שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/לו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראיתי דברי החכם הש' ראש היחס והמעלה מוכתר בשם טוב ותהלה חרד ורועד משם עליון כמה"ר גדליה חיון נר"ו ובקש ממני לדעת דעתי על משפט הנערה הזאת והוא מרוב יראתו שלא יכשל שום בר ישראל באיסור ערוה החמורה ח"ו צדד להחמיר כראוי ליראי ה' ולחושבי שמו כמוהו והחמיר מטעם סבלונות והאמת כפי מה שאני רואה תוכן הדברים כמו שהם נר' בעיני שהדין עמו להיצרכה גט לנערה הזאת והטעם שכבר בעונותינו ראו עינינו מעשים כאלה והדעת נותן היות הענין בדוי מן המקדש והעדים ועל כן היה ראוי לצדד ולהקל אמנם ענין זה נראה בלי ספק שאינו כן אלא שעיקר הדברים ויסודן עברו מאהבה שהיה בין הבחור והבחורה וכנים הדברים רובם או כולם עוד יש שבקושטאנטינה רבתי יע"א הדבר פשוט כ"כ ענין הסבלונות שהם תופסים אותם לקדושים גמורים ואין פוצה פה ומצפצף לחלק ביניהם רצו' בין שמקדימין קדושין לסבלונות ודמי למ"ש הרשב"א סי' אלף קפ"ו וז"ל כל שהדבר מפורסם אצלם שנתינת הטבע' סתם בתורת קדושין הוא גם זו ודאי שהיתה משודכת לו וקבלה הטבעת סתם הרי הוא מקוד' והרי בנ"ד יש עדים שנתן סבלונות והם אברהם בר יוסף שהיה בכ"ד לשבט גם עדות רבי רפאל חריף שהעיד שפרע בשבילה לתוגר שהיה מדבר עמה קשות כו' ומן ההקדמה שאמרתי שבקושטאנטינה יע"א מחזיקים נתינת הסבלונות בקידושין גמורין ואין מחלקין זה ביניהם נמשך א"כ שכמו שאם אמרה לך התקדשי לי בככר זה ואמרה תנהו לפלו' עני הויא מקודשת אילא מטעמא דאמרה כי היכי דמחייבנו בה אנא מחייבת ביה את ומטעם זה הוא דאינה מקודשת א"כ בנ"ד שהיא היתה חייבת ולא הוא הוי ודאי מקודשת וא"כ נפקא נמי מינה דמהני נתינת המעות כאלו נתנם בידה וכשם שאם נתנם בידה הוו סבלונות והיה הדין נותן לחוש ולהצריכה גט השתא נמי שהצילה מאותו האיש שהיה דוחק אות' מצד החוב שהיתה חייבת לו ובפניה נתן אותם לתוגר אין לך סבלונות נתונים מידה יותר מאלו ולא מבעי' לדעת ר"ת דסבר דהא דאמרינן הפורע חובו של חבירו אין חבירו צריך לשלם אפי' היה המלוה דוחקו היינו בפורע חוב מזונות אשתו כו' אבל בשאר חובות לא אלא אפי' לדעת רש"י דבכל חוב מיירי א"ה ליכא למימר דה"ל כאלו לא נתן לה כלל הא ודאי ליתא דע"כ לא קאמר פירש"י הכי אלא בבע"ח ישראל אבל בע"ח גוי צריך לשלם וכן נמצא חילוק זה בח"מ בב"י ועוד אני אומר דאפי' בישראל היינו יכולים לחלק היכא דפרע חוב חברו שלא בפניו דדמי' לאשה שהלך בעלה למדינת הים דמשם אנו לומדים דין זה אבל כשפורע חובו בפניו ושותק נר' שאיפשר שגם רש"י יודה שחייב לשלם ואע"ג שאין חילוק זה מפורש אדרבא נר' שאינו כן מ"מ היה לנו להחמיר לענין קדושין כ"ש שיש החילוק הא' וא"כ נראה בעיני דודאי היתה צריכה גט בלי ספק כיון שמראי' הדברים ונכרי' דברי אמת היה שידוכין ביניהם וכמו שהוכיח החכם הש' מכמה פנים וא"כ הדין עמו במה שמצריכ' גט ומ"מ שאפי' את"ל שהיה אפשר לצדד להקל מצד הסבלונות משא"כ לע"ד אלא כמ"ש הח' הפוס' מ"מ אני אומר דמטעם עדות הקידושין לית נגר ובר נגר דיפריקינא בלא גט ולא מטעם חומרא רק קרוב לדין ותחלה ראיתי להודיע שאין לפסול העדים כלל אפי' מדרבנן שהנפסלים לעדות יש חילוק ביניהם בין פסולי עדות מן התור' ובין פסולי עדות דרבנן וזה שהפסול לעדות מדרבנן אינו פסול אלא א"כ הכריזוהו לפסול וכל עדות שיעיד עד שלא הוכרז הוי עדות משא"כ בפסו' מצד שעבר איסור תורה ואלו כפי מה שבא בשאלה לא העידו עליהם אלא באיסור דרבנן דהיינו סתם יינם בז"הז וגבינת הגוים ועוד הייתי יכול להאריך בזה אלא שלא ראית' לעשות שלא ליתן פתחון פה לקלי הדעת אבל די במ"ש ומעתה צריך להורות מאיזה טעם אני אומר דיש כאן עדות להצריכה גט דלכאורה נר' שאין כאן עדות וכמ"ש הח' הפוס' נר"ו ועוד שנר' קצת שיש הכחשה בין העדים שהא' אמר שדבר עמה ואמר רוצה את כו' וקבלתה מידו והב' אמר שאמר לה טומה וכולי ולא הזכיר שדבר עמה ואני אומר דמשום הא לא הפסיד המקדש דא"כ הכחשה דתרווייהו מסהדי אשנתן לה החפץ בעד קדושין אלא שהא' לא שמע דברי המקדש האחרונים והב' לא שמע דברי המקדש הראשונים אמנם שניהם מודים שנתן לה הקאלשאש לקדוש' ומעתה אני אומר שכפי עדות שבתי שאמר לה המקדש רוצה את כו' כנר' בשאלה לא יש כאן שום חסרון ואע"ג דכשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי פסקו רוב הפוסקים רוב בנין ורוב מנין דאין לחוש דידים מוכיחות בעינן וליכא ומ"מ לא ראיתי מי שעשה מעשה מטעם זה אם לא היה שם טעם אחר לבטל הקדו' לנ"ד ליכא למימר הכי וראיה מההיא דכתב הריב"ש במעשה דמירונה יעו"ש ונ"ד עדיפא דכיון ששאלה את פיה לומר תרצה לקחת אלו מידי כו' שיש כאן ידים מוכיחות כאילו אמר לי דמי דאל"כ מאי מדי פשיטא שאם אלו הקדושין היו בעד איש אחר לאהיה צריך לומר רק תרצה לקח אלו בעד קדושין אלא כיון שאמר מידי היינו לומר שהוא היה המקדש היא מה היתה צריכה להשיב אלא אין לבד אלא כיון שהשי בה אני לוקחת בעד קדושין כאלו אמרה אני המתקדשת ופשיטא לע"ד דעדיף זה מהיו מדברים על עסקי קדושין וא"כ יש כאן עד גמור וכ"ת הרי שאין כאן אלא עד אחד ונתפשטה ההלכה שאין חוששין לעד א' בקידושין שהב' לא אמר ולא העיד אותם הדברים רק שאמר טומא כו' י"ל דהא דאמרינן דאין חוששין לעד א' היינו כשאין שם אלא עד א' אבל בנ"ד ששניהם מודים שנמצאו שם כשנתן שם הקידושין לא מיקרי עד א' וראיה ממ"ש הרב רבי ישראל בעל ת"ה ז"ל בסי' רי"ב שכתב וז"ל ואפי' לדברי הגאונים דפסקו דאין חוששין כלל בכה"ג חוששין כו' יע"ש כי לא ראיתי להאריך להעתיק כאן התשובה אמנם כל מי שיעיין בדבריו יראה שאנו לומדין מדבריו דמ"ש חוששין לבד וגם דבמסקנ' דבריו כת' התם דאינה מקודשת היינו מטעמא שהעד הב' הכחיש לראשון לגמרי אבל בנ"ד דלא מבעיא שלא הכחישו אבל אדרבא קיים דבריו שנמצא וגם שראה שנתן לה הקאלסאש לשם קדושין בהא פשיטא דלא הוי חשש אלא קרוב לודאי שהם קדושין והרי מורי הר"ה מוהר"ר לוי ן' חביב ז"ל כתב בתשובה על א' שאמר טומה אישטו פור קדושין וז"ל הנה ראוי לחוש ומעולם לא ראיתי עושה מעשה לקולא אם לא שיהיה שם טעם אחר מצטרף לבטל הקדושין וא"כ אפי' לא היו בנ"ד דברים אחרים רק ששני העדים היו אומ' שאמ' לה טומה אישטאש קאלסאס פור קדושין היה די והותר לחוש ובפרט עם הטעם מן הסברא שכתב מורי הנז' שלא יתכן בעולם שיאמר בחור אחד לבחורה אלו הדברים כדי לקדש אחרת וא"כ טומה כו' לקדש אותה קאמר:
עוד הביא סברת הראב"ד שכתב עלא' שאמר לאשה פ' עשאני שליח לקדש אותך בעדים ולאחר שעה קדשה סתם והוא אומר לעצמי נתכונתי כו' כמ"ש הרב מ"מ משמו הא קמן לדעת הראב"ד ז"ל דכשקדשה סתם אם שניהם אומ' שנתכוונו להתקדש זה לזה דהיא מקודשת גמו' ואפי' היכא דאמר לה מקודם שהוא שליח לקדשה לאחר וכ"ש היכ' דלא אמ"ל דהוי שליח כלל דהיא מקודשת לו עכ"ל והנני מבאר דבריו אעפ"י שהם מבוארים דהכי פירושו דודאי כשקדשה השליח לא אמר כי אם הרי את מקודשת דאלו אמר לי לא היה צריך לומר דפשיטא שהיתה מקודשת לשלי' ואלו פי' ואמר מקודשת לפלוני ג"כ פשיטא שהיתה מקודשת למשלח א"כ לא היה נופל שם ספקא לא שלא אמר אלא סתם ולפיכך נפל הספק ועכ"ז טעמא דהיא אמר' לא נתכונתי אלא להתקדש למשלח הא אי הודת' שכוונת' להתקד' לשליח היתה מקודשת לשליח אעפ"י שלא אמר אלא סתם וא"כ היכא דנתכוונו לקדושין זה לזה חלו הקדושין וא"כ חוזרני לומר דכיון דכפי עדות הראשון נתכוונו להתקדש זה לזה והעד השני ג"כ אמר שבפניו היה ואינם מכחישים זה את זה כמו שפירשתי א"כ אלו הקדושין הם קרובים לקדושי ודאי: עוד אני אומר שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה דהיכא דלא אמר לי דלא הויין קדושין היינו טעמא למ"ד ידים מוכיחות בעינן כשלא אמר לי נמצא דאין כאן עדים שקדשה ואין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ יש לי לומר דדוקא כשהעדים אינם יודעים דבר ואז אינם קדושין שאין העדים יודעים מי הוא המקדש ומי היא המתקדשת ואמנם בנ"ד שלכתחלה הלכו עם הבחור וא' נתן לו עצה כנז' א"כ עדים יש כאן ובהא סליקנ' ונחיתנא שיפה פסק הח' הש' נר"ו אלא שמוסיף אני שבעיני מן הטעמי' שזכרתי קרוב אני לומר שהיא מקודשת לראשון:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |