שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/קמט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עוד שאלה שנית ראובן החזיק בחנות א' של גוי שנה או שנתים וש' אפטרופוס היתומי' של לוי הוציא שטר שלוי היה מוחזק קודם באותה החנו' ששכרו מן הגוי וראובן טוען כי לוי בחייו מחל ונתן לו כל כח וזכות שהיה לו מן הגוי בחנות ההוא והביא עדים כשרים ע"ז:
תשובה
תחלת דברי וראשית אמרי להודיע הידוע לכל קורא ושונה מ"ש הרמב"ם הלכות אישות פ' כ"ג וז"ל ובכל הדברי' האלה וכיוצא בהן מנהג המדינה עקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהי' אותו מנהג פשוט בכל המדינה וכן הריב"ה בטור א"ה הביא לשון הרמב"ם וז"ל הנושא סתם כותב לפי המנהג וכן היא שפסק' להכניס נותנת כפי מנהג המדינה וכשבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עקר ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה ע"כ א"כ כל שיש מנהג בעיר שוב אין להרהר אחר המנהג ההוא אפי' שיהי' נגד הדין באלו הדברים וז"פ מאד והאריכות בו מותר גמור בהיות המנהג כאשר כתב הרמב"ם שיהיה מנהג פשוט עוד יש לדעת שאשה הבאה לגבות כתובתה ונדוניא ותוספת וכל הכתוב בשטר הכתובה בין גרושה בין אלמנה אם יש שם נכסים בני חורין גובה מהן כפי מנהג המדינה ואם אין שם שיעור כל הכתוב בשטר הכתובה הנז' אז טורפת מן הלקוחות או ממקבלי מתנה לפי שכל נכסי הבעל אחראין לכתובת אשתו כאשר פשוט זה במשנ' פ נערה שנתפתתה לא כתב לה כתובה גובה כתובתה מתנאי ב"ד כתב לה שדה שוה מנה ולא כתב לה כל נכסיו אחראין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. עוד בפ' האשה שנפלו לה נכסים וכן לא אמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה והרמב"ם פ' י"ו מהלכות אישו' כתב וז"ל ועוד תקנו חכמים שיהיו כמו נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובת' אפי' כתובת' מנה ויש לו קרקע באלפים זוזים הכל תחת שעבוד כתובתה וכל מה שימכור אחר הנשואין אע"פי שממכרו קיים שיש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף אותם בכתובת' כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסין בני חורין עכ"ל והטור סי' ק' אם מוצאין לו קרקע ב"ח מוכרין ונותנין לה ואם לא טורפת ממשעבדי שמכר או שנתן לא שנא נתן במתנ' בריא או ש"מ שהרי כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובת' וא"כ כשהאשה באה לגבו' כתובת' בין אלמנה בין גרושה נמצא הדין כך שאם היו בבני חורין שיעו' הנדוני' וכל שא' הכתוב' הנה מה טוב ואם לא יספיקו הנכסים הבני חורין ליפר' מהן היתה חוזר' לטרוף מן המשועבדי' ואם נמצא ד"מ שמכ' שדה א' לראובן ואחר זה מכ' שד' ב' לש' ואחר זה מכר שדה ג' ללוי הדין היה שחוזרת על לוי ראשונה מפני שהראשוני' היו יכולים לומר לה מקום הנחנו לך לגבות ממנו וכדאית' במס' ב"ק פ"ק ת"ר מכר כל נכסיו לא' או לג' ב"א כלם נכנסו תחת הבעלי' זא"ז כלו' גובין מן האחרון אין לו גובין משלפניו אין לו גובין משלפני פניו הרמב"ם בפי"ט מה' מ"ו והטור ח"מ ג"כ כלם כתבו הדין כמו שאמרנו בפשיטות אין צורך להעתיק לשונם לאפוכי מטרתא למה לן ומי שירצה לעיין יע"ש:
ועל מה שבא עוד בשאלה שטוען ש' ששאפי' שהיו העדים כשרים היתומי' קטנים הם ואין מקבלין עדות להוציא הבתים מחזקת היתו' דקטני' הם והוי שלא בפני בע"ד אמת שכן הדבר פשוט שאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי אבל כתב הריב"ה בח"מ וז"ל ואם החזיק בה ג' שנים בחיי האב ואחר מות האב בא בנו הקטן לערער אין שומעין לו ואם צריך להביא עדים על חזקתו מביאין ומקבלין עדותן אף על פי שהיה מערער קטן וקיימא לן דאין מקבלין עדות בפני קטן הכא מקבלין כיון שהחזיק כראוי והוא עתה בחזקתו והרא"ש נתן טעם לדבריו בפסקיו וז"ל דאי לא כן לא שבקת חיי ללוקח קרקע ומת המוכר דיבואו הקטנים ויחזיקו ולא יוציאו מידן עד שיגדילו ודמי להא דאמרינן התם תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חברו אין אומרי' נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו הרי למדנו בפי' שלהחזיק במה שיש ביד המחזיק מקבלין עדות אפי' בפני קטן. וא"כ בנ"ד ג"כ גם כי נניח שהיה חוב לקטן לקבל עדות שאביהם מכר הבתים לאב האשה מ"מ אם אמת הדבר שאב האשה החזיק בבתים שלש שנים אפי' שהקטן מערער על הבתים והיינו צריכים לקבל עדות יכולין אנו לקבלו אך אמנם אם לא החזיק ג' שנים אב האשה הנז אז טענת ש' טענה אלא דאכתי איכא למימר בנ"ז כי מה תועלת ליתומים שנעמוד הבתים בחזקת היתו' כיון שאז תגבה האלמנה מהן וא"כ כיון שנמשך שאין תועלת ליתו' בהעדר קבלת עדות יש לנו לקבל העדות אפי' שהם קטנים כי אין אנו חבין בזה ליתו' רק לש' וא"כ בנ"ד אם ידוע ודאי שמתנת חצר של ש' קדמה למכירת הבתים דין היה עם ש' שתהיה טורפת מה שחסר לה מכתו' או מהתוספ' מהבתים תחל' ואם גם כן יחסר לה מהבתים אז תחזור על ש' אמנם אם היה הדבר בהפך תחלה יש לה לטרוף נכסי ש' ואח"כ מן הבתים ולהיות שאשה זאת כפי מנהג המדינה כנז' בשאלה אין לה לגבות התוס' אלא ממחצית הנכסים הנשארים אחר גביית הכתובה והנדו' א"כ צריך שישומו הה' אלפים לבני' שנשארו והבתים והחצר ותקח היא החצי מכל מה שיעלה סכום החמשה אלפים והבתים והחצר אם לא יעלה יותר מהתו' והחצי האחר יקח מי שקדם אם ש' קדם יקח מהחצי הנז' שיעור החצר או מה שיעלה ואם אב האשה קדם בקניית הבתים הוא יקח קודם מה שהוציא בקניית הבתים ומ"מ אם האמת שאין עדי מכירת הבתים כשרים או אפי' כו' מהם שנמצא פסול מן התורה כנז' בשאלה הדין עם ש' ועכ"פ צריך לשום הה' אלפי' והבתים והחצר של ש' ומה שישאר אחר שתגב' האלמנה את שלה ע"פ המנהג יחזיר לראוי לו:
ועל מה שטוענת האלמנה שהשומא ששמו ב"ד ההוא שטעו כו' ושמו לה הבלאות כפי מה שהעלו לה בשעת נשואין ושילכו שמאין אחרים וש' טוען דמאי אולמי' מהני טפי מהני כו' לא ירדתי לסוף דברים אלו כי מצד א' נראה שטעו בשומא ר"ל ששמו מה ששוה ה' בו' ומצד אחר נראה שטעו במה שהעלו הדברים כמו שהעלו בשעת נשו' ושאין כן המנהג וז"נ מדבר ש' שטוען מאי אולמייהו מהני ואם הטעות היה במה שהעלו הנכסים עתה כמו שהעלו אותם בשעת הנשואין ושהוא הפך המנהג א"כ אין טעם בדברי ש' כלל שאמר דילמא הני קים להו טפי דכיון שהמנהג פשוט הטעות מפורסם וידוע ואין לנטות ממנו כלל ואם הטעו' היה שטעו לשום מה ששוה ה' בו' א"כ יש קצת ממשות בתשו' ש' אמנם כן יתבאר ממה ששנינו בכתו' פ' אלמנה ניזונות שום הדיינים שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרם בטל רשב"ג או' מכרם קיים א"כ מה כח ב"ד יפה ע"כ. והלכה כח' שמכרם בטל כמו שפסק ר"נ בגמרא ואמרינן התם אמר רב הונא בר חנינא אר"נ הלכה כח' וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכו' קנין וז"ל ב"ד שמכרו נכסי יתו' וטעו בין בקרקעות בין במטלטלים אם טעו בפחות משתות הרי זו מחילה בהדיוט טעו בשתות בטל מקח ואם רצו שלא לבטל המכרשיחזירו ההונאה מחזירין לא יהיה כח הדיוט חמור מכח היתו' ע"כ וכתב הר' מ"מ שכן דעת ההלכות וכ"פ הריב"ה בפשיטות ח"מ סי' ק"ט ומכאן נראה שאין טעם בדברי ש' שאו' דמאן לימא לן דהני בקיאי בשומא טפי מהני דילמא הני קים להו טפי כי לפי דעתו תיקשי ליה א"כ איך ימצא ב"ד שפחתו שתות כו' אלא מאי אית לך למימר דאפש' ודאי להתברר ולידע האמת שטעו השמאים הראשונים דשמא לא דקדקו היטב דמש"ה אמרו שמכרו בהכרז' אפי' מכרו שוה מאתי' במנ' או שוה מנה בק"ק מכרם קיים ואעפ"י שבמטלטלים איכא מ"ד דכיון דלאו בעי הכרזה לא מהני להו הכרזה ואין כאן מקום להאריך בזה מ"מ למדנו שהאמת הוא כי אפשר לב"ד שיטעו בשומא ושלא דקדקו בדבר כראוי וא"כ הדין עם האלמנה בזה אם יראה בבירור שטעו הא' וכבר כתבתי ג"כ שאם טעו במנהג דפשיטא ופשיט' שיש לחוזר ולתקן מה שטעו:
ועל מה שתובעת האלמנה למזונות ק' זהובים שחייבת לאביה וע"כ היא רוצה לפחות סכומה מהק' זהובים ולגבות אותם מחצר ש' לפרוע כתו' לכאורה נראה שאין דבר ש' ודאי דאמתלא גדולה היא שהכל שוא ודבר כזב ומ"מ כפי הדין נראה שהדיין היה אפשר לומר שהדין עם האלמנה אם לא עברו ג' שנים שלא תבעה מזונות דאמרי' בגמ' ריש אלמנה ניזונית א"ר יוחנן משמיה דרבי יוסי ן' זמרה אלמנה ששהתה ב' ג' שנים ולא תבעה מזונות אבדה מזונות ופריך בגמ' השתא שנים איבדה ג' מבעיא לא קשיא כאן בעניה כאן בעשירה ולא אאריך במחלוקת שנפל בדין עניה שכפי הנראה מנ"ד עשירה היא וא"כ כל שלא עברו ג' שנים יש לה לתבוע מזונות וכ"ש באשה זו שבאה בטענה שלותה מאביה ושהיא חייבת לו. גם כפי מה שבא בשאלה שהוציאה כו' נראה שהכל היה תחת ידיה והסכימו הפוסקי' מכח הירושלמי שלותה אי יש לה משכון אפי' אחר עבור שלש שנים ששתקה יש לה מזונות והשתיקה לא הוי מחילה: מכל זה היה נר' שהיה הדין עם האלמנה ומ"מ נראה בעיני שאינו כן אלא שהדין עם ש' והטעם שאשה זו רצתה לגבות תחלה כתובתה ויש בנמצא כדי כתובתה ועכשיו היא רוצה לפחות משם כדי חוב המזונות ולטרוף אח"כ מחצר שמעון לתשלום פרעון הכתובה וש' יאמר כדי שיעור כתובתיך לפניך ונשאר שיש לי לגבות חוב המזונות. ומשנה שלימה שנינו ריש פ' הניזקין אין מוציאין לאכיל' פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסי' משועבדים מפני תיקון העולם וכיון שבאה היא להוציא נר' שידה על התחתונה עוד טעם אחר שאפי' את"ל שהיה כח בידה לעשות ולגבות תחלה מזונותיה מבני חרי ואח"כ לטרוף ממשעבדי לכתובה זה היה אפשר אם לא גבתה תחלה כתובה מבני חרי אלא שעדיין היתה צריכה לגבות שתי החובות אבל עתה שגבתה כבר מבני חרי לכתובתה פשיט' דלאו כל כמינה לומר עתה אפחות מהשומא ואחזור ואגבה כתובתי מן המשועבדי' וראיה לדבר והיא ברורה בעיני דאמרינן בפ' ח"ה ההוא דאמר לחבריה הב לי ק' זוזי דפסיקנא בך והא שטרא א"ל פרעתיך א"ל הנהו סטראי נינהו א"ר נחמן איתרע שטרא ואיכא פלוגתא דרבוותא שר"ח פי' דלא איתרע שטרא אלא לענין שצריך לישבע המלוה אפילו יש בו נאמנות אבל בשבועה גובה אבל רב שרירא ורב האיי גאון פי' שהשטר בטל לגמרי והרא"ש נר' סבר' ג' דלא גבינן ביה ולא קרעינן ליה ואי תפיס לא מפקינן מיניה כל זה הביא הריב"ה ח"מ סי' נ"ח וכתב עוד וז"ל כתב הרב יוסף הלוי הא דאיתרע כי יהיב ליה באפי סהדי ה"מ כשמעידין שבתורת פרעון נתנם לו ואינם יודעים אי מזה השטר אם מאחר אבל אם מעידים שנתנם לו ואינם יודעים אם בתורת פרעון אם בתורת פקדון אם בתורת מתנה לא איתרע ויכול לומר סטראי נינהו ע"כ מכל זה משמע בפירוש דבנ"ד אין ממשות בטענת האלמנה שרוצה לפחות עתה מן השומא שגבתה לכתוב' ק' זהובים לפרעון חוב מזונותי' שאו' שחייבת לאביה ואח"כ לגבות מחצר ש' שיעור הכתוב' הא ודאי לא אמרה כלום דעכל"פ כל הני רבוותא אלא שראו העדים שנתן הלוה בתורת פרעון ואינם יודעים אם מזה השטר או משטר אחר הא ידעי ודאי שהפרעון היה מזה השטר לאו כל כמיניה אח"כ לו' משטר אחר שהיה לי עליך רוצה אני לקבל אותם המעות שקבלתי ושטר זה עדיין קיים ועוד כתב הר"ן שמי שנושה בחבירו ב' חובות ופרע לו הלוה סתם הרשות ביד המלוה לו' מחוב פ' לקחתי ולא עוד אלא אפי' א"ל לוה בשעת פרעון הילך מעות אלו בשביל חוב פ' ומלו' קבל ושתק יכול לו' אח"כ המלוה שבשביל חוב פ' תפסן והאי דשתיק לאו משום דאודיי אודי ליה אלא פקח היה כדי לתפוס ואח"כ בירר דעתו ע"כ הרי בפי' ג"כ ראי' דדוקא דשתק הא אם קבל בפי' בשביל חוב פ' אין בידו לחזור ולומר בשביל חוב אחר היה מה שקבלתי וחוב זה במקו' עומד וא"כ בנ"ד כיון שבפי' השומ' ששמו הדיינין היה לפרעון הכתוב' וגם היא להכי קבלה אלא שעתה טוענת שחשבה שאביה לא יתבע ממנה כו' כנז' בשאלה א"כ פשיטא שאפי' שנניח שכל דבריה אמת ושלותה מזונות מאביה כיון שמה שקיבלה קיבלה בעד פרעון כתובתה מה שתובעת עתה מזונות אין לה ממה ליפרע אלא ממשועבדים ואין מוציאין למזון האשה ממשעבדי כ"ז ברור לע"ד:
ועל מה שטוען ש' שחזקה דין טלטל יש לה כו' במקו' אני דן אותה כדין קרקע הגם שמתשוב' בעל ת"ה מדבריו יש להוכיח שדין טלטל יש לה מ"מ ידענו שמתקני ההסכמות תיקנו שתהיה כדין קרקע ואין להאריך כאן בזה כי אינו צריך לנ"ש:
ועל ענין השאלה הב' נר' שדין זה יתבאר מהא דאמר' בגמ' בפ' הגוזל בתר' בר חמיה דרבי ירמיה טרק גלה באפיה דר"י אתא לקמיה דרבי אבין אמר שלו הוא תובע והא מייתנ' סהדי דאחזיקי ביה בחיי דאבוה א"ל וכי מקבלין עדות שלא בפני בע"ד איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אבהו אמר לא שמיע לכו הא דר' יוסף בר חמא א"ר אושעי' תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חברו ואמר שלי הוא אין או' נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו מיד ולכשיגדיל יביא עדים ונר' מי דמי התם דמפקינן ממונ' דלא קיימ' ליה אחזקה דאבוה אבל הכא דאית ליה חזק' דאבוה לא ע"כ וכתבו התוס' משמע דדינ' אפי' היה ר"י בתוך הבית מדלא מפליג התם בעל השד' מוחזק בשד' הכי ר"י לא הי' מוחזק משמע דלא תלי בהכי מידי אלא במה דאית ליה חזק' מאבוה אפי' היה ר' ירמיה מוחזק בבית וכ"נ בפי' יותר מהנמ"י ז"ל שכתב וז"ל הכא נמי כיון שרבי ירמיה היה מוחזק בבית ועומד בתוכה לאו כל כמיניה של התינוק להוציאו מתוכו כו' עד אבל הכא דאית ליה להאי תינוק בבית זה חזקה דאבוה אלא שרבי ירמיה טוען שמכרה לו או שנתנה לו כי האי גוונא ודאי אין מקבלין ולא מפקינן לתינו' מינה ולכשיגדיל יביא ר' ירמיה עדים וידון עמו א"כ בנ"ד נמי אפי' שהיה ראובן מוחזק בחנות מסלקין אותו וכשיגדילו היתומים יעמידם לדין אבל עתה מקבלין עדי ראובן לחוב ליתומים עד שיגדילו וכן נר' מהרא"ש בפסקיו בפ' חזקת הבתים על ההי' דרבה בר שרשום דנפק עלה קלא דקאכיל ארעא דיתמי וכתב שם וז"ל וא"ת והיאך יכול לומר לקוחה היא והלא היתומים קטנים וידוע בזה שהקרקע היה מתחלה של אביהם והיאך יביא עדי חזקה שאכל' שלש שנים בחיי אביהם והא אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ובפני יתומים קטנים היינו כמי שלא בפני בעל דין כו' עד שאני הכא שכבר אכלה ג' שנים בחיי אביהן ואי אין ידוע שבתורת משכנתא באתה לידו וכבר היה מוחזק בחיי אביהם ולהחזיק מה שבידו מקבלין עדו' בפני יתומים קטנים א"כ נר' דדוקא כשהחזיק המחזיק שלש שנים חזקה גמורה בחיי אב היתומים וגם שאינו ידוע לנו שירד שם בתורת משכנתא אז מקבלין עדות להחזיק מה שביד המחזיק לבטל ערעור הקטן אבל כאשר ידוע שחנו' זה היתה של אבי היתומים והמחזיק בו רוצה להביא עדי' שאב היתומים מכרה או נתנה לו אין מקבלין עדות נגד היתומים כיון שלא החזיק בחנות שלש שנים שהיא חזקה גמור' בחיי האב מכל זה היה נר' שאין תקנה אלא לסלק לראובן מן החנות ולהעמיד אותה ביד היתומים עד שיגדילו ואז יעמידם ראובן בב"ד ויוציא לאור משפטו. אבל כתב רי"ו בשם הרשב"א ז"ל במישרי' נתיב כ"ז שאם היה ליתומי' אפטרופוס על כל נכסיה' קודם לכן מקבלין עדותן בפני האפטרופוס ע"כ וגם שאינו נר' כן מדברי שאר הפוסקים אלא כמ"ש מ"מ כדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו בענין כזה וביותר גדול ממנו ועוד שנראין דברי' של טעם וכיון דקודם לזה הושם לה' האפטרופוס להפך בזכותם לא מיקרי שלא בפניו ולע"ד נר' לדקדק כי מדברי הרשב"א ז"ל מן המרדכי בגיטין פ' השולח שכתב שם וז"ל שאל רבנו ברוך את רבינו מאיר על מעשה שבא ראובן וצווח וקובל לקהל על היתומים קטנים בני שמעון שיעמידו להם הקהל אפטרופוס כי יש עליהם דין מקרקע שירשו מאביה' ואומר ראובן שיש לו חזקות מבני שמעון על כן רוצה שיעמידו להם אפטרופוס נר' שאין בידינו להעמי' אפטרופו' ליתומים כי האי גוונ' לחובתן כי אם לזכותן כגון אם יש להם תביעה על אחרים וראיה כו' ודחה שם כמה מקומות שהיה נרא' מהם הדין להפך אלא שמעמידין להם אפטרו' עד שכת' לבסוף והביא ראיה מתוספתא דמס' תרומות גרסינן אין מוכרין ברחוק ליקח בקרוב ואין דנין לכוף ולזכות ולהכני' ולהוציא ליתומים אלא אם כן נטלו רשות מב"ד. ובגיטין פ' הנזיקין מייתי לה כי האי גוונא וקיימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהם והלכך לאו כל כמיני' להעמיד אפטרופוס ליתומים לחובתן נראה קצת דדוקא להעמיד אפטרופוס מחדש הוא דאין בידינו להעמיד להם אפטרופוס לחובתן כי אם לזכותם הא אם היה אפטרופוס להם מקודם מקבלין עדות ועם כל זה אני אומר כי לא יספיק כל זה לכוף לאפטרופוס לעמוד בדין אלא אם יקראוהו ב"ד ויקבלו העדות בפניו הוי עדות כאילו נתקבל בפני היתומים אם היו גדולים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |