לו בית כו' ופרש"י התם דאי נמי חזר וקבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו ה"נ חוזר ומוכר הוא ואין לומר דהתם אינו חוזר ולוקח אלא מעות שנתן אבל הכא לוקח יותר הא לאו מלתא היא דמאחר דטעמא משום דחוזר ומוכר הוא מה לי ביתר ומה לי בשוה ותו דהתם נמי אכל הוא השכירות כמה שנים וברור הוא: עוד ראיה מהא דאמרינן פ"ק דמציעא המוכר שדה לחברו ונמצא שאינה שלו רב אמר מעות יש לו שבח יש לו שמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו ומסיק רב נחמן דטעמא משום דמחזי כרבית ופריך בגמרא ממה דתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח כו' הא מבני חרי גבי מאי לאו בלוקח מגזלן ומשני לא בב"ח פרש"י שטרף ב"ח ממנו בשביל חובו ולאו גזלה היתה דההיא ודאי אית ליה שבחא דמכירה מעלייתא הוה כל זמן דלא טרפא מיניה כו' עד הילכך כי משלם ליה יותר ממה שקבל השתא הוא דהדר זבין מיני' קרקע שמכר לו ולא מיחזי כשכר מעותיו ע"כ הרי ברור שאפי' שנתן עשרה ומקבל י"ב מותר ולא מיחזי כלל כנוטל שכר מעותיו כיון שמתחלה קנה זה הלוקח השדה. ועוד אני אומר שאפי' שהתנו שאם יגרשהו התוגר שיחזיר לו מעותיו אין כאן צד איסור שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' גזלה ואבדה וז"ל הגוזל שדה ומכרה ואכל הלוקח פירותיה מחשבין עליו כל הפירות שאכל ומשלם לבעל השדה וחוזר וגובה אותם מן הגזלן מנכסים בני חורין וכבר ידוע שאחריות טעות סופר הוא וכמ"ש הרמב"ם פי"ט מהלכות מכירה וז"ל אפי' מכר בשטר ולא הזכיר בו האחריות הרי זה חייב באחריות שאחריות שלא נזכר טעות סופר הוא א"כ ש"מ שהגזלן שגזל שדה סתם שהרי הוא כאלו קבל עליו אחריו' ועכ"ז אפי' שנמצא אח"כ שהשדה אינה שלו ונתבטל המקח אפ"ה משלם לו הגזלן קרן ופירות ללוקח אח"כ ה"נ בנ"ד לא שנא שאפי' התנו כו' ה"ל שמכר לו בתים שאינם שלי באחריו' שהדין הוא שחוזר הלוקח על המוכר וגוב' קרן ופירו' והדברי' ק"ו השת' התם שנמצ' שאין המכר מכר ואיכא זוזי עד השתא הוו גביה בהלואה וכשחוזר לו השתא מעותיו ועוד מעות הפירות נראה רבית ממש ואפ"ה מותר כיון דעד השתא בתורת מכר אכלם וא"ת הא אמרינן התם וכ"כ הרמב"ם ואם הכיר בה שגזלה אינו גובה אלא הקרן ונ"ד להכיר בה דמי שהרי ידע שבתים אלו שאינם של זה המוכר אלא של התוגר הם וא"כ אין לו לאכול פירות דהיינו השכירות אפי"ה אין מזה קושיא כלל מכמה טעמים א' דשאני התם כי כשלקח השדה ידע ודאי שהיום או למחר כשידע בעל השדה שהשדה זה בידו יקחהו ממנו משום הכי לית ליה פירות דזוזי דנתן בהלואה הם ולא דמכר אבל בנ"ד הוא הפך ממש שאדעתא דמקח וממכר נחית כי הוא יעשה באופן שהתוגר לא יגרשהו מן הבתים כי זהו מה שלקח ממנו כי התוגר מה לו אם יעמדו הבתים ביד זה המוכר או אם יעמדו ביד אחר כל עוד שאינו מפסיד את שלו ועל המוכר להשתדל ולקיים אופן המכר עוד התם מוציא הקרן מן הגזלן והפירות אין לו עסק אלא עם הנגזל ואם ירצה הנגזל לקחת שדהו לבדו ולמחול לו הפירות לא מפני זה יהיה אסור כי אין האיסור רק אם יחזור לו הגזלן שהוא המוכר קרן ופירות דהתם מחזי כרבית אבל כאן כיון שלא יתן לו אלא הקרן לא מיחזי כרבית ונראה שחלוק זה אין לדחותו וראוי לסמוך עליו כפי הנושא שהרי התם איכא מרבוותא דסברי שאפי' הכיר בה יש לו ללוקח פירות וכמ"ש התוס' פ"ק דמציעא וז"ל מעות יש לו שבח אין לו תימא דבהגוזל קמא תנא כו' גובין מן המחוררין שבח ומוקי לה בת"ח דידע דקרקע אינה נגזלת אלמא אפי' בהכיר בה יש לו שבח וי"ל דהתם מיירי בשקבל עליו אחריות ושם בהגוזל פי' יותר דכשקבל עליו אחריות ליכא למימר לא משום מתנה ולא משום פקדון אלמא כשקבל אחריות יש לו שבח וכן הנמקי ז"ל כתב סברא זו בשם הרשב"א ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו פ"ק דמציעא וז"ל וה"ר זרחיה הלוי כתב ואם פירש לו את השבח ויש לו קרקע או קנו מידו יש לו השבח דהא מכל מקום שמא דזבינא איכא עלייהו ולא הוי לגמרי הלואה והטור כתב כן בשם הרמ"ה בח"מ סי' שע"ג ואע"ג דהרא"ש ז"ל פליג על האי סברא וכן הראב"ד ז"ל מ"מ אחר שהתוס' והרשב"א וה"ר זרחיה הלוי והרמ"ה כולהו סברי דכשנטל קנין וקבל אחריות יש לו אפי' שבח מן המחוררין כדאי היו אלו לסמוך עליהם אפי' באיסור חמור כ"ש באיסור קל עד מאד דהיינו משום דמחזי כרבית דאפי' אבק רבית לא הוי כמו שנראה מן הגמרא דקבעי לשמואל או דלמא כיון דלית קרקע מחזי כרבית ומדשמואל נשמע לרב דכיון דלשמואל כשלא הכיר בה הוי מחזי כרבית כשהכיר לרב לא הוי אלא ג"כ מחזי ותו לא וכ"ש שכן כתב הרא"ש בפסקיו וז"ל ולא מסתברא לי דכיון דהכיר בה שאינה שלו אפי' הבינא ליודא אין כאן ולא נתכוון לעולם לשם מכר אלא לאכול כי היכי דעביד איהו והמעות לפקדון ומחזי כרבית ובזה הלשון כתב בנו הטור ז"ל וא"כ בנ"ד נאמר דאפי' מיחזי ליכא דשאני התם דכשמחזיר לו הקרן מחזיר לו השבח אבל נ"ד שאינו מתנה עמו אלא שיחזיר לו הקרן ואפי' יגרשהו התוגר לא יתבע ממנו רק הקרן לא מחזי כלל כל זה כתבתי לרוח' דמלתא אבל לנ"ד אין אנו צריכים לאלו הראיות רק הדבר ברור מעצמו שהלוקח זכה במקחו בלי ערעור ופקפוק כלל ובהתר גמור הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |