שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/מב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראובן ושמעון ונפתלי חייבים ללוי סך מעות קצת ממנו לפרוע לזמן פלו' והשאר ליריד מאשקולור זמן רחוק כמו חמשה חדשים או יותר מזמן פרעון הראשון ולוי בעל חוב היה דר במקום א' והחייבים הנז' במקום אחר וכתב לוי לדן שיגבה לו ובעדו החוב הנז' מהחייבים הנזכרים כי החייבים דרים במקום השליח ולא כתב לו הרשאה ושלח לו טופס השטר וטופס הקיום ובסוף כתוב לשון זה בפנינו עדים חתומי מטה הועתק שטר זה עם עדיו וקיומו מגוף השטר ממש אות באות מלה במלה בלי שנוי ותמורה ונמסר גוף השטר ביד ב"ד הנז' וכל זמן שיפרע החוב הנז' בזמניו יהיה שטר המסור ביד ב"ד הנז' בטל כחרס הנשבר ולהודעת האמת כתבנו וחתמנו ביום הנ"ל פה פטרץ והכל שריר ובריר וקיים פלו' פלו' פלו'. והנה החייבים הנזכרים סברו וקבלו לפרוע לשליח ולא מבעיא שפרעו לו הפרעון הא' אלא גם הפרעון הב' קודם זמנו ומזה יש להם שטר הודאה מהשליח איך נתפרע פרעון גמור ושלם מכל החוב ועדים כשרים ונאמנים חתומים בשטר ההודאה. גם מסר בידם טופס השטר עוד מסר בידם כתב שליחות מבעל החוב שהיה משלח לשליח שיחתוך הדיטה ועתה יש לראות אם בשטר הנמסר ביד ב"ד יש כח לגבות בו הב"ח חובו אם לא אם חייבים ב"ד לקרוע השטר אחר שכבר נתפרע השליח:
תשובה תחלת דברי וראשית אמרי קודם החלי להורות על עקר הדין אומר שאין ספק שטעו טעות גמורה המעתיקים השטר שהרי כתב הרא"ש ז"ל בתשובה הביאה בנו הריב"ה בח"מ סי' מ"א שאפילו ב"ד אין להם להעתיק שום שטר אם לא שיראו שיש בו שום צורך גם תשובות הרשב"א ז"ל כתובות בסי' הנז' בב"י גם שבעל התרומות כתב שיש מהמורים כמ"ש בסוף סי' הנז' ועל זה סמכו ונוהגים להטפיס שטרות ולשלחם ממקום למקום ומניחים גוף השטר ביד ב"ד אענם כל זה היינו שב"ד הם המעתיקים ר"ל בפניהם אבל נ"ד שכתוב בפנינו עדים כו' כנ"ל בשאלה זה לא ראינו ובודאי שלא היה כח בהטפסה זו לגבות השליח עמה אחר שלא נעשה כראוי כהוגן וכשורה וכמה הרפתקי בעו למעבד לגבות בטופסי ב"ד כי מן הדין לא היו יכולים ב"ד לגבות ולכפות לחייב לפרוע אם לא שכבר נהגו לכפות זולתי בשטר עצמו וכמו שיראה זה בפירוש מתשובת הרשב"א ז"ל מכל מקום אני אומר שבודאי הטפסת שטר זה אין בו ממש כלל ועיקר והרי הוא כחרס הנשבר וכאלו אין כאן רק כתב שליחות לבד לפלו' שיגבה שעל זה כתב הטור ח"מ סי' קכ"ב וז"ל שאעפ"י שהלוה ששלח למלוה חובו בצוויו על יד שלוחו ונאבד פטור אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו על יד שלוחו אפי' אם יש עדים שעשאו שלי' להביא לו עד שיב' בהרשאה כו' וא"כ בנ"ד שאין כאן הרשאה כתקנה יש לראו' ב' דברים א' בפרעון הראשון שגבה השליח אם יש צד לומר שיכול הבעל חוב לערער עליו אם לא עוד שני צריך לראו' שאפי' את"ל שהדין אם החייבים בפרעון הא' אם נאמר ג"כ שזכו בדין גם בפרעון השני כי יש לחלק ביניהם כמו שאכתו' בע"ה וזה החלי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון הדין פשוט שאם הבעל חוב לא ביטל השליחות קודם שגבה השליח החוב מהחייב ודאי שהלוה פטור אפילו שאבדו המעות מיד השליח הלוה פטור אבל אם ביטל המלו' השליח ואחר כך קבל השליח המעות מיד הלוה בזה נפל מחלוקת שהרב בעל העיטור כתב וכן בעל התרומות שאפילו הכי הלוה פטור אם לא ידע שבטל המלוה השליחות שיטעון ויאמר כי חשב שיעמוד בדבורו ולא יבטל השליח ואיהו שבטל איהו דאפסיד אנפשיה שלא הודיעו קודם שימסור חובו לשליח אבל יש חולקים על זה והם הראב"ד והרא"ש ואחרונים אחרים אבל לע"ד נראה שדעת הרמב"ם אינו אלא כדעת בעל העיט' וכן סמ"ג שהביא לשונו וז"ל בהלכות שלוחין ושותפין אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה כו' ע"כ והגאונים עצמם שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרין בו יקוב הדין את ההר ואינה אלא כדי לאיים את הנתבע אם רוצה לדון בהרשאה וליתן נפטר ולמה יפטר שאין זה הבא בהרשאה הגרועה פחות משליח שעשאו בעדים שהזכרנו למעלה משמע קצת שדין ב' שוים וכשם שאם נתן למורשה פטור אפילו שביטל ההרשאה קודם שנתן הלוה המעות אם לא ידע הלו' הביטול קודם שנתן המעות גם השליח שעשאו בעדים ה"כ הוי דינא שאם היה חלוק זה ביניהם ודאי היה נר' שהיה ראוי לפ' אלא ודאי כיון שכתב הרמב"ם ז"ל שיכול המרש' לבטל המורשה שלו כמו שיכול המשלח לבטל השליח א"כ תרוייהו דין א' להם וכבר כת' הרמב"ם ז"ל שלהי פ' ג' מהלכות שלוחין שאין המחזיק בנכסים יכול לדחות המורשה ולומר לו לאו בעל דין דידי את דשמא המשלח אותך הרש' אחר וביטל שליחותך וכו' עד ואם המפקי' הרשה אחר הוא הפסיד על עצמו ולוי פטור שהרי בהרשאתו נתן א"כ לשליח אחר ג"כ אעפ"י שאינו בא בהרשאה גמורה כמו שתקנו הגאוני' ז"ל מ"מ כיון שיש עדים שעשאו שליח או כתב אשר א"א להכחישו אמרינן נמי אם ביטלו איהו דאפסיד אנפשיה דאמאי עשאו שליח וכן ג"כ דעת הסמ"ג ז"ל כמו שאמרתי כיון שהעתיק לשון הרמב"ם ז"ל כנלע"ד אעפ"י שנר' מדברי הרא"ש ז"ל שאין לדקדק כן מדברי הרמב"ם ז"ל שהרי כתב הטור בשמו וז"ל כיון שהרשה לשלוחו וכתב לו זיל דון ואפיק לנפשך הוי כאלו נתנם לו במתנה ותו לא מצי מבטל ליה כו' עד אבל הרמב"ם כתב מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי וכ"כ רב אלפס משום רב יהודאי ואפילו לפי דבריה' כתב א"א הרא"ש ז"ל אם ביטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסי' ונתחייב בדין לא מצי מרשה למימר כבר בטלתי דכיון דנזקקי' לדון על הרשאה והיה כתוב זיל דון כו' דיניהם דין וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור ובלבד שלא ידע שביטל השליחות ע"כ משמע מדבריו דדוקא מפני שכתב ליה זיל דון כו' הא בשליח דעלמא לא הוי דינא הכי מ"מ קשה לי בדברי הרא"ש דמה בא ללמדנו שהרי הרמב"ם כתב כן בפי' שאם ביטל ההרשאה איהו דאפסיד אנפשיה כו' כנ"ל אלא שנר' ודאי שמה שחדש הרא"ש היינו שאם נתחייב המורשה בדין שהמרשה אינו יכול לבטל הדין בטענה שביטלו כיון שכתב ליה זיל דון כו' אבל לענין אם קבל המעות המורשה ונאנס דפטור לא חדש דבר וא"כ נוכל לומר שמה שצריך זיל דון היינו כדי שלא יכול לסתור הדין אבל בענין שאם השליח קבל המעות שנפטר הנפקד או הלוה בזה אינו צריך הרשאה סוף דבר שלע"ד כיון שהרב בעל העיטור והרב בעל התרומות מסכימים שפטור הלוה אע"פי שביטל המלוה השליחו' שיכול לומר הלוה קי"ל כהנהו רבוות' וכ"ש דלע"ד כן דעת הרמב"ם ז"ל והסמ"ג ודי בזה לחלק הראשון ולחלק השני דהיינו אם זכו בדין החייבים גם במה שפרעו הפרעון השני קודם זמנו שכפי הנראה לא היו רשאים לפרוע הרי כתב הרמב"ם סוף פרק א' מהלכות שלוחין וז"ל לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון ובא ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא עשרים ועשרים בלבד הביא הרי ראובן נשבע שלא שלחו להביא אלא עשרים ועשרים בלבד הביא לו כדין כל מודה במקצת הטענה ולוי ישבע היסת שחמשים שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן וכן כל כיוצא בזה ולזה ג"כ מסכים הסמ"ג ואע"פי שריב"ה ח"מ סי' קכ"א חולק על הרמב"ם שכתב וז"ל אלא כיון ששלח שלוחו להביא את שלו והלוה אומר שנתן לו הכל והמלוה אומר שלא נתן אלא חציו ישבע הלוה ויפטר ע"כ כבר היה אפשר לומר שכוין שהרמב"ם והסמ"ג מסכימים לדעת אחד בטלה דעת הריב"ה ז"ל אע"פי שהוא אחרון ועוד שהדעת נותן כדברי הרמב"ם ז"ל מ"מ אפי' תימא שהיה יכול הנתבע לומר קים לי כהריב"ה שהוא אחרון וראה דברי הראשוני' ולא נראו אליו מ"מ בנ"ד כ"ע מודו כפי הנר' והטעם דשאנ' התם שהלוה לא ידע שהמלוה לא שלם אלא בעד עשרים ויש לו טעם לומר כיון שאתם מניתה אותו לשליח והאמנתו אתה דאיפסדת על עצמך למנות שליח שאינו נאמן כי אני חשבתי שהוא היה מדבר אמת אבל בנ"ד שהוא ודאי לא שלח אלא בעד הפרעון הא' שהגיע זמנו ופרעון השני שלא הגיע זמנו לא דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ופשיטא לע"ד דלאו כ"כ דלוה לומר אתה הוא דאפסדת אנפשך לשלוח שליח שאינו נאמן דלמה שהאמינו האמינו ולמה שלא האמינו לא האמינו והלוה פשע פשיעה גמורה לפרוע קודם זמנו שזה לא צוה המלוה ולא עלה בדעתו. ועוד שכן נראה מתוך דברי העדים המעידים שנמסר שם ביד ב"ד וכל זמן שיפרע החוב הנז' בזמנו כו' משמע שלא נתן רשות רק כשיפר' בזמנו אבל קודם זמנו לא ולא נעלם ממני שיאמר האומר וכי ולא כ"ש השתא אם יפרע בזמנו הוא מפוייס ומרוצה שיהיה השטר כחרס הנשבר אם יפרע קודם עאכ"ו אלא שאני אומר שהלשון מחייבו למה שאמרתי שלא על' בדעתו של המלוה שיפרענו אלא לזמנו דוקא ומי יתן והיה ואם לא עשאו שליח אלא לדבר המצוי אבל לפרוע קודם זמנו לא עשאו שליח ואולי בתוך זה הזמן יעשה שליח אחר או הוא בעצמו יגבה חובו מה שאינו כן בדין שהטור חולק על הר"ם במז"ל שכבר הגיע זמן כל הפרעון ואע"פי שאינו ברור כ"כ קרוב הדבר לומר דבהכי מיירי וקי"ל כל זה הוא דין אמת לע"ד אם לא היה לו כתב מיד הבעל חוב לשליח שיחתוך הדיטה אבל עתה שיש כתב ביד השליח שהי' אומר לו שיחתוך הדיטה חזר הדין מפרעון השני כמו בפרעון הראשון וכבר הוכחתי שהדין עם החייבים אחר שהרב בעל העיטור והרב בעל התרומות ז"ל שניהם מסכימים שהלוה פטור אפי' שביטל השליחות אם לא ידעו החייבים מן הביטול קודם שפרעו ולדעתי שגם בזה מסכימים הרמב"ם והסמ"ג ז"ל נוסף על זה כתוב בהגהה מיימונית פ"א מה' שלוחין ז"ל וכן נראה לרבינו ברוך אעפ"י שפסק כרבה דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח אם כתב לו בכתב ידו הוי שליח ומה שאנו מצריכין לכתוב הרשאה להקנות אגב קרקע משום דחיישינן שמא ימות ונפלי קמי יתמי. הרי למדנו שגם רבינו ברוך דעתו שאין צריכי' להרשאה אלא משו' דחיישינן שמא ימות כו' הא לחוש שמא ביטל לא חיישינן ואע"ג שמה שכתוב בהגה' היינו על כתב ששולח המלוה ללוה שישלח כו' נראה שאין לחלק בין כתב ששולח ללוה עצמו לכתב ששולחו לשלוחו וכותב לו שיגבם מפלו' כו' ועוד שמסר השטר בב"ד שכל זה ודאי לא חיישינן לבטולי לכן הנראה לע"ד שאחר שיש כתב ביד השליח שיחתוך הדיטה כו' שזכו החייבים בדינם וכל זה הוצרכתי להאריך כאשר יראה הב"ח עדים שביט' השליחו' שאם לא כן אינו צריך כל מה שכתבתי שכל מה שעש' שלוחו עשוי באלו עשאו הוא בעצמו ושליחו של אדם כמותו לכל דבר ואין שליח צריך קנין וזה פשוט יותר מביעת' בכותתא ועוד כל אלו הדברים חוזרים ג"כ למנהג הסוחרים באופן שלע"ד המנהג והדין שניהם כאחד מסכימים לחייב וחייבים הב"ד אשר השטר בידם לקרוע השטר אחר שיתברר להם שפרעו החייבים הנראה לע"ד שמי הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |