שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/מג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראובן תושב קושטנטינה היה לו שטר על שמעון שהוא משאלוניקי חתומים בו שני עדים ושמעון לא חתם בשטר והיה לש' במקום ראובן פקדון ביד נפתלי תושב מקום ראובן ובהיותו שמעון במקומו אשר דר בו הוציא ראובן השטר בפני ב"ד של מקום ראובן ותבע מנפתלי החוב שהיה לו על שמעון כיון שיש בידו מנכסי שמעון וב"ד חייבו לנפתלי שיפר' וכן עשה שואל שמעון אם צדקו הב"ד בדינם אחר שלא הזהירו לשמעון שיבא ויעמוד על שורו. עוד טוען שמעון שהמקום אשר שם נכתב ונחתם השטר הוא מקום שאין גובין בשטר אלא כשהחייב חתום בו. עוד טוען שהעדים החתומים בו אינם יודעים לקרות וא"כ איך חתמו עוד שאל השואל אדם שמרש' לפלו' אם יכול להרשות אחר אח"כ ואם הרשה ב"ד על פי איזה מהמורשין דנין עפ"י הראשון או ע"פ האחרון:
תשובה פשיטא דב"ד שכך דנו לא ב"ד דסמ"ג הוי שא"כ היו הדברים האי ב"ד לא גמיר ולא סביר והטע' שהרי אנו רואים כמה הרפתקי עדו הפוס' לידע למי שיש לו תביעה על חבירו ומוציא ממונו על יד אחר שמעכבו וכתב מהררי"ק ז"ל שרש ק"ט מי שנתחייב ועמד בדין כבר ידוע כמה יגיעות יש קודם שירדו בית דין לנכסיו ועל האומר להחליט לתובע אם לא יבא הנתב' תוך שלשים יום מה נבהלתי ואומר אני דכל דיינא דדאין כי האי גוונא לא דיינא יע"ש. ויראה א"כ כמה נתעקש ב"ד זה שלא הודיעו הדבר לבעל הממון ומי הגיד להם שלא היה לבעל הממון טענה או שובר על שטר זה ומה גם עתה בהיות השטר רעוע כנז' בשאלה ואע"ג דמשמע בפרק שום היתומים דלדעת רב נחמן לא חיישינן לשובר כל שהמלוה מוציא שטר בנאמנות בפני ב"ד כבר כתב בעל התרומות תשובת רב האיי ז"ל שכתב דמלתא דרב נחמן מתקיי' בשעמד בדין וברח גם שכתב ר"ח מעשים באים לפנינו בכל יום ולא הורדנו בעל חוב בנכסי לוה בזמן שהוא במדינת הים וצריכים אנו להודיע שמא יש לו ראיה ואפי' יש בו נאמנות בשטרו יש חששה שמא יש בידו שובר. וכן התוס' הביאו בפ' הכותב סברת ר"ח לבד ולא הבי' סברות אחרות הרי"ף והרמב"ם הרשב"א והרא"ש שסברי דלא חיישי' לשובר דהלכה כרב נחמן מ"מ קי"ל דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא וזיל קרי בי רב הוא אם כן למדנו שטעות גדולה (טעו) ב"ד שהורו להוציא ממון ואם אמור יאמר הב"ד יבא עתה טענה זו אינה מבן דעת. ועל הטענה השנית שטען שמעון גם מטעם זה נראה שהדין עמו שהרי עיקר דיני ממונות תלוי' במנהג וכמו שידוע זה ליודעים שההקנאות הם בשט' ובמשיכ' ובחזקה והגבהה אלו מדיני תורתנו מהן בקרקע ומהן במטלטלין גם קנין סודר שקנו בין במטלטלין ובין בקרקע וכ' הריב"ה ח"מ סי' קק"א וז"ל ור"ח פי' כדרך שנוהגין בגמ' המקח שתוקע כף לכף חבירו ובזה נגמר המקח וכתב א"א ז"ל וכיוצא בזה באיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון שנותן הלוקח פשוט אחד למוכר ובזה נגמר המקח ע"כ הרי שדבר זה לא נזכר בתלמוד ואפי' הכי הוי קנין גמור כיון שנהגו כך וכתב הרב מגי' משנה בהלכות מכירה פ"ו בשם הרשב"א ז"ל גבי סיטומט' ושימ כי המנהג מבט' הלכה ועל כיוצא בזה בכל דבר שבממון על פיו קונין ומקנין הילכך בכל דבר שנהגו התגרין לקנו' קונה ע"כ גם בנ"ד אם נהגו במקום שאין מחשיבין לשום שטר לכלום אלא א"כ חותם בו החייב ודאי שכפי מנהגם יש להם לדון להתחייב או לזכות לזכאי כ"ש במנהג יפה כזה שנצולים מזיופים וראה בכלל ס"א תשובת הרא"ש ז"ל שכ' וז"ל אבל בשטר מקויים אין למנוע לגבות בשביל ספק תקנתכם כו' עד אם יתברר לכם התקנה שאין מגבין אלא בשטר שיש בו שלשה עדים הרי שאם יתברר התקנה שאין מגבין אלא בשטר שיש בו ג' שיש לילך אחריו וא"כ בנ"ד נמי אם יתברר שאין מגבין אלא בשטר שחתו' בו המתחייב כן יש לדין ויתברר זת גם בסי' ס"א ע"ש והאורך בה ללא צורך. ועל הטענה הג' זכה ג"כ אעפ"י שנחלקו בה שהרי יש מגדולי הפוסקים פוסלים שטר שחותמין עדים שאינם יודעים לקרות והם רב אלפס הרמב"ם בע' העיטור זכר כלם לברכה שכל אלו סברתם דדוקא בגיטין הקלו משום עיגונא אבל בשאר שטרות פוסלין כל שאין העדים החתומים בו יודעים לקרות ואפילו שיש חולקים מי הוא הדיין שיגיס לבו להוציא ממון נגד סברת עמודי עולם וחכמי רבני ההורא' וכבר כתבנו וידוע אפילו לתנוקות דהיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא כנ"ל כ"ש נגד אלו גאוני עולם דסבירא להו ששט' כזה פסו' והב"ד שפסקו הפך זה אין ספק שאינם ב"ד ואפי' ב"ד הדיוטו' לא מיקרו נמצ' טעו מן הטעם הא' כי אפי' הונח לא היה שם אלא הטעם ההוא היה מספיק שהרי אפי' שלדעת רב אלפס והרמב"ם והרא"ש נלוה עמם שנר' מדבריהם שנפרעי' מנכסי האדם שלא בפניו מ"מ אחר שיש למולם מערכ' אחרת הלא הם רב האיי ור"ח ובע"ה ורבותינו בעלי התוס' סברי שאין נפרעין מנכסי אדם אלא בפניו וכמו שהוכיחו מן הירושלמי ומהר"י קולק דהוי בתרא טובא הכי סבירא להו ומסתמא ראה הכל וסמך על הסברא הזאת וגמגם על מי שסובר הפך זה ולא עוד אלא אפי' לדעת הרמב"ם שהוא המחמיר על הנתבע יותר מן הכל כתב בתחלה פי"ג וז"ל מלוה שבא ליפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אם יכולים ב"ד לשלוח אליו (במהרה) ולהודיעו עד שיעמוד עמו לדין שולחין ומודיעין ואם א"א להודיעו אומרין למלוה שישבע ויטול מנכסיו בין מן הקרקע ובין מן המטלטלין ואין חוששין לשובר ודין זה תקנת ח' כדי שלא יהיה כל א' וא' נוטל מעות חברו והולך ויושב במדינה אחרת ונמצא נועל דלת בפני לווים ע"כ מכאן אתה למד שאפי' לדעת הרמב"ם צריך להודיע ופירשו המפרשים דהאי במהרה שכתב הרמב"ם הוי ל' יום וידוע שמשאלוניקי לקושטאטינא בפחות מל' יום יכול לילך שליח ולבא ועוד דע"כ לא קאמר הרמב"ם אלא בלוה עצמו שלא ילך ויטול אבל ערב בנ"ד איפשר דכ"ע מודו שיש לחוש לדברי רב האיי וסיעתו וזיל בתר טעמא וכ"ש בדבר דלכ"ע אינו מן הדין אלא מתקנה אית לן למי' ודאי אין לך בו אלא חדושו ר"ל בלוה עצמו תקנו לא בנכסי ערב נמצא ב"ד טעה מכמה טעמים ואפילו מן הטעם הא' טעה לכ"ע ואפי' את"ל שלפי הטעם הא' לדעת הרי"ף והרמב"ם לא הוי טעות כיון שמטעם הב' שכתבתי מן העדים שלא היו יודעים לקרות לדעת' פסול נמצא טעות לכ"ע בהצטרף שני הטעמים וכמ"ש מהררי"ק שרש שיש לצרף להתיר מצד ששנים מתירים אעפ"י שאין טעם היתר של זה כטע' היתר של זה וכ"ש דאית לן למימר הכי בדין ממון כדי שלא להוציא וק"ל וכל זה כתבתי לרוחא כי טעות ב"ד זה מפורסם ועל הדין המרשה אם יכול להרשו' מורשה שני לבטל את הא' נפל קצת מחלוקת כמ"ש הריב"ה ח"מ סימן קכ"ב דלדעת הרי"ף והר"ם אין דנים אלא ע"י המורשה הב' והרא"ש חולק וס"ל שאינו יכול (לבטל) המורשה הא' אבל הרשב"א שהוא גדול הפוסקים האחרונים הסכים לדעת רב אלפס וכתב שאם הרשה את ש' ואח"כ הרשה את לוי הרש' אחרונה מבטלת הא' ע"כ וכמה פעמים שמורי הגדול כמהרר"י טאיטצק כאשר בדין א' סברת הרשב"א כמעט היה שוקל ומחשיב אותה כנגד רוב הפוסקים עאכ"ו בנ"ד זה שהרי"ף והרמב"ם עמודי ההוראה כן דעתם ודאי הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |