שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/רנט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
המלך יר"ה יש לו רודיש ב' בתי רחים של מים שכותשי' בהם הבגדים בגדי צמר שעושים היהודים הנקרא באטניש ומאז נעשו הבאטאניש השכירם המלך יר"ה ליהודים העושים במלאכה בסך מה והשוכר הראשון החזיק בהם זמן מה ונעשתה החזקה שלו ככל תורת החזקות הנהוגות בכל תפוצות ישראל ואחר שנים מכר חזקתו לאחר ואחר לאחרים זה חמשים שנה ואין פוצה פה לסלק חזק זו מבעליה גם לא נעשה בטאן אחר בכל הזמן הזה ועוד שקמו תוגרמים להשכיר הבטאניס וזה כה"ר שמואל בעל החזקה השתדל בכל עוז להצילם מידם ויהי היום נפל הפרש בין ראו' בעל החזקה הנז' ובין בעלי הבגדים על ענין הוצאות שנעשה מחדש על הבאטאן ונתפשרו ביניהם בתנאים שרירין וקיימין ככתוב בשטר וקנין ושבועה ובחומרות וחזוקים ואחד מן התנאים שלא יוכלו הטרפירוס לעשות בטאן אחר בשום אופן ועתה מקרוב קם שמעון אשר לא מבני הטראפירוס וקנה מקום באי זה מקום רחוק מהבטאניס הראשון לעשות בטאן חדש וראובן המחזיק הבטאניס הראשונים מעכב על ידו. ילמדנו רבנו אם ראובן יכול לעכב על ידו באי זה אופן שיבא מידו מדין תורה או מצד דין האומות או מצד שיניח הבטניס באומרו שכיון שבונים בטאן חדש אי אפש' באלו ואת"ל שיכול לעשות כן אם יוכל הלא להחזיק בם אם לא. עוד ילמדנו רבנו אם יוכל ראו' למחות ביד בעלי הבגדים שלא יעשו מלאכתם בבטאן החדש מחמת מה שנתחייבו לו בשטר הנזק אם לא על הכל ילמדנו רבנו:
תשובה נראה בעיני דדבר פשוט הוא שכל עושה מלאכת הצמר ר"ל בין עושי בגדים ובין עושי המאנטאם אינם רשאים לעשות שום דבר אם לא בבטאן הראשון לא אותם שהיו בשעת ההסכמה ולא אותם הבאים אחריה' בין בני הבעלי האומנות ובין הבאים עתה מחדש לעשות בגדים או מאנטאם ובין אותם אנשים שהיו בעיר ובין הבאי' מחוץ לעיר והטעם דגרסינן בפ"ק דבתרא ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קצתן ופרש"י ז"ל ולקנות את העובר על קיצת דבריהם ע"כ ומכח האי בריית' וההיא דפרק הגוזל הכריע מהררי"ק ז"ל וז"ל ומכאן נלמד שכל תנאי וכל קצבה שרוצים לעשות אפי' בעלי אומנות רשאין לקים כל שהסכים בעלי האומנות בעיר כצבעים וטבחים וחמרים והביא עוד תשובת הרשב"א וכת' אח"כ הרי דס"ל דהיכא שרבים הסכימו אפי' אינם כל בני העיר אלא שהם כל בני האומות שבאותה העיר שהסכמתם קיימ' בלא שום קנין ואין אחד מהם יכול לחזור בו שכח הרבי' יפה כדכת' הרשב"א דע"כ לא פליגי רבינו משה על שא' הפוסקים אלא בשני שותפין ואינה הסכמת כל בני האומנות של אותה העיר אבל היכא שכל בני האומנות התנו להשתתף מודה הוא דרשאין הם ותנאם קיים שהסכמת הרבים דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלו' ולכך אמרו שיהא דבריה' קיימים בזמן שכלם היו בהסכמה ובאגודה אחת ולא יכול אח' מהם לחזור בו ולהרוס מצב האמת והשלום ע"כ ואח' שכן הוא האמת כמו שאמרנו שכל מה שהסכימו כל בני אומנו' מעיר אחד הסמכתם קיימת ואין אחד מהם שיכול לחזור אפילו לעשות בלא קנין כנ"ד שהיה בהסכמה הנז' קנין ושבועה וחומרות כאילו נעשה בב"ד הגדול: גם נמצאו ונעשית ההסכמ' בפני החכמים השלמים חכמי העיר יצ"ו נמצא הסכמה זאת עשויה בכל תוקף שריר' וקיימ' ומעתה אני אומר שאין לספ' שאין לחל' בין טראפירו' למאנטירוש שכלם בכלל ההסכמה והטעם שטראפירוס ר"ל עושי בגדים וכל ענין בגד בלשונינו הקדוש אין הפרש דסת' בגד ר"ל בגד צמר ובגד פשתים ופשתים לא שייך כלל בנדון זה אבל מאנטאש גם הם בגד ואפי' את"ל שלשון תורה לחוד לשון בני אדם לחוד מ"מ הדעת והסבר' היא דכיון דמלאכ' זו מלאכת הבגדים היינו טראפירוס ומאנטירוש כלם צריכים למלאכה זו הסכמה אחת לכלם כ"ש שאין אנו צריכי' לזה שהוכיח סוף ההסכמה על תחלתה שאח"כ כמו שמזכיר דרך עשיית כל בגד ובגד מזכיר ערך המנטש כל א' וא' א"כ הדבר ברור שהכל בכלל טראפירוש ומאנטירוש הם והבאים אחריהם כנז"ל וראיה לזה שהרי כתב הריב"ש בסי' שצ"ח וז"ל ולא סוף דבר בני המדינה אלא אפי' בני האומנות א' יכולים להתנות ביניהם בעניני אומנותם ולקנום העובר דכל גבי אומנותם הוה להו כבני העיר כו' עד ואף הנולדים לבתר מכאן כו' עד וכן הבאים מחוץ לעיר' לדור הרי הם כאנשי העי' וחייבי' לעשות כתקנת' והרי הם כאלו קבלו עליהם בפי' כל תקנות העיר בעת בואם ע"כ מכאן אני אומר שזכינו לדין בכל מה שאמרנו שכיון שכל בני אומנו' העיר נידונית כאנשי העיר וכשם שאנו רואים שאנשי העיר חלה הסכמתם עליהם ועל הנולדים ועל הבאים מחוץ לעיר מסתמא דעתו לקיים תקנת' גם כל בני אומנות העיר הסכמת' קיימת על הנולדים ועל הבאים ליכנס באומנות ההוא וק"ל ואכתי נשאר עלינו לבאר שאין לשון ההסכמה אלא הסכימו הטראפירוש שלא לעשות בטאן אם נניח שהסכמה זא' חייבים לקיים טראפירוש ומאנטירוש כו' הכל כנז' מ"מ אם יבא אחד שלא יהיה טרפירו או מאנטירו וירצה לעשות בטאן יעשה כי איש כזה לא נכנס בהסכמו' א"כ מה הועיל בעל הבאטניש הראשונים שהרי ילכו בני העיר הטרפירוש ויעשו כל בגדיהם או מקצתן בבטאן החדש לזה אני אומר כי גם בזה מכח הסכמה זכה בעל הבאטניש הראשונים כמו שאבאר בס"ד לכאורה היה נר' כי היה נכנס ענין זה במחלוק' מורי הרב כמר"י טאיטצאק והרב כמה"ר דכ"ץ שדעת מורי ז"ל שההסכמות דין נדרים ושבועה להם וכשם שבנדרים פיו ולבו שוים בעינן ואין להוסיף על מה שהוציא מפיו כן הוא בלשון הכתוב בכל ההסכמה שהציבור עושים שאין להוסיף עמ"ש אפי' שכפי אמדן דעת היה נר' להכניס דבר אחר שאינו במשמעות לשון ההסכמה אבל הרב הנז' בר פלוגתיה ס"ל שיש לנו להוסיף באומד הדעת אי הוי דבר דמוכח וז"ל בבית ל"ב אמנם כשהלשון קצר ופרטי אחר שלא הוציא מפיו הא בעינן פיו ולבו ואי אזלינן בתר אומדנא בדברים שאינם במשמעות הנדר לבו איכא פיו ליכא ע"כ סברת מורי וכת' הוא ולפי דעתי הטעות אינו כ"כ מבואר אדרבא איפכא מסתברא כו' עד אחר שהדבר אשר מפיו יצא אינו מכחיש כונתו לפיכך דברים שבלב דברים וכן נמי פרש"י בדברים שבלב אינם דברים היכא שסותר מה שמוציא מפיו הרי נר' שדעתו של הרדכ"ץ שיש לנו לומר דברים שבלב דברים ונכניס מה שלא הוציא בשפתיו כאילו הוציא כיון שהוא כן שאינו סותר מה שהוציא בפיו למה שבלב א"כ בנ"ד נר' שלפי דעת מורי כיון שלא נכתב אלא שלא יעשו אעפ"י שאומדן דעת גדול שהכוונה שלא יתקנו שם הבגדים כי העשיה לבד מהבטאן מה מזיק לו אלא ודאי הכוונה שלא יתקנו שם הבגדים עכ"ז כיון שלא הוציאו מפיהם אלא שלא יעשו כו' אי הוה אמרי' שלא יתקנו נמצא לבם איכא פיהם ליכא ואנן פיו ולבו בעינן אבל לדע' הרדכ"ץ כיון דהוי אומדן דעת גדול כזה ואינו סותר מה שכתוב למה שבלב דהיינו תקון הבגדים ודאי שגם זה נכנס בהסכמת ואין רשאי שום אחד מהם לתקן בגד ולא שום דבר אחר בבטאן חדש אם היו עושים אותו וא"כ היינו יכולים לומר כיון שהוא מחלוקת משני גדולי הדור הוי כספק ם דהוי ספקא דאורייתא ואית לן למיזל לחומרא ומ"מ אני אומר שאעפ"י שאיני כדאי להכניס ראשי להכריע בין שני הרים הגדולים שירא אני שמא ירוצו גלגלתי מ"מ להיות שנר' בעיני שבזמן חיי בשרים מאלו הרבנים הנז' לא נדפסו התשובות הנמצאו בב"י אינו מן התימה לומר שלא ראו קצת מהם שאולי לא הגיעו לידם וכמ"ש מהררי"ק שרש צ"ה דאע"ג דקי"ל הלכ' כבתראי משום שיש לנו לומר דאינהו ידעי בקמאי טפי מינן כו' מ"מ כתב דה"מ כשבאו דברי הראשונים בספר מובהק דמסתמא ראו האחרונים דבריהם ולא נראה להם אבל כשדברי הא' לא באו בחבור אלא בתשובות דאפשר לא ראו האחרונים דבריהם ואילו ראו אפשר היו מודים להם יש לנו לפסוק כדברי הראשונים ובמחלוקת זה שכתבתי ראיתי בב"י תשו' הרשב"ץ שנראה בפי' מסכים לדעת הרדכ"ץ בי"ד סי' רי"ט ז"ל מי שנשבע שלא יעשה יין למכור ויש לו עכשו קצת יין שהתחיל להקרי' ועשאו קודם שישבע נראה שאסור למוכרו אע"פ שלא נשבע אלא שלא יעשה וזה היה עשוי משום דאזלינן בתר דע' הנודר שנדר מחמת העלילה וכאותה ששנינו קונם צמר עולה עלי כו' ע"כ הרי בפירוש שלא הוציא מפיו אלא שלא יעשה יין למכור זה היה כבר עשוי ואמרי' מאומד הדעת דה"ל כאלו נשבע שלא ימכור יין גם בנ"ד יש לנו לומר והיא אומדנא גדולה דהתם אפשר שלא תחול השבוע' על מה שנעשה כבר שהוה לו הפסד גדול ועכ"ז כתב שיש לנו לומר מכח אמדנא דלא אמרינן הכי כל שכן בנ"ד שיש לנו לומר שלא יעשו בטאניש כדי לתקן שם והיינו השבועה והחרם שלא יתקנו שם הבגדים דאי ל"ה מאי איכפת ליה בעשיי' הבאטאן ואם היינו אומרים כן נר' שהוציא דברים לבטלה ואע"פ שגם הר"י בעל ת"ה נר' חולק לדברי הרשב"ץ בתשו' מ"מ אפשר דבנ"ד לא פלוג דלא הוי ממש דומה לנ"ד ומטעם אחר הוא דפליג אההיא דהרשב"ץ ולהיות אינו ענין לנדון שלנו לא חששתי להאריך: עוד אני אומר דאפשר דמורי וכ"ע מודו בנ"ד דע"כ לא פליגי אלא בהסכמ' שעושי' הצבור מעצמם או בשבועה שעושה היחיד מעצמו אבל בהסכ' ונדר שנעשה לתועלת ובקשת א' אפשר דבהא כ"ע מודו ולמדתי כן מתשובת מהררי"ק בשרש קי"ב שכתב וז"ל על ר' שנשבע לפרוע לש' בעיר פ' שדר שם שר ביום פ' ואירע אונס שמחמתו הוצרך ש' לצאת מן העיר נר' שאם העיר העומד בה עתה ש' רחוקה ממקום עמידת ר' יותר מאשר היתה העי' האחר פשי' שלא יתחייב להוליך שם מעותיו אבל אם היה עמיד' ר' כראשונה חייב ר' ללכת שם לפרוע לש' אעפ"י שלא הזכיר בשבועתו כי אם העיר שהיה עומד שם ש' בעת ההיא וא"ת איך תחול השבועה ע"מ שלא הוציא מפיו דבעינן לבטא בשפתים היינו בשבועת איסור נדר או איסור אבל שבועה שאדם עוש' לחברו לקיים תנאו שהתנ' השבוע' תלוים בתנאי ובכל שיחול התנאי תחול השבועה ע"כ נראה א"כ דיש לחלק ולא אמרינן פיו ולבו שוים בעינן שצרי' שיוצי' בשפתיו מה שבלבו אלא באיסר ונדר שאדם עושה מעצמו לצרכו אבל בנ"ד שההסכמה עשו בשביל בעל הבאטאן וכדי שיקיים הוא תנאיו שהיה עושה עמהם הם ג"כ קיימו וקבלו עליהם לעשות רצונו וא"כ דבה"ג מודו דאית לן למיזל בתר אמדנא דמוכח ואין רשות לעושי הבגדים ולא למנטירו' כנ"ל אם א' יעשה שם באטאן לעשות שם שום דבר ומעתה הנני בא לבאר שיש כח לבעל הבאטניש הראשונים לעכב ביד מי שירצה לעשות שם באטאן ולא לבד שיעשה זה בכוחו וכההיא דכתב מהררי"ק אלא גם מן הדין והטעם דגרסינן בקדו' פ' האומר רב גדל הוה מהפך בההיא ארעא אזל רבי אבא זבנא אזל ר"ג קבליה לר' זירא אזל ר' זירא וקבליה לר' יצחק נפחא אמ"ל המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כי סליק אשכחיה אמ"ל המהפך בחררה ובא אחר ונטל הימנו מאי א"ל נקרא רשע ופרש"י מהפך בחררה מחזר אחריה לזכות בה מן ההפק' כו' נקרא רשע שיורד לחיי חברו ע"כ משמע דלא מקרי מהפך בחרר' אלא מי שמחזר אחריה ועדין לא זכה בה כלל אבל אם זכה כבר מי שיטול ממנו הוי גזלן וכ"כ ר"ת דאיסור המהפך דנקט הכא לא שייך אלא דוקא כשרוצה העני בשכירות או כשרוצה לקנות דבר א' וחברו הקדים וקונה כו' נר' ודאי דדוק כשרוצ' לקנות וחברו מקדים זהו הנקרא מהפך ונקרא רשע חברו עכ"ז אעפ"י שעדין לא זכה העני בו כלל אבל כיון שזכה בו קצת הוי גזל גמור ומדינא מעכבינן ליה ומטעם זה כ' רבנו מאיר אביו של ר"ת לתרץ מה שקשה לפי ר"ת שפירש דבדבר של הפק' לא שייך ביה דין דמהפך ושמותר לאחר לקדם ולזכות בו כנודע מחלוקת שיש בין ר"ת לפרש"י ולפי ר"ת קש' מההיא דפ' לא יחפור דקאמר התם מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג ותירץ בתירוץ שני ר"מ דמיירי בדג מת והדגי' מתאספי' שם סביב אותו הדג וכיון שזה פירש מצודתו תחלה ועל ידו מעשה שעשה זה מתאספים ודאי אם היה חברו פורש הוי כאילו גוזל לו ויכו' לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר מכאן נר' דבנ"ד מעכבין אותו למי שירצה לבא ולבנו' באטני' או בטאן אחר חדא דהוי עני המהפך בחררה דמקרי רשע ואע"ג דכ' מהררי"ק בשרש קל"ב וז"ל ואשר כתבת דאפי' נדמהו לעני המהפך בחרר' דאין להוציא ש' מן המקו' ההוא אמת הוא דאי משום דין המהפך בחרר' כו' לחודי' דאין לכופו אלא דרשע מיקרי דאלת"ה יקשה לך לפי' רשב"ם דפירש בפ' ח"ה גבי ובא אחר והחזיק כו' דרשע מיקרי משום עני המהפך כו' א"כ למאי הלכתא אומר שמואל נכסי עע"ז הרי הן כמדבר ועוד מאי כל המחזיק בהם זכה בהם כיון דס"ס מוציאין אותו מידו משום עני המהפך כי' אלא ודאי דמשום כך אינו אלא דנקרא רשע ע"כ דנר' דמשום טעמא דעני המהפך כו' אין מוציאין אלא דמקרי רשע לבד תימא על עצמך א"כ כל מי שירצה להיות רשע אין מעכבין בידו הא ודאי א"א אלא שנר' ודאי דהתם מיירי שכבר החזיק ואחר שהחזיק אין כח וטעם דמיקרי רשע להוציא אבל הכא לנכנס פשי' דמוחים בידו ומעכבין שלא יהיה רשע וק"ל זה. עוד כתב שם מהררי"ק וז"ל ועוד בר מן דין ובר מן דין כיון דר' טרח והוציא מעותיו באותו ישוב נלע"ד דלדברי הכל אין לש' ליכנס שם בלתי רשותו כו' עד הרי לך דכיון דטרח איכא משום גזל מפני ד"ש וכ"ש הכא דטרח טובא והביא עוד ראיות לזה וחתם וז"ל ומ"מ מטעמי אחריני דכתבתי נראה דמוציאין ע"כ וגם דהתם כתב וכ"ש נתפרש בתוך התנאי' שלו שלא יוכל שום יהודי לדור שם מבלעדו כבר וכ"ש דמשמע דבלא"ה הדין כן מטעם דטרח וכתב דהאי טעמא לא פליג בה תירוץ קמא כנ"ל ועוד אני אומ' דבנ"ד אפשר לו' דאיכא האי טעמא דקרוב לומ' דשייך כאן טעמא דטוענין ליורש וללוקח וכדתנן בפ' ח"ה והבא משום ירושה אין צרי' טענה למר היאך בא ליד אביו דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו ע"כ פרש"י וא"כ נוכל לומר שהראשון עשה תנאי שלא יעשה שום בטאן אחר באי רודיש ואלו היה הא' בחיים והיה בידו היינו מבקשים ממנו שיביא ראיה שעשה תנאי כו' ואם לא היה מבוא היינו אומרים שאין בדבריו כלום אבל השתא שכבר עברו כמה לוקחים טענינן לזה שכך היה התנאי וכ"ש במקום דאיכא רגלים מוכיחות דבאריכות זמן גדול כזה לא נמצא אדם מבני ישראל ולא משאר האומות שיקום ויבנה בטאן אחר שהדעת ניתן והשכל גוזר שאילו היה בא מידם היו עושים א"כ א"ל למימ' דאפי' שתאמר שאין הדבר כ"כ ברור בהצטרף הטעמים הנ"ל יתקיים הדין וזה כי אני אומר שפשי' והוא דבר שאין בו ספק שלא עלה בדע' המלך יר"ה לעשות בטאן אלא שהיהודי הא' המציאו וטרח להוציא הענין לפועל ומכח זה נתרבו בגדים ועושים אותם והוי ממש כההיא דכתב רבנו מאיר מהמביא דג מת ומסבתו מתאספים הדגים וא"כ הבא לפרוש שם מצודה הוי גזלן הכ"נ עשיית הבטניש הוא הדג מת שבשבילם עושים הבגדים והמנטאש ומתאספים והוי כאלו כבר זכה בהם והבא להמציא עתה בטאן צריך לפתוח לעושי הבגדים שיתנו לו והנה הוי גזל בידו שיש עתה כ"כ שנים שכל הבגדים והמאנטאש נעשים באלו הבטאנים דומה זה ממש למ"ש הרשב"א בתשו' הביאה הב"י וז"ל נשאל להרשב"א חייט אחד היה רגיל אצל ערוני מכמ' שני' שהוא לבדו עושה מלאכתו ובא חייט אחר ורצה להכני' עצמו עם הערוני הזה לעשות מלאכתו בזול יותר והראשון מתרעם עליו והשיב אין מוציאין מידו שהערוני נתן מדעתו אבל מסתברא שמוחין בידו כו' עד דכל מכר הרי הוא כבא לידו וההולך ומפתה את הגוי לעשות מלאכתו כפוסק לחיות זה וגוערין בו ומוחין בידו ע"כ א"כ בנ"ד נמי זה היה רגיל כמה שנים וזה הבא לבנות היה צריך לבנות ואח"כ לפתות לבני אדם יתנו לו בגדים והוי כמו גוזל את חברו במה שזכה כבר כלל העולה שנר' בעיני שכל מודה על האמת יודה שהדין עם ה"ר שמואל בעל הבטאן מכל הטעמים הנז' אם מכח ההסכמ' ואם שבת מכח אותו שטרח בתחלה וגם הוא אח"כ כנז' בשאלה ועוד שמסתמא כיון שלא נעשה בטאן אחר בכל כך שנים יש ידים מוכיחות טובא דודאי נעשה בתנאי ועוד דלכל הפחות דמי לההיא דהרשב"א מכל זה נראה דבדין מעכבין ביד כל מי שיבא ויבנה מבלי רשותו מלבד דהוי רשע ופשיטא דמעכבין בידו שלא ירשע אלא שיהיה צדיק ושאר הדברים שבאו בשאלה כבר הם ברורים ממה שכתבנו שהדין עם בעל הבאטאניש הראשוני' הנלע"ד כת"וח שמי הצעי' שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |