שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/לג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ראובן ושמעון העידו בפני ב"ד שלוי קבל קדושין בעד בתו קטנה מיד יהודה וראובן שהוא אחד מהעדים הנזכר הוא קרוב ללוי אבי הקטנה כי הוא בן אחי אמו של לוי ופסול להעיד עליו אך אינו פסול להעיד על בתו ולהיות שכסף קדושיה של אביה להיותה קטנה ילמדנו רבינו אם יש חשש בקדושין הללו כיון שאין כאן רק השני עדים הנז' ואחד מהם קרוב ופסול להעיד על לוי קרובו שהוא הנהנה מכסף קדושיה:
תשובה
מבין ריסי דברי השואל נראה כי במה שנפל הספק הוא להיות כי אחד מן העדים קרוב לאב הבת המקודשת ולא לבת ובעיני נראה שצריך לחקור בענין זה ארבעה חקירות אחת זאת הנז' שנית שהרי העד הזה הפסול מצד קורבה אינו קורבה אלא מצד האם ולפי הנראה יש מי שאומר שפסול קורבה מצד האם אינו אלא מדרבנן ג' אפי' את"ל שפסול מדאורייתא אם ידענו שנערה זאת עשתה שליח לקבל גיטה וא"כ אפשר לומר שצריכה גט כיון דשויא נפשה חתיכה דאיסור' רביעית אפי' את"ל שאין לה שום לב גם לזה איכא לעיוני אי איכא למיחש לכל הפחות לקלא שהרי זה כמה ימי' שהוחזקה למקודש' ע"פ עדות זה שנתקבל בעדים בקושטאנטינה זה מה שנראה לי שצריך לחקור ולדרוש בענין זה:
ומעתה אתחיל ואומר דגרסינן בפ' איזה בורר ת"ר לא יומתו אבות על בנים שלא יומתו אבות בעדות בנים ובנים לא יומתו בעדות אבות אשכחן קרובי האב דפסולין לעדות קרובי האם מנ"ל אמר קרא אבות אבות תרי זמני אשכחן אבות לבנים יבנים לאבות וכ"ש אבות להדדי בנים להדדי שהם שני בשני מנ"ל א"כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן מאי בנים דאפילו בנים להדדי אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנ"ל אמר קרא משפט אחד יהיה לכם ע"כ לשון זה אספתי בקצור מ"ס סי' נ"ג וכן הביאו הפוסקים ז"ל ולא חלקו בין קרובים מצד האב לבין קרובים מצד האם דבחד' מחתא מחתינהו וכהדדי נינהו דתרוייהו פסולים מן התורה אך זה מצאנו ראינו הרמב"ם ז"ל פ"ג בה"ע כתב וז"ל אין פסולים מן התורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד והם האב עם הבן ועם בן הבת והאחים מן האבות זה עם זה ובניהם זה עם זה ואצ"ל הדודים עם בן אחיו אבל שאר קרובים מן האם או מדרך האישות כלם פסולים מדבריהם עכ"ל ובהגהות שם כתבו וז" ל הקרובים מן האם צ"ע דגרסינן התם אשכחן קרובי האב קרובי האם מנין אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם ע"כ ובשה"ג נמצא תשובה שאל' על זה ונראה משם שטעמו של הרמב"ם ז"ל שקורבת האם דהוי מדרשת חכמים משום הכי חשיב דרבנן ושכן היה דעת קצת גאונים וכתוב שם שרבינו האיי גאון ז"ל דחה דברים אלו בטענות חזקות ובראיות כראי מוצק יצוקות וכ"כ בתשובו' הריב"ש סי' י"ד בשם הרשב"א יע"ש כי לא ראיתי להאריך כי די ברמיזה הרמ"מ ז"ל כתב בפ"ד מה"א ז"ל ודע שבפסולי עדות יש מחלוקת בין המפורשים ז"ל אי אלו הן מדברי תורה ואי אלו הן מד"ס שקצת מן הגאונים סוברים שכל אותם שהם נלמדים מן המדרש כקרובי האם הם מד"ס כו' עד וכבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאים מן המדרש הן מן התורה בין קרובי האם ובין קרובי האב וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ע"כ. אחר הצעתי זאת שנמצאנו למדין שרבו כמו רבו הסוברים שקרובי האם פסולים מן התורה וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' ז"ל המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת ע"כ והלכה רווחת היא שאין בה מחלוקת נשאר הספק שמא זה העד אינו פסול מן התורה כדעת הרמב"ם ז"ל לזה אני אומר שהרי כתב המ"מ ז"ל פ"א מה"א על דברי הרב שכתב שקדושי כסף מד"ס וז"ל ודע שאף לדברי הרב אעפ"י שהכסף מד"ס הרי הוא גומר בה כמו השטר והביא' ובביאור כתב כאן שכיון שנקנת האשה באחד משלשה דרכים אלו נעשה מקודשת והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד וכ"כ בפ"ה מה' תרומות ומעשרות שארוסת בת ישראל דבר תורה אוכלת בתרומה בין נתארסה בכסף או בשטר כו' עד והטע' לכל זה שאעפ"י שהוא סבור שהכסף מד"ס אינו מכלל תקנת חכמים אלא מדברי תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפי' בתורה אלא שנאמר בג"ש ולזה נקרא דברי סופרים לדעתו וז"ל כו' עד מ"מ דינן כדין תורה לגמרי וזה נראה לי מבואר מדבריו ע"כ א"כ נראה שגם בנ"ד אית לן למי' הכי שמ"ש שקרובים מצד אם פסולין מדרבנן רצ"ל שאינם מבוררים בתורה והוו כמו כסף קדושין שאינו מן התורה ודינן כדין תורה כנ"ל אף זה כיון שבא מדרשא באם אינו ענין לאבו' תנהו ענין לקרובי האם כנז' והוא א' מן המדות שהתורה נדרשת בו וראיתי בכריתות ז"ל דכשבא דרשה זו דאם אינו ענין בתלמוד לא חשיב דרשה אלא מקרא מלא יתיר' ומלה מיותרת דרשינן מגזרה והוי יותר מהקש משום דחשיב כאלו נכתב בתורה הנראה מדבריו ז"ל דעדיף מג"ש וקדושי כסף הוי ג"ש ודינם כדין תורה כ"ש הא דאתי מרבוייא דקרא אבות אבות א"כ יש לדונו כדין תורה ועם זה נצול קצת מהקושיות שהקשה רב האיי גאון ז"ל בזאת הסברא ונ"ל קצת ראיה לסברתי זאת מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל והמעלה השנית בני אחות האב אלו עם אלו או בני אחות האם קצתם על קצתם או בני אחי האם עם בני אחי האב אלו עם אלו ע"כ נראה שכללם יחד ותרוייהו דין אחד להם שפסולי' מן התורה כן נלע"ד אלא שיש לי קצת גמגום בזה שהרי כתב ה"ה ז"ל ודע שפסולי עדות יש מחלוקת כו' כנזכר למעלה דנראה שכונתו לפרש דברי הרב שכתב המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת בפסולי עדות של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה אם רצה לכנוס חוזר ומקדש כו' וע"ז נר' שבאו דברי המגיד ז"ל וא"כ מדבריו אלה נר' שהנלמדים מד"ס הן הם אותם שכתב הרב עליהם שהמקדש בעדו' כאלו שצריכ' גט דאל"כ למאי אתא ואם זה כונתו כמו שנר' קשה מדידיה לדידיה דהתם בפ"א כתב שאע"פ שהכסף מדברי סופרים כו' עד דינן כדין תורה ומאי שנא האי דרש' מהאי דרשא והדבר צ"ע אלא שנר' בעיני שטוב הדבר לקרב הסברות כל האפשר וכיון שלכל א' מהצדדים יש קצת דוחק בין שנאמר שהן מדרבנן ממש או בין שנאמר שהן נקראין מד"ס אבל יש להם דין תורה מוטב להטות עצמנו לזה הצד האחרון למעט המחלוקת ולקרב הדעות כל האפשר כנ"ל עוד צריך לדעת שהרי"ף כתב שהמקדש בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת כלל ואינה צריכה גט דאפקעינהו רבנן לחדושיו וכ"כ המרדכי בשם בעהע"י אעפ"י שכתב מקודם לזה סבר' החולקי' דסברי דצריך גט אפי"ה הביא בסוף דברי בעהע"י כנז' ולמדנו א"כ דלדעת הרי"ף שהוא ראש הפוסקים ולדעת בעל העיטור וקצת גאונים אחרים שאפי' היכא שאין העדים פסולים אלא מדרבנן הקדושין שנעשו בפניהם אינם קדושין כלל א"כ נמצא בנ"ד שאלו הקדושין אינם כלום שהרי כתב רי"ו בשם הר"ם שהמקדש בפני ב' עדים והא' מהם קרוב מתירין אותה לכתחילה לינשא בלא גט ומעתה אני אומר שאפי' היו הדברים שכתבתי שקולים הוי הדבר ס"ס שיש להתיר אפי' בענין ערוה כמ"ש התוס' וכמ"ש אני פעם אחרת והא לך ס"ס ספ' אי קרובי האם פסולי' מן התור' או מדרבנן ואפי' את"ל דר' שמ' הקדושי' בפניה' אינ' קדו' כלל דהלכ' כהרי"ף והנמשכים לדעתו כ"ש שכפי האמת אין כאן ספק כיון שיש לנו רובא דרובא קמאי ובתראי גדולים בחכמה ובמנין דקרובי האם פסולים מדברי תורה כמו קרובי האב ולא עוד אלא שהדעת נותן שאפי' הרמב"ם שסובר שפסול קרובי האם מד"ס אינו מתקנת רבנן אלא דהוי מד"ס כיון שאינו כתו' בתורה אבל דינם מודה הוא דהוי כדין פסולים מן התור' וכדכתיב' וכן נמצא תשובת הרשב"ץ הביאה בב"י גם שם מצאתי סיוע גדול לדברי אלה שכתבתי מתשו' ה"ר יאודה בן אשר יע"ש ודי בזה לחקירה הראשונה. ומעתה נבא אל הב' כי לדעתי הוי ג"כ דבר פשוט והטעם ממשנה שלמה שנינו בפ' נערה שנתפתתה האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה זכאי במעשה ידיה כו' ומסיק בגמ' דלקטנה לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא כי אצטרי' קרא דהיינו קרא דכי ימכו' איש את בתו לאמ' מה אמה מעש' ידי' לרב' אף בת מעש' ידיה לאבי' למדנו לנער' א"כ שהבת משעה שילדה עד שתביא סימני נערות הרי היא לאביה כסוס כפרד וכמו שאם באים עדים להפקיע זכותו של אדם מא' מחפציו לומר שהקדישם או שמכרם צריך עדים נאמנים וכשרים כן להפקיע זכותו של אדם מבתו צריך עדים כשרים ואם לא עדותם בטל ובעדות שהיא מקודשת מפקיעים זכות האב שהיה יכול למוכרה ועכשיו אם היינו מאמינים לאלו העדי' שוב אינו יכול למוכרה שאין הבת נמכר' לשפחות אחר אישות כמ"ש הרמב"ם בהלכו' עבדים פ"ד המקדש אהבתו כשהי' קטנה ונתארמל' או נתגרשה אינו יכול למוכרה שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחו' אחר אישות ע"כ א"כ אחר שעדים אלו באים להפקיע בעדות זה זכות האב צריך שיהיה העדות הכשרות והפסלות נערך בערך האב לא בערך הבת כי הבת אינה ברשות' כלל שאם יבואו אלף עדים כשרים שהיא קדשה את עצמה אינו כלום והאב יכול למוסרה בע"כ למי שירצה ובעדות זה האב אינו יכול למוסרה לביאה לאיש אחר אם היינו מאמינים לעדות' שהם אומרים לאיש הזה קדשת בתך וא"כ בודאי צריך שיהיו עדי הקדושין שניהם כשרים בערך האב ולא פלגינן עדותן דלגבי האב יהיו פסולין ולגביבת יהיו כשרים וגדולה מזאת כתב הריב"ש בתשו' מה שבא בשאלה שא' מן העדים קרוב לא' מן המתחייבי' כו' עד ומ"מ בנדון זה אם הם בעלי ב' אחיות הכל מודים שהם פסולים וא"כ עדותו על קרובו אינו כלום וכיון שכן גם האחרים נתבטלה עדותם דעדות שבטלה מקצתה בטל' כלה כו' והביא ראיה עד ואפי' את"ל דההיא דאלעא וטוביא שאני שכיון שהיו קרובים לערב הכל עדות א' אבל בלוים רבים על כל לוה ולוה הוי עדות בפני עצמו ואע"פ שבעלה לא' מן הלוים לא בטלה לאחרים זה היה אם הלוים לא היו מחויב כל א' אלא לחלקו אבל בנדון זה כ"א נתחייב בחלק חבירו עד ולכן בנדון זה ג"כ כל אחד ערב לחבירו וכיון שזה הקרוב לעד ערב לכל הנה העד פסול לכל ההלואה כההיא דאלעא וטוביה עכ"ל הרי אתה רואה שלדעתו אפי' היו לווי' רבים בשט' א' ולא היו ערבים זה לזה עכ"ז דעתו שהעד שפסול לאחד מן הלוים פסול לכולם וכ"ד ר"א והרי"ף והרמב"ם והרא"ש כמו שהביא הטור ח"מ סי' נ"א והצד השני שאפי' נרצה להכחיש זה מ"מ כיון שהם ערבים כ"א לחבירו בטל כל העדות עאכ"ו בעדות זה שאנו עומדים כי הכל מעשה א' אין כאן אלא לוה אחד הוא האב שהיא אינה כלו' כיון שאפי' קבל' קדושין היא מעצמה אפי' ק' עדים כשרים אינה נאסרת אם לא ברשות האב והאב לבדו בע"כ הוא האוסר' והוא המתירה א"כ אין ספ' שאי' להצרי' העדו' אלא לגבי הא' וכל שאי' עדו' לגבי האב העדו' לגבי דיד' לא מעל' ולא מוריד כנלע"ד ואע"ג שבפ' זה בורר כת' הרא"ש בפסקיו ההיא בעיא דאבעיא גבי דגאון מי שצוה בעת מיתתו בפני קרוב לו ורחוק מבניו עדותן כשרה אם לאו ופשט להו דכשרה לאו דוקא הוא דכיון דבעידנא דאמסר ליה סהדותא הוי פסול השתא נמי פסול מ"מ משמע מהתם דלדעת הגאון כיון דהשתא האי עד הוי כשר לגבי דידה אע"ג דההיא שעתא הוי פסול השתא מיהא כיון שמת האב כשר לבנים ונלע"ד דכיון שהרא"ש דחה דברי הגאון גם הרי"ף דחה אותם וסבר כותיה וכמ"ש רי"ו גם הריב"ה לא חש להזכיר כלל דברי הגאון אע"ג שדרכו להביא סברות חלוקות וסברת הגאון לא הביאה דנר' שהם לדעתו כדברי ב"ש שאי' משנה במקום ב"ה מטעם זה נר' ודאי דאין לנו לחוש לדברי הגאון כיון דדברי יחיד הם והבאים אחריו כלם חולקים עליו ועוד שאפשר שאפי' לדברי הגאון שאני נ"ד מההיא דש"מ מטעמא דההיא סהדותא מעיקרא לא אימסר להו לסהדי אלא שיהנה אחר מיתה לא בחיי הש"מ כלל וכיון שלשעה שהעדות מועיל ובשבילה נתקבל הוי עדות כשר משום האי א"ל דהוי עדות כשרה ומהני אבל בנ"ד שהעדות הוי גם לאותה שעה ממש ובאות' שעה אינם כשרים לא הוי עדות למי שהוא עיקר כנז' גם עתה פשיט דלא הוי כלום. עוד דבשלמא לגבי ממונא אין העדים אלא לגלות האמת כי לא איברו סהדי לענין ממונא אלא לשקרי והם אינם עיקר הדבר דאלו היו באים היורשים בפנינו והיו מודים שהשכיב מרע צוה כך לא היינו צריכי' לעדותם אבל בנ"ד אפי' היינו יודעים בודאי שכן הוא האמת שהא' קבל קדושי' לבתו אם לא היה בפ"ע הקידו' אינ' כלו' נמצא שעק' הדב' תלוי בעדי' וכיון שבאות' שעה אינ' עדים המעש' בטל ושוב אין לו תקנ' ודי בזו בחקיר' הב' לבא אל השלישית ואומר אני כי גם מטעם זה אין לחוש והטעם שהרי כתב הרא"ש בתשו' על רבי משה שקדש אלמנה ובא ר' יעקב ואמר אני קדשתיה תחל' כו' עד מזה הפחד הלכו האשה וקרובי' ושכרו עדי שקר לכתוב גט על שם יעקב כדי שאם יביא עדים שקדשה יראו גם הם הגט ונודע הדבר ליעקב ואמר שזו הודא' שנתקדש' ואין צריך עדים אחרי' והשיב שאין ממש בדבריו שהרי ראו מעשיו והבינו מחשבותיו שהיה מחזר אחר עדי שקר חשבו גם הם מחשב' כדי שלא תתבייש כו' ע"כ וכיון שהיא עומדת בדבריה הראשוני' ואומרת שמעולם לא נתקדש' ויש אמתלא' טובא למה צוו לכתוב הגט לא חשבינן לה חתיכ' דאיסורא גם מ"ש ר' משה שיתן גט אין בו כלום דרווחא דמלתא עושה כדי שלא יהיה תרעומת בנשואיו ע"כ גם בנ"ד יש לנו לומר שקרובי הנער' הזאת יודעים שהכל שקר אלא שכיון שהעידו כבר העדי' וחשבו שהעדות שנתקבל שם בב"ד קושטאנטינ' היה עדות להנצל מפי עדי שקר ושלא יהיה תרעומת בנשואי' חשבו לקבל גט אבל עכשיו שנודע הדבר שהעדות אינו עדות לא שייך לומר כאן שוית' נפשה חתיכה דאיסורא וכ"ש בנדון כזה שלא העידו העדי' שהיא קבלה הקדושין אלא שאביה קבלם וחשבה שמא כן היה שקבל אביה קדושין ומטעם זה הית' מבקשת גט אבל עתה שהיא יודעת האמת פשיטא דאינ' צריכ' גט כלל מטעם שויתא נפשה חתיכ' דאיסורא דאין לך אמתלא' גדולה וטוב' מזה והוא דבר ברור מאד לע"ד ודי בזה לחקיר' השלישית מעת' לא נשאר עלינו אלא חקירת הספק הד' שהוא הקול שהרי יש כמה זמן שנערה זו יצא עליה קול שקדש' אביה ושהית' מקודשת לפ' גם לזה אני אומר כי אין לחוש כלל ואעפ"י שהיה כדאי להאריך בענין זה אי מבטלינן קלא אילא מכל מקום לא אאריך אלא אקצר ואעלה אחר הצע' ידוע לכל כי חשש קול אינו אלא מדרבנן כמ"ש הפוס' וברור הוא ולכן אני אומר שאפי' שהיה אפשר לומר מתוך דברי ר"ח דבזה"ז לא מבטלינן קלא כיון שדעתו לפ' דהא דאמרי' בגמ' אתרוותא נינהו בסור' מבטלי קלא ונהרדע' לא מבטלי קלא דלא פליגי אלא שבמקו' שדרכם להוצי' קול בנקל מבטלין אבל במקום שאין דרכם להוציא קול קדושין כ"כ בנקל חוששין לקול ולא מבטלינן קלא דמסתמא הקול לא יצא אלא אחר שהוחזק הדבר ואי הוה נקטינן האי פירוש' הוה אפשר להחמיר כי מי יודע עתה לומר מקום זה הוי כסורא ומבטלינן או מקום זה הוי כנהרדע' ולא מבטלינן כן נר' מדברי הר"ן בפי' ההלכות שכתב וז"ל ונר' דעכשיו בסתם מקומות אין מבטלין את הקול בשום מקום ע"כ מ"מ אני אומר מן הטעם הנז' דכיון שמצינו להרא"ש שדעתו דמבטלינן קלא גם בנו הריב"ה א"ה סי' מ"ו כת' וז"ל נתברר אח"כ ע"י אותם שהוציאו הקול שהוא שקר מבטלין אותו וכתב הרמ"ה דוקא שנתברר בודאי ששקר היה כגון אותם שתלה בהם הקידו' שנתקדשה בפניה' אמרה לא היה הדבר מעולם ע"כ הריגם הרמ"ה מסכי' לדברי הרא"ש שבכה"ג מבטלינן קלא והריב"ה ג"כ כתבו להלכ' כמ"ש והריב"ש דהוי בתרא טובא מביא סבר' הר"ם דמבטלין קלא ונמצא כן בב' תשובות מהרב הנז'. גם המרדכי הביא סברת מהר"ם ז"ל דכתב הראיות שהביא ושעשה הלכ' למעש' כיוצא בהאי דידן והביאו ב"י א"ה סי' מ"ב וז"ל אבל אי נפק עלה קלא דקדושין גמורין ואחר זמן נודע שלא קדש' אלא בעד א' אי לא מבטלינן קלא צריכ' גט אמנם אבי"ה פסק דמבטלינן קלא הרי דהוי כנ"ד שהקול היה שנתקדש' קדושין גמורין ע"י ב' עדים כשרים ונמצא שהא' פסול וא"כ אין כאן אלא עד א' ומבטלין קלא א"כ נלע"ד שיש לנו עמודים גדולי' ראוי לסמוך עליהם הרמ"ה אבי"ה הרא"ש מהר"ם גם הריב"ה ג"כ נר' שרי"ו הכי ס"ל גם הריב"ש כנז' כדאים אלו או מקצת מהם לסמוך עליהם אפי' בדבר גדול מזה כ"ש באיסור' דרבנן ועל הכל אני אומר שמיראי הורא' אני ובפר' להקל בדבר הנוגע לערו' אלא שנשענתי בדבר זה כי יש רגלים לדבר שהכל שקר וחזק' גדול' היא שאין מדרך אנשי היחס והמעל' לקדש בנותיהם אלא בפומבי גדול לא בהחבא ע"י ב' עדים ולא נמצא דבר כזה אלא בא' מן הרקים ופוחזים ואפי' זה במא' שנה. ועוד שאבי הנער' היה חכם וידע מ"ש חכמים אסור לאדם שיקדש את בתו כשהי' קטנה עד שתגדיל ותאמר לפלו' אני רוצ' כ"כ הסמ"ה וכ"כ הפוס' אעפ"י שלא כתבו בלשון זה ודקדקו זה בגמרא על מתניתין דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נער' יע"ש: עוד שמעתי מהח' איש אמונים שנמצא בעיר קושטאנטינ' יע"א כשנתקבל עדות אלו העדים שהעידו על קדושי הנער' הזאת ואחיו של א' מהעדים גער בו לומר איך עשה הנבלה הזאת להעיד עדות שקר ובפרט בענין כזה ושהשיב העד לא בא מידי עוד כי אוכל לחמו אני כל אלה הדברים עמדו לפני וראיתי כי טוב וישר בעיני אלהי"ם ואד' להפ' בזכו' הבחור' כי בת מל' היא וכיון שכפ"ה היא מותר' אין לבקש חומרות יתרות וע"כ אני אומר שנער' זאת פטור' ומותרת להנשא לכל מי שתרצה אם יסכימו חכמי העיר יגן ה' בעדם גם אני מסכים עמהם הנר' לע"ד כת"ו שמי שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |