שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/קסב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה אלמנה עשתה שלי' בעדים לתפוס בעדה מטלטלים במזונות וכן עשה השליח ילמדנו רבינו אם מועיל תפיסה זו כיון שלא תפסה היא בעצמה כמ"ש הריב"ש בתשו' סי' ק"ז הלכך כיון שבתפיסה זו יש חוב ליורשים שאלולי תפיסה זו היו היורשים נושאים ונותנים בשלהם כרצונם ועכשיו אריא רביע על נכסייהו ועוד דלמא שמטא האלמנה ואכלה להו מעתה יש לומר שלא תועי' לאלמנה תפיסה ע"י שליח אלא א"כ תופסת היא עצמה או דלמא מ"מ כיון דיורשים חייבים במזונות האלמנה אין כאן חוב לאחרים וההיא דריב"ש משום דהוי חוב לבעלי המתנ' בתפיס' אבל כאן שאין כאן אלא היורשים לבד לא הוי חב לאחרים ומהני תפיסת השליח יורנו המור' הדין בארוכ' מפני שנפלה מחלוקת בזה בין תופשי התורה וסברת האדון תכריע:
תשובה
גם כי אין דעתי מכרעת מ"מ אחר שבאתי לידי כך ראיתי להפיק רצון השואל ולהשיב מה שיורוני מן השמים וזה החלי בסייעתא דשמיא ידוע ידע כל מעיין כי לא נמצא דין זה בשום א' מן הפוסקים המובהקים רצוני שיתלה דין זה מתפיסת האלמנה בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים רק הריב"ש ואולי לית מאן דסבר הכי אלא הוא לבד ואע"פ שנראים הדברים לכאורה כמו שכתב מ"מ אפשר לחלק ולכן דעתי דבנ"ד הועילה התפיסה ע"י שליח ולא כמי שחולק על דבריו חלילה וחס כי מי הוא בדור הזה יבא אחרי המלך כ"ש הדיוט כמוני אלא שדברי אלה יועילו לסמוך הדין כמו שכתבתי וכמו שאבאר בס"ד ידוע פלוגתא דרש"י ז"ל ובעלי התוס' ושאר הפוסקים שרש"י סבירא ליה דמאי דאמרינן בגמרא בכמה מקומות התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה היינו כשלא עשאו הב"ח שליח אבל אם עשאו הב"ח שליח ותפס בשליחותו קנה אבל התוס' ושאר הפוסקים פליגי עליה וסברי שאפי' עשאו שליח לא קנה והכריחו כן מעובדא דאתי בכתובות פ' הכותב ימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא שכיב ושבק ארבא אמר ליה לשלוחיה זיל תפסה ניהלי אזל תפסה פגעו ביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אמרו ליה את תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ואמר רבי יוחנן התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה תפסוה כו' הרי דימר בר חשו שלח שלוחו לתפוס ועכ"ז לא קנה ע"כ והואיל ואתא לידן בעינא נימא ביה מלתא דקשה איך אפשר דרש"י מאור הגולה אישתמיט מיניה האי עובד' דימר בר חשו גם קשה על לשון תוס' דאמרי התם מכאן משמע דאף על גב דעשאו שליח דאמר זיל תפסה וא"ה לא קנה וידוע למתחילי' דלישנא דמשמע אמרי התוספות כשאין הדבר מוכרח גמור וכאן נראה שאין דרך לנטות ימין ושמאל וא"כ איך אמרי משמע ועוד יש לראות מי דחקו לרש"י לאוקומי דברי ר' יוחנן הסתמיים חלקיים דדוקא היכא דלא עשאו שליח אלא שנר' שדעתו ז"ל דחקו כי ראה בכל התורה כלה שלוחו של אדם כמותו לבד העבירה דאמרינן אין שליח לדבר עבירה מטעמא דדברי הרב ודברי התלמיד למי שומעין הא לכל שאר מילי השליח כמשלחו בין לענין ממון בין לענין גיטין וקידושין וא"כ מאי שנא הכא ואי משום דלאו כ"כ ליעשות שליח לחוב לאחרים למה מהני בקדושין שהרי חב לאחרים וכ"ת שאני קדושין דאיכא טעמא מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה וכמ"ש התוס' בפ' הכותב וז"ל וא"ת דאמרי' בפ' דבב"מ רב נחמן ורב חסדא דאמ' המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חברו מאי טעמא הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים והתופס לב"ח במקו' שחב לאחרי' לא קנה וא"כ רבי יוחנן דאמר המגביה מציא' לחברו קנה חברו א"כ כו' קנה וי"ל דשאני גבי מציאה דאיכא למימר מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה ע"כ אכתי תינח כשנעשה שליח לאשה המותרת לו אבל כשנעשה שליח לאשה האסורה לו כגון אחד מכל העריות היה לנו לומר דלא תהני שליחותו ותו לרב נחמן ורב חסדא דלית להו טעמא דמיגו דזכי כו' כיון דאמרי המגביה מוציאה לחבירו לא קנה שליח אמאי מהני בשלמא לרש"י ניחא דלא אמרינן אלא היכא דלא עשאו שליח אבל עשאו שליח קנה ומשום הכי מהני הקדושין אלא לתוס' ולשאר המפרשים קשה הן אמת דאיכא לתרוצי דומיא דמאי דאמרינן בגמ' פ"ק דגיטין על מתניתין דתן גט זה לאשתי שטר שחרו' זה לעבדי אם רצה לחזור יחזור דברי ר"מ וחכמים אומרים בד"א בגיטי נשי' כו' ואמרי' בגמ' א"ר יוחנן התופס לב"ח לא קנה ואם תאמר משנתנו כל האומר קנה כאומר זכה דמי ופרש"י ואין זה כשאר תופס הכא נמי איכא למימר דאין זה כשאר תופס דכאן הדבר הנקנה בר דעת ורוצה להיות נקנת למשלח ומה שאין כן בשאר תופס כל זה מצינו למימר ולדעת התוס' מ"מ לפרש"י רווחת טפי. ואחר שאמרנו טעם לרש"י שפירש דברי ר' יוחנן כשלא עשאו שליח אכתי צריכים אנו ליישב עובדא דימר בר חשו ונרא' ליישב בא משני פנים א' דאפשר דרש"י דקאמ' דוק' כשלא עשאו שליח ר"ל כשלא עשאו שליח בעדי' אבל עשאו שלי' בעדי' קנה דכיון דאיכ' עדים אית לי' קלא ומדלא אתו שאר ב"ח וקדמיה קנה ועובדא דימ' בר חשו הוה שלא בעדים ומשום הכי לא קנה דלא עשאו בעדים אלא בינו לבין עצמו אמר לו זיל אי נמי איכא לתרוצי בענין שני אחר דקדוק דאפש' לדקדק בגמ' דאמר אמרו ליה את תופ' לב"ח כו' היה די שיאמרו הא אמר רבי יוחנן התופס לב"ח כו' ומדאמרי ליה את תופס כו' רצו לומר לו או דרך שאלה או דרך תמיה את כשתפש' ידעת שהיית חב לאחרים והבינו מדבריו שלא ידע שהיה חב לאחרים שאלו ידע לא היה עושה כן וא"כ הוי כמו קנין בטעות דלא קנה ומש"ה תפסו לארבא אבל אם היה אומר להם א"ה דאדעתא דהכי תפסתי קנה ודאי ולא היו הם תופסים כי קנה מטעם מה שכתבתי כי שלוחו של אדם כמוהו והיה ראוי לפסוק כרש"י דהוי טעמא דמסתבר ועובדא דיימר לא קשה כמ"ש אבל מה נעשה כיון שלא מצאנו לו חבר ולא מי שיסכים לדעתו בשו' אחד מן הפוסקים המובהקים וכתב מהררי"ק שורש קמ"ט דאין לומר קים לי כפ' במקום שכל חכמי ישראל חולקים עליו ובפרט מן האחרונים שבאו אחריו וראו דבריו ולא נתחוור להם דעתו וקי"ל דהלכה כבתראי ומ"מ אני אומר דבנ"ד דתפיסת השליח שתפס בשליחות האלמנה הוי תפיסה מעליא לפי שדין זה של הריב"ש באלמנה לא הביאו פוסק אלא הוא ואפשר לא סברי כוותיה אלא דשליח האלמנה שתפס קנה והטעם שיש לחלק בין שליח האלמנה לשאר שלוחים דבעל חוב דבשאר בעלי חובין ששלח אחד מהם שליח לתפו' דאמרינן דבמקום שחב לאחרים לא קנה הוי מטעמא דאי אמרי' דמהניא תפיסה קנה זה ולא נשאר זכות לשני כלל בנכסים ההם ואלו לא תפס זה לא נשאר לו זכות קנה הא' כההיא עובדא דיימר בר חשו אבל באלמנ' אפי' לא תפסה נשאר לה באותם הנכסים זכות המזונות כמו כשתפסה היא וכמ"ש הפוס' דמתנת ש"מ אינה מפקעת זכות האלמנה ואפי' שתפשו הם הנכסים חייבים במזונותיה מאותם הנכסים וכמ"ש הריב"ש בעצמו באות' תשוב' וז"ל אמנם אם אין הנכסים מספיקים למזונות האלמנ' בזה מגבים ממקבלי מתנת ש"מ ע"כ: הרי דשאני האלמנה משאר ב"ח דעלמא וא"כ מצינו למימר דהא דאמר ר' יוחנן התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה היינו דוקא בב' נושים וכמ"ש הריב"ה ח"מ סי' ק"ח וז"ל התופס לב"ח כו' לא קנה כגון שחייב לשמעון ולוי ואין לו לפרוע כו' דמשמע דמיירי במקום שהתופס אלו הי' קונה לא הי' נשאר לשני זכות כלל אבל בנ"ד שאפי' לת תפסה נשאר לה הזכות כמו כאשר תפסה לא מיקרי חב לאחרים והיכא דאיתמר לא קנה איתמר והיכא דלא איתמר כי האי גוונא לא איתמר דדמי למה שכתב הטור בח"מ בשלהי סי' הנז' וז"ל בשם הרמב"ן שהנפקד שמסר הפקדון למלוה לא פשע דאין זו פשיע' ואפי' היה ש"ש אינו מתחייב בכך לפי שיאמר למפקיד אלו החזרתיך היה גובה ממך או משאר נכסי' הכא נמי מצי האי שליח למימר אלו תפסת לא הי' לך ליתן מזונות מאלו הנכסים השתא נמי ואם תמצא לומר דיש לחלק קצת ראיה מיהא הוי לחלק בין אלמנה לשאר בעלי חוב. ועוד מצאתי סעד לדברי אלה שכתב ה"ר יונה וז"ל הא דאמרי' אם לוה ולוה ואחר כך קנה חולקים וכן בכל המקומות שאמרו בתלמוד חולקים אם קדם הא' וגבה מה שגבה גבה ואע"ג דב"ח מאוחר שקדם וגבה לא גבה ה"מ מאוחר אבל זה שיש לו זכות קצת מה שגבה גבה נמצא לשון זה בב"י ח"מ סי' ק"ד הרי שיש הפרש גדול בין מי שגובה ואין לו זכות למי שגובה יש לו בו קצת זכות גם אני אומר שיש הפרש בין כשתופס שליח ב"ח לכשתופס שליח האלמנה בעד מזונותיה וק"ל וכ"ש בהצטרף דעת רש"י דסבר דאפי' בשאר שלוחי ב"ח מהני תפיסה ובפה מלא היינו יכולים לומר דבנ"ד הוה מהני ליה לשליח האלמנה מה שתפס' כרש"י לפי שאם יבא החולק לומר שרבו החולקים על רש"י יכולים להשיב אינו כן דבנדון כזה אין מי שיחלוק עליו ויש לנו למעט המחלוקת כל האפשר אלא שעכ"פ ישאר פתחון פה למי שירצה לחלוק ולומר הרי נר' מדברי הריב"ש שמשוה אלמנה לשאר ב"ח ומי הוא בדור הזה שיבא אחרי המלך במקום שלא מצינו חולק עליו וכיון שהוא השוה הדין כנז' אין להרהר אלא שמ"מ יש לנו לומר מי עומד כנגדנו הריב"ש והרי בנ"ד הריב"ש הס"ל דמהני תפיסת שליח לגבי היורשים ולא שייך לגבי יורשים למימר חב לאחרים שהרי לגבי שאר ב"ח לגבי יורשים לא אמרי' דהתופס מיקרי חב לאחרים לפי שיורש במקום מוריש קאי וכי היכי דלגבי ב"ח לא אמרי' התופס לב"ח במקום שחב לאחרים אלא במקום שיש שני ב"ח כנ"ל בלשון הטור ובההיא עובדא דיימר בר חשו דהוזכר בגמ' הא במקום דליכא אלא בעל חוב אחד ליכא למימר חב לאחרים ה"נ באלמנה וכ"ש הוא לע"ד מן הטעם הנ"ל ואפי' שמצינו להרמב"ן שדעתו שאפי' לגבי לוה לחוד סבירא ליה דהתופס לב"ח במקום שחב לחחרים מיקרי מ"מ נרא' שרבים חולקים עליו. ועוד שאפי' לדעתו נר' דאע"ג דלגבי לוה עצמו הוי התופס לב"ח חב לאחרים היינו לגבי לוה שהממון הוה שלו מעיקרא אבל לגבי יורש וב"ח לא מיקרי התופס לב"ח חב לאחרים הכי משמע מלשונו שהביא הב"י בסי' הנז' שכתב וז"ל אני לא באתי לידי מדה זו דתופס לב"ח בחיי לוה דמהני משמע דדוקא בחיי לא מהני הא לאחר מיתה דלוה מהני. וכ"כ אחר כך דהא בעובדא דמלוגא דשטרי תפיסה בכי ה"ג מהני לנפשיה ומהני לאחריני במקום שאינו חב לאחריני ע"כ והתם בעובדא דמלוגא דשטרי אמרינן בגמ' דאתו יורשי תבעו לה וא"ה קאמר הרמב"ן דמהני תפיס' לנפשי' ולאחריני והוי אינו חב לאחרים אע"ג דאיכא יורשי ואע"ג דלגבי לוה סבירא ליה דהוי התופס במקום שחב לאחרים לגבי יורשים לא כדפי' וא"כ בנ"ד זכינו לדין דמה שתפס שליח האלמנ' במקום יורשים לא מיקרי חב לאחרים ואפי' היו דברי הריב"ש מסופקים הי' הדין נותן לדון כן כ"ש שאיני רואה מקום לספק בדברי הריב"ש דכיון דבההוא מעש' דהריב"ש היו שם יורשים ובעלי מתנ' מה לו לרב לומר והרי יש חוב לבעלי מתנה לימא בדרך קצרה והרי יש כאן חוב לאחרים סתם ומדהאריך ללא צורך ודאי דהכי הוי שבא לפרש דלא הוי חב לאחרי' אלא לגבי בעלי מתנה לא לגבי יורשים ואיני רואה מקום לפקפק בזה אם לא שירצה החולק להוסיף על דבריו וזה נראה דהבו דלא לוסיף עלה כן נראה לע"ד ברור שהדין עם האלמנ' ועם שלוחה: אחר שכתבתי כל מה שכתבתי מצאתי בתשובות הרמב"ן ז"ל סי' קי"ח תשוב' נראה קצת סותרת דברי אלה וז"ל בענין האפטרופוס כו' עד אם מקבלים טענתו בשביל אנשים שעכבו כו' וכתב בתשוב' וז"ל ומה שטוען האפטרופוס שהנשים עכבו בידם הנכסים בשביל פרנסתם אינה טענה שהנכסים בכל מקום שהם בין ברשות האפטרופוס בין ברשות היתומים משועבדים הם למזון האשה והבנות הגע עצמך שהגדילו ותובעים לאפוטרופוס שיחזיר להם עזבון אביהם היאמר האפטרופוס שלא יחזיר מפני שיש אשה ובני' שניזונים ומתפרנסים בתנאי כתובה או שיש ב"ח זה לא נמצא בשום מקום אלא חייב להחזיר להם והם יפרעו חובות אביהם ומספר הצואה נלמוד שצוה כו' עד הנה אמר שיתן לכל אחד חלקו כי אמרו הנשים שישא' הממון ביד האפטרופוס ולא יקיימו מצות המת. עוד י"ל שאחת מן הנשים לפי מה ששמעתי שקבל' מקצת כתו' ואם רצו היורשים להשלים לה כתובה אין לה מזונות ונתן טעם לדבר והשתא קשה מה טעם שהנכסים בכל מקום שהם כו' אדרבא אלו היו בלתי משועבדים ואין בטענת האפטרופו' כלום אבל השתא שהם משועבדים למה לא יעכבם בשבילם ואין לומר שטעם שמתחל' באו לידו בשביל היורשים ואין לו לתפוס בשביל אחר שהרי כתב הטור משמו כנ"ל נפקד שתפס בפקדון כו' דמועיל ומה לי נפקד ומה לי אפטרופוס ועוד קשה מה טעם הוא זה שמצוה לקיים דברי המת וכי בשביל שצוה המת נבטל זכות האלמנה או יורשים אחרים ומה שנראה בעיני ליישב כל זה במ"ש הרמב"ן שאם אין הבעל חוב כאן לאו כל כמיניה לומר לפ' אתה חייב ואני תופס לו ואע"ג דאיכא מגו שהדין נותן בכל פקדון להחזירו למי שהפקידו אצלו ואם יש לאחרים זכות בו הרי הדין ביניהם ולא עוד אלא אפילו במודה הדברים נראים שאינו יכול לעכבם עד שיבא הלוה ע"כ. מעתה אני אומר שודאי מודה הרמב"ן ז"ל דתופס לבעל חוב היכא שאינו חב לאחרים דקנה אבל דעתו שדין פשוט הוא דלא אמרינן הכי אלא היכא שעבר הזמן וכמ"ש הטור בשם ה"ר פרץ וכן נמי שצריך שיהי' המלו' בעיר דאלו אינו בעיר הוי כאלו לא הגיע עדין הזמן וכמו כן סבירא לי' דאלמנ' שהמזונות הם להבא הוי כאלו לא הגיע הזמן ולכן כתב היאמ' האפט' כו' זה לא נמצא לפי שעדיין אין הנכסים משועבדים לפרנס בכל מקום שהם ולמה יעכבם זה דבשלמא אם בשעה שיכנסו הנכסים ביד היורשים היו מפסידים האלמנה או הנושים זכותם דלהבא ובהיותם ביד האפוטרופוס זוכים הוי ממש כתופס לב"ח שהגיע זמנו ואם לא יתפוס אולי יאבד זכותו אבל עתה שהנכסים משועבדים ואינם שלה עתה אלא לפרנס הדין הוא שיחזיר' והם יפרעו כאשר יגיע זמן כל אחד מהם ולכן כתב שאין לעבור על מצות המת כיון שמן הדין כעת אין לו הנכסים של האלמנה ולא של הב"ח כנ"ל:
וא"כ נראה דסברת הרמב"ן אינו כסבר' הריב"ש שדעתו דמהני לאלמנה תפיסה ע"י שליח במקום שלא חב לאחרים וכ"ש שהוא הפך מה שכתבתי לפי דעתי ומ"מ נראה בעיני דלא בריר ליה כולי האי להרמב"ן דאי הוי בריר ליה למה לו לבקש טענת צואת המת ולא עוד אלא שבקש טעם לאחת מן האלמנות שגבתה קצת מכתובתה נדרש ללא שאלוהו עד שלבי אומר לי שלא כתב כן בפשיטות אלא נסמך פל מה שכתב טעמים אחרים והכל היה לסלק האפוטרופוס וק"ל מתוך דבריו שעילא מצא וא"ה אני אומר כי בנ"ד זכתה האלמנה ומה גם עתה אם מסר התופס לאלת' מה שתפס שהרי כפי מה שנראה לי שלא מצינו התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אלא שמוציאין מיד התופס כעובדא דיימר בר חשו שעדיין הארבא היתה ביד שליח אבל אם היה שהגיע כבר לידו דיימר זכה כמו ההיא שכתב רבינו יונה שמי שיש לו זכות אעפ"י שאמרו ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה א"ה אם יש לו קצת זכות מה שגבה גבה וגם אין ללוה לחזור על התופש ולא ליורשים מהטעם שכתבתי שיכול לומר מה הפסדתיך כו' כנ"ל ועוד אפילו היה עדיין ביד התופס כיון שהוכחנו דיורשי' לאו חב לאחרים מיקרי ולדעת הריב"ש ז"ל מהני תפיסה יש לומר דמצי לומר קים לי כהריב"ש ואפי' דאיכא למימר דשמא לא ראה הריב"ש תשוב' הרמב"ן דאלו הי' רואה לא היה מודה דהוי תפיסת השליח תפיס' מ"מ זה היה אם היינו ודאים בסברת הרמב"ן שכך דעתו בודאי דבאלמנה לא מהני תפיסת שלוחה אבל כבר כתבתי דדבריו אינם מבוררים. גם שאיפשר לומר שאני אפוטרופוס דכיון שבתורת אפטרופוס באו הנכסים לידו נימא שידו יד היורשים ונכסים בחזקת יורשים קיימי בידו ועדיף מנפקד גם כי כל זה נראה לי דוחק מ"מ טוב לקרב הסברות כל האיפשר סוף דבר כיון דקי"ל דאלמנה שתפסה היא עצמ' מועיל לה התפיסה יש לנו לומר דשלוחו של אדם כמותו וטעם זה היה מספיק אפילו במקום שחב לאחרים ודי לנו שלא נאמר כך במקום שחב אלא דניקום ונימא ג"כ שאפי' במקום שלא חב לא יועיל לא יתכן ועוד שהריב"ש כן דעתו באלמנ' כמו בשאר ב"ח וגם אפשר שגם הרמב"ן בנ"ד יודה לכן נראה שאין להוציא הנכסים ממקום שהם וזכת' האלמנ' בדינא הנראה לע"ד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |