שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/מא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הן אמ' שבאו לפני לדין החכם כה"ר יוסף יחייא י"א והחכם כה"ר שלמה שושן י"א והוציא כה"ר שלמה הנז' שטר חוב מהחכם השלם כה"ר משה בנבנשת ז"ל שכתוב על החכם כה"ר יוסף ועל החכם כמה"ר משה אצבילדה וז"ל בפנינו החכמים המעולים כה"ר יוסף ן יחייא וכה"ר משה אלבילדה מדע' ורצונם שניהם יחד וכל אחד מהם בפני עצמו ובעד הכל רצה מזה גובה רצה מזה גובה הכל נתחייבו בחוב גמור לתת ולפר' להחכם כה"ר משה בנבנשת או למוציא כו' י"ב גורוסוש בכל ג' חדשים עד משך עשר שנים רצופות נמנים ומתחילי' מר"ח שבט שעבר עתה שנת הש"ל עד וכן יעשו בכל ג' חדש' עד משך עשר שנים רצופות נמנים ומתחילים מר"ח תשרי שעבר כו' עד והתנו ביניהם החכמים הנז' שלשתם יחד שאם ח"ו יפטר החכם כמה"ר משה לבי' עולמו בתוך זמן הנז' אז יהיו פטורי החייבים הנז' מלתת שום דבר ליורשי' מכל הנ"ל אפי' שוה פרוט' עוד נזכר ד' או ה' פעמים החייבי' ובעל החוב עוד כתוב שאם ח"ו יבואו לידי חולי של סכנה בתוך ה' שנים הראשונות מעתה ומעכשיו נתחייבו החייבים הנז' להבטיח להח' בעל החו' סך ט' אלפים כו' ואם ח"ו יבואו לידי סכנה בה' שנים האחרונות להבטיחו עד תשלום י"ז אלפים ומאתים כל זה כתוב עם חזוקים וחומרות ואלות עוד כתוב שנתחייבו לכל הוצאה כו' ועל זה בפרט ועל הכל שבועה חמורה כו' עוד כתוב והאמינו החייבים הנז' להח' ב"ח כו' ועוד כתוב שבועה כו' שלא יוכלו לומר התרת לנו השבועה עד שיביאו לו עדים ברורים שהתירה בפניהם הכל האמינוהו בדבורו הקל לבד כו' הכל באחריות גמורה על החייבים הנז' ועל באי כחם ועל כל נכסיהם מקרקעי ואגבן מטלטלי עד ולא ישמט כו' בב"ד חשוב כו' וקנינא כו' ע"כ. ותבע כה"ר שלמה הנז' בעד אלמנת הנפטר שיפר' לאלמנה כל החוב שחייבים לבעלה לפחות על הסדר שהיו פורעים לבעלה כי היא בת מלך ולא נשאר לה מבעלה כי אם חוב זה כדי לגבות כתובתה והנה ה"ר יוסף הנתבע השיב וטען כי לא היה חייב כלום שכיון שהוא נפטר נמחל החוב ונשאר פטור עוד טען שלא היה זה חוב שהיו חייבי' רק צדקה שהיו נותנים לו ועמו שהיה עוסק בתורה היו רוצים לעשות צדקה לא עם אלמנתו ועוד טען שהעדים החתומ' יעידו שאע"פ שכתוב ליורשיו שהאמת שפטרם לגמרי ע"כ שמעתי מפיו של הנתבע הנז' כדי להפטר ואני ה' הוא היודע שחפצתי צדקו אבל מה אעשה כי אבינו שבשמים גזר עלינו לא תשא פני גדול וקי"ל הלכה כרבי עקיבא דאמר בפ' הכותב אין מרחמים בדין ואמרתי להח' כה"ר יוסף שהיה חייב ואמרתי זה לו פעם אחת או שתים ואז קפץ ונשבע שלא יפרע פרוטה נעויתי משמוע יען היה מוחזק בעיני לירא שמים ואני לא חששתי לדבר אליו עוד כי אמרתי ת"ח הוא ויהרהר תשובה בלילה אך אמנם נתקיים מקרא שכתוב ומקלו יגיד לו כי נמצא כפי מה ששמעתי מן המתחכמים הורה שהדין עמו לא ראיתי דבריו כאשר יודע ועד אבינו שבשמים ועתה כמה ימים שעבר מה שעבר בפני חלה פני הה"ר שלמה לכתוב טעם לדברי גם כי לא עלה בדעתי הייתי צריך לכך להיו' הדבר כ"כ פשוט לא מן הטעם שאחדש עתה דזיל קרי בי רב הוא הלשון ומ"מ אחר שבאנו לידי כך וירדתי לעיין קצת בענין אמרתי להשלים רצון השואל כי הדין מחייבני לכך וזה החלי נראה בעיני לחקור שלשה חקירות א' אם העדי' נאמנים לומר שהנפטר ב"ח פטרם מכל וכל אם לא ב' גם כי לא היה כתוב יורשיו אם הם חייבים אם לא ג' את"ל שהיו פטורים אם לא היה כתוב יורשיו השתא שנכתב יורשיו אם אפשר לומר שאפי' הכי הם פטורים ומה' אוחילה ידריכני בדרך אמת:
תשובה לחקירה הא' דבר פשוט הוא מאר עד שלא היה צריך ליכתב שכבר כתב הרמ"בם ה' עדות פ' ג' וז"ל כל עד שנחקר' עדותו בב"ד בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין יכול לחזור בו כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפי' נתן טעם לדבריו וכן אינו יכול להוסיף בעדות תנאי כללו של דבר כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכללן בטול העדות או תוספ' תנאי בה אין שומעין לו עדים החתומים על השטר הרי זה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין יכולין לחזור בהם בד"א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיה' כו' עכ"ל הרמב"ם והריב"ה ח"מ סי' כ"ט כתב דינים אלו בפשיטות והביא ג"כ דברי הרמב"ם שכתב וכן אינו יכול כו' רק בתנאי הביא סברת הרא"ש ז"ל שחולק על הרמב"ם והוא מחלוקת ישנה בין הפוס' אבל אין ענין לכאן לכן לא אאריך בזה כי נדון שלפנינו הוא תוספת ובטול מה שנכתב ואין צריך להאריך בזה כי הדבר ק"ל מאד ולא הייתי כותב אפי' זה אלא כדי להשל' כאן כללי הדברים הצריכים לנדון זה לע"ד וא"כ פשיטא שאחר שפטר אותם מן היורשים לבד הבע"ח יכולים לגבות מחוב זה וכמו שעוד אבאר בע"ה לקמן ואין העדים יכולים להוסיף ולומר שפטרם בע"פ מכל וכל באותה שעה אם לא יעידו שאח"כ פטרם ג"כ מכל וכל וזה לא טען ר' יוסף מעולם ולהיות אין זה עיקר הדין לא אחוש להאריך כי די בזה למה שכתוב לפנינו. מעתה אני בא אל החקירה הב' ראיתי להציע הצעה א' והיא זאת כי הנה בעלי התוספ' כתבו ריש אלו קדשים וז"ל וא"ת ולתני עד סוף העולם ולא ליתני וולדו' וולד וולדו' וי"ל דזו אף זו קתני שכן דרך משנה לשנויי הכי ותימה דבריש הכותב בעי פירי פירות דוקא או עד סוף העול' או תרוייהו דוקא והכא לא הוה הכי וי"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנ' דמתני' ליכא למיד' כולי האי ע"כ הרי אתה רואה שיש לדקדק בלשון השטר יותר מבלשון המשנה כ"ש וק"ו לשון שבכל מקום יש בו דיוק מפורש ומוכרח עוד צריך לדעת כי בזמן התלמוד שלא היתה אשה גובה כתובתה רק מקרקעי אפי"ה היתה גובה ממלוה שהיו חייבים לבעלה וכמו שאמר הטור בא"ה וז"ל אבל המלוה שחייבים לבעל נקרא מוחזק ונגבת מהם אפי' היא על הגוי ע"כ. ופשוט הוא והיא משנה שלמה בפ' הכותב מי שמת והניח אשה ובע"ח והיה לו מלוה כו' וכל זה אפי' במנה מאתים כ"ש וק"ו בנדוניא דהוי כשאר חוב בעלמא וכ"ש וק"ו בזמן הזה דאפי' מטלטלי משתעבדי לכתובה ואם כן נפקא מינה שכל חוב שחייבים לבעל אותו חוב משתע' לכתובת אשה ומעתה אני אומר כי מה שטען כה"ר יוסף הנתבע שכל מה שנתחייב לא היה אלא צדקה כו' ודאי שטענה זו אסור לאומרה כ"ש להאמינה שא"כ איך כתב לתת ולפרוע לישנא יתירא די היה שיכתוב לתת מאי לפרוע דלא שייך לשון זה אלא בחוב ועוד איך עולה בדעת שנותן מתנה מתחייב לכל אלה השעבודים הוצאות ונאמנות והבטחו' ושבועות כ"כ באורך כמו שנכתב דברים שאין דרך לעשות אפי' הלווים האמתיים מי הכניסם לתגר זה ועוד מצד הנותני' והמקבל אשר נודע בשערי העיר שא' מן המתחייבים ידו קצרה עד מאד ומתפרנס מאחרים גם כה"ר יוסף צריך רחמי שמי' להספי' צרכיו וצרכי ביתו כ"ש לתת מתנה כזו ובענין הנז' ומצד המקבל ידענו והכרנו בעיר הזאת כמה רחקה דעתו ומדתו מזה וא"כ אסור להעלות ע"פ טענה זו כ"ש שנודע לנו האמת שזה היה חוב גמור מאנייר שקנו החייבי' ממנו ולסבו' ידועות הוצר' המאושר בעל החוב להתפש' עמה' על האופן הנז' כי לא בא מידו לעשות עוד ואחר היות אמת שזה ח"ג מכל הטעמי' הנז' הדין היה נותן לע"ד אפי' לא היה כתוב הפטור ליורשיו אלא סתם היו חייבים לפרוע והטע' שהרי כתב הרמב"ם בפ"ח מהל' זכיה ומתנ' וז"ל מתנ' ש"מ אינה קונה אלא לאח' מיתה ואין אחר זוכה בדבר בין קרקע בין מטלטל אלא לאחר מיתה לפי' מוציאין לכתובת האשה ומזון האלמנה מיד אלו שצוה לתת להם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה עכ"ל והטור ח"מ סי' ע"ב כתב זה בפשיטות בלי חולק וכתב המ"מ ז"ל דמ"ש הרמב"ם כתובת אשה היינו כתובת בנין דכרין שאינ' טורפת מנכסי משועבדי' לאחרים וטורפת משעבוד מתנת ש"מ ואין צריך לומר כתובת אשה שהיא בחיים דההיא אפי' ממשועבדים גמורים טורפת וזה פשוט הרי למדנו דלדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים רוב בנין ורוב מנין כמו שהייתי יכול להוכיח אפי' כתוב' ב"ד נגבת ממתנת ש"מ ואם יש קצת מחלוקת היינו בכתוב' ב"ד אבל בכתובת אשה כ"ע מודו דאין מתנת ש"מ מפקעת כתוב' וזה דבר ברור ומוסכם ונ"ד הוי דינה כדין מתנת ש"מ שכן כתוב שאם ח"ו יפטר פלו' אז יהיו פטורים הרי שלא הגיע להם מתנת חוב זה אלא אחר פטיר' נמצא שכתוב שהנפטר היה חייב מחיים קודמת לזכייתם וכתב הרמב"ם פ' בתרא דה' זכיה ומתנה ז"ל מתנת בריא שכתוב מהיו' ולאח' מיתה הרי הן כמתנת ש"מ שאינו קונה אלא לאחר מיתה שמשמע דברים אלו שאעפ"י שקנה הגוף מהיו' אינו זוכה בו ואינו אוכל פירות אלא לאחר מיתה והביאו הטור ח"מ סי' רנ"ז הרי שכתב בפי' שאפי' שכתב מהיום כיון שכתב ולאחר מיתה דהוי כמתנת ש"מ שאינו אלא לאחר מיתה וכ"ש בנ"ד כמו שאבאר וגם שכתב שאינו יכול לחזור בו כן הוא ודאי וכ"כ בהגהות מיימוניות וכאן אין חזרה אלא שהאלמנה קודמת ואם יותיר יקנו הם ולא יורשיו וה' הוא היודע והוא עד שכל מה שכתבתי הוא מכח דקדוק הדיני' אחרי רואי ראיתי בנמקי ב"י לשון המרדכי על הנותן מתנה מהיום ולאחר מיתה שהאלמנה גובה כתובתה תחלה וא"כ זכינו לדין במכ"ש בנ"ד דלא כתיב בה מהיום ואדרבא כתב אז יהיו פטורים ואין לומר דכאן נמי ה"ל כאלו כתוב מהיום שהרי קי"ל כרבי יוסף דזמנו ש"ש מוכיח עליו לפי דעת גדולי הפוס' דלא הי' חדא שעיקר השטר לא נכת' אלא על החיוב והת' הוא דאמרי' זמנו ש"ש כו' דאי לאו למה כתב זמן אבל בפטור שלהם לא ועוד שהרי בפי' כתב רשב"ץ בתשובה הביאה הב"י וז"ל כתב הרשב"ץ שטר מתנה שכתוב בו קנין מעכשיו אעפ"י שכתוב בו זמן כיון שכתוב בו בפי' והמתנה הזאת שנתתי היא לאח' מיתה אבל לא מהיום והלאה בעוד שאני בחיים לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח ופשוט הוא ע"כ ובנ"ד הענין והל' אומרים כן הענין ברור הוא שכל כונתו שבעודו בחיים העשר שנים חייבים ליתן ולפרו' הלשון שהרי כתוב אז יהיו פטורים ומי הוא שעינים לו ואינו רואה שלשון אז מיותר מכל וכל שפשיטא שלא היה צריך לכתוב אלא שאם יפטר יהיו פטורים כל שאר הדברים יתרים לגמרי ועוד אז אלא ודאי שתיבת אז בא לומר אז ולא קודם כמו והכנעני אז בארץ שפי' אז ולא קודם כמו שמוכר' מפרש"י ז"ל כמו שפי' הרב הגדול מהרר"א מזרחי ז"ל וא"כ כיון שפירושו אז ולא קודם וכתובת האלמנה היא קודם היא תגבה כתובתה ואם יש מותר יזכו הם במותר כ"ז כתבתי לרווחא דמלתא ללמוד במקום אחר ומ"מ למדנו מכאן סיוע לזכות האלמנה כמו שאבאר בסוף דברי ועתה אני אומר כי לו היה שהדין לא היה כן כאשר לא היה כתוב בשט' יהיו פטורים מלתת שום דבר ליורשיו מ"מ השתא דכתיבי כל אלו התיבות שהם יתרות בלי ספק שהיה די שיאמ' ואם ח"ו יפטר פלו' יהיו פטורים לגמרי למה האריכו מלתת שום דבר ליורשיו אלא שהאמת יורה דרכו שזה הח' הנפטר ז"ל ירא שמים היה מנעוריו וטרח כל מה שהי' באפשרותו לגבות חובו וכמה הרפתקי עדו עליה ובפרט שלא היה לו לא בן ולא בת וליורשיו שיש כח ביד האדם להפקי' זכותם רצה להפקיעם מחוב זה. גם לא היה בא עו' לידו אמנם לחוב לאחרים שהוא היה חייב ובפ' לאלמנתו החשובה שאמרו החכמים אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ק"ו שתחזור על הפתחים למה יעשה כדבר הרע הזה להפקיע זכותה ח"ו כיון שאשתו כגופו וכמו שהדין פשוט שיכול לעדות אותה יותר מכדי שווייה מזה הטעם מה שאין כן בבנו וקרא כתיב כי אם לשארו ופרש"י אין שארו אלא אשתו הרי שהוא אשתו ואשתו הוא ואשת חבר הרי היא כחבר ממש וכל מה שהיו חייבים לבעלה חייבים לאשתו. סוף דבר השכל מחייב וגם הלשון לזכות האלמנה כל שכן וק"ו בהיות א' מן העדים רשום שבדור הא' החכם השלם כמהר"ר מרדכי מטאלון נר"ו שיש לנו לומר דאעולה לא חתים שהרי בכל אנשי דעלמא אמרינן דאינם נאמנים לומר אמנה היו דברינו כי לא ניתן ליכתב ולגבי דידיה שהוא רשום שבדור יש לנו לומר שאלו היה כתוב סתם אז יהיו פטורים מלת' שום דבר לשום נברא לא היה חותם שאין מסייעין ידי עוברי עבירה לחוב לאחרי' ולהזיק שעבוד' ורבינו ירוחם כתב נתיב י"ד שיש מי שכת' שהמוכר שטר חוב והוא חייב לאחרים אינו יכול למחול ואפילו השטר ביד המלוה אינו יכול למחול כיון שהוא חייב לאחרי' ואף עפ"י שיש חולקים מ"מ למדנו שבמקום שחב לאחרים היה הדין נותן שלא תועיל המחילה וכ"כ הרשב"א בתשוב' וז"ל הא דמוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו מחול יש לי לדון אם תועיל המחילה במקום שחב לאחרים אלא שאין דע' רבותי שוה עמי בדבר הזה עכ"ל ולמדנו דע"כ לא פליגי אלא אם תועיל הא שאסור לעשות כל"ע מודו. כלל הדברים אני אומר כי מחוייבים אלו החייבים לפרוע לאלמנה כל מה שהיו חייבי' לבעלה עד תשלום כתובתה אם מן הטעם הראשון שכתבתי שכיון שאם לא בא זכותה אלא לאח' מיתה והיא האלמנה זכותה קודמת אין כח במתנה זו או במחילה זו להפקיע שעבוד הכתובה דהשתא כתובת ב"ד שאי' נגבית משאר משועבדים נגבית ממתנת ש"מ עאכ"ו שעבוד דאורייתא ואפי' לדעת הראב"ד ז"ל שחולק בכתובת ב"ד נמי איכא ק"ו דמודה הוא במזונות האלמנה כמ"ש הרב מ"מ ז"ל: וא"כ איכא ק"ו ומטעם זה אפי' היינו אומרים שיש ביד העדים לומר שאח"כ מחל מחילה גמורה אפי' מב"ח לא מהני כלל כיון שאין המחילה חלה אלא לאחר מיתה והאלמנה חל שעבוד' קודם כ"ש שכתוב בשט' נאמנות בשני עדים כשרים לנפטר ולבאי כחו על מה שיתבע ולענין התר השבועה דקדק שאז יהיו נאמנים כאשר יביאו עדים שהתיר אותה להם בפני העדים באופן שלא הניח מקום לעדים שיעידו על שום דבר שיתבע אלא בהתר השבועה לבד גם מטעם הזה היה אפשר לחייבם שכיון שהאמין לבעל חוב היינו בעל חוב שהיה חייב הוא להם כי לא פטרם כי אם מן היורשים אלא שאין אנו צריכים לזה שכבר היה אפשר זה לפרש מ"מ הטעם הראשון קיים וחזק כראי מוצק גם הטעם השני מלשון יורשיו א"א להכחיש אפילו לתנוקות של בית רבן ואחר שהוכחנו וביררנו שאלו החייבים לא נפטרו בפטירת החכם ז"ל מחובם אלא מיורשי הנפט' והם קרוביו שלא היה להם זכות בחוב זה אלא מכח ירושה ומחיים לא נשתעבדו אלו החייבים ולא נכסיהם ליורשים אבל נשתעבדו לאשתו והם חייבים לפרוע לה כמו שהוכחנו הרי היא בכלל באי כחו ויותר וא"כ הרי הם נלכדים בכח השבועה ובפרט שראיתי שטר אחר שנתחדש ביניהם וכתוב דרך כלל כל הנכתב בשטר וגם כתוב בו לשון הנאמנות כמ"ש בשטר הראשון וז"ל והאמינו החייבים הנזכרים להחכם בעל החוב הנז' ולבאי כחו נאמנות גמורה בפי' כשני עדים כשרים על כל מה שיתבע כו' ואין לך באי כחו גדול מאשתו ואם ח"ו לא יפרעו לזמנים הרי הם עוברים על שבועתם וחלילה להם מזה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |