שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/רלג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובת שאלה מעשה שהיה כך היה כי בהיות ראובן פה העיר שאלוניקי נתן עיניו באשה נכבדת ויאותו שניהם ונקשרה ביניהם עד שהיא נתיחדה אליו ימים רבים ונתעבר' ממנו וילדה בן והלך מפה ראובן הנז' והניח הבן ביד אומן והיה משלח אל האומן שכרו מדי חדש או שנה ויגדל הילד ויהי לבן חיל והלך אצל אביו וישמח האב עם בנו ונתגדל אצלו עד שנתעשר הבחור ויהי שמו הולך בכל הארץ ויהי היום וראובן נתבקש בישיבה של מעלה וחיי לנו ולכל ישראל שבק והניח בנים ובנות מאשתו הנשואה לו ממשפחתו וכמדומ' שבני ראובן לסבה מה בקשו להדיח לבחור הנז' מנכסי אביהם ומבקשים עילה לזה באומר' כי הבחור הנז' אינו בן אביהם כי האשה אמו לא היתה אצל אביהם בקדושין וכמו שזנת' עם אביהם זנתה עם אחר וכיון שכן הוא הם יורשים ודאים והוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי זהו תמצית הענין ועל זה כפי הנראה רבו ביניהם הדברים עד שנכתב ונחתם מקצת חכמי שאלוניקי קבלת עדות איך ראובן קדש לאשה הנז' ועתה כפי הנראה נכתב ונחתם קבלת עדות איך היתה בזנות עמו ועיני ראו לא זר הסגנון מהכתוב וראיתי דברים מכוערים אשר אין דעתי סובלת ח"ו היות דעת בניו החשובים נוחה להקל בכבוד אביהם ולגלגל עצמותיו ח"ו עתה בקבר בהיו' דברים אלו הולכים ומשוטטים עתה בעולם מחדש ובפרט בהיות הענין בלתי שום תועלת לא גדול ולא קטן אליהם ולא יצוייר בעין שום בעל שכל כי מדעתם היתה זאת ולהיות אני הצעיר קנאתי בהוללים המתהללים באליל' ומום בקדשים מטילים אמרתי לגלות ולהורות איך הוא דבר אמת כי דברי העדי' הללו בקדשים לא מורידים ולא מעלי' ואומ' שעם היות אמת שנפלאתי מן החכמי' השלמים שהסכימה דעתם לקבל עדות כזה ושלא בפני בע"ד ושלא ברשותו כן ג"כ רצו אלו העדים או קצת מהם ליגע בכבוד החכם וכל העדויות מאלו העדים לע"ד בטל ומבוטל ואין בם מועיל מ"מ לרווח' דמלתא אני אומר כי גם שנניח היות אמת בדבריהם מ"מ נראה לע"ד הדין ברור ושאין צריך לפנים היות הבחור הזה יורש גמור כאחד משאר בניו אפי' שלא קדשה דלענין ירושה לא בעינן אשה בקדושין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות יבום וחליצה וז"ל מי שזינה עם אשה בין פנוי' ובין א"א ונתעברה כו' אע"פי שהוא בנו לענין ירושה הרי ספק לענין יבום הרי לך בפי' שאין ביאת זנות גדולה מביאת א"א וא"ה שלענין יבום מחמרינן מטעמא שרוב בעילו' כו' ובפנויה כשם שזנתה כו' מ"מ לענין ירושה מחזקינן ליה שהוא בנו ובפנויה גמגם המגיד משנה שהדין הי' נותן לחלק בין אם חשודה מאחר או לא לענין יבום והביא דעת הרשב"א שכתב בתשובה דכל שראינו שבא עליה או שהוא מוד' שבא עליה בת' דידיה שדינן ליה והוא שלא ידענו שבא עליה אחר עד ונראה בדעת ז"ל שהוא פוסק כלישנא בתרא דהתם דכל דלא ידעינן בבירור שבא עליה אע"ג דדימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה הרי שדעת הרשב"א אע"פ שחשוד' עם אחרים כל עוד שלא ידענו בבירור שבא עליה אחר בתר דידי' שדינן ואפילו הרמב"ם לא פליג עליה אלא לענין יבום אבל לענין ירושה בתר דידיה שדינן ליה וק"ו מא"א שהיה לנו לומר רוב בעילות אחר הבעל ואפ"ה כיון שהודה הוא והיא שהוא בנו הוי יורש וגדולה מזו כתב הרמב"ם בה' נחלות פ"ד וז"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בין והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצוה הרי זה ירשנו וכתב עליו המ"מ וז"ל וכיון שכן בדין הוא לרבנו שיאמר שהולד אפילו משפחתו הוא כנעני לכל דבר כו' עד וכשהגיע רבנו לענין ירושה חלק בין אם היה הבועל תלמיד חכם אז כשר לשאר בני אדם והטעם בזה משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה אפילו יהיה עבד גמור וכיון שהוא בחזקת כשרות סמכינן חזקת כשרות האי מגו וירשנו ואמרינן העמד חזקת כשרו' של זה כנגד חזקת שפחות של זה ונשאר דין מגו ואע"פ שביאתו זנות כמו שכתבתי מ"מ אין איסורה חמור כ"כ והכשרים מדקדקים בין איסור חמור לאיסור קל ע"כ הא לך ברור לדעת הרמב"ם שאפילו בשפחה שביאתו ודאי ביאת זנות ועוד דאיכא ספק שמא לא שחררה ואם היה כן שלא שחררה אע"פ שהוא יאמר שהוא ממנו א"ה לא היה יורש אותו וא"ה מועיל חזק' כשרותו לעשותו בנו אע"פ שהיה בזנות לכל הפחו' כ"ש וק"ו בנדון שלנו שהיא כשרה בת ישראל והוא תלמיד חכם וכשר ומיוחס ושאינה נקראת ביאת זנות כמו שאוכיח לקמן בע"ה שנחזיק אותו לבנו גמור וירשנו עוד כתב המ"מ וז"ל והר"א ז"ל כתב בהשגות שלא נחלקו הגאונים אלא כשבעל סתם אבל אם העיד עליו שאמו משוחררת לא דברו ולענין ירושה ירשנו נתברר מזה שהסכמת הראב"ד ז"ל עם הגאונים ז"ל כן הוא שאפי' שביאתו היתה ביאת זנות א"ה אם אומר הוא לבד ששחררה שהוציאה משפחה אפילו הכי יירשנו ואפי"ה בשאר בני אדם וגם שהמגיד משנה רצה להליץ בעד הרמב"ם היינו לחלק בין כשר לשאר בני אדם אמנם הדין אמת דלכ"ע בנו של אדם אפילו שעשאו בביאת זנות בנו גמור הוא לכל דבר ואפילו אין אנו צריכים שיקראהו בנו אלא אם היה נוהג עמו כבן מספיק להחזיקו לבנו ליורשו כדמוכח מלשון מלשון הרמב"ם הנז' לעיל ועוד נר' מדברי הרשב"א ז"ל שאפי' לא ראינו שקראו בן וגם לא ראינו שנהג עמו כבן אלא שידענו שאיש זה בא על אשה זאת או שהודה הוא שבא עליה הולד ממנה בתר דידיה שדינן ליה ויורשו ואפי' לגבי יבום נר' מדבריו שאנו מחזיקים אותו לבנו וכתובה בסי' תר"י שאלה ראובן היתה לו יהודית בביתו משמשת וקלקל עמה כו' עד הודיעני אם אשה זאת פטורה מן החלינה כו' והבן אם יירש הנכסים תשובה אקדים הקדמה דע כו' והשאלה והתשובה רשומה בספר בעט ברזל ועופרת ואפוכי מטרת' למה לי לכן לא כתבתי כי אם המקומות הצריכים לנדון שלפנינו והנה כתב וז"ל אבל לענין לפטור את אשתו מן החליצה ומן היבום לא מהימנא כו' עד אבל ראינו שבא עליה ממש מחזיקים אותו ולד בשלו ואע"ג דדימא מעלמא כההי' דפ' אלמנה לכ"ג כו' עד א"נ בשאמ' בני או שהוד' שב' עליה בת' דידי' שדינן אבל לא ראינו שבא עליה ממש וגם הוא לא אמר אע"ג דדימא מיניה אין אומרים שתפטר אשתו מן החליצה כו' עד ולפי זה מסתברא דבנדון שלפנינו שלא ראינו שבא עליה חולצת ולא מתייבמת אלא אמר שהוא בני או שבא עליה או שהודה שבא עליה דכיון שכן הוא בתר דידיה שדינן ליה והוא שלא ידענו שבא עליה אחר אבל אם בא עליה אחר בכי האי לא אמרי' שדי בתר קמא הנך רואה בפי' דס"ל להרשב"א שאם ידענו שבא עליה או שהודה הוא לבד שבא עליה אפילו שחשודה מאחר כל עוד שלא ידענו בפי' שבא עליה אחר בתר דידיה שדינן אפילו לפטור מן החליצה ומן היבום ואעפ"י שיש מי שחולק עליו בענין יבום מ"מ אם אינה חשודה מאחר כ"ע מודו אפילו גבי יבום ואפילו בחשודה נמי כ"ע מודו גבי ירושה שהדין נותן שבנו גמור וירשנו ולגמר הענין ארמוז ג"כ מה שהביא הטור א"ה סי' קנ"ו אחר שהביא לשון הרמב"ם הנז"ל כתב וז"ל וא"א הרא"ש כתב בתשובה ועל א' שהיתה לו משרתת בביתו והיתה מיוחדת לו וילדה ואמר שהוא בנו שפוטר את אשתו מן היבום אע"פ שלא רצה ליכנס למילה כשמלוהו עד ואף לפי דבריו בנידון זה שהיתה מיוחדת לו וילדה ואומר שהוא בנו הכשר דבכה"ג לא קאמר שתחלוץ אלא באשה באקראי פנוי' דומיא דא"א הרי ברור מדברי הרא"ש שהוא אחרון וגדול הפוסקים מסכים בפירוש לכל מה שאמרנו עד שלפי דעתו מה שאמר הרמב"ם דלענין יבום הוי ספק היינו באשה באקראי ואפי' הכי כתב שירשנו ובזה מסכים הוא הרא"ש אלא שסובר דכשהיא מיוחדת לו אפילו לענין יבום מחזקינן ליה בבן ופוטר מן החליצה הרי שכל הנביאים פה אחד מסכימים שאפילו שיש לאדם בן מאשה אחת בזנות שהוא בנו לכל דבר ואפילו לענין יבום אם אינה חשודה מאחר אמנם לענין ירושה אפילו חשודה מאחר הוי בנו ויורשו ודברים פשוטים הם אלא שירדתי לידע אם יש צד קרוב או רחוק לידע מה היה התועלת בקבלת העדות הנז' ולא מצאתי ועל כן נפלאתי מי הזקיק עצמו לנגוע בכבוד קדושים אשר בארץ המה על לא דבר ומה שאמרתי דבנ"ד דלא הוי ביאת זנות הוא מן הטעם שאו' בקוצר שכל האיפ' וזה כי יש ב' מיני זונה הא' הזונ' האמיתית שהיא נאמרת לענין פיסול כהונה אשה זונה וגו' שזו אינה אלא בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לו איסור השוה בכל או אותה שאינה בת ישראל אמנם המין השני בת ישראל הפנויה אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל שאעפ"י שהיא במלקות לא נעשית זונה ולא נפסלה אמנם נקראת זונה בשלוח לפי שהפקירה עצמה לכל וכמו שאמר הכתוב הכזונה יעשה וגו' ותרגם אונקלוס הכנפקת ברא שר"ל אשה שאין לה בושת פנים שכל מי שרוצה לזנות בה זוכה כאילו היא הפקר הנמצא בחוץ לכל אדם וכדי לומר דבר בשם אומרו אומר אני שלמדתי מדברי הרב הגדול עיני ישראל מוהר"ר אליה מזרחי זצ"ל בפירוש לרש"י בפרשת קדושים על פסוק אל תחלל וגומר אמנם האשה הפנויה שמסרה עצמה לישראל כשר בין פעם אחד במקרה בין שנתיחדה אליו אין לה שם זונה ח"ו אלא פלגש לדעת הרמב"ם שהיא מותרת אליו או אפי' לדעת רש"י ז"ל שסובר פלגש היינו בקדושין מ"מ בלא קדושין נמי איסורא איכא לאו ליכא וזונה לא מקרי גם זה יובן מדברי הרב הנזכר בפרשת חיי שרה על פסוק ולבני הפלגשים וגו' אמנם עם היות שלדעת רש"י והרמב"ם ז"ל נראה דבפנויה איכא איסורא אף על גב דליכא לאו מכל מקום רבו הדעו' דאפי' איסורא ליכא כמו שכתב המ"מ פ"א מהלכות אישות וז"ל והר"א ז"ל כתב בהשגות א"א אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המיחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפלגש הכתובה ולדעתי שגם הרא"ש ובנו בעל הטור הס"ל שכתב בריש הלכות קדושים וז"ל אין האשה נחשבת א"א אלא ע"י קדושין כו' אבל אם בא עליה אדם בלא קדושין לשם זנות לוקה משום לא תהיה קדשה עד ואפי' לא בא עליה לשם זנות אלא לשם אישות בינו לבינה אינה נחשבת כאשתו כו' עד וכ"כ א"א הרא"ש בתשובה פנויה המשרתת כו' עד לא מבעיא שבני משפחתם יכולים למחות בידו שהוא פגם להם שתהיה פלגשו אלא ב"ד כופין אותו להוציא' מביתו שדבר ידוע שהיא בושה לטבול מכאן משמע שפלגש היא המיוחדת אפילו בלא קדושין דכתב פגם להם שתהיה פלגשו גם משמע דטעמא דבית דין כופין אינו אלא משום בושה כו' הא לאו הכי איסורא ליכא ואי ס"ל דאיסורא איכא למה לו טעמא דבושה תיפוק ליה משום דאיכא איסורא במיוחדת בלא קדושין אלא ודאי דבפנויה דאפילו איסורא ליכא כל עוד שיחדה ולדעת הרמב"ם ז"ל נמי איתימא איסורא איכא בפנויה לאו ליכא אלא שבא עליה לשם זנות אבל אם יחדה ליכא לאו בודאי כן נר' מלשונו שכתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מדקאמר לשם זנות כו' ולא קאמר כל הבועל אשה בלא קידושין כו' משמע בהדיא דכשיחדה שלא לשם זנות דליכא לאו ולכולי עלמא לא חל עליה שם זונה אלא אם הפקירה עצמה לכל הרי א"כ נתברר לע"ד שאשה זאת שניתיחדה לאיש אלהים ז"ל לכ"ע מודו דלא חל עליה שם זונה ח"ו ואפי' שלדעת הרמב"ם ורש"י ז"ל נראה דאיסורא מיהא איכא מכל מקום הרי הרמב"ן והראב"ד והרא"ש ובנו בעל הטור ז"ל דכלהו ס"ל דהיינו פלגש האמורה בתורה ולית בה איסורא וא"כ נתברר מכל מה שאמרנו שהבחור הזה בן הגביר נשא ומאד נעלה הנז' בנה של אשה זאת הוא מיוחס ואין בו שום פגם ח"ו בדין תורתנו הקדושה והרי הוא כשאר בניו לכל דבר ואין צ"ל לירושה וכל שכן למה שנשמר מקודם שבקדושין היתה עמו כן ראוי להאמין אמנם כפי הדין ענין הקדושין לא מורידים ולא מעלים:
רלג פשט בפרק שנים אוחזין דאמרינן בגמ' אלא דקאמר ותנא תונא מי דמי כו' דקשה להלום פירוש רש"י הקושיא שמקשים לו אין הדעת סובל שיעלם דבר כזה מפרש"י עוד קשה למאי דסלקא דעתין מעיקרא דקאי ותנא תונא ההיא דהעדא' עדים איך לא הק' הקושיא הגדול' דמתני' כי היכי דאית סהדי להאי אית ליה סהדי להאי עוד קשה למאי דמוקי דקאי אאידך דר' חייא קשה יותר מאידך דאם איתא דמאי דתפיס האי דידיה הוא כו' א"כ מודים זה לזה וזה אומר לזה הילך וכן השני א"כ למה באים לב"ד ובמאי פליגי בשלמא קמייתא דמכחישין זה לזה אפילו דאיכא עדים שייך לבא לב"ד אלא אאידך קשה ולא עוד אלא דתלמודא לא פריך הכא מידי אלא דנראה דצדקו דברי רש"י ז"ל דלעולם קאי אקמיתא וה"פ כי ודאי רבי חייא שאמר דין העדאת עדים לא אמר מכח מתני' דב' אוחזין כי אם מכח ק"ו אלא שכיון שר' שהדין מוכר' ק"ו סמי' ליה נמי אמתני' דדמי קצת אלא דתלמודא פרי' ליה מלישנא ותנא תונא דמשמע דהוי כמו ועו' שר"ל אפי' לא היה הק"ו הדין מוכח מכח המשנה ועל דא פריך דזה א"א וקאמר דקאי אאידך וכאן לא שייך למימר ועוד ועל זה הוקשה לרש"י ז"ל שא"א מטעם הקושיא דאי מתניתין הילך למה באים לב"ד כו' אלא כי איתמ' ותנא תונא אאידך דרבי חייא ור"ל מכח קמייתא אומר שגם דין יש לו סמך שהרי דין ראשון כיון שהוא מוכרח מכח קל וחומר נוכל לסמוך על המשנ' שאם היינו באים ללמוד הדין מתחלה לא היה אפשר מכל מקום כיון שיש ק"ו נדמה הדין לדין המשנה ועתה אני אומר שדין זה של הילך נוציא ממתני' דדמי להילך מצד מה ואע"פ שתקשה ותאמר א"כ אף כמו שכן העדאת עדים אין אתה יכול להכחיש הדין כיון שיש ק"ו וכיון שהדין אמת אע"פ שאינו דומה למתניתי' מצד שלזה עדים ולזה עדים מ"מ יש ראיה שבמקום שיש העדאת עדים יש שבועה וכיון שכן הוא יש לי לומר שדין הילך אני אומר שהוא אמת ויש לי סמך מן המשנה ואע"פ שקשה שכמו שיש לזה הילך גם לזה הוי כאידך דרבי חייא וא"כ כדי ליישב ואו' ותנא הוצרכנו לומר דלא קאי אדין ראשון דנראה דכיון שיש לנו ק"ו ואומר ותנא דמשמע בלא ק"ו וזה אי אפשר אבל כאשר נאמר שלשון ותנא חוזר לדין שני אינו כענין שמביא ראיה שנית בלא ק"ל דהוי משמע שמוכרח הדין זה מכח המשנה כמו מכח הק"ו שהרי בדין שני ליכא ק"ו אלא ממילא שאינו אלא סמך דודאי לא הוו מתקנים רבנן כנז' למטה ולא תדחה דין זה מכח מה שתאמר ותקשה שא"כ תרווייהו אמרי הילך ושבועה לזה כמו שאין אתה יכול לדחות דין כיון שיש ק"ו כן לא תדחה דין זה ונאמר שלמה תקנו חכמים שבועה אלא שיש לנו לומר היל' חייב ודאי מן כיון שכאן אנו רואי' שהוי הילך והצריכוהו חכמים שבועה כנזכר לעיל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |