שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/לב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ר' שדך בתו עם ש' בן יעקב ולאה ובזמן הארוסין היה יעקב בארץ אחרת ששם מת ולאה הביא' קצת חפצים לארוס' וגם ר' שלח לארוס תכשיטין וסבלונות כנהוג אשר זה נתחייבו יעקב וש' לר' קצת חובות מנכסים שנתן ר' לש' בעד נדונייתו וששלח לאביו כדי להסתחר עמו ואחר ימים מת האב ואח"כ מת הבן ולאה תובעת לר' שיחזיר לה החפצים שהוליכה לבתו באומר' שכשנתארס בנה ש' יעקב בעלה לא נתרצ' בכך ומפני הכבוד הוצרכה היא ללוות מעות ברבית ולעשות החפצים ויעקב בעל' לא פרע אותם הדמים עד אחר עדן ועדנין שמת בעל' בארץ אחרת והלכ' היא שמה ואח' שבאה פרע' החוב מדמי כתובת' שהביאה משם וא"כ החפצים היו שלה והיא הביאתם ונתנתם ביד הארוס' ולכן אם האב והבן חייבין לר' היא לאו בעלת דברים דידיה והחפצים שנתנה לבתו יחזירם אליה ור' טוען ואומר דאינו מאמינה במ"ש שהחפצים היו שלה הואיל והיתה אז נשואה ובעל' דאמיד והיא היתה עניה סוערה ואין לאל ידה כלום ועוד שבנה הי' נושא ונותן בנכסי אביו שהיו בידו מנכסי אביו מעות הרבה ואין טענ' ממ' שהיא הביא' החפצים כי אף שיהי' כן מנהג המדינ' להביא תמיד החפצים חמות הארוסה בשליחות בעל' או בשליחות הארוס בנה ועוד שבעלה יעקב לא היו ימים מועטים אחר השדוכין שכתב כתבין לר' ונתרצה מאד באירוסין ונתכב' בכך ובק' ממנו להשתת' עמו ומסתמ' פרע מעות החפצים כדי שלא יתרב' הרבית עליהם כי אין סבר' שהיא עמדה ה' שנים מבלי פריעת דמי החפצי' והנשך ותרבית מתרבים יום יום ובפרט שיעקב בעל' יום ליום היה שולח נכסים הרב' ליד בנו ובנו הוא השליט בכל נכסי אביו ואין ספק שנתפר' מן החפצים ויש עדים רבים שם בארץ אביו שאביו הי' צווח ואומר שבנו נתפר' ממנו מכל מה ששלח לו והיה מחשב החפצים ששלח בנו לארוסתו והי' אומ' שאדרבא בנו חייב לו הרב' לפי שכל נכסיו הי' שולחם לבנו והבן הי' אצל האם לעולם כ"ש שהחפצים הבן עשאם וקנאם ולא נעשו בבת אחת כי הצמידים נעשו הרב' ימים אחר האירוסין ועשאם ש' מדמי ר' חמיו שנתן לו בחשבון נדונייתו ועם ששמעו' נתנם לאמו שתביא אותם לארוסתו בשליחותו לפי שכן הוא דרך כל הארץ ועוד שאל' החפצים לא קבל' ר' מיד לאה רק לאה לפי דברי' נתנת' בי' הארוס' וא"כ אפי' לפי מחשבת' תביעת' היא עם הארוס' והארוסה טוענת שחמות' נתנתם לה במתנ' ותהי' נאמנת במגו דאי בעיא אמר' לא קבלתי מידך כלום כי אין עדים בדבר רק לפי דברי לאה ונשים קרובות והארוס' תוכל להשבע שנתנתם לה במתנ' כ"ש דכ"ע ידעי ששקר הוא שהחפצים הבן עשאם קצתם מנכסי אביו שבידו וקצת מנכסי חמיו שנתן לו לחשבו' נדונייתו כי האם לא הית' שולטת בש"פ וגם לא הי' אד' מלוה לה ש"פ ומה שלותה לא הי' רק אחר שמת בעל' להוציא הוצאות בהליכת הדרך ובתביעותי' על כתובת'. ועוד שר' ג"כ שלח סבלונות ותכשיטין לחתנו וצוה לשליח שיתנום ביד אמו וכן נתנם השליח ביד אמו והכונ' היתה כדי שתקנ' האם בתכשיטין בתורת חליפין חלף החפצים שהביא' היא ועוד יש טענות אחרות בר רות כשמש להוציא לאור משפט ראובן:
תשובה
א' היודע והוא עד כמה קשה עלי להשיב בדברי ריב שבין אדם לחבירו אם לא כשאני נשאל משני הכתות יחד אם לא שנשאלתי ממי שאיני יכול להשיב פניו ריקם ועכ"ז תשובתי זאת לא יהיה רק כנוש' ונות' עם חברו ומגי' לו דעתו היכן נוט' וג"ז בקצר' יען כי דין זה יש לו ענפים רבים ויאריך הענין אם הייתי בא להאריך על כל פרט ופרט. ותחלה אני אומר שטענ' המשודכ' שטוענת שחמותה נתנה לה במתנה אינה טענה דודאי אמדינן דעתה שלא נתן אלא ע"מ שתנשא לבנה ואפי' שחזר בו הארו' ק"ל דכלי כסף וכלי זהב חוזרין בעין ועו' יתבאר זה בס"ד ולכאורה היה נר' לחייב לראובן אבי המשודכת מהא דת"ר אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדי' ולא מן התנוקות קבל מן האש' יחזיר לאשה ופרש"י ז"ל יחזיר לאשה ולא לבעל דאין לנו להחזיקה בגנבתה וכתב הטור א"ה סי' פ"ו אפי' הבעל עומד וצווח שלי הוא והוא לקוח מן התוס' ומדברי אביו ז"ל ואע"פ שיש מי שחולק על זה מ"מ השתא דמת הבעל ואין כאן מערער עליה היה נר' שהדין עמה וכ"כ הרמב"ם בתשו' סי' ס"ד על חנוך שהוציא הוצאות על אביו ולאה הפקידה מקדם אצלו מטלטלים ורוצה חנוך להחזיק בהם מטעם שלא היה יודע שהם שלה עוד אפי' היו שלה מה שקנתה אשה קנה בעלה והשיב שאין בטענת חנוך ממש מכח הברייתא הנז' ואע"ג שנתן טעמים אחרים מ"מ נראה בלי ספק שזה לבד היה מספי' שאינו דומה לשולה דגים מן הים כו' ומ"מ נראה דכי מעיינת בה שפיר שהדין עם ראובן הנתבע ולא מבעיא אם יטעון ראובן ברי שהארוס עשה התכשיטין בין ממעות שנתן לו חמיו בתחלת פרעון הנדוניא בין ממעות אחרים דאז ודאי הוא נאמן דהא כל דבר המטלטל שהוא ביד האדם נאמן לטעון עליו שהוא שלו וכמ"ש הטור ח"מ סי' קל"ג בתחלתו ואפי' נרצה לדמות אלו הסבלונות לדברים העשוים להשאיל ולהשכיר מ"מ הוא נאמן וכמ"ש שם בסי' הנז' וז"ל אבל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר ויש למערער עדים שהוא שלו וראו אותו עתה ביד המחזיק וזה אומר שהשאילו או השכירו לו אע"פ שאין לו עדים איך בא לידו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ולא ממושכן הוא בידי וצריך להחזירו ונשבע המערער היסת ונוטל ע"כ מ"מ הא צריך ב' דברים א' עדים שאלו החפצי' שהוא מערער עליהם הם שלו וגם שראו אות' עתה בשעת עמידתם בב"ד בידו הא לאו הכי המחזי' נאמן בכל מה שיטעון מגו דאי בעי אמר נאנסו או החזרתים לך ויש להביא ראיות רבות לזה אלא שאינו צריך אלא אפי' אינו טוען ברי נר' בעיני שהדין עם ראובן שהרי דבר פשוט הוא שכל מי שטוען דבר מחודש עליו להביא ראיה וכ"כ הרשב"א בתשו' הביא הב"י בא"ה סי' פ"ו וז"ל שכל שטוען דבר מחודש עליו הראיה וכמ"ש פעם אחרת באורך שהטוען תמורת המנהג אינו נאמן אפי' להחזיק במה שבידו כ"ש וק"ו להוציא דבעילה כל דהו מספיק להחזיק במה שבידו דקי"ל זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה וא"כ אין לך חדוש גדול מזה שאשה תלך שלא ברשות בעלה ותקח מעות בהלואה ברבית ותצוה לעשות תכשיטין ותתן לכלתה וכ"ז נגד רצון בעלה דבר זה לא נשמע בינינו עד היום כי דרך הנשים ובפרט הספרדיות צנועות ונכבדות לעמוד בירכתי ביתן ולא ליקח מעות ברבית וכ"ש במקום שהיה לה בן נחמד סוחר טוב שלא יאמן כי יסופר ועוד שכב' כתב הטור א"ה בסוף סי' פ"ו וז"ל והאשה הנושא' ונותנת בתו' הבית או אפי' אינה נושאת ונותנת בתו' הבית אלא שהבעל מאמינה ומפקיד מה שיש לו בידה אינה נאמנת לומר של פ' הוא וכיון שאשה זו היתה בעלה בארץ מרחקי' ושולח לה הסחורות משם והיא חוזרת ושולחת לו תמורת הלבשה ממקומה למקום בעלה חזקה כל מה שהיה בידה משל בעלה היה ולא מהימנא למימר שלא משל בעלי הוא אלא משלי הוא ולא משל בני וכ"כ הרשב"א בתשו' על כיוצא בזה וז"ל שכל מה שיש לאשה בחזקת הבעל הוא עד שתביא ראיה לדבריה עיין בתשו' הרשב"א בב"י סי' הנז' ועוד נראה בעיני דבשלמא אם היתה נותנת אשה זו אלו התכשיטין בתורת פקדון דסת' פקדון עתיד להחזיר המקבל לנותן היה אפשר לומר שתהיה היא נאמנת ותחזור לאשה אבל אשה זו כיון שנתנה כמנהג העולם לתת סבלונות בפומבי והמנהג הפשוט והברור שהסבלונות הנתינים הם מנכסי הבעל או מנכסי הבן על הסתם והיא גם כן לא פירשה אלא שנתנם סתם מסתמ' על דרך הסתם נתנה אלא שעתה כוונתה להוציא מיד ראובן מה שאינו שלה ולמדוה לשקר גם בטענה האחרונה נר' בעיני שהדין ברור עם ראובן שהרי כתב הרש"א בתשו' וז"ל המשדך בתו לחברו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו השדוכין בין שחזר בו האב בין שחזר בו החתן חייב להחזיר הכל דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו כו' אלא שכתב דמסתבר דמה ששלח לו בבגדים ובלו שפוחת שליש אפי' חזר בו המשודך ומ"מ שמעינן דסוף סוף הדרי שני שלישים מדברי' העשויים להבלות וממאכל ומשתה ג"כ ומזהב וכסף הכל ואין טענה לאלמנה שתאמר תן לי מה שנתתי ותשאל מבנה דהא ודאי טענה של הבל היא דכיון דכל הדברי' הללו נדונים לאמדן דעת דאי לאו הכי לא היה לה כח לאלמנה לתבוע כלל דמי שנתן מתנה לחברו וזכה בה המקבל פשיטא דאינו יכול לחזור וא"כ הוא מאי זה כח באה לתבוע מאמדן דעת דלא נתנה אלא אדעתא שתנש' הארוסה לבנה אף אתה אמור גם אני לא שלחתי המתנות רק אדעתא שחתני היה המשלח לה כדרך העולם ותנשא בתי לו עתה תחזו' לי את שלי כיון שנתבטלו האירוסין וכ"ש אם שילחו בידה כדי ליתנם ביד בנה כי היא המחוייבת כי היא נתנה והיא נטלה וגדולה מזו כתב הרמב"ם ז"ל והביאו הטור א"ה וז"ל הורו רבותי אם מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ואכיל לרעיו או יחלוק מעות לשמשין כו' עד וחזרה בה משלמת לו הכל שהרי גרמה לו לאבד ממונו וכל הגורם לאבד ממון חברו משלם והוא שהיה לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל ע"כ הרי לך דס"ל להרמב"ם ז"ל דהגורם לאבד ממון חברו בכיוצא נדון שאנו עומדין בו שחייב לשלם ואע"ג שהראב"ד השיגו מ"מ נאמן עלינו הרמב"ם ז"ל שכן הורו רבותיו וגם הרב מ"מ ז"ל יישב קצת השגתו ולדידי לע"ד דברי הרמב"ם יש להם טעם גדול דאע"ג דבעלמא הגורם אינו חייב בנדון כיוצא בזה נחתינן לאמדן דעת הבריות כי הוא מוכרח במעשיו הכרח גמור כי גדול כבוד הבריות ואחר שהמנהג בעיר בדברים הללו אדעתא דהכי נחתי והוה ליה כמזיק בידים ממש וכ"ש שהי' אפשר לו דע"כ לא פליג הראב"ד אלא להוציא אבל להחזיק במה שבידו אפי' הראב"ד יודה וא"כ בנ"ד אפי' את"ל שתהי' היא נאמנת האלמנ' לומר שהתכשיטין שלא היא גרמה שיתן אב הארוס' גם הוא לארוס כי כן דרך ומנהג המדינ' בעונות שלא די מה שאדם נותן לבתו בנדוני' אלא שנותן דורונות לארוס כשמשלח הוא דורונות לארוסה ואחר שהיא גרמה והוכרח הוא ג"כ שלא לצאת ממנהג המדינ' פשיטא שהיא חייבת לשלם לדעת הרמב"ם ז"ל ורבותיו ובנ"ד אפשר שגם הראב"ד יודה כנז' ומה שהי' מקום קצת לפקפק בענין כזה לע"ד הוא שגם שנניח שאלו הסבלונו' שלחם הארוס או אביו לארוסה ועתה יש לאב הארוסה תביעה על הארוס או על אביו מ"מ מאן לימא לן שיהי' אב הארוס' נאמן ובפרט אם הארוס' בוגרת שיצאה מרשות האב ויש לה יד אם כן נוכל לומר שהיא מחוייבת להחזיר הסבלונות מן הטעם הנז' לעיל דודאי אמדינן דעת הנותן כו' ואחר שהיא היא המחוייבת לא מהניא תפיסת' לאב כי בודאי הבן לא יתפוס בעד חוב אביו כדי שנמאנין לאב בשביל תפיסת הבן וא"כ איש ואשה שוין בדבר הזה וכמו שלמדו בגמ' שהוקשו איש ואשה לכל דינים שבתורה וא"כ יורשי הארוס יתבעו הסבלונות מן הארוסה והאב יתבע מן היורשין אם יביא ראיה יזכה ואם לא יקוב הדין את ההר ואומר אני דגם מטעם זה לא זכתה האלמנה והטעם שהרי אמר ר"י בגמ' פ"ק דמציעא על מתניתין מציאת בנו או בתו הגדולים כו' א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסומך על שלחן אביו זהו קטן ופסקו הפוסקים כר"י וכן בעירובין כתב הטור א"ח ה' עירובין וז"ל ולא יזכה להם ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפי' הם גדולים מפני שידם כידו ולא יצאו עדיין מרשותו ואע"ג דבעירובין איכא פלוגתא בין רבוותא דיש פוסקים גדול אפי' סומך על שלחן אביו יש לו זכייה מ"מ נר' דרוב הפוסקי' סברי דהלכה כר"י דאפי' גדול וסומך על שלחן אביו ידו כיד אביו וכ"ש אשה אפי' הבוגרות העומדת תחת כנפיו בירכתי ביתה שהכל הוא ברשות אביה וא"כ פשיטא שכל מי שנותן סבלונו' לארוסתי והיא בבית אביה שהרי הוא כמי שמסרה ביד האב וא"כ ודאי דהוי האב נאמן כאלו הוא קבלם ולא יהי' אלא מטעמא דקי"ל כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד א"כ פשיטא דגם מטעם זה זכה אב הארוסה בדינו כלל הדברים אני אומר דבמ' שמחזיק האב באלו הסבלונות נגד הדורונות שנתן הוא לארוס שהדין ברור שעכ"פ זכה בהם ע"ד שכתבתי וגם במה שמחזיק בהם מטעם המעות שהקדים לארוס לנדונייא ואומר שהארוס עשה התכשיטין ושממון הארוס הי' או ממון אביו ששלח לו או שנתרצ' בסבלונו' כנז' בשאלה גם בזה הדבר פשוט שהוא נאמן אם טוען ברי ואפי' אינו טוען ברי נר' בעיני דהאלמנה אינה נאמנת להוציא מטעם דלא דמי לפקדון שכל המפקיד דעתו שיחזרו לו פקדונו כשיתבענו אבל זו נתנה במתנ' ואין דרך נשים לתת מתנה זו מנכסי' אם לא שהיו מנכסי בנה או בעל' וכ"ש דאפי' בפקדון היכא דבעלה מאמינה ומפקיד מה שיש לו בידה אינה נאמנת ולתשלומת וגמר דין זה ראיתי לרמוז כאן מ"ש המרדכי בפ' ח"ה תשובה ארוכה ואלו דבריו שם ואע"ג דאמרינן בפ' ח"ה א' מן האחי' שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות כו' א"כ זאת האש' נמי בחיי' לאו היתה נאמנת לומר שלי הם שנפלו בירושה ממורישי כיון דלא הית' חלוק' בעיסתה כו' עד ולא היה ידוע לנו שיש לה שום ממון בעולם משל' מלבד בעלה שלא היה לה נכסי מלוג שנפלו בירוש' שלא שמאת' בכתובת' ולא נתן לה מתנה וא"כ כל מה שיש בידה משל בעלה ראובן היה ולא היתה נאמנת לומר נפלו לי בירושה כו' והשתא קשה לי לדברי מהר"ם ז"ל מאי קאמר ולא היה ידוע לנו דמשמ' דצריך שיהי' ידוע לנו בודאי שהי' לה נכסי מלבד משל בעלה הא ברייתא דפ' ח"ה דקבל מן האש' לא יחזיר לבעל אלא לאשה פשיט' דמיירי אפי' דלא ידעינן לה נכסים וא"ה קאמ' דיחזיר לאשה ואפי' הבעל עומד וצווח כמ"ש התוס' וכמ"ש לעיל שכן דעת הרא"ש ובנו ז"ל ומסתמ' לא פליג מהר"ם אתוס' וא"כ אפי' בלא ידוע לנו היא נאמנת והייתי יכול לומר דודאי היינו מוכרחים לדעת מהר"ם לחלק בין הפקידה לענין אחר כנ"ל אלא שנר' שודאי דעתו ז"ל דברייתא דיחזיר לאשה מיירי באשה שאינה נושאת ונותנת כו' אבל בנושאת ונותנת כו' הוי כאחד מן הנשים שהיא נושא' ונות' בתוך הבית ולכן כתב שאינה נאמנת בחייה וכ"נ לכאור' מתוך לשונו אלא שהי' ק"ל למה לא פי' ואמ' כיון שאשה זו הית' נושאת כו' כמו שפירש ואמר כיון שלא הית' חלוק' בעיסתה. אלא שנתיישב לי זה עם מ"ש במקום אחר והביאו המרדכ' למעלה מתשובה זו וז"ל כתב ר"מ אם קודם שנשאת הפקיד' ממון אז נאמנת לומר של פ' הם אבל אם משנשאת הפקידה הואיל וכל הנשים נושאות ונותנות בנכסים פי' ר"י לא מהמנינן לה לומר שלי הם ולא של פ' ע"כ. א"כ השתא דלא הוכרח מהר"ם ז"ל בתשו' הנ"ל לומר כיון דאשה זו היית' נושא' דלדידיה כל הנשים השתא אינן נאמנות דסתמן נושא' א"כ מ"מ נתברר לנו שהדין עם ראובן ואין החלמנ' נאמנת לומר שלי הם ואפי' שיש לאומר שיאמר דדוק' בזמן מהר"ם ובמקומו היו הנשים נושאות ונותנת משא"כ בזמננו מכל מקום גם בזמננו כל הנשים נאמנות לבעליה' וכל אשר יש להם מוסרין בידן וכיון שכן כבר כתבנו דלאו דוקא נושאות ונותנת אלא כל שבעלה מאמינה כו' כנז' בלשון הטור ז"ל וא"כ כל הנשים בזמן הזה נאמנות לבעליהן וכל אשר יש להם מפקידים בידן ואינן נאמנות לומר שלי הם הנכסים וכ"ש אשה זו שהית' עם בניה כאן ובעלה בארץ אחר' והית' היא ובנ' נ"ע שולחי' סחור' לאב והוא לה' וגם בשנתנ' והוליכ' הסבלונות כדרך העולם בחזק' בעל' פשי' לע"ד דאינ' נאמנת וכ"ש דנשים דידן אנן סהדי דלא עבדי בדין ללוות ברבית כנגד רצון בעליהן כנ"ל לכן נרא' לע"ד שהדבר ברור שהדין ברור שזכה ראובן בדינו ורחמנא אמר ודל לא תהדר בריבו והוא למענו יגלה לנו נפלאו' מתורתו כה אמר הצעיר שמואל די מדינ':
להיותי מותר' ועומד שקודם שיתפשרו הכתות שלא להוציא הודאת מתחת ידי אע"פ שלא היה מן הראוי לעשות כן אמרתי צורך שעה היא ובפרט בשב ואל תעשה ואחר שכבר נגמר הענין בפשר' כפי הזמן שאלו עוד ממני הנרא' לע"ד אם היתה האלמנ' טוענת שאפילו שנניח שאלו הסבלונות הם ככסי בעל' שהיא קודמ' מטעם שכתוב בשטר הכתוב' מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושיקנה ומטעם זה רוצ' היא לזכות בהם גם בזה נראה לע"ד שהדבר ברור מכמה טעמים נמצאים כעת אצלי שהדין עם אב הארוסה ואם יגזור עוד אשיב ידי ואבררם שמואל די מדינה:
שאלה ראובן קדש את בתו לש' ובשעת קדושין נתן שמעון לארוסתו במתנה גמורה מאה משקלים זהב וחמיו נתן גם הוא לחתנו חמישים זהובים במתנה כדי לזכות באלו המתנות שנתן חתנו לבתו אחר זמן נכנס שמעון לחופה וילדה אשתו בן ועברו ימים מועטים ונפטר שמעון לב"ע וחל"ש ונטלה אשתו כל הנדונייא והתוספת שהביאה מבית אביה וכשיראו יורשי ש' שנטלה אשתו כתובתה ותוספת שלה נטלו גם הם המתנות שהם הסבלונות שנתן שמעון לארוסתו בשעת הקדושין ור' בקש ליקח המתנות שנתן לחתנו בשע' קדושין מיורשי שמעון ויורשי שמעון מבקשים טענות ואומרים מאחר שנשא' מאחינו בן ירשו אין אכו חייבים ליפרע לך המתנות שנתת בשעת הקדושין לחתנך ע"כ:
תשובה
המתנות שנותנים לארוס ונכנס לחופה אחר כך דבר פשוט מאד שהם מהבעל לעול' ואם מת בניו או יורשיו יורשים אותם המתנות ודוקא שלא באו לידי נשואין אז חוזרים וכמו שחוזרים המתנות שנותן הארוס לארוסתו בשעת ארוסין או שדוכין ונתבטלו אז חוזרים כן מה שנותנים קרובי הארוס הכל חוזר בבטול הארוסין וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה ב"י וז"ל המשדך בתו לחברו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו השדוכין בין שחזר הוא בין שחזרה היא אם נתבטלו השדוכין החתן חייב להחזיר לו את הכל דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה הכי נמי הדרי מדידיה לדידה דאמדן דעתא הוא שלא שלחה אלא ע"מ שיכניסנה לחוכה כו' עד דהא התנן לה בהשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן נמי בהשולח אבי הכל' לחתנו אורחא דמלתא נקט כו' עיין שם בא"ה סי' נ' הרי לך בפירוש שכתב אלא ע"מ שיכניסנה משום הכי כשנתבטלו השדוכין חוזר הכל כיון שכנסה כבר נשלמה כונ' האב ושוב אינו חוזר ע"כ ומכאן היה נראה דדיו לאב להיות כנדון וכמו שכשנכנסה לחופה מתנו' שנתן אב הכלה לחתנו שוב אינם חוזרים והרי הם שלו ומיורשיו אחרי כן הסבלונות ששלח החתן לכלה בשעת אירוסין והגיעו לידי נשואין היה לנו לומר שהרי הן של הכלה ויש להם דין נ"מ שאם נתאלמנה או נתגרשה תטול אותם הסבלונות מלבד כתובתה אבל מצאנו ראינו שהסבלונות ששולח החתן לארוסתו מעולם אינם חוזרים והטעם דאמדינן דעתו של החתן שאינו שולח אותם אלא מפני שהיא תחזור אותם לידו ויעשה מהם מה שירצה וע"ד כן הוא שולחם משא"כ בסבלונות שנותן אב הכלה לחתנו וכן נראה המנהג פשוט וכתב הרמב"ם ז"ל והביאו הטור א"ה סי' ס"ו הנושא אשה סת' כותב לפי המנהג וכן היא שפסקה להכניס נותנת כפי מנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם מנהג המדינה עיקר ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה ע"כ א"כ אני אומר שמעולם לא ראינו שתתבע שום אלמנה הסבלונות ששלחו לה לבית אביה לפי שיודעת ודאי שאדעתא שתחזור היא אותם הסבלונות לבית בעלה ויעשה מהם מה שתרצה לא שנותן אותם מתנה גמורה לגבותם אם תתאלמן או תתגרש ולכן נראה בעיני שהדין עם יורשי שמעון הנר' לע"ד כתו"ח שמי הצעיר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |