שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/קכח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראובן נמצא בפראנקיא' בבית קרובו שמעון והיה שמעון הנז' נטמע בין הגוים ועובד אלילים וחלה ראובן פני שמעון שיצ' מתוך ההפכה וישוטט לבקש את ה' אלדיו לעבדו במקום קדושה שכם אחד גם אשת שמעון חלתה פני ראובן הנזכר שישתדל בכל עוז כדי להוציא משם את בעלה שמעון שילך לחסות תחת כנפי השכינה " ושמעון כשרא' את ראובן מפציר עמו בדבר הנז' השיב לו שאם את הדבר הזה יעשה שיתחייב להשאיל לו אלף פרחים לזמן שתי שנים אחר הגעת שמעון למקום החפץ ולקיום הבטחה זו שיניח בידו שלש מאות פרחים כדי שאם יתחרט ראובן מלהשאיל לו המעות הנז' שיפסיד אותם המעות שיניח (ביד המעות שמניח) ביד שמעון ויקחם לעצמו שמעון ואם ככה הוא עושה גם הוא יצא משם ויבא למקום יהודי' לעבוד את ה' וראובן כדי להביאו לחיי עולם רצה בדבר ומסר לשמעון המעות הנז' וכתב לו מכתב ידו בלשון לעז שהיה מתחייב להלוות לשמעון הנז' האלף פרחים לזמן הב' שנים אחר הגעת שמעון למקום חפץ ה' ושאם יתחרט שיפסיד ראובן אותם המעות שהניח ביד שמעון ויהיו לש'. אחר זמן בא שמעון למקום החפץ ושאל מראובן האלף פרחים בהלואה ע"פ כ"י של ראובן והשיב ראובן שאינו רוצה להשאיל לו מעותיו שכל זה עשה כדי למלטו מני שחת ולהביאו לחסות תחת כנפי השכינה כי הפציר הרבה עמו שיבא ולא רצה וכדי להפיק רצונו ולחבבו עשה מה שעשה כדי שמתוך שלא לשמה יבא לשמה והכל הוא אסמכתא בעלמא ושהוא לא נשבע לו כלום גם לא עשה שום אחד מהדרכים שתקנו חז"ל לקיום זה בקנין או בב"ד חשוב כו' וחזר ראובן להיות תובע לשמעון שיחזיר אליו המעות שהניח בידו שלא נתנם לו במתנה גמורה מעכשיו אלא כתב שיפסידם ראובן ויקחם שמעון והכל פטומי מילי בעלמא ורצה לשים מעותיו בקרן הצבי ולנדור נדרים כדי שיבא שמעון לעבוד את ה' ויצא מעבוד ע"ז והכל אדעתא שכשיבא שמעון לחזור ולתבוע ממנו מעותיו וש' טוען שרוצה שילוה לו הסך הנז' כאשר נדר וכתב בכתב ידו לעשות ואם לאו שלא יתן לו כלום מהמעות שהניח בידו ועל זה באה השאלה אם מחוייב ראובן להלוות לו המעות מתוך כתב ידו שעשה ואם מחוייב ש' להחזיר לראובן המעות שהניח בידו מאחר שלא נתחייב בקנין אם לאו וע"ז יורה המורה לצדקה הדין דין אמת:
תשובה הדבר פשוט יותר מביעתא בכותח' שאין ראובן חייב להלוות לשמעון כלל ואין צריך לומר בענין בזה שראובן נתכוון להטעותו עד שיחזור בתשובה לקבל עול תורה ומצות דבהא ודאי מצוה קא עביד ששמעון זה היה בעת ההיא כקטן שאינו יודע או כנשים שמלמדין אותם לעבוד ה' מיראה או מצד שכר וכמ"ש הר"ם במז"ל פ"י מה' תשובה וז"ל כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותם אלא לעבו' מיראה וכדי לקבל שכר עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה מגלים רז זה מעט מעט ומרגילים אותם לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדו מאהבה כך חשב ראובן לעשות עם זה להבטיחו במתנה זו כדי להרגילו שיבא ואחר שיבא וידע מתורת ה' ומעבודתו י"ת וידע כי האמת היא שאין ראוי לישראל לעבוד את ה' ע"ד זה ח"ו שהרי כתב הרמב"ם פ' י"ג מה' איסורי ביאה וז"ל לא קבלו ב"ד גרים כל ימי דוד ושלמה בימי דוד שמא מן הפחד חזרו ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיה בישראל חזרו שכל החוזר מן הגוי' בשביל דבר מהבלי העול' אינו מגרי הצד' עכ"ל ואם בגרים מן אומות העולם כך במי שבא מישראל עאכ"ו שאין ראוי להקר' בשם ישראל אחר שפנייתו וסבת תורתו בתשובה בשביל הבלי העולם ולכן חשב ראובן שתכף מיד כאשר יגיע שמעון במקום תורה וידע כי השב אל ה' בשביל זה אין ראוי להקרא בשם ישראל ישליך ויסיר ממנו אלו המעות ויחזירם מעצמו לראובן ויוד' לו הטובה שעשה עמו להביאו לחיי העולם הבא ואם איש זה יעמוד במרדו ודאי שאסור לקרבו וכמו שאמרנו שבשבי' זה לא היו גרים בימי דוד ובימי שלמה כנז' וא"כ פשיטא שאין ראובן חייב להלוו' לו אלא אפי' ישראל בישראל אח' שנדר להלוו' לו שיעו' זה אינו חייב להלוו' לו ול"מ דאין בו משום מחוסרי אמנה אלא דמותר גמור לחזור בו וכדאמרינן בגמ' אמר רבי יוחנן דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ופריך בגמ' ומי אמר ר"י הכי והא אמר רבי יוחנן האומ' לחברו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו יל"ב פשיטא אלא מותר לחזור בו אמר רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתיה ופרש"י דסמכא דעתי' דמקבל אדבוריה א"כ ש"מ דמתנה מרובה מותר לחזור ואין בו גנאי כלל ואין לך מתנה גדולה מזו ואפי' שהיה דרך הלואה והיה צריך לחזור הלוה מעותיו לסוף שתי שנים מ"מ מה שמפסיד בריוח שהיה יכול להרויח הוי מתנה גדולה שלא מצינו בזמן הזה אדם אחד יעשה כן עם חברו ואפילו עם אחיו:
ומעתה יש לראות אם חייב (ר') [שמעון] להחזיר הש'פרחים ולזה אני אומר דלענ"ד נר' שחייב להחזיר כמו שאבאר בס"ד גרסי' פ"ד דנדרים ההוא גברא דאתפיס זכוותא בב"ד ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין לבטלון זכוותא איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטילא זכוותיה כו' עד ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ומסיק שם בגמ' והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיני בב"ד חשוב ופרש"י והוא דקנו מיני' שלא יחזור בו ובב"ד חשוב שיהא מומחה לרבים וכל הני תלת מילי בעינן בהו דאי הוו חד בלא אידך לא קני אלא כלהו בעינן דלא אניס וקנין ובב"ד חשוב ע"כ (והר"ן) [והנ"י] כ' בפ' הזהב דלדידן דקי"ל כר"י דאסמכתא לא קניא אפי' במחיל' שהו' דבר שנתן בידו כבר כיון שנתן בידו בשביל הבטח' שמבטיחו לחברו שיסמוך עליו הוי אסמכתא ולא קניא וכ"כ רשב"ם בפ' גט פשוט על המשנ' דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו כו' ופסיק תלמודא התם דאין הלכה כר' יוסי דסבר אסמכתא קניא וכתב רשב"ם לא קניא אלא א"כ קנו מיני' בב"ד חשוב בדלא אניס אבל התוס' כתבו שם בפ' גט פשוט על מה שנראה דקשיא דרב הונא אדרב' הונא דפ' איזהו נשך משמע דס"ל לרב הונא דאסמכתא קניא דאמר גבי הלוהו על השדה ואמר אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שני' הרי היא שלי הרי היא שלו ואמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה ובמס' נדרים משמע דס"ל דלא קניא ומתרץ ר"ת דאסמ' דאיזהו נשך קניא טפי משום שעשה לו טוב' שהלוה לו וגמר בדעתו להקנותו ועוד דתפי' מלוה כו' עד ומה שנתן טעם דתפיס אתי שפיר דבהא רב נחמן לא תפיס אלא שליש וא"כ כפי זה נר' דבנ"ד כיון דתפי' אית לן למימר דקני אמנם בפ' איזהו נשך כתבו וז"ל ור"ת תירץ הקושיא דלעיל דלא קשיא דרב הונא דאמר הכא בשעת מתן מעות קנה אדרב הונא דנדרים דהכא קני משום דתפיס מלוה גופיה ולעיל בפ' הזהב דלא קני מוכר הערבון אע"ג דתפיס ליה היינו משו' דלא קני לוקח כפלי' דאיהו לא תפיס ע"כ שמעינן דלא מהני טעם תפיס אלא היכ' דשני הצדדי' תופסי' הא לאו הכי לעול' אסמכת' לא קניא "
א"כ כ"ש דאית לן למימר בנ"ד דלא קני שהרי ראובן לא היה לו דבר גדול ולא קטן כדי שמצדו יבטיח לשמעון בדבר גוזמא בזה פשיטא דלא קני והרשב"א שהוא גדול הפוסקים בראותו ענין דין אסמכתא דהיא הלכתא רבתי ומים שאין להם סוף כתב ואני יגעתי וטרחתי ומצאתי קושיות על כל א' מהצדדים עד שמצאתי בחמלת ה' עלי ענין שכל הלכות אסמכתות תלויות בו אין יוצא ממנו אפי' דבר לפי דעתי ואכללהו לך במלות קצרות והוא דכל דאי שאמרו דרך קנס הוי אסמכתא אם לא נתתי עד יום פ' אחזיר לו שטרו כו' אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפים זוזי ואפי' אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטב' הוי אסמכתא אלא משום דרישת לשון הדיוטות וכן כלם ע"כ וא"כ נ"ד עינינו הרואות דהוי גזים גמור שאם לא ילוה לו האלף פרחים שיהיו הש' פרחים שלו וזה ודאי שאינו רוצה שיהיו הש' שלו אלא להבטיחו על הלואה אמר כן וא"כ מתנה אין כאן שהרי לא נתן לו אלו הש' זהובים אלא כמו משכון על הבטחת האלף וכתב מהר"ם בשם ר"י הנותן דבר לחברו בידו או ביד שליש ואמר אם לא אעשה כך וכך תנהו לו לא קנה אפי' קנו מיניה בב"ד חשוב ובח"מ סי' נ"ד כתב וז"ל מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו ביד שליש ואומר אם לא אתן לך ביום פ' תן לו שטרו כו' עד דאסמכתא קניא היכא דלא אניס אם קנו מיניה בב"ד חשוב ודוקא שפי' אם לא אתן עד יום פ' תן לו שטרו ויהיו כל המעות הללו מתנה וישאר השטר קים כבתחלה ע"כ ש"מ שאפילו במחילה או מתנה שנתן כבר וביד המקבל שייך בה דין אסמכתא דלא קני אלא בקנין בב"ד חשוב וכ"כ הנמקי יוסף בפי' בפ' הזהב וכתב ג"כ שכ' דעת הרמב"ן אע"ג דכתב והיינו בקרקע אבל ממטלטלי לית ביה דין אסמכת' הרי כתב טעמו הרמב"ן משום דרבי יצחק דבע"ח קונה משכון כו' עד אבל אמר ליה אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פ' משכוני יהיה שלך ואני אפרע לך חובך בכה"ג לא זביני נינהו אלא ערבון וקנס כי האי דשמעתין ואסמכתא היא כן כתב הראב"ד ז"ל
עוד יש טעם אחר דאפי' לדעת האומרים דבמשכון קנה היינו מטעם שהמלוה עשה עמו טובה שהלוה לו ואמנם הרא"ש כתב בפי' אפי' במשכון לא קנה וא"כ נר' לע"ד בנ"ד כמעט כ"ע מודו דלא קנה ורש"י כתב בתשובה הביאה ב"י ח"מ וז"ל ראובן משכן חפץ לש' ושמעון משכנו ללוי וכן אמר שמעון ללוי שקבל אותו משכון מראובן עד אותו זמן וכבר עבר הזמן ושוב לא יפדנו והלך לוי ונתנו במתנה ליודה וראובן תובע משכונו מש' והשיב כך דעתי נוטה שראובן וש' מוציאין המשכון מיודה כו' ומה שטוען שמעון שמשכון זה ניתן לזמן לאו טענה היא דכל דאי אסמכתא היא ולא קני' אי לא אתפסיה וקני מיניה בב"ד חשוב ע"כ הרי שפסק הלכה למעשה דבעינן תלת כנ"ל דלא אניס וקנין וב"ד חשוב " אלא דאכתי איכ' למימר דעדיין יש לבעל הדין לומר שזכה שמעון בש' זהובים אם אינו מלוה לו ראובן האלף שהרי כתב הר"ן בשם רבנו יונה דבמקנה ובכל דבר שעושה אדם מרצונו כמו גיטין וקדו' כיון שעושה כן מדעתו ורצונו לא שייך ביה אסמכתא דמי הכריחו וא"כ יאמר האומר דאין כאן אסמכתא דמי הכריחו לזה ראובן לכך ונר' לע"ד דגם מטעם זה לא זכה ש' חדא שכבר הקשו על סברא זו ומן הנר' שהיא כסברת יחיד שהרי הרי"ף כתב בתשובה דבכל מילי שייך אסמכתא לבד משכירות ואומנות וכן הרמב"ם ס"ל דבמתנה נמי שייך אסמכתא כמו שנר' בפי' פי"א מה' מכירה והרשב"א נראה שכן סברתו ודאי שכתב שבכל דבר שהוא דרך קנס הוי אסמכתא בין במכר בין במתנה משמע גם הטור לא הביא סברא זו כלל א"כ ודאי הכי נקטינן בלי ספק כ"ש וק"ו דאית לן למימר דבנ"ד נמי עדיף ממקח וממכר שודאי מוטל עליו מכח ב"ד שהכריחוהו לכך והטעם שהרי הרואה חברו טובע בנהר חייב להצילו בין בגופו בין בממונו אם יש לו ממון להציל עצמו חייב לשלם כמ"ש הטור סי' אחרון מח"מ ואם להציל גוף חייב להציל נפשות איש וביתו על אכ"ו ואם כן אין לך הכריחוהו ב"ד גדול מזה: וגם יש ראיה ממ"ש המרדכי פרק זה בורר בשם הר"ם על ראובן שאמר לחברו תלמוד בני ואתן לך כך וכך פטור ראובן דבלאו הכי מוטל עליו לקיים המצוה המוטלת עליו " ומכל זה נראה ברור שראובן זה עשה מהשעשה בתבונה ובדעת וביראת ה' וחייב שמעון להחזיר לו מעותיו ולא ישלם לו רעה תחת טובה גדולה שעשה עמו להביאו לחסות תחת כנפי השכינה וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |