שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/ר
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה מעשה היה בויניצא יהודי אחד ששמו ראובן היו לו שתי בנות שם הא' לאה ושם השנית רחל ובן לא היה לו ובעת זקנותו עלה בדעתו לחלק נכסיו לבנותיו הנזכרות כרצונו והלך לו לסופר אחד גוי מסופרי העיר הנקראים בלשונם נוטריו פובליקו ר"ל סופרים והם מנויים מאת השררה של ויניציא יר"ה להיותם סופרי העיר וכן אמר ליה ראובן הנזכר לסופר תכתוב צואתי זאת ואחרי מותי שתשלם ותתקיים כמו הסדרים והדתות של ויניציא וראשונה אני מפקיד נפשי להשי"ת עוד אני מניח אפוטרופוסים שלי השתי בנות ורוצה אני קודם שתגעונה בנותי בנכסי שהיו נפרעי' כל מי שיש לו לקבל ממני עוד אני מניח הבית שאני דר היינו זכותי ללאה עוד אני מניח הפורטיג"ו והשתי חדרי' והקוזינה והקניבה לשם שיש לי היין שלי לעת כזאת גם החדר של של מטה לשים הפחמים גם השופיטה בעדה וגם ליורשיה היינו אחרי מותה שתלך הירושה לבניה הנולדים מגופה ואחותה רחל לא יהיו לה מאלו המקומות שום דבר עוד רוצה אני שאם לאה לא יהיו לה יורשי' אחרים נולדים מגופה שתלך הירושה לרחל אחותה לפי שרוצה אני שהבית יקרא הבית של ראובן לכך תלך הירושה ליורשים שבאים ממני זהו עיקר לשון הצואה ואחר זמן כמו עשר שנים בקרוב נפטר ראובן המצוה הנז' וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ותבקשנה בנותיו צואת אביהן מהסופר היינו הנוטריו כלשונם ותראנה צואת אביהן חתום מיד הסופר הנז' לבד ומזכיר עוד שנים עדים גוים פלוני ופלוני לא נודעו מי ומי הם אבל בדיניהם הסופר נאמן כמאה עדים בכל מה שכותב וכן ע"פי הצואה הנז' חלקו הבנות ולקחה כל אחת מהן חלקה כפי הכתוב באותה הצואה ואחר ימים לאה הנז' בת הזקן ראובן המצוה הנז' נשאת לשמעון והכניסה לו בנדונייתה הבית הנז' שירשה מאביה המצוה הנז' ויהי לה בן מבעלה שמעון הנזכר וגם בנות היו לה מבעלה שמעון הנזכר ותמת לאה אשת שמעון הנזכרת בת הזקן המצוה הנזכר ונשא שמעון הנז' אשה שמה רוזה והכניסה לו נדוניא והיו לה בנים גם מאשה זאת ואחר זה שדך שמעון הנז' בת אחת מבנותיו שהיו לו עם אשתו לאה הנזכרת ושעבד לחתנו בעד נדונית בתו אשר הניח המצוה ראובן הנזכר ללאה בתו הנזכרת ואח"כ נפטר גם שמעון הנז' וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ועתה בקשה האלמנה רוזה הנזכרת לגבות נדונייתה שהכניסה לשמעון בעלה הנזכר ולא מצאה כי אם הבית הנזכר אשר גם הוא משועבד בעד נדונית בתו הנזכרת ונפלהפרש בין האלמנה הנזכר' ובין היתום הנזכר ובין הבת אשר שעבד אביה לנדונייתה הבית הנזכר ושמו דיינים מבוררים בין שלש הכתות ושמעו טענותיהם פעמים גם שלש והסכימו הדיינים כל שלשתן בדעת אחת שהאלמנה רוזה הנזכרת תגבה נדונייתה מהבית הנז' מפני שהצואה הנז' של הזקן ראובן הנז' אין בה ממש כפי דין תורתנו ונמצא ששמעון הנזכר ירש את אשתו לאה ותגבה האלמנה רוזה הנזכרת נדוניא מהבית הנזכר שהרי הוא עצמו משועבד לה וכשמוע היתום הנז' שדעת הדיינים נטתה לזכות האלמנה רוזה הנז' הלך בערכאות והביא גזרה על הדיינים הנז' שלא יורשו לתת פסק לשום כת מהטוענים והלך בדיניהם ועלה הוא בידו לקח' הוא הבית כפי צואת הזקן המצו' הנז' וא' מהדיינים המבור' הנז' וגם בע"ת א' מוסמך עמו הטילו חרם על היתו' הטוען הנז' וע"כ העוזרים אותו שיחזירו מרשעת' ויקיימו ככל אשר פסקו הדינים המבוררים ונפל הפרש בין הבעלי תור' של ויניציא אם פסקו הדיי' המבוררים כדין ואם החרם אשר הטילו על היתו' הטוען הנז' והעוזרים אותו יכולים לבטל הב"ת שחושבים שהדיי' עשו שלא כדין או לא:
תשובה
עם היותי היום לבי בל עמי כי חדלו קרובי קרובים אל ה' ומיודעי יודעי דעת ומביני מדע הולכים ומתמעטים ובעונותי יצאו מהם מה שיצאו פנו וסעו לבית עולמם כלם תחכמוני ורבי פעלים גם היום מרי שיחי ידי כבדה על אנחתי וכתפי משכמה נופלת על איש חיל רב פעלים עטרת תפארת למשפחת העזיאלי אשר אמרנו בצלו נחיה זה ינחמנו מעצבון אחיו התורה והאדם כי מעט אשר נסע ונגלה עוד זה מדבר וזה בא מסור ביד הקוסטינר אחוז בחבלי פרונקא דמות' לקוח למות על זה היה דוה לבי ונמס ועל אלה חשכו עיני בחינתי דשמעתתא בעי צלותא כיומא דאסתנא אך אמנם להפצרת השואל הלא הוא הח' הכולל כאח לי כמה"ר שמריא שרביט הזהב נר"ו לא יכולתי להשיב פניו ריקם וע"כ אענה אני חלקי בקוצר מילין:
ואומר אחר החיפוש והבדיקה בכל חלקי השאלה עד מקום שקוצר יד שכלי מגעת ונפשי יודעת לא מצאתי בה שום זכות ליתום לא מצד הענין ולא מצד המקום ולא מצד הזמן כאשר אבאר.
בראשונה אומר דהגע עצמך שהצואה הנז' הית' נעשית ע"י סופר ועדי' ישראלים כשרים אפ"ה לא היתה בה ממשות כלל והטעם מפני שאין בה דין מתנת ש"מ כיון דבזמן בריאותו צוה לכתוב הצואה הנזכר ואפילו שהי' חולה כיון שעמד והבריא וחי עשר שנים אינה אלא מתנת בריא והנותן מתנת בריא אין המקבל זוכה בה אלא בא' מהדרכים שהמקח נקנה בהם וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' זכיה ומתנ' ואע"ג שאמר בצוואתו שהוא מצוה לאחר מיתה מ"מ אין בה דין מצווה מחמת מיתה וכמ"ש הרשב"א הביאו מהררי"ק נר"ו בטור א"ה ס"ס ר"ן וז"ל ר' שהי' חולה ומתירא שמא ימות פתאום ומהלך בחוץ כשאר בני אדם ועלה בדעתו לצוות על ביתו כדי לסלק מחלוקת מבין יורשיו כו' תשובה תחלת כל דבר צריך אתה לדעת כו' עד אומרו ולפיכך ר' זה אין מתנו' קיימות אא"כ נותנן במתנת בריא ויכול הוא ליתן מהיום ולאחר מיתה ובכך קנו מקבלי המתנות גוף הנכסים מהיום ופירות לאחר מית' כו' ועוד כתב בשאלה אחרת ז"ל כל שצוה בבריאותו כלשון מצוה לאחר מית' אין בדבריו כלום כו' וכן מצאתי בהגהה מי' בה' זכיה ומתנ' בשם גאון מסכים לדעת הרשב"א וכן הוא דעת בע"ה א"כ נר' דאפי שר' הי' חול' כל זמן שלא היה מוטל על ערש דוי ומת מאותו חולי אין לו כח לצוות מחמת מיתה לשיהיו דבריו ככתובים וכמסורים דדוקא בחולה שנפל למשכב דאיכא למיחש שמא תטרף דעתו הקלו ח' ואמרו שדבריו קיימי' אבל בנ"ד דליכא חד מהני לפי שהיה בריא אולם בעת הצואה וחי ג"כ אח"כ כמה שנים כנז' ודאי שאין בדבריו כלום דבבריא לא סגיא באמירה בעלמא אפילו שיאמר בלשון חשוב עד שיכתוב מילי דשייך כמו כתיבת שטר בקרקעו' או מסירה במטלטלים דהיינו משי' ובנ"ד דליכא שום חד מהני ודאי דהאי צואה חספא בעלמא היא ואין לה דין מצוה לאחר מיתה ולא מתנת בריא ואע"ג שהמרדכי הביא בשם הר"ם ספ"ק דמציעא דאף בבריא שא' ינתן לפ' כו"כ אם ימות זה נקרא מצוה לאחר מיתה וקנה וכתב שכ"נ מפי' רש"י מ"מ כבר כתב מהררי"ק ז"ל בשאלה צ"ח שחזר בו מהר"ם בפ' יש נוחלין וראיתי להביא לשון מהר"ם אע"פ שהוא לא הביאו ז"ל על המתנה שנתן ר' לחתנו וכתב לו שטר מתנה וכתב בו שיטול חלק מכל נכסיו מקרקעי ומספרים ומעות כא' מן היורשים ושטר מתנה זה כתוב בו מהיום ולאחר מיתה והרי היא כמתנת בריא וזכה בגוף כל הנכסים שהיו לו בשעת המתנה גופה מהיום ופירי לאחר מיתה כו' ע"כ לשון מהר"ם יר' בפירות דס"ל למהר"ם דאפי' שאמר לאחר מיתה לא הוי כמתנת ש"מ אלא מתנת בריא וחזר בו מההיא דקאמר במס' מציעא דהתם כתב כמפרש על דברי הגמ' והכא כתב הלכה למע' ומעש' גדול וכ"ש דהאי סברא דהר"ם יחידאה היא א"כ נ"מ דכיון דלא כתיב בשטר הצואה הנז' לא קנין ולא מהי' ואין כאן מסירה ולא שום הקנאה ודאי הגמור שאין בה ממש וא"כ אחר שחלקו הבנות ונתרצו זו לזו כל א' מהם בחלק אשר חלק להם אביהן ולאה הכניסה לבעלה הבתים זכה הבעל בנכסיה מכח לוקח דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ואפי' הי' מתנה בכתב' בפי' שתחזור הנדוניא ליורש' היינו אם לא תניח זרע של קיימא אבל אחר שהניחה זש"ק הבעל ירש הכל כפי דין תורתנו אם לפי האומר הבעל יורש את אשתו מן התור' כמו שלמד מן המקרא בפ' הכותב ואפי' לדעת האומר שאינה מן המקרא אלא מדר' אלמוה לירושת הבעל כאלו היא ש"ת וא"כ כבר זכה הבעל בבתים הנז' במיתת אשתו א' ואחר שנשא אשה אחרת כל מה שנשאר ממנו משועבד לאשתו זאת שנית וכמ"ש בכתו' פ' מי שהי' נשוי נשא את הא ומתה נשא את הב' ומת הוא הב' ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה.
ואם לחשך אדם לומר הרי כתוב זמן הצואה ולדעת קצת הפוסקים הלכה כר' יוסי דאמר בפ' יש נוחלין זמנו של שטר מוכיח עליו ואין צריך מהיום כבר השיב מהררי"ק ז"ל על נושא כזה ואמר דכיון דכתב אני מניח אפי' תאמר שיוכיח הזמן דמחיים התחילה ההנחה אינו כלום דכשנותן מחיים אינו שייך למימר לשון הנחה כלל דדוקא בש"מ איכא מאן דס"ל דמהני כמו שהאריך בזה הרב רבי דוד כ"ץ ז"ל אבל במתנת חיים כ"ע מודו דלא מהני וכמו שכתב הרא"ש עם היותו חושב דבש"מ מהני האי לישנא כתב דבבריא לא מהני ואין שום חולק על זה ובר מן דין כתב הרב ר"י ז"ל דאפי' לר"י צריך שיצוה המצווה לכתוב הזמן ואם כתבוהו העדים מעצמם אינו כלום והכא בנ"ד מאן לימא לן שהוא צוה לכתוב הזמן עוד כיון שצוה שאחרי מותו תשלם ותתקיים צואתו יראה מדבריו שאינו רוצה להקנות מחיים כלל לא פירות ולא גוף הנכסים.
ותו איכא רעותא אחריתי והיא שכל שטר מתנה צריך שיכתבו בו כתבוהו בשוקא כו' כמו שכתב הרמב"ם פ"ה מהל' זכיה ומתנ' ז"ל הנותן מתנה בין ברי' בין חולה צריך שתהיה גלויה ומפורסמת כו' עד אומרו לפיכך כל שטר מתנה כו" וא"כ בנ"ד כיון שלא היתה כתוב בתוכה בפי' כתבוה בשוקא כו' סתמא הוי כמפרש שאינו רוצה שיתפרנס מחיים וכהא דאמרי' בגמ' איבעיא להו סתמא מאי רבינא אמר כו' עד אומרו והלכת' חיישי' כו' ורוב הפוס' ס"ל דחיישי' ולא מגבינן ביה וכן הוא דעת הרשב"א ור"ח והרמב"ם והטור אבל יש מקצת גאונים הביאם בע"ה דס"ל דחשש' לבד איכ' ומגבינן בה מ"מ אנן בתר בתרא אזלי' ואע"ג דמדברי התוס' היה נר' דמגבי' ביה ממה שהקשו במקום הנזכר דהיכי מגבינן כלהו מתנת' כיון דאינו אומר לסהדי כו' ותירצו דלפי שנוהגין עתה לכתוב כו' הילכך כי אמר להו נמי סתמא דעתו לומר כמו שכותבין בשטרות וכן הוא דעת הרא"ש בפסקיו פרק חזקת הבתים וא"כ היה נר' דבנ"ד נמי סתמא הוי כמפרש י"ל דאין הנדון דומ' לראיה לפי שהתם מיירי בשטרי ישראל דנהיגי לכותבו וכיון דנהיגי לכתוב סתמא הוי כמפרש אבל בשטרי גוים שאינן נוהגים לכותבו חזר הדין כבזמן האימוראים שלא היו נוהגים לכותבו אלא א"כ צוה לכותבו ואי לא צוה לא קנה וא"כ נפקא מינה בנ"ד דלא הוי מתנה גמו' גלוי' כיון שלא צוה לכותבו אלא מתנתא טמירתא ולא מגבינן בה וגם הלום ראיתי להסתפק בזה אחרי רואי שהגאון רב שמואל בן חופני נסתפק ואמר שהשטר העול' בערכאות של גוים שאנו צריכים לקנין וחליפין אין אנו עושים דין ואפי' בדיני ישראל כ"ש גוים ולא בריר לן דהא דינא דמלכותא דינא ע"כ זאת ועוד אחרת דשטר העו' בערכאות של גוים קלא אית ליה דגרסינן בפ"ב דגיטין רב פפא כי הוה אתי לקמי' שטרא פרסא' כו' ומגבי ביה ממשעבדי כו' א"כ נר' דמשו' הכי גבי ממשעבדי משום דקלא אית ליה וכ"כ הרשב"א בשאלה הביאה הב"י וכן הוא דעת הרא"ש וא"כ היה נראה דבנ"ד קנה או משום דדמ"ד ואי משום דקלא אית להו ולא הויא מילתא טמירתא אבל נראה דיש לחלק בין שטר העולה בערכאות והוא מקום המשפט לשטר העשוי ע"י סופר העיר אע"פ שהוא ממונה ע"פ המלך ועם היות נראה מדברי הר"ן בפ"ק דגיטין דדין א' להם כבר כתב הטור סימן ס"ח וזה לשונו ולדברי הכל אלו השטרות שכותבין הסופרים אין להם דין ערכאות אעפ"י שהם ממונים מפי השופטים כיון שאין נעשים בפני השופטים ואם לא נעשו בערכאות אפי' נעשו במקום הקבוץ שלהם פסול אפילו נמסר בפני עדי ישראל כיון שעידי גוי' חתו' ואינם ערכאות הו"ל כמזוייף מתוכו וחספא בעלמא הוא ע"כ הרי שכתב דלדברי הכל שטר העשוי ע"י סופר העיר אין בו ממש כ"ש שטר מתנה וכ"ש דבערכאות עצמן איכא רובא דרובא מהפו' דס"ל דדוקא בידועות לנו שאינ' מקבלים שוחדא וכמ"ש הטור במקום הנז' והוא סברת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ואפי' לדעת הרא"ש שנסתפק בדבר כמו שהביא ב"י במקו' הנז' ס"ל דשטרי מתנות כיון דלא גזרי עליהו דלהוו עולי' בערכאותיה' אין להם דין שטר כלל כמו שהביא בנו הטור משמו ז"ל וכתב א"א הרא"ש אם הנהיג המלך כו' עד אומרו אבל האידנא כיון דליכא דינא דמלכותא שיהיו כל השטרות שלו נעשים בערכאות הני שטרי מתנות הנעשים בערכאות חספא בעלמא הוא אפי' נמסרו בפני עידי ישראל ע"כ הרי מבורר דאפי' היה שטר צוואה זו נעשה בערכאות והוה בריר לן דלא מקבלי שוחדא לית ביה משום דינא דמלכותא לפי שהם אינם מקפידים שיהיו נעשים כל השטרות על ידם כ"ש שטרי מתנות או צוואות דודאי לא קפדי וכ"ש בנ"ד שלא נעשה בערכאותיהם א"כ מכל הני טעמי נר' דהאי צואה חספא בעלמ' הוא לדעת הכל:
וראיתי להביא בזה ספק א' נסתפקתי בפ"א שכתבתי על צוא' הח' הש' הרב הכולל כמהר"ר משה אלמושנינו משום דשייך נמי בנ"ד והוא אי מה שצוה הזקן שתלך הירושה לבני לאה הנולדים מגופה הוי מזכי לדבר שלא בא לעולם כי הא דאמרינן נכסי לבנים אשר תוליד דלא אמר כלום דדוקא במזכה לעובר שלו אמרינן דקנה משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו אבל אם לא בא לעולם כלל לא קנה משום דהוי מקנה לדבר שלא בא לעו' והמקנ' לדשב"ל לא קנה אפי'. לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שב"ל א"כ הכא נמי אחר שבזמן הצוואה עדיין לא היה בעולם בן לאה ולא נולד אלא אחר כמה שנים כנר' מתוך הצוואה א"כ איך זכה מכח הצואה או דילמא דלא זכה זה מכח הצואה שמזכה לו רק מכח התנאי שהתנ' שלא יורשינו יור' אחר זולת היוצא ממעי בתה שכונתו היא שלא יזכ' בבית ההוא הבעל שהוא יורש קודם לבני' ואינו מיוצאי מעיה ובודאי שבידו היה כח לסלקו כי הא דאמ' אביי אחרי' מוציא' מיד הבעל וא"כ זכות הבן אחר סלוק הבעל בא מאליה ובמקומה עומדת וקנה זהו מה שנסתפקתי אשר לבי נוקפי בו וכעת לא אוכל להתישב בענין כראוי לסבה הקודמת בפתח דברי וכ"ש דבנ"ד אין אנו צריכים לזה כי הצואה הזאת מבוטלת מאליה כמ"ש ואין כאן לא צואה ולא מתנה והדין עם האלמנה והמזכים יזכו לאור באור החיים דודאי דנו דין אמת לאמתו ונעשו שותפין להקב"ה והיתום אשר הלך חשכים חוחך ישופנו חויא דרבנן דלית ליה אסות' וכמשפט וצדק החרימוהו עד ישוב מדרכו הרעה וכמו כן המחזיקים בידו לא טוב עשו כי החזיקו ידי עוברי עבירה וחייבו את ראשם למלך מלכי המלכי' ונוקשו ונלכדו בדברים פשוטי' וברורים כשמש ואוהבי האמת כצאת השמש בגבורתו ועליהם יזרח ה' וכבודו עליהם יראה אמן: העבד הקטן שמואל במהר"ר יוסף עוזיאל זלה"ה:
אחר הדברים האלה ראיתי מה שכתב על דברתי מלכי צדק צדק ושלום נשק צדק מלאה ימינו רב מובהק מתקרי וז"ל ראיתי את תוכן השאלה וגם אשר פסק עליה החכם השלם הפוסק ידיד נפשי נר"ו ודאי שדן דין אמת לאמתו במה שפסק שהדין עם האלמנה ואין ליתום שום זכות באותו הבית אבל מאד תמהני מכ"ת למה חרד את כל החרדה הזאתלחזור ולחפס ולפשפש ולבק' רעותות בצואה הזאת להוציא הדין לאמתו שהרי אפי' היתה אותה הצואה נעשית עפ"י בית דין הגדול שבירושלים בכל תנאיה הדין עם האלמנה הנז' וטעמא דמלתא שהרי גמ' ערוכ' היא בכתובות פ' מי שהיה נשוי אמר אביי נכסי לך ואחריך לפ' ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום ופריך בגמרא ממימרא אחריתי ואביי דקאמר ואחריו מוציא מיד הבעל ומשני התם דאמר לה כשהיא פנויה הכא דקאמר לה כשהיא נשואה מאי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני ופירוש דמלתא כמו שכתב שם הר"ן בשם הרשב"א דכשאמר לה כשהיא פנויה כיון דאשה לאינסובי קיימא והאי נותן מידע ידע דברוב המקומות עשאוהו רבנן לבעל כלוקח ואפילו הכי לא פירש אחריך ליקני בעל לא ליקני שמע מינה דאחריך שלא במקום בעל קאמר הא במקום בעל לא ליקני או כמו שפירש נמקי יוסף בפ' יש נוחלין דכיון דהשתא פנויה לא אמרינן דמה שאמר לה אחריך אתא למעוטי הבעל דלא סליק אדעתיה אלא לשאר יורשיה אבל כשנתן לה כשהיא נשואה ואמר לה ואחריך לפ' הוי כמי שאמר לה ולא לבעל הרי שהנותן מתנה לפנויה אע"ג שאמר ואחריך לפלוני אם עמדה ונשאה אין לאחריך במקום בעל כלום דהבעל לוקח הוי וכן פסק רב אלפס ז"ל שם בהלכות ובפרק יש נוחלין והרמב"ם ז"ל פ' י"ב מהלכות זכיה ומתנה וכיון שכן בנ"ד שלאה הנז' כשבאו הנכסים בידה היתה פנויה בין שזכתה בהם מכח הצואה שצוה אביה בין שלא זכתה בהם מכח הצואה אלא שנתרצו השתי אחיות הנזכרו' וחלקו ולקחה כל אחת חלקה סוף סוף אחר שבאו לידה עמדה ונשאת לשמעון וכיון שכן בעל זה לוקח הוא ואפי' שזכתה בנכסים מכח הצואה והמצוה צוה ואמר ואחריך לפלו' אין לאחריך במקום בעל כלום וכיון שהנכסי' הם מהבעל נמצא שלעולם הם משועבדים לכתובת אשתו ואין ליתום שום זכות בהם עד שתתפרע מכתובתה והדין דין אמת כמו שפסק החכם השלם הפוסק נר"ו זה מה שנראה לעניות דעתי ע"כ דברי הרב נר"ו:
ואני עני ואביון נפלאתי מאד מנפלאות תמים דעתו דעת עליון על אשר תמה על דברי וחשב מחשבות להדיח הצואה הנזכרת ממימרא דאביי ואדרבא ממקום שבא נלע"ד להפך ממש במחילה מכ"ת אלף אלפי פעמים והטעם דהא התם בנשואה קאמר דאינו קונה הבעל משום דהוי כמפרש בפירוש אחריך לקני בעל לא לקני כ"ש וק"ו בנ"ד דקאמר בפירוש וגם ליורשיה אחרי מותה שתלך הירושה לבניה הנולדים מגופה כו' הרי פירש דבריו בפירוש שאין כוונתו ורצונו שיהיה לבעלה חלק ונחלה בבית ההוא דאם לא כן לאיזה יורש סלק באומרו שתלך הירושה לבני' הנולדים מגופה דהא לית לה יורשים אחרים במקום בניה אם כן ודאי דבאומרו לבניה הנולדים מגופה שולל לבעל וסלקו מכח לוקח ומהירושה בפירוש ואין לומר שסלק לרחל אחותה כי מי איש בער לא ידע שהאחים אינם יורשי' במקום בן ומה שאמר ואחות' רחל לא יהיה לה מאלו המקומות שום דבר לא בא לסלקה מהירושה כי מי לא ידע בכל אלה אלא הוא סיום דבריו בענין מתנ' חלק לאה שרצונו הוא שיהי' זה החלק ללאה ולא לרחל. וכן נר' ג"כ יותר בביאור במה שאמר אח"כ עוד רוצה אני שאם לאה לא יהיו לה יורשים אחרים נולדים מגופה שתלך הירושה לרחל אחותה כו' ואם אין כוונתו לסלק כח הבעל מה צורך לומר אם לא יהיו לה בנים שתחזור הירושה לאחותה וכי מאן ירתה פשיטא דמאחר דלא נשאר ממנה זרע אשר יורישנה כי אם אחותה והבאים מחמתה למי נוגעת הירושה הזאת כי אם אליה וא"כ מה צריך לומר שתחזור הירושה לאחותה אלא פשיטא שכונתו לסלק כח הבעל וכאלו באר בפי' ואמר בעל לא לקני וכמו שפירש ואמר שרוצה אני שהבית יקר' בית ראובן כו' א"כ האדם יר' לעינים שכל רצונו וחפצו של ראובן היה לסלק כח הבעל שעם היותו כפי הדת בחייה לוקח בנכסי אשתו וגם יורש אחרי מותה התנה שלא יחזיק ולא יורישנו זה כי אם אשר יצא ממעיו דאחרן לא איתי לסלק וכמו שרמזתי בדברי הראשוני' בקצור לפי שהייתי חושב שאין זו צריך לפנים א"כ נר' דעדיין צריכים אנו לבטולים הראשונים אשר כתבתי בפסקי במחילה מכבוד חכמתו והאל יכפר כי הוא יודע תעלומות לב שלא לבי הלך בגדולות ובנפלאות לחלוק על רבותיו חלילה רק לחלוק כבוד לאמת במאמר החכם במדותיו וה' אלהים ידריכני בדרך אמת אמן גם אלה דברי הדל שמואל:
ראיתי מה שפסק החכם השלם בר אוריין ובר אבהן נר"ו ודבריו אינן צריכין חזוק כי כלם נכוחים למבין ואין זו צריך לפנים אבל הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא:
גרסינן בגמ פ' יש נוחלין אמר רבא מדשלח רב אחא בר רב עויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפ' אם היה הראשון ראוי ליורשה כו' ורחמנא אמר אין לה הפסק ע"כ ונתחבטו בדין זה הפוסקי' מהם אומרים דדוקא בלשון ירושה אין לה הפסק אבל בלשון מתנה יש לה הפסק והרמב"ם ז"ל פ' י"ב מהלכות זכיה ומתנה פסק שבין שנתן בלשון ירושה ובין בלשון מתנה כיון שהיה הראשון ראוי לירש אין לה הפסק אלא א"כ שפירש בפירוש ואמר לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא במתנה דהא איפסקתיה ע"כ וא"כ לא מבעיא לדעת הרמב"ם והגאוני' דסברי דאפי' במתנה מפורשת אין לה הפסק דאם כן מה שחזר ואמר וגם ליורשיה לא אמר כלום שכיון שכבר זכתה לאה בירושה אין לו כח להוריש לאחרים אלא זכתה לאה וזכותה נשאר למי שזוכה בנכסיה מדינ' אלא אפי' ליש אומרים דדוקא בירושה אין לה הפסק אבל במתנה יש לה הפסק מ"מ היינו כשהזכיר לשון מתנה בפירוש אבל בנ"ד שאמר בלשון מניח די לנו דנימא דמהני בש"מ אלא שנוסיף ונימא דהוי מתנה בפירוש כדי שיהי לה הפסק כולי האי פשיטא דלא אמרינן ובודאי דכן ראוי לומר כדי למעט המחלוקת כל האפשר ועוד שכן נר' מדברי הר"ן ז"ל שכ' דדוקא באומר נכסי לך סתם הוא דאמר דכיון שהוא ראוי לירש אינו לשון מתנה אלא לשון ירושה ומשום הכי אין זה הפסק הא אם אמר לו לשון מתנ' מפורש אע"פ שראוי ליורשו מתנ' היא ויש לה הפסק ע"כ הרי משמ' בפירוש דדוקא כשאמר לשון מתנה מפורש הוא דאמרינן אין לה הפסק הא לאו הכי אלא דאמר בלשון חסר שאינו מפורש לא דינינן לה לשון מתנה וק"ל וכ"ש שמתוך דברי הצואה נראה בפי' שכונת המוריש הי' לענין ירושה ממש שכן כתוב שתלך הירושה לבניה עוד כתוב שתלך הירושה לרחל עוד שתלך הירושה כו' ובכל אלו המקומות היה לו לכתוב מתנה מדכתב ירושה נרא' ודאי שכוונת ראובן מעיקרא לא היה מתנה אלא ירושה והוא חשב שהיה לה הפסק והתורה אמרה שאין לה הפסק וא"ת תינח בש"מ אבל זה בריא היה ובבריא יש לה הפסק לזה אני אומר דמה נפשך אי אתה מחשב אותו לש"מ או לברי' אי לבריא כבר אמרנו כי לשון מניח לא הוי מתנה כלום ואי אתה מחשב אותו לש"מ אין למתנה הפסק וזכתה לאה ובעלה ירש אותה ואח"כ זכתה אשתו השנית וגובה כתובתה מאלו הבתים וא"ת התינח אלו היה כאן אחריך לפ' מי שאינו ראוי ליורשו אבל הכא הוי ראוי ליורשו ומאן לימא לן דבכה"ג אין לה הפסק הא ודאי ליתא שהרי כתב מ"מ ז"ל ז"ל כתבו שאפי' היה השני ראוי ליורשו ג"כ אינו כלום ולא זכה השני ומוכרח הוא בסוגיא וכ"כ הר"ן ז"ל ואפי' שכתב שהרמב"ן ז"ל נסתפק בזה מ"מ פשיטא שאין לנו להניח ודאי שאר הפוסקים משום ספק הרמב"ן כי אין ספק כי האי מוציא מידי ודאי וכן נר" דעת הטור ז"ל כיון שלא חלק וכתב סתם וכגון שאין הראשון ראוי אבל אם הוא ראוי ליורשו מן התורה אינו יכול להפסיק ירוש' דאו' והוי ליורשיו אחריו מדקאמר סתם שהוא ליורשיו אחריו משמע דאפי' שהיו אחריו ראוי ליורשו אינו אלא ליורשו ראשון וכ"כ רבינו ירוחם דהוי בתר' טובא וז"ל וירושה אין לה הפסק ואם מת ראשון לא קנה שני אלא יורשי ראשון ע"כ והרי אם השני היה ראוי ליורשו קנה ואיך כתב לא קנה אלא צריך לומר דבשום צד אין הפסק אפי' שהשני היה ראוי ליורשו לראשון וכן דעת הר"ן וכן כתב הרשב"א והכי ודאי נקטינן וכ"ש שהבעל מוחזק וזה ברור לע"ד הרי זכינו בדין לאלמנה:
עוד ראיתי להביא בכאן מה שכתבתי זה לי ימים וז"ל גרסינן בגמ' אמר רב יהודה האי מתנתה טמירת' לא מגבינן בה כו' עד מאי בינייהו סתמא כו' עד איבעיא להו סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן רב אסי אמר חישינן והלכתא חיישינן ופירש רשב"ם דקא בעי הכא אמאי סמכינן אי אמרי להו סתמא כתובו כו' ולא אמר להו איטמרו מי הוי מתנתא טמירתא או לא ומסקנא דגמ' דחיישינן וכתב הרמב"ם פ' ה' מהלכות זכיה ומתנה הנותן מתנה בין בריא בין חולה צריך שתהיה גלויה ומפורסמת כו' עד לפי' כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פ' הנותן שבו בשוקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת וכיוצא בענין אלו חוששין לה שמה מתנ' מסותר' היא ולא זכה המקבל ע"כ ופירש המגיד משנה ז"ל מה שכתב המחבר קרקע לאו למימרא דמתנת מטלטלים שהיא מסותרת דתועיל דהא סתמא אמרינן האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה וכן מוכיחים דברי המפרשים וגם המחבר הקדים הנותן מתנה סתם וכתב המ"מ עצמו שרבינו חננאל הסכים לסברת הרמב"ם דמסקנת הגמ' דחיישינן פי' דפסולה ולא מגבינן בה ועם היות כתב שיש גאונים חולקים בדבר דסבירא להו דמדקאמר חיישינן ולא אמר פסול דאינו אלא חשש בעלמא הכל כאשר כתב בפירוש בפ' הנז' מ"מ הוא שהוא אחרון אחרונים כתב שדברי הרמב"ם עיקר והטור ז"ל בח"מ סימן רמ"ב הסכים בפי' כדברי הרמב"ם וכתב דכל מתנה בין של בריא בין של ש"מ צריך שתהיה גלויה ומפורסמת כו' עד אלא אפילו אמר סתם כתבו לו אינו כלום עוד הבי' חילוק דבקרקע אם תפס מקבל מתנה דלא כתיב כתבוה בשוקא מוציאין למקבל מחזקתו ובמטלטל לדע' הרמ"ה אם תפס לא מפקינן מיניה ולדעת אביו הרא"ש אפי' תפס מפקינן מיניה א"כ מן הדין הגמור נר' שנוכל לומר דצואה זו דנ"ד בטלה שאפילו לפי מ"ש הטור דהאידנ' דלא כתבינן בשטר כתבוה בשוקא כו' עד הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרים והוי כאלו אמר כתבוהו בשוקא כו' הני מילי כשצוה לסופר ועדים ישראלים סמכינן אהאי שמנהג מפורסם ביניהם לכתוב בשטר המתנה כך אמר לנו פלוני שטר מתנה זו כתבוה בשוקא כו' אבל בשטר עשוי ע"י סופר ועדים גוים מנא להו דינים אלו ואם כן פשיטא דפסול בודאי וראיה לדבר מהא דאמרינן בגיטין בפ"ק אמר רבא האי שטרא פרסאה כו' ופריך בגמרא דהא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף דהא בעינן צריך שיחזיר כו' ומשני בדמהדר משמע שגם השטר שלהם צריך שיהיה כתקון שלנו ואם כן יש לנו לומר לא אם אמרנו בשלנו שרגילים הכל לכתוב כתבוה בשוקא כו' כשאמר סתמא כתבו אדעתא דשטר כתיקון חכמים ז"ל קאמר אמנם סופר ועדים גוים דליכא למימר הכי פשיטא ופשיטא יותר מביעתא בכותחא דפסול כל זמן שאין כתוב בו בפי' כו':
עוד מטעם אחר שטר צואה זו פסול ובטל דאפילו היה עשוי כתיקון חכמים ז"ל הוי כחספא בעלמא כיון שאינו עשוי בערכאות דחמרינן בגמרא על משנה כל השטרות העולים בערכאות כו' רבינא סבר לאכשורי בכנופיא דארמאי שאינן ערכאות א"ל רפרם ערכאות תנן ובזה אין מחלוקת כלל דפשיטא דדוקא היכא שנעשה השטר בערכאות ממש הוא דוקא מכשר מתניתין אבל בקיבוץ הדיוטות פשיטא דפסול ואפילו את"ל דגויים דנ"ד הוו ערכאות אכתי אית לן למימר שאין ממש בשטר צואה זו ולא מבעיא לדעת הרמב"ם והרמ"ה והראב"ד דס"ל שצריך שיהיו אלו הערכאות דיינים הממונים ע"פ המלך וגם צריך שיהיה דיין זה מוחזק לשאינו מקבל שוחד וא"כ רחוק הוא מאד שימצא זה אלא אפילו לדעת הרא"ש דסתם ערכאות אינם מקבלים שוחד מ"מ כבר כתוב הטור דלדברי הכל אלו השטרות שכותבים הסופרים אין להם דין ערכאו וכמ"ש הח' השלם הפוסק נר"ו אם כן מטעם זה שטר הצואה הזאת פסול ועוד מטעם אחר הדין עם האלמנה לגבות כתובתה שהרי אמר בגמרא בכתובות פרק נערה אמר ר"י בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה מנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ופירש"י ז"ל דשויוה רבנן כלוקח והוא לוקח ראשון וכ"כ הרא"ש בפסקיו וכן בנו הטור בא"ה וכן הר"ן בחדושיו על ההלכו' וכיון שכן הוא הדבר הפשוט שהדין עם האלמנ' לגבות כתובתה מאלו הנכסים וכמ"ש החכם הפוסק נר"ו והוא תורת אמת וכל החולק על זה ומסתייע עצמו בדיני ערכאו' הוא והם ארורים הם לה' שמרימים יד בתורת מרע"ה וגוזלים וחומסים ועוברים על כמה מצות מן התורה והרי הם מחורמים ומנודים לה' וכל המסייע לאלמנה ומזכה לה בדינא על פי התורה יאיר אורו ויגיה חשכו ושכרו מה' הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |