שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/רנ
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראובן הלך למדינת הים ועזב כמה כרמי' ביד ש' ואכל שמעון כ"כ שנים פירותיהן ואחר כמה שנים מכר שמעון הכרמים אחר ימים בא ראובן וטען לשמעון למה מכרת הכרמים ענה ש' ואמר מפני שאתה חייב לי כ"כ מעות אמר ראובן עשה חשבון כמה שנים אכלת הפיר' ואני אתן לך הקוסור ותן לי הכרמים שלעולם לא היה רצוני למכרם מפני שכל שנה ושנה אני לוקח מהפירות אלפים לבנים עתה מהו הדין יעשו חשבון ע"י אנשים בקיאין כמה שנים אכל הפירות שמעון ויתן לו הקוסור לשמעון ויקח הכרמים ראובן או כיון שמכר שמעון מכירתו מכיר' מה הדין עם ר' או לא ועוד שר' אומר שרוצה לתבוע את הקונה בע"שג שיתן לו כל הפירות שיצאו באלו השנים כיון שהדין עמו בערכאותיהם:
תשובה הדין היה נותן שלא להשי' דבר למי שמוצי' מפיו דבר לילך בעש"ג יקומו ויעזרוהו אך מ"מ לא ללמד על הפרט אני בא כי אם ללמד על הכלל יצאתי ואמרתי כי בנושא זה יש סעיפים א' אם עמדו הכרמים ביד שמעון שני חזקה בדין חזקה הראויה היה אפש' שיטעון שמעון על ראובן מה תצעק אלי אתה אמרת לי למכור והיה נאמן במגו דאי בעי אמר אתה מכרתם לי וכן עתה אם עמדו הכרמים ג' שני חזק' ביד הקונ' להרמב"ם ז"ל כדאית ליה ולהרא"ש ז"ל כדאית ליה טענינן לקונים לומר שבעל הכרמים מכרם לשמעון או אמר לו שימכרם וברשותו מכרם וה"ה נמי אם עמדו ג' שנים ביד שמעון ויו' אח' ביד הקונים הוי דינא הכי וטענינן ללוקח ולא מפקינן הכרמי' מידו אך עתה שכפי מה שבא בשאל' שמעון אינו טוען אלא שמכרם בשביל חוב שהיה חייב לו ראובן בזה הדין פשוט והביאו הריב"ה סי' ק"ג וז"ל ואם ירד המלו' לנכסי לוה והחזיק בהם או מכרם בלא ב"ד אינה כלום אפי' היתה משכונה בידו או אפותיקי מפור' כיון שיכול לסלקו ולשלמו במעות אין לו בה כלום למוכר' או לירד בה בלא ב"ד ואף על פי שכתוב שם שיש אומרים שאם עבר הזמן שקבעו לו לפרוע או שהיה משכונו מוחזקת ביד המלוה שיכו' למכרה אפי' לפי דעת זה לא זכה שמעון שהרי כתבו הזמן שקבעו דמשמע בהדיא דמיירי בשעמדו לדין וקבעו זמן פרעון הא לאו הכי אין לב"ח כח כלום למכור וכן לא נתנם בתורת משכון וכ"ש לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב שבכל ענין אינו יכול למוכרם אלא בב"ד והסכי' לדבריו הרשב"א ז"ל כמו שהביא ב"י וז"ל אפי' הגיע זמן הפרעון אין המלוה יכול להקדיש או למכור קרקע של לוה כל זמן שלא הגבוהו ב"ד והביא ראיה ע"ש: מעתה אני אומר שכל הפירו' שאכל שמעון חייב לנכות מן החוב וגם הפירות שאכל מי שקנה הכרמים חייב שמעון לנכות מחובו ולהחזיר לר' הכרמים ואם לא יספיקו הפירות שנאכלו לתשלום החוב ישלים ר' וכמו שכן הדין ברור בנכסי יתומים שכתב הרא"ש ז"ל והביאו בנו הריב"ה ז"ל ח"מ בסי' הנז' וז"ל מלוה שירד לנכסי יתומים קודם שתבען לב"ד הוי גזלן כו' עד כל הפירות שאכל מנכין לו מחובו והשאר יגבו לו ב"ד ואע"פ שתמיה לי מאי טעמא כתביה הרא"ש דין זה ביתומי' שנר' מדבריו דדוקא ביתומים הוי דינא כי הא בשאר אדם אין הדין כן כיון שנתן טעם מפני שאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה וקודם שישבע אין לו זכות א"כ משמע דבשאר לווים שאין המלוה צריך שבועה יכול למכור אפי' בלא ב"ד וכפי הנראה נראה שאין דעתו כן כיון שכת' בנו הריב"ה הדין כנ"ל ועוד תשובה אחרת כלל ס"ח וז"ל מה ששאלת על מלוה שירד בנכסי לוה הוא עצמו בלא ב"ד ומכר מנכסיו בלא שומא והכרזה עד כדי חובו מחמת שרגילין לכתוב בשטרי חובות שיהיה רשות למלוה למכור בחובו כל מה שימצא ללוה בפניו ושלא בפניו בלא רשות בית דין ובלא שומא והכרזה בין בשוויו בין בפחות כו' ואח' שנתן פני ההראות לומר שהיה כח ורשות לב"ח לעשו' כן כתב וז"ל ומיהו בנדון זה נ"ל דלאו כ"כ דמלוה לירד בנכסי הלוה אלא בכח ב"ד כו' עד אעפ"י שכותבין בשטרו' שיהיה רשות למלוה לירד לנכסי לוה אין לעבור על דברי תורה כו' הרי הדברים ק"ו ומה במקום שכותבים שיש רשות כו' עכ"ז כתב דלאו כ"כ כו' כ"ש במקום שאין שטר ואם יש שטר אין כתיב ככה שאין למלוה כח למכור וכי תימא אין למלוה כח היינו לכתחלה מ"מ אם מכר יהיה מכור הא ודאי ליתא חדא שהרי הטור כתב בלשונו אינו כלום משמע דאפי' בדיעבד כו' ותו דהוי מחלוקת דאביי ורבא כל דאמ' רחמנא לא תעבד אם עבד אי מהני כו' ורבא ס"ל אי עביד לא מהני וכפי הנראה מקום בפ' המקבל בסוגיא דגר' על משנת לא יחבול רחיים כו' דאפי' אביי מודה במקומות וא"כ כיון שהרא"ש ז"ל כותב שעובר על דברי תורה המלוה שמוכר שלא ברשות ב"ד א"כ מכר לא מהני כנ"ל והשתא יש לתת לב מה זה שכתב מלוה שיר' לנכסי יתומים כו' דנראה דוקא מיתמי אבל מאינש כו' ונתן טעם עד שנראה דהיכא דליכא האי טעמא לא הוי דינא הכי ונראה בעיני שכונת הרא"ש ז"ל להשיב על מעשה ששאלו ממנו והשיב דבהא כ"ע מודה אפי' לפי דעת הי"א שאמרו שאם עבר הזמן כנ"ל אפ"ה ה"מ בשא' נכסי בני אדם אך בנכסי יתומים כ"ע מודו דלא הוי מכירתו דמלוה מכירה מטעמא כו' ועתה אני אומר בנ"ד שהפירות שאכל המלוה קודם שמכר הכרמים אליבא דכ"ע פשיטא שחיי' לשל' ולנכות מן החוב כי עד שעת מכירה בחזקת לוה היו עומדי' הכרמים והפירות של לוה היו ואחר שנכ' הכרמים לדעתי גם כן שחייב לשלם המלוה הפירות וחייב להחזי' לו הכרמים כי מכר מה שאינו שלו והקונה הפירות שאכל אכל ואינו יכול המוכ' להוציא ממנו שהרי יאמר שהיה לו רשות למכו' ואין שום אחד מהם נאמן לומר שלא היה לו רשו' ואפי' הכרמים עצמם החזיק בהם הקונה בטענה זו אי עברו שני חזק' ביד הקונה או ביד המלוה שמכר הן אמת כי לדעת הי"א שהביא הטור כנ"ל יש מקום עיון קצת וחייב להחזיר הכרמי' לפי שלא עמדו בדין או דלמא שאינו חייב כיון שעב' זמן הפרעון וגם שהלוה מסר הכרמים בידו ומ"מ נראה בעיני דכיון דלדעת הרמב"ם והרשב"א והרא"ש כמו שהוכחתי לא היה יכול שמעון למכור וגם בי"א איכו כ"כ ברור לא שבקי ודאי דהני רבוותא ונקטינן ספק יש אומרים אלא ודאי כמו שאמרנו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |