שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/מח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ראובן שלח גט לאשתו וכתב בשטר השליחות אם לא אבא ואתראה בפני ב"ד חשוב ובפני אשתי הגט יהא גט ואם אבא ואתראה בפני ב"ד חשוב ובפני אשתי הגט לא יהא גט ונפל הספק אם נפרש שהתנאי הוא על ב' דברים יחד בפני ב"ד וגם בפני אשתו או אם נאמר דהויו של ובפני אשתי משמשת בלשון או כוי"ו ומקלל אביו ואמו ובהתראות בפני א' מהם או בפני ב"ד אפי' שלא יתראה בפני אשתו יתבטל הגט או בפני אשתו אפי' שלא יתראה בפני ב"ד ג"כ יתבטל הגט ובשטר השליחות לא היה כתוב בו נאמנות לאשה וא"כ אם נתפוש הפי' הב' נמצא שאינה מגורשת ואיכא למיחש שמא פייס:
תשובה
נראה בעיני כפי הדין שכדי לבטל הגט צריך שיתראה בפני ב"ד וגם בפני אשתו ולא מבעיא לדברי רבי יאשיה דאמרינן במסכת סנהדרין פרק ארבע מיתות ב"ד אשר קלל אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו אמו בלא אביו מנין ת"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל ופרש"י ת"ל אביו ואמו קלל כלומר סמך קללה בראש המקרא לאביו ובסופו סמך לאמו ע"כ משמע בפי' דאי לאו הכי הוי לן למימר דוקא אביו עם אמו אבל אביו שלא אמו או אמו שלא אביו לא דהכי משמעות' דוי"ו להוסיף וא"כ פשיטא בנ"ד דלדעת ר' יאשיה לבטל הגט צריך שיתראה בפני ב"ד וגם בפני אשתו וכל עוד שלא נתראה בפני ב"ד חשוב אפי' יאמר שנתראה בפני אשתו הגט גט אלא אפי' לדעת רבי יונתן דפליג התם ארבי יאשיה דאמר התם רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע א' בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ופירש"י וז"ל רבי יונתן אומר מתחלת המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע"ג דוי"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי א' מהן עד שיפרט לך הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים שכתוב בו לא תחרוש בשור ובחמור ופורט בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו ובחמור לבדו והואיל ואתא לידן אמינא ביה מילתא בדברי רש"י גם בדברי התוספות שהקשו לרש"י וז"ל ותימא א"כ לרבי יאשיה אמאי כתי' בהו יחדיו אלא ע"כ כו' עד אלא מסברא קאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ע"כ ותחלה קשיא לי בדברי רש"י דכיון שלכאורה וכן הוא האמת שמשמעותו הראשון מן הוי"ו והעקרי הוא להוסיף ע"ע ראשון וכמו שנר' בפי' מדברי רש"י שכ"כ ואע"ג דוא"ו מוסי' משמ' נמי כנ"ל משמ' אם כן דמשמעות' הראשונה ועקרי של ויו להוסי' א"כ למה הוצר' יחדיו שהרי אפי' בלא יחדיו הייתי לוקח משמעות הואו להוסיף וכבר היינו יכולי' לומר דלגופי' לא איצטריך אלא כדי ללמד על המקלל דבאביו בלא אמו ואמו בלא אביו חייב וכיוצא בזה במקום אחר אבל אינו נר' כן מפרש"י שהרי כתב שהוצרך לפרוט בכלאים שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו ובחמור לבדו ונ"ל דאי לאו יחדיו הוה אמינ' דלא תחרוש בשור לבדו ובחמור לבדו אע"ג דמשמעות' דואו להוסיף מ"מ כיון דקי"ל דכל היכא דאיכא למדרש לקול' ולחומרא לחומרא דרשינן ולא לקולא ומשו"ה איצטרי' יחדיו והשתא בדברי תוספות קשה מאי קאמרי אלא מסברא קאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו מה סברא היא זאת דצריך הכתוב לפרוט יחדיו הלא בלא יחדיו משמעות הראשון של ואו בא להוסיף כנז' אלא שזה כבר נתקן במ"ש מלפרש"י מאבל אכתי קשה כיון דמסברא יש לנו לומר שפי' הואו לחלק א"כ לרבי יונתן שתי תכיפות בכלאים מנין דמיחדיו לא מצי לאפוקי משום דאית לן למימר דאי לאו יחדיו הוה אמינא כל א' לבדו בשור לבדו וחמור לבדו כ' רחמנ' יחדיו עד שיהיו שניהם כא' אע"פי שאין קשורין וכן בצמר ופשתים הייתי אומר שלא ילבש בגד של צמר לבדו או של פשתים לבדו כתב רחמנ' יחדיו עד שיהיו שניהם כא' אבל קשירה בשור ובחמור וב' תכיפות בצמר ופשתים מנלן והאמ' כי קושיא זו היא גדול' בעיני ואיני יודע לה תירוץ אם לא שנאמר דלדעת רבי יונתן לא בעינן ב' תכיפות אבל אין נרא' כן מדברי התוס' ריש פ' אותו ואת בנו וא"כ צריך לבאר דברי התוס' מאי הקשו לפי' רש"י מדברי רבי יאשיה לרבי יונתן: ונרא' בעיני שכך פירושו פירוש הקונ' כדרך שפי' בכלאים ותימא כו' והכונה דמדברי ר' יונתן נר' שמביא ראיה לדבריו מדהוצרך הכתוב לפרוט יחדיו בכלאים ועל זה הקשו התוס' שאם מלת יחדיו לא בא למעוטי שלא נאמר כל א' לבדו א"כ הקושיא גדול לר' יאשיה דלדידיה יחדיו לא איצטריך כלל אלא ודאי על כרחין אית לן למימר דיחדיו לא איצטריך אלא לשתי תכיפות כו' וא"כ השתא קשה לר' יונתן מה ראייתו מדהוצרך הכתוב לפרוט יחדיו בכלאים לעולם אימא לך דבלא יחדיו משמע שניהם כא' כר' יאשיה ומה שהוצרך הכתוב יחדיו בכלאים ללמדך שצריך קשירה בשור וחמור או שתי תכיפות בצמר ופשתים אלא שודאי ר' יונתן לא הביא ראיה מקרא דיחדיו דכלאים דידע דאין משם ראיה כנזכר מ"מ ש"מ דאפי' לר' יונתן דדריש ויו לחלק אינן אלא בלישנא דקרא משום הא דקי"ל כל היכא דאיכא למדרש כו' אבל בעלמא ודאי לית לן למנקט הו"יו אלא כמשמעות הראשון והעיקרי שבא להוסיף ולא לחלק וכבר ראינו בכמה מקומות שיש הפרש בין לישנא דקרא ללישנא דעלמא נקט ואי לא תימא הכי אלא דבלישנא דעלמא נמי סבר ר"י דוי"ו לחלוק אתי א"כ כל הני משניות דתני בפ' המוכר את הבית מכר הדלת ובפ' המוכר את הספינה דתנן התם המוכר את הבית מכר את הדלת כו' עד בזמן שאמר לו הוא וכל מ"ש הרי כלם מכורים ומה הועיל במ"ש הוא וכל מה שבתוכו כבר נוכל לפרש הוא או כל מה שבתוכו וכונתו לתת הברירה לקונה שיקנה מה שירצה מהן או הבית או מה שבתוכו והיה ראוי לומר כן דהא בכל דוכתא קי"ל דכל היכא דאיכא ספקא בדיני ממונות חומרא לתובע וקולא לנתבע וכדי להסיר כל ספק היה ראוי שיאמר היא עם כל מה שבתוכו וכן אמרינן התם אמר רב דימי מנהדרעא האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריך למיכתב ליה קני לך מארעית תהומא עד רום רקיעא מאי טעמא עומק' ורומא בסתמ' לא קני אהני עומק' ורומ' למקני עומק' ורומ' התם נמי אמאי מהני לימא עומקא או רומא עד שיאמר עומקא עם רומא אלא ודאי דפשיטא דע"כ לא פליגי רבי יאשיה ורבי יונתן אלא בלישנא דקרא אבל בלישנא דעלמא כ"ע מודו דוי"ו להוסיף אתי לא לחלק וכן ראיה מהא דגרסי' פ"ב דמס' י"ט והביאה הרי"ף בפ' מי שמת וז"ל ההוא גברא דאמר להו הבו ארבע מאה זוזי לפ' ולינסוב ברתי כו' כתב הרי"ף וז"ל מ"ט לישנא קמא לישנא דמתנה בין בזוזי בין בברתא הלכך אי בעי תרוייהו שקיל ואי בעי חד מנייהו שקיל ע"כ משמע בהדיא דוי"ו בעלמא להוסיף אתי ולא לחלק וכן מצאתי בתשובת מהררי"ק ז"ל שרש י' שכתב וז"ל אבל סיפא דמלתא הוי סתמא דאיכא למימר דהכי קאמר קבל עליו רבי יעקב הנז"ל שלא לקבול את אשתו כלל משום תביעת ממון ושלא לתבוע אותה כו' עד וגם משמעות הוי"ו דושלא לתבוע אוחה מוכח שבא להוסיף ע"ע ראשון וכדקאמר בכל דוכתא וי"ומוסיף ע"ע ראשון ע"כ הא קמן דלא נסתפק הרב כלל לומר שבא הוי"ו כלישנא דעלמא לחלק אלא ודאי לכ"ע להוסיף בא א"כ לא מיבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ט' מה' גירושין וז"ל הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש אין חוששין שמא בא וכתב הר"ן שטעמו לפי שהוא סובר דחשש דשמא פייס ובא מדרבנן בעלמא הוא וא"כ כפי זה בנ"ד אין לחוש כלל ועיקר לשמא וי"ו דובפני אשתו לחלק באה דודאי אין לספק בזה אלא יכולים אנו למשכן עצמינו דלהוסיף בא כמו בכל דוכתא אלא אפי' לדעת הרא"ש שנר' מדבריו דחששא דשמא פייס הוי ספקא דאוריי' אפי' הכי בנ"ד ליכא למיחש למידי דודאי צריך שיתראה בפני ב"ד חשוב וגם בפני האשה ואז יתבטל הגט הא לאו הכי הגט גט כל זה נר' לפי השגתי להצעת השאלה הנז' אבל עדיין נסתפק לי אם צריך להתראו' בפני הב"ד והאשה יחד ואז יהיה בטל הגט אבל אם יתראה בפני הבית דין בפני עצמו ובפני אשתו בפני עצמה לא יהיה הגט בטל או דלמא בשיתראה בפני כל א' מהם בפני עצמו יספיק לבטל הג' עוד נסתפק לי ספק גדול ונולד לי זה הספק מדברי הטו' שכ' בשם אביו בא"ה סוף סי' קמ"ד וז"ל וכתב אדוני אבי הרא"ש בתשו' אם כשהתנה תלה ביאתו בעדים שלא יתבטל הגט בבואו אלא א"כ יעידו עליו העדים שבא ועבר הזמן ואינן מעידין שבא הרי הוא גט אע"פ שלא האמינם עכ"ל. מכאן משמע דדוקא כשתלה התנאי בפירו' בשיעידו אז צריך שיעידו ואם לא יעידו הגט הוי גט אבל אם אמר סתם ע"מ שאתראה בפני עדים והוא אומר אח"כ שנתראה בפני עדים אבל מתו או הלכו להם למדינת הים איפשר שיש להאמינו ונתבטל הגט או דלמא לאו כל כמיניה אלא שעל כל פנים צריך שיביא עדים שבא ואם לא יביא הוי הגט גט כל זה כתבתי ונסתפקתי בנ"ד באלו הספקו' ואח"כ חפשתי באמתחות תשובות הרא"ש ומצאתי תשובה אחת אשר ממנה נר' בעיני יתבארו כל הספקו' על נכון ואע"פ שהתשו' כתובה בעט ברזל ועופרת אמרתי להעתיק כאן מה שצריך ממנה וז"ל השאלה ראובן היה במדינת הים ושלח לו אשתו שליח קבלה ובקשתו שיתן לה גט ונתן גט לשליח בתנאי שאם יבא לעיר שאשתו שרויה שם ויראה שם בפניה ובפני עדים תוך ח' חדשים שמסר גט ליד השליח או אם לא תהיה אשתו מצויה בעיר שיראה עצמו בפני א' מן הזקנים ובפני עדים יהיה הגט בטל ואם לאו שיהיה גט מעכשיו והנה עבר הזמן והאשה אומרת שלא בא כו' וז"ל התשו' במסקנא הלכך בנדון זה שתלה ביאתו בעדים ונתן לה גט מעכשיו ליכא למיח' שמא ביטל הגט בדיבורו וגם ליכא למיחש שמא יוציא לעז שבא כיון שאין ביאתו מבטלת הגט עד שיביא עדי' שנתראה לאשה בפניהם או לזקן בפניהם הלכך אפי' לעז ליכא וגם ליכא למיחש שמא יאמר באתי בפניה ובפני עדים והעדים הלכו להם למדינת הים דכולי האי לא חציף איניש ע"כ. הרי נתבאר מדבריו כל ספקותי ראשונה שלא עלה בדעתו שלשון ובפני ירצה לומר או אלא בפשיטות לקח שצריך שיתראה בפני האשה ובפני העדים שיעידו שהם ראו שבא בפניה ופשוט הספק הב' שצריך שיהיה ההראות יחד ולא יועיל בפני האשה בפני עצמה ובפני העדים בפני עצמן ופשוט גם כן שאם יאמר שבא ומתו העדים או הלכו למדינת הים שחוששין מדקאמר לא חיישינן שיאמר הא אם אמר פשיט' דיש לחוש רק שעל הסתם אין לנו לחוש כל שאין אנו שומעין מפיו שב' זה מה שראיתי ושמחתי. והנה אח"כ הגיע אלי כתב מהח' הש' הרב המופלא כמהר"ר יוסף בן לב נר"ו ורמז תשו' הרשב"א ז"ל חולק על הרא"ש ז"ל ואני מצאתי בספר ב"י י"ד עלה תע"ג וז"ל כתב הרשב"א בתשו' ראובן שצוה חנוך בנו והשביעו שלא ילוה לשום אדם ממונו יותר מסך פ' כי אם ברשות שמעון ולוי ועכשיו מת שמעון היוכל חנוך להלוות ברשו' לוי לבדו או לא תשו' פלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן היא כל מקום שנאמר פ' ופ' כגון אביו ואמו קלל אם משמע שניה' כא' דוקא אי אפי' א' וא' בפני עצמו ואנן קיימ' לן כרבי יונתן דאמר משמ' שניה' כא' ומשמע א' א' בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתו' יחדיו כדרך שפרט לך בשו' ובחמו' יחדיו ואף זה כשהשביעו לא השביעו אלא שלא ילוה כי אם ברשות ב' או ברשות א' מהם עכ"ל הרי זה סות' למה שכתבתי שדעתי היה שלא נחלקו אלא בלישנא דקרא אבל בלשון בני אדם לא פליגי ולא עוד אלא דקיימא לן בפי' כלל גדו' דבנדרי' וכן בשבועו' הלך אחר לשון בני אדם וז"ל הר"ן ז"ל בה' פ' שבועו' שתים בתר' והרמב"ם אמר שאלו כיוצ' בהם כו' עד ומיהו אם לשון בני אדם ידוע כלל גדול אמרו בנדרי' הלך אחר לשון ב"א וכן בשבועו' אחר כמה ימי' ראיתי תשו' הרב הגדול א"ם ז"ל שכתב וז"ל על א' שנשב' לקיים מאמר פ' ופ' כו' כתב כי הואו קושרת כו' עד ורחמנא ליצלן מהאי דעתא מלומר בנדון הזה משמע שניהם כאחד ומשמע כל א' בפני עצמו עד שיפרט יחדיו כי לא זו הדרך ישכון אור אפי' להחמיר כ"ש להקל שמחתי כי הסכימה דעתי לדעת גדול הדור וא"כ נ"מ מתשו' הרשב"א הנז' שדרך בני אדם לומר פ' ופ' וא"ו לחלק אתמה' דהא לא מצינו בזמננו ותו קשה לי מאד דאמרי' בגיטין פ' השולח דאמר אמימר הלכתא אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה וכתבו בתו' וז"ל ועוד אומר ר"ת ועל דעת רבים היינו כשאומר על דעת פ' ופ' וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו וכ"כ הטור בי"ד סי' וז"ל ואין נקראין רבים בפחות מג' וכגון שיפרוט אותם על דעת פ' ופ' ופ' והרשב"א הוא בעצמו כתב בתשו' וז"ל אע"פ שכתבנו בשם ר"ת שאין דעת רבים אלא בפורטם אין עושים מעשה ע"ז כדבריו משמע בודאי דלא פליג עליה דר"ת אלא לומר שאפי' לא פרטם מיקרי רבים אבל כ"ש כשפרטם על האופן הנז' דמקרי רבים ולפי דעתו בתשו' חנוך הנז' אדרבא כל שאמר פ' ופ' אם נפרש ע"ד שלשתם או על דעת א' מהם אינו דעת רבים והוה ליה קיל יותר לכן אני אומר שצריך אני למודעי על תשו' הרשב"א הנז' מחנוך גם הייתי צריך לידע הא דקחמר דקי"ל כרבי יונתן מנא ליה דאמת דבפ' אלו הנחנקים משמע דברייתא סתמית כר' יונתן מ"מ איתא התם אלי' וקוץ בהשהרי לפי סוגיי' הגמ' צ"ל לרבי יונתן איש איש דברה תורה כלשון בני אדם ואמנם לדע' רבי יאשיה אצטרי' לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס ואין ספק שאעפ"י שיש מקום שאנו אומרים דברה תורה כו' מ"מ דוחק הוא ובתחלת עיוני עמדתי בזה לשקול הלכה כמאן מתוך ההלכה ולא היה לי דעת להכריע גם כי חפשתי בהלכות ולא הביא בפ' הנז' מחלוקת דר' יאשיה ולא בפסקי הרא"ש ובסמ"ג כתב במל"ת רי"ד ברייתא דפ' ד' מיתות כפשוטה ואמרתי בלב' כי אם היה שהיה לנו לפסו' הלכה כרבי יונתן היה לו להביא סברתו ותו לא כל זה עמד בפני גם כי תחלת הדעת הייתי אומר שמשמעות דורשין היה ביניהם לבד שהרי לענין קלל' אב ואם הכל שוים ובכלאי' שור וחמור וצמר ופשתים ג"כ שוים אם לא שנאמר שלדע' רבי יונתן לא בעינן ב' תכיפות כפי דרכי בדבור הנ"ל ואם היה כן האמת אדרבא משם ראיה דהלכה כר"י דקי"ל דבתכיפה אחת אינו חייב וכמ"ש הרמב"ם הלכות כלאים סוף דבר שדברי הרשב"א מסופקים לי מאד עד שיש להסתפק אם הם דברי הרשב"א דלאו שמיה חתים עליה ועוד היה אפשר לי לומר בדוח' שאפשר שכונת הרשב"א לומר שכיון שדע' רבי יונתן כך יש לנו לדון דעת המנוה חנוך שדעתו ברשות שניהם אם אפשר ואם א"א כמו שמת ברשות א' מהם ואומד זה אמרי' כי דעת האב שלא להכשיל לבנו כל שאפשר סוף דבר יהיה מה שיהיה כיון שאפי' נניח שאמר בפני אשתי לבד לא הוי אלא חשש בעלמא ויש ספק אחר עתה אם נקטינן כדברי הרשב"א אי כהרא"ש ז"ל אפשר לסמוך להתיר וכ"ש דאיכא מאן דאמר דחששא דוליחוש כו' לא הוי אלא מדרבנן ותו שדברי הרשב"א מסופקי' לע"ד שהדין נותן להתיר:
אמר שמואל אנה ה' לידי וראיתי המקום שממנו מוכרח דהלכה כרבי יונתן והוא במציעא פ' השואל דאמרי' התם אביי סבר כרבי יאשיה ומתרץ לקראי כרבי יאשיה רבא סבר לה כרבי יונתן ומתרץ לקראי כרבי יונתן ותיכף כשראיתי לשון הגמ' נתיישב לי הספק שהייתי מסתפק מנין היה לו להרשב"א ז"ל דקי"ל הלכה כרבי יונתן דודאי כיון דרבא כר"י ואביי כרבי יאשיה ק"ל בכולי תלמודא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם וכן מצאתי גם כן כתב הנמוקי בפ' הנז' בשם הרנכ"ד ז"ל והרשב"א ז"ל בתשו' ומסתמ' נר' שהיא התשו' הנז' עוד בלמדי ביני לבין עצמי מסכת זבחים מצאתי כתבו התוס' בפ' השוחט והמעלה עלה ק"ז וז"ל תימא דוק סוגייא דלא כרבא אלא כאביי דפ' השואל כו' למדתי מה שכבר ידעתי דטובה צפרנם של ראשונים מן הרגלים מכרסם של אחרונים ומ"מ ע"ע הדין במקומי אני עומד עוד דבור בפ' שור שנגח את הפרה כתבו התוס' האי סוגייא כרבי יאשיה וכן תמה הרשב"א ז"ל בחידושיו שם בפסקת נפל שור וכליו ונשתברו ע"ש ועתה אני תמיה כיון דהני סוגייות סתמיות כלהו אתו כרבי יאשיה איך דחינן כלהו מקמי ההיא דפ' השואל דקאמר דאביי סבר כרבי יאשיה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |