שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/רכג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה לאה שנהרג בעלה והתירוה לינשא על פי גוי מסל"ת אם תגבה כל סכי כתובתה מנכסי עזבון בעלה או לאו יורנו רבנו הדין כי צריכא לן טובא והנה שכרו אתו ופעלתו לפניו:
תשובה
תנן פ' האשה שלום ב"ש אומר' תנשא ותטול כתובתה ב"ה אומרים תנשא ולא תטול כתובתה אמרו להם ב"ש התרתם את הערוה החמורה לא תתירו את ממון הקל עד חזרו ב"ה להודות כדברי ב"ש וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ו מהלכות אישות וז"ל האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאיזה אחר מותו תטול כל מה שכתב לה כו' עד משביעין אותה ונותנין לה ע"כ ומלשון זה לכאור' היה משמע מנה ומאתים תוספ' ונדוניא והדבר היה נר' ק"ו אם מנה מאתי' דלאו דילה תטול כ"ש נכסי צ"ב גם לשון תטול כל מ"ש היה נר' גם כן לשון הטור א"ה סי' י"ז היה נר' וז"ל האשה בעצמה נאמנת לומר שמת בעלה ותנשא או תתייבם על פיה ונותנין לה כתובתה ואם תתייב' נכנס היבם לנחלה ע"כ וכיון דכתב סתם משמע הכל ועוד דומיא דיבם דע"פ לוקח היבם הכל אבל הנמקי כתב וז"ל כתב הריטב"א בשם רבו שאין מדרש כתובה זה אלא לענין מנה מאתים שהוא בכל הנשים מתקנת חכמי' אבל לא לגבי תוספת וכ"ש לגבי נכסי צ"ב גם הרב מ"מ כתב שכן דעת הרמב"ם שכתב וז"ל לענין גביית הכתובה גם כן הכריע הרמב"ן בדברי רבנו והביא ראיה בפרק האשה שנתאלמנה והטעם מפני מדרש כתובה לכשתנשא תטלי מה שכתוב ליכי אבל בתוספת לא לפי שאין מדרש בתוספת אלו דבריו וכדעת רבנו ופי ואין צריך לומר נכסי צ"ב עד כאן הרי משמע בפי' שאין הענין כמו שהיה נראה לכאורה אלא שודאי אין גובה אלא מנה מאתים מטעם מדרש כתובה והטעם שנאמר שהבעל משתעבד בשעת נשואין שכשתנשא לאחר תטול כתובה דהיינו עיקר כתובה לא תוספת וכ"ש נצ"ב ומה שאמר כל שכן לפי שתוספת מטצרף יותר לעיקר הכתובה מהנצ"ב וכמ"ש הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ו ודין התוספת כדין העיקר והמ"מ כתב וזה לשונו ומה שכתב רבנו שהתופפת הוא כדין העיקר מבואר פרק אעפ"י תנאי כתובה ככתובה דמי ופירוש תוספת כתובה ככתובה והכונה בכל מקום שלא נזרר חלוק בביאור ע"כ ועדיין נשאר עלינו לבאר דתינח היכא דהאשה נשאת על פיה לת תטול אלא כתובה דהיינו מנה או מאתים לא עוד אבל אם נשאת על פי עד אחד יש להסתפק אי הוי דינא הכי שנשאת על פיה או דלמא כיון שנשאת על פי עדות מה תטול עוד יש חלוק שלישי בין כשנשאת על פי עד כשר או נשאת על פי גוי מסיח לפי תומו ומה שנר' בעיני דבר ברור שהדין שוה בכולם שאין לה לגבות כי אם מנה מאתים בין כשהעדות על פיה בין כשהעדות ע"פ גוי מל"ת או עדו' שאר פסולי' שהרי כתב בח"מ סי' רפ"ד וז"ל אבל אין יורדין לנכסי המת לירש עד שידעו עדות ברור' שמת אבל אם שמעו בו שמת או גוים מעידים לפי תומן אעפ"י שמשיאין אשתו על פיהן ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם האשה שאמרה שמת בעלה אעפ"י שנאמנת לינשא וליטול כתובתה אין האחין יורדין לנחל' על פיה הרי שהשו' דין האשה המעידה על מיתת בעלה עם עדות גוי מל"ת ובשניה' כתב שנוטלת האשה כתובתה ובשניהם כתב שמשיאין את האשה ובשניהם כתב שאין יורדין לנחלה על פי שום א' מהם וכבר בררנו שמה ששנינו ונוטלת כתובתה על פיה היינו ק' מאתים לא תוספת ולא נדוניא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ריש פרק מהלכות נחלות וז"ל אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו גוים מסיחין לפי תומם אעפ"י שמשיאין אשתו על פיהם ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם האשה שבאת ואמרה מת בעלי אף על פי שהיא נאמנת ותנשא ותטול כתובתה אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה והרב המגיד כתב וזה לשונו אין היורשין נוחלין כו' משנה ביבמות פרק האשה שלום שאמרה על פי האשה אומרת מת בעלי כו' עד והוא הדין לשאר הדיינים שהאשה נשאת עד כאן מכל זה נראה שהדין ברור שאין לאשה שנשאת על פיה או על פי גוי מל"ת שאין כח בידה להוציא מנכסי בעלה כי אם ק' מאתים ולענין עד כשר הרב רבנו יצחק בר ששת כתב בתשובה סי' קנ"ה ומשם נתברר שנמצא דעת אדם גדול רצה לחלק בין כשהעד גוי מל"ת או אחד משא' הפסולים אין יורדין לנחלה על פיו לפי שאינו אלא מדרבנן משום עגונה הקלו אבל לענין ממונא לא מפקינין מנכסי המת לפרוע תוספת ולא נכסי צאן ברזל ואין יורדין היורשין לנחלה על פיו אבל כשהעד כשר מן התורה נאמן בכל דבר שעתיד להגלות והוא חולק עליו ואע"פ שאין הנדון שלנו בעד כשר מ"מ ראיתי לכתוב דבר קצר שהוא מביא שסבר החכם החולק על זה ואומר שעד כשר בכל דבר העתיד להגלות נאמן מן התורה והביא החכם ראיות לדבריו ואחת מן הראיות שהביא שכתב הרמב"ם פרק רביעי מהלכות יבום וזה לשונו אפילו עבד או שפחה או אשה או קטן שהוא מכיר ומבין נאמנים לומר שזהו פלוני אח פלוני והיא יבמתו וחולצים על פיהם וכן בשאר עדויות של תורה בין לעדות ממון בין לאיסור שזה דבר העשוי להגלות ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהם כמו שבארנו בהלכו' גרושין ע"כ ואני בראותי לשון זה אשתוממתי כשעה חדא בלשון זה בלי שום ספק היה מורה על סברת האומר שעד אחד כשר בדבר העשוי להגלות הוי עדות מן התורה כיון שאומר בין לעדות ממון כו':
ויהיה פירוש דברי החכם הנז' שהבין בדברי הרמב"ם אפילו עבד כו' וכן ר"ל כמו שחכמים האמינו לענין אסור עבד כר כמו כן בשאר עדויות של תורה אפילו לענין ממון האמינה התורה עד אחד בדבר העשוי להגלות אבל אשה ועבד אפילו בדבר העשוי להגלות לא הוי עדות מ"מ חז"ל הקלו בעגונא דאתתא דהוי עדות אפילו אשה ושפחה ולולי היו מוצאים שהאמינה התורה עד אחד לא היו הם מקלים ובפי' זה נראה שנסתלקו דברי הריב"ש שכתב ולדבריו אפילו אשה כו' כלל מה שאני אומר ואיני מאריך שדברי החולק היה נראים כפי לשון הרמב"ם ודחיותיו לא היו דחיות לע"ד אלא שאני רואה נוסח אחד בלשון הרמב"ם בדפוס ויניציא וז"ל ואפילו אשה כו' מה שאין כן בשאר עדויות של תורה בין כו' שזה כו' פי' הדברים אע"פי שעדות אשה כו' האמינוהו חכמים אף ע"פי שהוא עדות שבא להתיר איסור עדות מן התורה מ"מ הקלו חכמים מה שלא עשו כן בשאר עדויות של תורה בין ממון ובין איסור לא רצו להקל אלא בדבר דאיכא עגונא ואמר שסמכו להתיר בעגונא כו' משום דהוי דבר עשוי להגלות ודבר רחוק מאד שיכזב האדם בדבר העשוי להגלות ועם זה אין ראיה לדברי החולק כנ"ל ומ"מ לנ"ד נר' לע"ד שהדב' פשוט מאוד שאין לאשה כי אם מנה מאתים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |