שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/קטז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
כ"ר יוסף אפומדו נתן ביד רבי יאודה בן באנבאנשת אלף לבני' כדי שיתן לו סך מה ממטבעות של ג"יפרי וכשבא לקבל את המטבעות עכבם רבי יאודה בטענה שיש לו תביעה על רבי יוסף מזה כמה שנים רבי יאודה הנז' [קנה] סך גדול של נייר מגוי הבא בספינה מפרנסיא והיה תנאי בינו ובין הגוי על כ"ה באלאש של נייר שנשארו ביד הגוי מחמת שנשרו במים והתנו שלא ימכר' הגוי בכאן לשום אדם כי אם לרבי יאודה הנז' בעצמו כדי שלא ימשך לו נזק מזה שיזדלזל ערך הנייר שלו וכשבא ר' יאודה לפרוע את הגוי רצה לעכב בידו סך ן' זהובים עד שעת הליכת הגוי מן העיר כדי שלא יעבור על תנאו והיה רבי יוסף הנז' סרסור ביניהם וטען ר' יאודה הנז' שאמר לו ר' יוסף תן לי הנ' זהובים ואפרע את הגוי ואם יעבור הגוי על תנאו אני אחזיר לך הנ' זהובים ונטל קנין על כך ואח"כ רבי יוסף בעצמו לקח הכ"ה באלאש של נייר מן הגוי ור' יאודה תבעו לדין או לפני זקן א' שביררו להם לפשר ביניה' בקנין סודר לקבל עליהם מה שיגזור וגזר הזקן שיראו הנייר לתגרים וכל מה שנר' להם שנשר' במים יקחנו ר' יאודה כל הכ"ה באלאש במקום א' לערך כך וכך הבאלה ומן הטוב בכך וכך הבאלה הא' ור' יוסף סבר לקיים מאמר הזקן עד היום הזה ועל תביעה זו מעכב ר' יאודה בידו המטבעות הנז' ור' יוסף טוען שכבר עמד עמו בדין על כך ופטרוהו וגם טען שהיה נותן לו הנייר אז ולא רצה לקחתו אלה הם טענותיהם והנה אמרו הדיינים לפשר ביניהם בדרך פשרה קרובה לדין ונטלו קנין על כך משניהם וגזרו על ר' יוסף שיתן לרבי יאודה ש' לבנים מחמת אותה תביעה וזה מפני שחקרו וידעו מפי הסוחרים מה היה הריוח שהיה לו להרויח באותם כ"ה באלאש של נייר בקרוב מעט ומפני שר' יאודה הנז' מתרעם על הדיינים שאין זה קרוב לדין שהתביעה שלו היה נ' זהובים והם פסקו לו ה' זהובים ואלו היה נשבע היה נוטל לכל הפחות האלף לבנים אשר בידו ומחמת כך אינו רוצה לקיים הפשרה ואינו חפץ בה וגם טוען שהקנין היה על דבר שאין לו קצב' כי לא פירשו לו כמה יפסקו לו לדעת הרמב"ם שאנו דנין כמותו המתחייב בדבר שאל"ק לאו מלתא היא אלו דבריו ע"כ באתי להודיע דפשרה הזו לפנים משורת הדין היא לצדו ולזכותו:
תשובה יר' לע"ד שמן הדין לא היה לו לה"ר יהודה כלום על ר' יוסף וזה מפני שכל מה שנתחייב לו רבי יוסף אסמכתא היא ואסמכתא לא קנייא דהא איכא הכא כל התנאים השייכים לדין אסמכתא דאיכא הכא לשון דאי ובדרך קנס ודבר שאין בידו שלא היה אז בידו ואיכא נמי דגזים שהרי נתחייב בנ' זהובים על דבר קל ואע"פ שאין צריך כל תנאים אלו ביחד לשנויי דין אסמכתא דבחד מנייהו סגי למר כדא"ל ולמר כדא"ל אלא כדי לצאת ידי כולם אני אומר דכל כי האי גוונא ודאי הוי אסמכתא לכ"ע דכלהו איתנהו ביה ואיני צריך להאריך בדיני אסמכתא שהרי הם כתובים על ספרי הפוסקים בארוכ' ומה הם הדברים המבטלים דין אסמכתא וצריך לשון מעכשו וכיוצא בו ואם יש לחייב את רב"י הנז' יש לחייבו מחמת אותה פשרה שעשה אותו הזקן ביניהם שהיה בה קנין ואף בזה יש לדון לזכות את רבי יוסף משום דהוי קנין בטעו' ואלו הוה ידע שאין לו לרבי יאודה עליו כלום מדין אסמכתא לא היה נוטל קנין לעמוד בפשרה והוי קנין בטעות שכן כתב הרמב"ם בפרק ששי מהלכות סנהדרין ז"ל דיין שטע' וחייב שבוע' למי שאינו חייב שבועה ועשה זה פרשה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בר שבועה אע"פי שקנו מידו על הפשרה אינו כלום שלא קבל עליו ליתן או למחול אלא כדי להפטר מן השבוע' שחייבו זה הטועה וכל קנין בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה ע"כ הרי יצא מכאן ששגיא' הדין נקרא טעות לבטל הקנין וכן נר' מתוך דברי מהררי"ק בשרש כ' ע"ש וגם מתו' דבריו שם באותה תשובה נר' פשוט שנאמן ר' יוסף לומר טעיתי בדין דלאו כ"ע דינא גמירי וגם מאחר שר"י התובע טעה בדין ולא ירד לדעת שזו אסמכת' היא דומיא דההיא דרב ענן בפ' חזקת הבתים דאמרו לו כי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא ידע וז"ל מהררי"ק בשרש הנז' הרי לך בהדיא דהיכא דהתובע טועה בדין שיש לנו לו' שגם הנתבע טוע' והיינו ממש כמ"ש לעיל ע"כ ואין לומר' כיון דאיהו לא טעין טעיתי אכן נמי לא טענינן ליה דמתוך אותה תשובה נראה דאדרבא אע"ג דאיהו לא טעין אכן טענינן ליה שכן היה אותו מעשה של רבי שמואל ששתק ולא מיח' רבי משה מפני שטעה בדין והוא לא טען כלום מזה מ"מ זיכה אותו מהררי"ק מפני שהי' יכול לטעון כך ותחשו' מחילתו למחילה בטעות ע"ש: וכ"כ ג"כ מתוך שהביא שם בשם רשב"ם ז"ל וכיוצא בסברא זאת ממש מצאתי בחבור רבי צדקיה שהביא בשם רשב"ם כתוב בה ז"ל על היורשים שחלקו והגיע לחלק האחד כפה אמצעית וליורש חבירו כפה ועליה על גבי אמצעית ולאחר זמן קנה בעל העליה בית סמוך לאותה כפה ובנה בחומה המפסקת כנגד חומת כפה האמצעית והכה בעל הכפה תבעו לדין קא מרעית לאישתאי כו' והאריך שם ולבסו' כתב וז"ל מ"מ אלו היה בע' העליה בא בטענת מחילה שראהו סותר ובונה ושת' טענתי' טענה אבל עכשו שהוא טוען בשלי בניתי וטועה שסבור שחצי החומה שלו ועוד שטועה שסבור שאלו היתה שלו שהיה רשאי לעשות איכא למימר גם בעל הכפה טעה בזה ולא מיחה בידו עד לאחרי זמן שהביאו לפני חכמים שבע' העליה העביר עליו את הדרך והיה מחילה בטעות דומיה דרב ענן דשקיל בדקא בארע' דחבריה ואע"ג דחברי' סייע לסגור בהדיה אמרינן דהוי מחילה בטעות עכ"ל. הרי שאעפ"כ שלא טען טעיתי טענינן ליה ומעתה שוב איני צריך להשיב על טענת רבי יהודה השנית שטען שהקנין היה על דבר שאין לו קצבה דעיקרא דדינא פירכא שאין על רבי יוסף כלום. כ"ש שאם כדבריו כן הוא שאין בקנינו כלום מפני שהיה על דבר שאין לו קצבה גם בקנינו שנטל רבי יוסף לקיים פשרת הזקן אין בו כלום שאם הוא היה בדבר שאל"ק וכבר הוכחנו שאין לרבי יודה על רבי יוסף כלום אלא מחמת קנין הזקן לכאורה אף כי לפי האמת אין הפשרה נקראת דבר שאין לו קצבה שהרי יש בו קצבה באותו דבר שאין חולקים עליו והקנין הוא לפשר באותו סך וזה פשוט ואיני מאריך בזה שאין צורך לכ"ד והנלע"ד כתבתי וחתמתי ומפני שראיתי מי שמפקפק על מה שכתבתי לומ' שאין זה דין אסמכתא מחמת שמסר ה"ר יהודה הן' זהובים ביד ה"ר יוסף והוא מסרם ביד הגוי והרי הוא כמזיק בידים ואין כאן דין אסמכתא על כן עפ"י הדברים האלה אני חוזר ואומר דלאו מילתא היא לע"ד שאילו היה ה"ר יהודה מוסר המעות בידו בפקדון להיותם מופקדים אצלו עד שיקיים הגוי את תנאו ולא ימסרם ביד הגוי עד שעת קיום תנאי והיה ר' יוסף מוסר' בידו קוד' קיו' תנאו אז הי' נדון כמזיק או פושע אבל כ"ז שמסרן בידו כדי שיפרט את הגוי מיד אלא שנתעכב בעד הגוי על קיו' תנאו ואם לא יקויי' נתחייב להחזיר לו ן' זהובים הר זה כערב וקבלן שנתערבו על תנאי בקנין שלא מעכשיו דהוי אסמכתא כאשר כתב הרמב"ם בפ' כ"ה של מלוה ולוה ז"ל וכן הערב והקבלן שחייבו עצמן על תנאי אע"פ שקנו מידן לא נשתעבדו מפני שהוא אסמכתא כיצד כגון שאמר לו תן לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך או אם לא יהיה שכל התולה שעבוד שאיכו חייב בו שאם יהיה ואם לא יהיה לא גמר והקנה קנין שלם ולפיכך לא נשתעבד ע"כ ואע"ג דנ"ד ה"ר יוסב' נשא ונתן ביד המעות הנז' וכל נושא ונותן ביד מתחייב טפי מערב וקבלן בכל מקום היינו דוקא לתבוע אותו כאלו הוא הלוה עצמו וחוזר עליו ולא על הלוה מ"מ לא עדיף טפי מלוה עצמו להתחייב במה שלא היה מתחייב בו הלוה עצמו וכן בנ"ד לא עדיף זה שנשא ונתן ביד טפי ממוכר עצמו להתחייב במה שלא היה מתחייב בו המוכר בעצמו אלו היה בן ברית והמוכר עצמו אלו היה מתחייב בתנאי זה הא ודאי הוי אסמכתא והדבר פשוט לע"ד:
אמר החכם שמה שנתחייב שמעון הוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא כו' אמר המשיב לא ירדתי לסוף דעתו שטרח וכתב לאלומי מילתא לדע' כל הפוסקים ואשתמוטי אשתמיט תנאי שהכל פונים בו דהוי שעת מתן מעו' ולא הוי אסמכתא וכ"כ הטו' סי' קכ"ט הערב לחבירו משתעבד יבלא קנין בשעת מתן מעות ואע"פ דמשתעבד נפשיה בלשרן אסמכתא חייב ואין חולק בזה ופוצ' פה והכא נמי אפי' שאמר לפרוע לגוי הוא משתעבד לפרוע הן' זהובים שנתן בידו לתת לגוי ומה לי נשתעבד נפשי' על תנאי דאם יפרע או לא יפרע ומה לי נשתעבד על תנאי אחר אם יעבור הגוי על תנאו כמו זה הענין והראיה שהביא מהרמב"ם מפ' כ"ה מה' מלוה ולוה וכן הערב והקבלן שחייבו עצמן על תנאי אעפ"י שקנו מידו כו' אין משם ראיה דהתם השתעבד אם יתקיים תנאי אחד ולא יצא ערב על התנאי עצמו לכן לא גמר והקנה דלא סמך דעתיה שיתקיים תנאי זה אבל בנ"ד שיצא ערב על התנאי עצמו מה לי ערב על המעות שקבל מה לי ערב על תנאי אחר לקיימו מאחר דעל המנותי' הוציא זה המעות מתחת ידו הא למה זה דומה לראובן שמכר שדה לשמעון ובא לוי וקבל אחריות עליו וגם נ"ד זה לא היה רוצה ראובן להוציא המעות מתחת ידו אם שקבל שמעון עליו אחריות ונתערב שאם ימכור הגוי הנייר לאיש אחר ואם כתב הרמב"ם ז"ל דהוי אסמכתא כשלא קנו מידו משום דלא קבל עליו לתת דמים כמ"ש המגיד דוק שם אבל בנ"ד ששמעון נתחייב לתת חמשי' זהובי' לעולם דמודה הרמב"ם דהוי ערב ממון אפי' בלא קנין כ"ש הכא דיש קנין דלא הוי אסמכתא: עוד כתב וז"ל ואם יש לחייב לר' יוסף הוי מחמת קנין הזקן ואף בזה פטור משום קנין בטעות כו' נוראות נפלאתי לפי דעתו איך מצא ידיו ורגליו לקנין פשרה דמה נפשך הדין עם א' מהם ונמצא שנטל קנין בטעות שאם היה יודע דהדין כותיה לא היה נוטל קנין דלאו בשופטני עסקי' דמאבדין ממונן לדעת אלא ודאי האי אית ליה למימר דאפי' דהדין כאחד מהם כל אחד חושש אולי לא יצא זכאי בדין ומשתעבד נפשיה ויותר נקל לתלות שנשתעב' על כך ממה שטעה בדין והראיה שהביא מהרמב"ן לאו כלום הי' דהתם הדין עצמו הטעהו ולכן הוי קנין בטעות ואם יש אתה סיוע לדבריו הוי מלשון מהררי"ק ז"ל ומי שידקדק בדבריו עיניו יחזו דהוי סייעתא לדידי וז"ל דטרם שנאמר דזה מחל על תנאו והני' זה לבא בגבולו ולירד לחייו ולאומנותו יש לנו לומר דלא ידע הדין הכא שכתב דכל זמן שלא יש מקום לתלות בשום ענין שזה מחל אז תלינן שטעה בדין אבל אם יש איזה צד לתלות שמחל משום שירא שמא לא יצא זכאי בדין יותר ראוי לתלות בזה מלתלות בטעות בדין אחר שקיימתי מהסברא מצאתי במהררי"ק שכתב בטור סי' י"ב כתב העיטור דכ' קנין פשרה לא מצי טעין חד לחבריה משום קנין בטעות וכ"כ הרשב"א ע"כ א"כ איפה אם הדין יצא לאור משפט דלא הוי אסמכתא ודעת קדושים אמצא אם ירצו הדיינים לפטור את עצמן שלא טעו בדין אע"פ שספרן כאן שעשו פשר' לזה הוצרך ר' יאודה לחזור לטעון שהקנין הי' ע"ד שאל"ק כ"ש שזה הדבר גלוי וצפו ליושבים לארץ מרחק שאין לגזור ולפשר מחמשים זהובים חמשה במקום דליכא עדים להכחיש והתופס נאמן בשבועתו וש"ש ע"כ:
ואני החתום למטה אשיב ואומר שמה שרצה זה החכם להשיב ע"מ ששאל תחילה רבי יאודה ורצה להורות שרבי יוסף לא היה חייב לרבי יודה כלל כי הוי אסמכתא ורצה להראות שדיני אסמכתא ידועים לו והוי כההיא דאמרי על מאמר שמואל נהירין לי שבילי דשמיא כו' כך בלי ספק שהורה שלא ידע בהא ולא מידי ותדע דהרי הוא ודאי שהרי כותב זה הפוסק ז"ל ואסמכתא לא קניא דהא איכא הכא כו' ובדרך קנס ודבר שאין בידו ואיכא נמי דגזים שהרי נתחייב בנ' זהובים על דבר קל כו' עד לצאת ידי כלם אני אומר דכל כי האי גוונא ודאי הוי אסמכתא לכ"ע דכלהו איתנהו ביה ע"כ אין כאן מלה שאינה טעות מפורסם דמה קנס יש כאן כי אם חזרת מעותיו שמסר בידו וכי זה נק' קנס להשיב הגזל שגזל ועוד דקולא הוא בידו שהוא לקח הנייר והרי היה לו למכו' הנייר לרבי יודה והרי היה מקיים התנאי שלא ימכרם אלא לר' יודה אמר דגזים שנתחייב בנ' זהובים יגיעת בשר להשיב על אלה הדברים וכי גוזמא הוי זה בשלמא אם זה רבי יוסף היה מתחייב עצמו ליתן נ' זהובים לרבי יודה מבלי שיתן לו ר' יודה דבר אלא שהיה אומר אם ילך הגוי וימכור הבאלש לאחר הרי אני מתחייב לך בנ' זהובים היה נקרא גוזמא אבל עתה שרבי יאודה מסר לו הנ' זהובים מי הכריחו שיתן החמשים זהובים עד שיהיה בטוח מהתנאי בושה היא להשיב על דברים כיוצא באלה כ"ש שכפי הדברים הבאים בשאלה נראה שרבי יוסף הלך חשכים ואין נוגה לו כדי לקנו' הוא הנייר בזול דמה לרבי יודה וחש' מחשבות וע"ז היה ראוי אפי' שלא היה כ"כ דין שישו' עמלו בראשו כ"ש כאשר הדין עמו כמו שאבאר בס"ד עוד כתב לצאת ידי כלם כו' עד לכ"ע הרי שלא ידע ולא ראה שהרי כתב בעל העיטור דאסמכתא בקנין אע"ג דלא אמר מעכשיו קני וכ"כ רבינו ברוך כו' עיין עלה רי"ג עמוד שני הרי שלדעת בעל העיטור ולדעת רבינו ברוך ולדעת גאון ולדעת רש"י כאשר יש קנין מועיל לבטל האסמכתא ואעפ"י שיש חולקים מ"מ דבריו טעות מפורסם וכ"ש שאם היינו צריכים לכך היה יכול ה"ר יאודה לומר קי"ל ככל הני רבוותא אם לא נאמר שהמנהג פשוט שם לפסו' כהרמב"ם ז"ל אפי' שרבים חולקים עליו לפי שמן הנר' שלדעת הרמב"ם ז"ל נראה דלא מבטל אסמכתא קנין אלא היכא דאיכא קנין ומעכשיו ומ"מ בנדון זה אין אנו צריכים לכך חדא שאפי' לדעת הרמב"ם המדקדק בדבריו אפי' היינו רוצים לדון זה הדין כדין ערב היה חייב רבי יוסף שהרי כ' הרמב"ם ז"ל ערב ששעבד עצמו על תנאי אע"פ שקנו מידו לא משתעב' שזו הוא אסמכת' כו' עד שאני כל ער' שלא שעבדו בד"א כו' וא"כ לא הוי ד"א אלא הוי ממש אם לא יפרענו פלוני תפרעני אתה שזה מודה הרמב"ם ז"ל וקיום התנאי הוא הפרעון לא קיים התנאי שלא פרע חייב רבי יוסף לפרוע משא"כ בשאר תנאים שדבר אחד הוא הפרעון ודבר שני התנאי אבל כאן התנאי הוא הפרעון לא דבר א' כ"ש שלא זו הדרך ולא זו העיר שאין כאן דין ערב כלל אלא הרי זה רבי יוסף שליח מר' יאודה כי מה לי שעשאו הר' יאודה שליח או שרבי יוסף בקש מעצמו להיות שליח מרבי יאודה וא"כ דמי זה למאי דאמרינן בגמרא בפרק הכותב לענין שלומי שליח מאי אמר רב אשי חזינן אי אמר שקול שטרא והב זוזי משלם כו' עד ולא היא בין כך ובין כך משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ע"כ מוסכם מן הגמרא ומן הפוסקים הביאו הרמב"ם ז"ל פרק ח' מהלכו' שלוחים ושותפים הביאו הטור סי' נ"ח א"כ ה"נ אמר לך ופרע לגוי אם יתן לך השטר כו' מה לי אם יתן לך השטר או דבר אחר לתקוני שדרתיך כו' וזה ברור לע"ד. ומעתה נפל היסוד נהרס הבנין שהרי כל שאר דבריו בנויים על שהיה פשרת הזקן בטעות דאילו ידע רבי יוסף שאין לו לרבי יאודה עליו כלום מדין אסמכתא לא היה נוטל כו' עד והא קנין בטעות והפליג להביא ראיות על זה וכבר אמרתי והוכחתי כי היסוד הזה אכלו עש ונהרס כי הדין היה עם רבי יאודה מכמ' טעמי' ומ"מ גם בזה צדקו דברי רבי יאודה בלי ספק ומי לא ישחק לדברים אלה שא"כ בטלת כל פשרה שאחר שידע הא' שהדין עמו יאמר קנין בטעות היה שאילו ידעתי שהי' הדין עמי לא הייתי עושה פשרה ולא היה הדיין יכול לפש' אלא בדין שא"א להתברר כלל וזה ודאי שקר מפורסם כמו שאבאר בעזרת האל. ומי שידקדק בלשון הרמב"ם יבין בקל כי לא אמרה רק כשהדיין הטעה לבעל הדין בין בשוגג בין במזיד הא לאו הכי לא והרי לשון הרמב"ם כך הוא דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב כו' ולפי דעת הפוס' הזה למה לו להרמב"ם למנקט כיון שטעה כו' לימא מי שנטל קנין לעשות פשרה ואמ' אח"כ חשבתי שהייתי מחוייב שבועה וכדי שלא לישבע סברתי וקבלתי לעשות אלא ודאי לא אמר כך הרמב"ם אלא כשהדיין הטעהו וידענו ודאי דמש"ה נתרצה לעשות פשרה אבל כל שהדיין לא אמר כלום אלא אחר ששמע טענותיהם אמר להם תרצו שאפשר ביניכם דק"ל הלכה כר"י דאמר מצוה לבצוע והכי ק"ל דכל דיין העושה תמיד פשרה הרי זה משובח שע"ז נאמר אמת ומשפט שלום כו' אין אחר הפשרה כלום והרמב"ם עצמו כתב בפ' כ"ב מה' סנהדרין וז"ל וכל דיין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח בד"א קודם גמר דין אעפ"י ששמע דבריה' וידע היכן הדין נוטה מצו' לבצוע אבל אחר שגמר הדין וחמר איש פ' אתה זכאי איש פ' אתה חייב אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם אלא יקוב הדין את ההר ע"כ וכן הוא דעת רש"י ז"ל הרי אתה רואה שאע"פ שיודע הדיין הדין מי הוא זכאי ומי הוא חייב עכ"ז הוא מצוה לבצוע ואם איתא שהבע"ד יכול לומר אח"כ אני טעיתי כי חשבתי שהיה הדין כנגדי או הייתי מסופק עתה שנתברר לי שהדין עמי איני רוצה פשר' כי בטעו' הי' מה יועיל הדיין בפשר' שיעש' אלא ודאי אין בדברי הדיין הזה ממש וכד ניים ושכי' אמר' להאי מלת' והא לך לשון הרב בע"ה כאשר הביאו הנמוקי ז"ל כ' בע"ה ז"ל בתשו' הרב הקדוש ז"ל דבתר קנין פשרה לא מצי טעין חד לחבריה משום קנין בטעות כו' עד אבל עשו פשרה ולא הזכירו שבועה הפשרה קיימת ומה שקשה איך שייך לומר אחר גמר דין דאיש פ' זכאי כו' ביצוע כבר תירצו תוס' ז"ל יע"ש והפלא מ"ש הריא"ז ז"ל וז"ל עד שלא נגמר הדין רשאי הדיין להטיל פשרה ביניה' אע"פ שידע היכן הדין נוטה אבל משנגמר הדין ואמר להם איש פלוני אתה זכאי איש פ' אתה חייב אין הדיין רשאי לפשר ביניהם ונראה בעיני שאין כל הדברים הללו אמורים אלא כשהדיינים רוצים להטיל פשרה ביניהם ושלא מדעת הבעלי דינים אבל אם הם מודיעים להם טוב הפשרה ומפייסים אותם עד שהם מתרצים למחול אחד לחבירו או לתת א' לחבירו דבר ידוע אפי' לאחר גמר דין ראוי לעשות כן ובלבד שלא יהיה שם שום צד הכרח בדבר אלא פיוסים ופתויים וזו היא מצוה גדולה והיא הבאת שלום בין אדם לחבירו וכך היה ענינו של אהרן אוהב שלום כו' הנך רואה שאפי' שהדין ברור לדיין יכול לפשר ביניהם בלא דעתם כל עוד שלא גמר הדין כדעת רש"י והקדו' והרמב"ם ובע"ה ז"ל אמנם במה שטען ה"ר יאודה שהקנין היה על דבר שאלי"ק כו' בהא ודאי לא צדק כלל וראיה לדבר שכתב הנמוקי ז"ל בריש סנהדרין וז"ל ואיכא למידק מאי שנא גבי פשרה דבעי קנין והלא מחילה אינה צריכ' קנין כו' עד ויש מתרצים דלא דמי למחילה דהתם כיון דמחיל דבר המסויים אפי בלא קנין סגי אבל הכא דלא ידע כמה יאמרו לו שימחול לא סמכא דעתיה והילכך צריך קנין ובהכי סגי דאין לאחר קנין כלום ובלשון הזה כתבו תוס' שם הרי אתה רוא' בפי' דקנין פשרה מועיל אפי' בדבר שאינו מסויים ואינו קצוב וכן מצאתי בהגהת מיימונית וז"ל ואמר לי אבא מארי דטעמייהו משום דאינו ידוע היאך יפשרו וכמה ימחול אבל בההיא דקידושין יודע כמה ימחול ולכך מהני ואין לומר דהיינו למפרשים דפליגי על הרמב"ם אבל לפי דעת הרמב"ם שאין אדם מתחייב אלא בדבר שיל"ק לדעתו ז"ל לא יועיל הקנין גם זה ודאי אינו כלום שא"כ הוא היינו צריכים לומר שאין קנין מועיל אלא אחר הפשרה וזה לא מצינו לשום מפרש שיאמר כן לדעת הרמב"ם ואע"ג שהתוס' הביאו צדדים בזה אם הקנין קודם הפשרה או אחר הפשרה מ"מ סוגיא דעלמא ודאי הכי אזלא בכל בתי דינין שקודם הפשרה נוטלין הקנין ואפשר דלא חשיב כ"כ דבר שאל"ק כיון דכבר ידעי הקצבה שעליה חולקין הבעלי דינים או אפ' דאלים מעשה ב"ד ואע"ג דפשרה הוי אפי' בא' מ"מ לא פליג וכיון שנעשה ע"י גזרת אמצעי הוי אלים יותר ממה שאדם עושה בינו לבין חבירו ומ"מ הדין עם רבי יודה מכל הטעמים שכתבתי ואם יתברר הדבר שהפשרה רחוקה מן הדין כנז' הדין עמו לסרב במאמר דיין זה האחרון ותשו' מהררי"ק אש' ממנה הבי' ראיה הפוסק אין ענין לנדון זה וטעמא דכל הני שהביא מהררי"ק ז"ל הוי דבר שיש לתלות בו שטע' שלא עבר זה רק בינו לבין חבירו והוי טעמא דפשיטא דאין לומר שימחול אדם על ממונו בכדי היכא שהדבר ראוי לומר וקרוב לודאי שלא היה יודע המוחל שהיה יכול לתבוע וכמ"ש מהרי"ק בעצמו שם אבל בנדון זה שכבר נתן אל לבו לתבוע אל חבירו או הנתבע שכבר רואה שתובעים ממנו לא היה לו ליטול קנין על הפשרה וכיון שנטל קנין אינו אלא שגמר בדעתו לבטל דעתו ולתלותו ביד המפשר ביניהם יחיד יהיה או רבים שנים או' ג' דאימו' אמר כיון דחבריה משים עצמו ביד הפשרן גם אני כן ומתוך כך גמרי ומקנו הדדי וכן אתה רואה בערב שכתב הרמב"ם דאע"ג דכל ערב הוי אסמכתא דאמר אם לא יפרע הלוה אני אפרע א"ה בההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומקני עוד כתב ח"מ סי' ר"ז שני בני אדם שהמרו זה את זה ופי' ר"ת ז"ל דלא הוי אסמכתא דאגב דבעי למקני גמר ומקנה א"כ הדבר ברור שלא כתב מהררי"ק אלא מטעם דפשיטא דאין אדם מוחל על ממונו בכדי אבל בכה"ג לא הוי בכדי אלא בטעם גדול וק"ל לכל מי שיש בו דעת ובזה האורך ללא צורך ודאי כי הדבר פשוט מאד הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |