שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/נא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ה"ר משה פורמון יצ"ו והעיד בת"ע איך ראה ד' אנשים שהטילו את עצמם מהספינה לתוך הים וקשרו מלבושיהם בתורן הספינה ועלו מן התורן להציל את נפשם והים הולך וסוער עליהם וירדו תחת המים פעמים שלש ויותר עד שאח"כ פלטם הים אל היבשה לתחתית הר גבוה היה רבי הנז' והאנשים אשר שם רואים לד' אנשי' הנז' מתים שם וחלו את פני ה"ר יוסף בישודו שהיה יודע לשוט שיצא מן הספינה כדי לפשוט המתים וימצא מעות הרבה ולא רצה והלכו מלחי' גוים מן מספינה ואחד מהמלחים מת מרעש הים ואחרים הלכו לש' ולקחו מה שמצאו וחזרו לספינה והזכירו בשם הארבעה אנשים שראו אותם מתים ובתוכם הזכירו לחתנו של ה"ר יצחק ניפוסי שהיו קורין אותו שבתי והתורגמים היו קורין אותו שאבאן ושאלנו לרבי משה פורמון הנז' כמה עבר מעת שראה הוא ושאר היהודים לארבעה אנשים שפלטם הים מתים עד שהלכו המלחים ואחר שעברו ב' ימים עוד אמר ר' משה הנז' שיהודים אחרים שיצאו מהספינה קודם הד' הנזכר שהיו ט' יהודים והיו החיים מצד אחד והמתים מצד אחר וראו המלחים כשהגיעו לשם אל המתי' והיו אומרים אל היהודים אשר בספינה הנה פ' ופ' הד' הנז' מתי' ובתוכם היו מזכירים לשבתי הנז' כ"ז העיד רבי משה הנז' בפנינו בת"ע ביום ח"י לאייר שנת השכ"א ליצירה פה שאלוניקי והכל שריר וקים:
במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ר' שבתי בכ"ר אהרן ואחר האיומים והגזומים הראויים להעשות קם על רגליו והעי' בת"ע ואמר אי' הוא דב' אמת כי כשהיה הוא הולך בתו' הספי' שהיתה הולכת לצפת תוב"ב היו הולכים בתוך הספינה ההיא יהודים ובתוכם היה הולך יהודי א' שהיה שמו שבתי שהיה מפה שאלוניקי ושהיה אינבוראדור והיה איש מכוער בצורתו ויהי כאשר בא עליהם רוח סערה ונפל תורן הספינה על הים יראו האנשים מהסערה הגדולה שהיה בים וד' יהודים מהנמצאים בספינה חשבו להמלט על נפשם והושיבו עצמם על התורן שנפל בים כדי לצאת אל היבשה והאחד מהם היה רבי שבתי הנז' ותיכף ברידתם על התורן היהודים הנז' שמו התורגמים עצמם בתוך הבארקא והלכו יחד עם היהודים ולהיות כי הסעיר הים על היהודים נטבעו בים וכשהגיעו התורגמים אל היבשה מצאו את ד' יהודים מתים מוטלים על שפת הים והזכירו אותם בשמותם והזכירו לרבי שבתי הנז' שראוהו מת מוטל על שפת הים וזה אמרו התורגמים הנז' ליהודים היושבי' בספינה כשחזרו אל הספינה מבלי ששאל להם שום יהודי מהיושבים בספינה על היהודים שיצאו ליבשה אלא הם מעצמם אמרו איך ראו לארבעה יהודים הנז' שיצאו מהספינ' מתים על שפת הים והזכירו לרבי שבתי הנז' בשמו. כל זה העיד ר' שבתי בר אהרן הנז' והעיד ג"כ איך האיש ר' שבתי שנטבע כנז' היה איש תם נוטה אל הפתיות. ולהיות אמת ואמונה כל זה העיד ר' שבתי בר אהרן הנז' בפנינו בתורת עדות היום י"ט ימים לחדש תמוז מש' השכ"ב ליצירה פה שאלוניקי והכל שריר וקים:
תשובה
אחר שנתקבל עדות זה בקשו ממני להודיע דעתי מה משפט האשה הזאת אם יש די בעדות זה להתירה מכבלי עיגונה ואע"ג דאמרי' בעירובין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צריכה הלכתא צילותא כיומא דאסתנ' וכעת לב כל אדם סחרחר נדכה ונשבר על מדת הדין המתוחה על העיר המקום ירחם על עמו ישראל מ"מ לא מלאני לבי להשיב אחור יד ימיני לחפש ולבק' עד מקום שידי מגעת בזכות האשה הזאת כי מצוה רבתי היא כאשר ידוע כמה חשו חכמים לעגונא דאיתתא אשר אין צורך להאריך ובפרט כי יש כמו שנה ויותר שקבלנו העדות מרבי משה פורמון אשר לא סמכתי עליו מן הטעם שאומר בע"ה:
ועתה שבא עד זה ר' שבתי בכ"ר אהרן כמעט שאם לא יועיל עדות זה אבדה תקותה נכזבה תוחלתה על כן ראיתי לצדד על ההתר אם יראה בעיני חכמי העיר יע"א וזה החלי בס"ד. תחלה ראיתי להודיע כי נשי האנשים שנטבעו בעליהם בים ונאבדו מן הדין היו מותרת וטעמא דבכל התורה כולה אנו הולכים אחר הרוב ואפי' בדיני נפשות ובנדון כזה החמירו חכמים משום חומר גלוי עריות וכמו שלמדו כן ממעש' דחסא דאמרי' בגמ' פ' בתרא דיבמות ההוא דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא אמר רב נחמן האלי"ם אכלו לחסא והביא בת"ה ז"ל ההגה במימון בשם אביאסף וז"ל ואין לתמוה על רב נחמן דאישת' הכי כיון דאשתו אסורא אלמא מספקינן אי מיית אי לא י"ל דרובם אינן נצולין ורב נחמן אשתבע דאפי' בדיני נפשו' אזלינן בתר רובא אלא דבעריו' החמירו רבנן ולא רצו להסמ' בזה ורב נחמן לא היה מכוין להתיר אלא היה מתאונן ודבוריה אטעייא ואזלא דביתהו ואינסיבא והרמ"בם פי"ג כתב וז"ל עד א' שאמר ראיתי שמת במלחמה או במפולת או שנטבע בים הגדול ומת ובכיוצא בדברים האלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן כו' הרי א"כ בודאי שרובן מהנטבעי' בים מתים הם נמצ' ודאי שהאמת כמו שאמרנו שאיסור אשת איש כזו ועיגונא דידה אינו אלא משום חומרא דרבנן ואחר שכן היה אפשר להסמך על כמה רברבי דסברי דעד המעיד במים שאין להם סוף שראוהו מת אחר שהועלה מן המים והכירו בטביעות עין בלא סימנים שאשתו מותרת וז"ל המרדכי ריש האשה שלום ותימא אפי' דמאי דקאמר דאסוקינהו וחזנהו לאלתר וקאמר סימנא אכתי מוכח שפיר כו' עד ונר' דלא שייך בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי דאפי' לא ידעה בבירור אמרה מסתמא לא יצא אבל בעדות שהועלה מן המים וראהו מת לא שייך בדדמי דאין לו במה לטעות ולא ראיתי להאריך עוד לפי שכבר כתבתי לשונו פעם אחרת ויעיין מי שירצה במרדכי אמנם ודאי ש"מ דעד א' ואפי' אשה נאמן לומר שראהו מת והכירו בטביעות עין אם ראהו אחר שעה שיצא מן המים ולא אמרינן דאמר בדדמי וכן דעת הרי"ף ז"ל גם הרמ"בם והראב"ד ז"ל והסמ"ג ועו' כתבו התוס' וז"ל מהני סימני' פי' ר"ח דאשה ועד א' בספינה שטבעה וחברי מת לא מהני וכ"ש גוי אפי' מסיח לפי תומו ותימא היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו ע"י טביעו' עין בלי שום הכרת סימנים ושמא איירי בשנשחתה קצת צורת פניהם כו' עד אם צורת פניו שלימה שריא אפי' אחר כמה ימים ע"כ וא"כ אחר שזה מעי' שראו פ' כו' והזכירו ארבעתם בשם שהיו מתים מוטלי' על שפת הים וידע זה העד המעי' מפי הגוים שזה ר' שבתי שהלך משאלוניקי שהיה לו אשה פה שאלוניקי על זה הוא שאמר שהיה א' מן המתי' ושהוא הוא שהיו קורין אותו שאבאן והזכיר צורתו ומלאכתו ושהוא הלך על התורן כו' א"כ נר' ודאי שאשתו מותרת וכי תימא הרי הרא"ש שהוא אחרון וראה דברי התוס' ולא הסכים לדעתם אלא שצריך שיאמרו סימנים היכא שאותו המעיד ראה הטביעה וגוים הרבה כעד א' דמי וכן הטור בנו ז"ל הסכים לסברת' כמו שיראה המעיין אם ירצה ומי הוא זה יערב אל לבו להתיר דבר שאוסר הרא"ש ובנו דהוו בתראי כ"ש בדבר הנוגע לערוה החמו' כי במעשה א' שבא לידי כתבתי והראתי שיש לחוש לדברי הרא"ש ז"ל ורבים גדולים שהסכימו עמו כמו שהביא בפסקיו ועוד שהיה נ"ל שהרב ב"ת הדשן ז"ל לכאורה נר' שמסכים לדעתו אמנם עתה במעש' זה עיינתי יותר ודקדקתי בדברי בת"ה ונר' בעיני להביא ראיה מדבריו להפך אלא שמסכים אל המנהג שכתבו תוס' ז"ל וראיתי להעתיק לשונו וז"ל והשתא לדע' ר"ח ורב אלפס לא מהני הך עדות מידי כו' עד וכן לדעת הרמב"ם דכתב במים שאין להם סוף צריך שיאמר מת וקברתיו אמנם משמע מן התו' שהמנהג הוא להתיר ע"י טביעות עין בלא סימנים היכא דנמצא גופו שלם וסתמא כתבו משמע דאפי' או תם שראו הטביעה אך מסקנת האשרי משמ' דלא שרי אפי' בגופו שלם אלא במקום שלא ראו הטביעה והכי מוכח בס' אשרי ואפי' נפרש המנהג כמו שמשמע מדברי התוס' מ"מ בנ"ד צריך עיון שפיר דכיון שהגוי לא סח שהראהו שמת אלא שאמר שבא בעבור חיותו כו' והאריך הרבה להראות טעם לאסור בההוא נדון דידיה יע"ש למדתי מדבריו שאפי' דבההו' נדון דידי' אע"ג שלדעת הרי"ף ז"ל שהוא אבי הפסקנים ההוא עדות לא מהני כלל וגם לדעת הרמב"ם ז"ל אפי' הכי היה מתיר האשה ההיא מטע' המנהג אשר כתבו התו' דמנהג כה"ג מבטל הלכה כדי שלא תהיינה בנות ישראל עגונות ולא עמד בפניו אלא מסקנת האשרי דמחלק בין ראה הטביע' ללא ראה שוב חזר וכתב ואפי' נפרש כו' נר' שלא היה ברור אצלו ז"ל המנהג אם היה באותם שלא ראו או אפילו באותם שראו וק"ל זה מתוך דבריו יעם כ"ז הורה לדעת כי לולי הטעמים שכתב לאיסור היה הדין נותן להתיר דאי לאו הכי כיון שלדעת הרי"ף הוה ההיא איתתא אסירא בודאי והמנהג לא הוה בריר אצלו א"כ מה היה צריך עוד טעם אחר לאסור וכי עולה על הדעת דמהני ספק המנהג להוציא מודאי איסורא דהרי"ף ושא' הפוסק' שהזכיר הוא א"כ לא היה צריך להאריך יותר ליתן טעם לאסור אלא שנר' ודאי שדעתו ז"ל לומר שכיון דהאי איסורא דנשי הנטבעי' אינו אלא חומרא דרבנן כמ"ש הדעת נותן להקל אחר שנתפש' המנהג אין להוצי' לעז ואע"ג שהמנה' לא היה ברו' הרב' מ"מ אח' שכפי הנר' מדברי התוס' המנהג הוא בין באותם שראו הטביעה ובין באותם שלא ראו היה ראוי להקל ולסמוך על מה שנר' משמעות הא' של המנהג אלא שעמד לפניו הטעמים האחרים שהאריך בהם ולא נעלם ממני מה שיוכל לומר כל מתחי' בעיון כי זה הרב להגדיל תורה קאמר שכן אמר ואפי' נפרש כו' וא"כ אין ראיה מכאן להקל מ"מ נר' בעיני בלי ספק כי במקומות אחרים כבר הוא ז"ל מבאר כי דעתו ללמד במקומות אחרים ועוד רוב האריכו' שהאריך בזה אומר לי לבי ודאי שאם לא היה הטעם שכתב שהעד לא העיד על המיתה רק שאמר בעבור חיותו כו' לא הי' אוסר ואפי' תימא שמה שכתב הוא לא כתב אלא לרבותא אבל אין הכי נמי דבלאו הכי היה אוסר מ"מ יש לנו לומר דדוקא התם שלדעת הרי"ף ההוא עדות לא הוה מהני אבל בנ"ד דאיכא עדות דמהני לדעת הרי"ף ז"ל ולדעת ר"י שבמרדכי נוסף על הכל המנהג נר' שנוכל לסמוך על זה להתיר ועוד שגם שאיני כדאי להכריח הספק שנר' מדברי הרב שלא נתבר' לו והוא כוונת התוס' במנהג אם ר"ל בין באותם שראו ובין באותם שלא ראו או דלמא דוקא באותם שלא ראו הטביעה אבל באותם שראו אמרי בדדמי כנז' בדברי הרא"ש מ"מ נראה שהדבר ברור כשמש שהמנהג הוא סתם בודאי בין באותם שראו ובין באותם שלא ראו שהרי כתבו וז"ל ותימא איך משיאין נשי בני אדם שטבעו על ידי טביעות עין בלא שום הכרת סימנים ושמא איירי בשנשחת קצת צורת פניהם ואם איתא שהמנהג היה דוקא באותם שלא ראו מה הוה קשה להו ז"ל ומאי דוחקייהו לאוקומי בשמא מיירי בשנשחת קצת צורת פניהם מה שלא הוזכר לא בפי' ולא ברמז בההוא מעשה אלא ודאי דקים להו ז"ל דמה שמתיר' נשי הנטבעי' הוי בין באות' שראו הטביעה ובין באות' שלא ראו וכן מבואר זה בספר אדם וחוה וז"ל וכתבו התוס' דהא דבעינן סימנים כשהעלוהו ולא סגי בטביעות עין משום שהם עצמם ראו הטביעה ר"ל כשנפל במים כו' עד אבל אם לא ראה הטביעה ומצא העד מת ואמר שמכירו בטביעות עין נאמן ואין מדקדקין אחריו בסימנים וכ"כ הרז"ה אבל ר"ח פירש מדבעינן הכא סימנין שמעינן הכא דאשה אועד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש גוי מסיח לפי תומו ע"כ ונהגו עכשיו להתירה להנשא כשטבע על ידי הכרה בטביעות עין ור"ת פירש כי הא דאמרי' שצריך סימני' כשלא נמצא הגוף שלם כו' עד אבל אם היה שלם מכירין אותו אפי' אחר כמה ימים בטביעו' עין ור"י כתב החלוק הראשון בין שראו הטביעה ללא ראו הרי נר' בפי' שר"ת שמחלק בין גוף שלם ללא שלם לא סבר כלל חלוק דבין ראו הטביעה ללא ראו א"כ נתברר שהתימה של התוספות הנ"ל איך משיאין כו' הוא אפי' באותם שראו שהרי לא תרצו אלא תירוץ ר"ת דלא מחלק בין ראו הטביעה ללא ראו וברור הוא נפקא מינה בנ"ד מכל מה שאמרנו שאשה זו מותרת לדעת הרי"ף ולדעת ר"ת וגם נר' שכן המנהג שמתירין להשיא נשי הנטבעים במים שאין להם סוף והואיל שכבר הוכחנו שאין באיסור אשה שנטבע בעלה בים אלא איסור חומרא שהחמירו רבנן אזלינן לקולא וסמכינן אדעת הרי"ף ור"ת ור"י שבמרדכי וגם שכפי הנר' הרב בת"ה כן דעתו לסמוך על המנהג אפילו במקום שהוא כנגד הרי"ף ואפי' תימא שאינו כן מ"מ בנ"ד שדעת הרי"ף מותרת ודאי יודה הרב בעל ת"ה דיש לסמו' על המנהג כפי מה שמשמע מן התו' דהוי בין באותם שראו הטביעה בין באותם שלא ראו וא"ת אכתי איכא למימר מטעם דמאן לימא לן שלא עמדו ביבש' יותר משתי שעות ואז משתנ' וכבר חשבתי בזה להסמך בא' מב' טעמים אחד לומר דהא דמצריכינן שלא יעבור יותר משעה א' משפלטם המים ליבשה היינו למי שעמד בים ימים שנים או ג' אבל באלו שלא עמדו בים אפי' יום א' אפשר שאפי' עמדו ביבשה יותר מיום או יומים יכולים להעיד עליה' ואפי' על הסתם שלא נודע אם שהו או לא יש לתלות להקל וכן נר' ממ"ש הנמוקי ז"ל וז"ל אבל אם שהה במי' ג' ימים ושהה אפילו שעה אחד שעלה מן היבשה אין מעידים עליו עכ"ל מדק' אבל אם שהה כו' משמע ודאי דלהחמיר בעינן שיודע ששהא ג' ימים במים הא לאו הכי תלינן להקל וכמ"ש הוא ז"ל בשם הריטב"א דבנמצא הרוג ולא ידעינן מתי נהרג תלי' להקל ולומר דהוי תוך ג' ועוד עלה בדעתי לו' דבנ"ד השכל היה נותן להקל אפי' לפי דעת הרא"ש שמחלק בין אותם שראו לאותם שלא ראו והטעם דבשלמא כשנטבע א' אפשר לומר דיש לחוש שנדמה לו שהו' פלו' ואינו אלא אחר אבל בכי ה"ג דנ"ד שראו כלם שארבע' אנשים ירדו לים על התורן ונטבעו באותו יום ראו ד' אנשים בשפת הים ואמר העד שראה פלו' ופ' כו' מתים על שפ' הים חששה רחוקה היא עד מאד שנאמר שבאו שם ד' אנשים ונדמו הא' לדמות פלו' כו' עד שנר' שאין לחוש לזה אלא שכל אלה הטעמים יש לדחותם זה האחרון מטעמא דאמרי' בגמ' בפ' האשה שלום סבר רב חסדא למימר היינו שני תלמידי חכמים ולא אמרי' הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו אמר ליה רבא מי דמי התם קאמרי סימנים כו' ופי' התוספו' וז"ל אבל ע"י טביעות עין אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמר שאלו בעליהן של אלו משמע שאין לחלק בין יחיד לרבים. ובטעם הראשון כתב הריב"ש סי' שע"ח שהיה דעת א' מגדולי הדור ההוא לחלק כמ"ש והיה מדקד' כן מלשון הרשב"א והוא הריב"ש דחה סברתו וז"ל ומה שדקד' ת' מדברי הרשב"א שאם שהה פחות מיום אחד שיעור מוגבל דלא בעינן חזיוה בשעתיה שהוא ז"ל כתב מתוך ששהה ונרטב משמע ששהה זמן גדול והוא ז"ל דחה זאת הסברא עד שכתב וז"ל ועוד זיל בתר טעמא כיון שאין אנו מצריכין ג' ימים במי שמת במים מפני שנרטב מה לי יום אח' מה לי כל שהוא שהרי כיון שטבע ושהה במים עד שמת שם מחמת המים הריבאו המים במעיו לצבות בטן ואור פניו יפילון ומשתנת צורתו. הרי שדחה הטעם הראשון הנז' ג"כ עוד דחה טעם שהיה אפשר לחשוב והוא שאלו הגוים שהעידו שראו אלו האנשים מתים על שפ' הים אינם יודעים שיצאו מתים מן הים וא"כ היה אפשר לומר שלא שהו בים עד שמתו אלא שמחמת הסערה הדיחם שם הים ומרו' ליאותם ועמלם יצאה נשמתם ביבשה וא"כ בטלה עם זה טענתו של הריב"ש שכתב ושהה במים עד שמת כו' שהרי לא מתו בים אלא שגם זה דחה הריב"ש שם עד שכתב וז"ל אלא ודאי כיון שנמצא על שפת הים כדרך הנטבעים שפלטם הים חיישינן שמא בים מת דכל דאיכא למיחש חיישי' וכ"ש הכא שהנמלטים מיעוטא דמיעוט' ואדרבא מן הטעם שאמרת יש לחוש שכיון שאין כאן מי שראהו כשיצא מן הים שזה שנמצא בכאן נהרג או מת זה זמן רב שמ' יותר מג' ימים ונשתנ' צורתו מכל מ"ש הר"ם נר' שאין כח להתיר אשה זו ואפי' טעם גדול שהיה נר' בעיני בתחלת העיון חלף הלך לו בדברים אלו שכתבתי מתשו' הריב"ש והוא שעל' בדעתי להכריח ולומ' דבנ"ד לא עבר שעה אחת משפלטם הים לעת שראו אותם והטעם שהעד הזה רבי שבתי בכ"ר אהרן העיד שתיכ' ומיד כשירדו אלו הארבעה בתורן הלכו המלחים אחריהם ג"כ ואעפ"י שלא נכתב בלשון העדות מ"מ אחר יום או יומים שאלתי פי העד הזה כמה שהו המלחים משעה שהלכו עד שחזרו ואמר שעברו כמו שתי שעות והשכל נותן שכן הוא האמת שממקום הספינה עד שפת ההר היה מהלך מעט כי מזה הטעם קבעה הספינה שם מושבה להיות ההר למחסה ולמסתור ועוד ראיה אמיתית שהעד הראשון אמר שהיהודים הראשונים היו מדברים עמהם ואומרים להם פ' ופלו' ופלו' מתו כלם בשם א"כ נר' שקרובים היו הרי א"כ שלא עבר שעה משעה שפלטם הים עד שראו המלחים אותם והכירו' וא"כ מצד זה היה נר' לומר דליכא למיחש למידי כפי דעת אותם המתירים בטביעות עין בלא סימנים ואפי' לפי דעת הרא"ש דבאותם שראו הטביעה לא מהני טביעות עין אלא סימנים היה אפשר לומר וכ"נ דבנ"ד לא צריך סימנים שהרי אלו המלחים לא אמרו שראו שנטבעו אלא שראו אותם מתים וא"ל שראו הטביעה שודאי היה להם לומר פלו' ופ' נטבעו ואח"כ ראינו אותם מתים אדרבא מדהעידו שראו אותם מתים והכירום מוכח שלא ראו הטביעה אבל כל זה דחוי למי שרואה דברי הריב"ש שכתבתי שהרי כתב ואדרבא מן הטעם שאמרת יש לחוש כו' כצ"ל ועוד שאני אין אומר אפי' דברי הריב"ש איני יודע למה תלה החשש באיש שמת זה ג' ימים ונשתנה צורתו שעוד יש חשש מאיש אחר שנטבע ושהא ג' או ד' ימים במים ואח"כ פלטו הים כאן ונשתנה צורתו לצורת מכלוף ואין מעידים עליו לכ"ע אחר שנשתהה ביבשה שעות אלא דאפשר לומר דחדא מינייהו נקט ולאשמועינן אגב אורחיה דבנמצא הרוג ביבשה לא תלינן דבתוך ג' ימים הוי כדברי התו' אלא חיישי' דכבר עברו ג' ימי' והם מעידי' עליו כדברי הרשב"א ז"ל שנסתפק בזה זה אפשר לומר בדברי הריב"ש לע"ד מ"מ נ"מ דכל עוד שאין עדים שראו לזה המת שנמצא על שפת הים שפלטו הים יש לחוש ולומר אותו שאנו מבקשים לידע יצא למקו' אחר וזה שאנו רואי' פה עתה על שפת הים אחר הוא שנטבע ועמד במים כמה ימים ויש יותר מב' שעות שיצא אל היבשה ונשתנה צורתו או שמא הוא אדם שמת ויש יותר מג' ימים שהוא מוטל מת או נהרג כאן על שפת הים ואין מעידין עליו כדברי הרשב"א שנסתפק בזה גם מה שאמרתי לדעת הרא"ש כנ"ל דחוי מטעם שכתב הריב"ש בתשו' הנז' וז"ל ועוד דאפי' לדעת בעל המאור בנדון זה הגוי יודע הטביעה ומה לי ראה ומ"ל ידע א"כ בנ"ד נמי נר' דאפשר לומר דכיון שהם ידעו האנשים שירדו על התורן אולי ידעו מן הטביעה ולכן אמרו שהם הם ע"כ צ"ע מנין יצא לנו זכות אשה זו להתירה בעדיות אלו ואני אומר כי לפי דעת חכם גדול שבדורנו הלא הוא כמהר"ר יוסף בן לב נר"ו אשה זו מותרת כפי מ"ש בתשובתו הראשונה הכתובה בחלק הראשון שהדפיס יעו"ש שבנ"ד נמי י"ל שהעד הראשון העיד מפי הט' יהודים שיצאו ראשונה שאמרו פ' ופ' מתים כו' ואם היו אותם אנשים לפנינו היינו שואלים אם ראו הם כשפלטם הים או ידעו כן מפי אחרים אבל עתה שאינן לפנינו והם אמרו שהיו פלו' ופלו' והזכירו כל א' מהד' שיצאו מן הספינה על התורן תלינן להקל שהם הכירום וידעו שאותה שעה פלטם היה ואף על גב דלבי חוכך בסברא זו מהראיה שהביא כי לע"ד אינה ראיה והטעם דבשלמא התם בגוי שהעיד מפי גוי על פלוני יהודה שמת או שנהרג מצוי יותר שמספר כן לפי תומו מעל ידי שאלה ועוד שהיה לנו לומר כל מה שעבר אני שאלתי או פ' שאל מפ' על פלו' ואמר כך מדלא אמר הכי נר' שאין לנו לבדו' מעצמנו דברים אבל הכא וכיוצא בזה אדרבא אם היה שראה שפלטו הים או שהגידו לו מי שראה היה אומר הוא שלא אמר נר' שלא היה אלא שראה המת בחשבו שהוא פלו' אמר שראה אותו מת ואנו רוצים להוסיף על דבריו דכשפלטו הים ראהו זה אין ראוי לבדות וכ"ש בדבר רחוק כזה וכיוצא בזה בחלוף אבל אנו שידענו שבשעה א' משתנה דבר כ"כ קרוב יש לחוש ודאי וראי' לדבר מ"ש הר"ן שאפי' לדברי התוס' דתלינן להקל במצאוהו הרוג שבתוך ג' ימים במי שפלטו הים כתב דלא אמרינן הכי דתלינן דבאותה שעה פלטו דכיון דאינו אלא שעה אחת אין לתלות הכא נמי יש לנו לומר כיון שהדבר בלתי מצוי שהרואה המת ישב שם בשעה שפלטו הים מסתם יש לנו לתלות שמה שראה הגיד ולא יותר ולא פחות שראוהו מת אבל לא שידע שבאותה שעה פלטו הים וק"ל מ"מ אני אומר שהרי הורה הרב ועשה מעשה ואפי' את"ל שלא יתיישב טעמו בנ"ד שפיר דמי לשרויי אתתא דא לאתנסבא לכל גבר די תצביין והטעם מן היסוד הראשון שהקדמתי כי כל מעיין בתשובת הריב"ש הנז' יראה שכל תרעומותיו על המתיר ההוא שהתיר בההוא עובדא דמכלוף שבזמנו הכל היה לפי שהיה מקל בשל תורה וכ"כ בלשונו פעמים רבות ואחד מהם טרם יפסוק הדין להתיר ולהקל בדבר שבערוה ובשל תורה ובפי' כתב בסי' שע"ט על ההוא מעשה דמכלוף ואם היה בכאן מי שמעיד על הטביעה במים שאין להם סוף אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן לכתחלה ואם היינו מקלין מדרבנן אבל בכאן אין מי שמעיד על הטביעה כו' עד ואינו אומר בפ" ש מכלוף היה בדוגיא שהוא ראה בטביעתו ושהה שיעור שתצא נפשו ע"כ הרי דמשו"ה כתב הריב"ש להחמיר כי אין לנו לבקש ולבדות מלבנו דברים להקל בשל תורה אמנם בנ"ד אמר העד שראו טביעת אלו הד' אנשים פעמים רבות שירדו תחת המים ושאח"כ פלטם הים אל היבשה לתחתית הר גבוה כו' כנז' הרי שראו הטביעה וא"כ אלא חששא רחוקה מאד שאפשר בדרך רחוק לומר שכיון שהיו רחוקים מן ההר אלו האנשים שהיו בספינה א"א להם לידע בבירו' שאותם שירדו אל התורן היו אותם שפלטם הים כי לא עמדו עליהם וא"כ אפשר שאותם ד' אנשים הלכו תחת הים ויצאו אל מקום אחר ואלו שראו שפלטם שם הים אחרים היו שכך אמרי' בגמרא דבעינן דאסקינהו קמן וחזנהו לאלתר והכא שלא היה כן יש לחוש מ"מ עכ"פ נקטינן דנ"ד הוי ממש מן הרוב שאינם נצולים אחר שראו שנטבע כיון שירדו כ"כ פעמים תחת המים ונעלמו מעיניה' עד שראו ד' פגרי' מתים פלט הים תחת ההר ואנו רוצים לחוש אחרים היו מ"מ אם הם אלו שראו מתים הרי טוב ואם אלו נרצה לומר שהם אחרים הד' הם נכנסים לפחות בסוג רוב הנטבעים שמתים לא נשאר אלא חשש איסור דרבנן מצד העד האחד ואחר שכן הוא מצד עדות זה האחרון אשה זו מותרת שיש לסמוך על טעם הרב כמהר"ר יוסף בן לב שאפי' תימא שיש לרחות ראייתו כמו שדחיתי מ"מ בנ"ד שאין כאן חשש איסור אלא מדרבנן אין לדחותו גם הטעמים שזכרתי שדחה אותם הריב"ש אע"פ שדחה אותם יש לסמוך עליהם (בנדון שלנו כמו שהוא לא דחה אותם אלא שאין בהם כח להתיר איסור דאורייתא אמנם הכא שאין אנו רוצים להתיר אלא איסור דרבנן מספיקים הטעמים ההם ונאמר לא ימנע או אלו המלחים ראו אותם בשעה שפלטם הים אז לא ראו אותם אם ראו אותם באותה שעה הרי טוב ואשה זו מותרת ואם לא ראו נמי מותרת משום דתימא שלא מתו מתוך ג' דבתוך ג' ימים למיתתם היו ונכרי' ואפי' לדברי הרשב"א שמסתפק בזה התם משום שאנו באים להתיר איסור דאוריית' אבל בנ"ד שאין אנו רוצים להתי' אלא דבר מדרבנן פשי' דכ"ע מודו גם הטעם האחר שאפי"ת שמתו בים א"ה אשה זו מותרת דשמ' אין לאסור רק כשידענו שעמד בים ג' ימים אבל על הסתם אפי"ת דהוי ספק הוי ס' בדבר שהו' איסור דרבנן וראוי להקל גם אפשר לומר בנ"ד שאפי' לדברי מי שאומר דבעי' סימני' בשראו הטביעה אפשר שאלו לא ראו ולא ידעו גם נר' שאפי' לדעת הרמ"בם דבעי שיאמר וקברתיו כבר אמרו דלאו דוק' וקברתיו אלא כל שראו ודאי שמת והכא כיון שאלו המלחי' הראשונים שהעיד זה העד אחרון שאמרו ד' אנשים פ' ופ' תו מה תאמר שאיפשר שלא מתו עדיין כיון שאחר ב' ימים ראו ואמרו אותם הדברים עצמם הרי יש עדות שלימה וכל שכן שבנ"ד לא היה ראוי לחוש לקברתיו אחר שרוב הפוס' לא הצריכו לומר קברתיו ראוי היה לסמוך עליהם בשעת הדחק כ"ש שבהצטרף העדו' הא' עם הב' נר' דעדיף מקברתיו וא"כ נר' שאשה זו חנה בת רבי יצחק נפוסי מותרת מצד בעלה לפי ע"ד וכ"כ בתחלת דברי בתנאי שיסכימו חכמי העיר וצור ישר' יצי לנו מכל שגיאה גדולה וקטנה עד הנה דברי הצעיר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |