שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/כז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מעשה שהיה כך היה שהבחור יוסף בן טישטיאל נשתדך עם גאמי' לה בת רבי יצחק חראבון ועמד שם בבית חמיו ימים רבים אוכל ושותה בביתו ועושה שם מלאכתו וברבות הימים נתכעס עמו אבי הבחורה והשליכו מביתו עד שהלך למרחקים ועמדה הבחורה כך קרוב לשנה וחצי ואביה בקש לשדכה עם אחר והיא מפחד אביה לא גלתה דבר ושתקה ומעולם כפי מה שאומרי' בפירסום שהיא לא הסביר' פנים לשני ולא היה נודע הסבה עד שאביה אמר גם לשני שלא היה חפץ בו ושלא יכנס לביתו אז הוציא קול הבחור שקדש את הבחור' גאמי' לה הנז' והנה חכם של הבחור רוצ' לומר מקהלו היה רוצה לקבל עדות העדים ושלחו מב"ד קהל הבחור' ע"י אנשים נאמנים לאמר לחכם הנז' שמודעת זאת בכל העיר שכל תובע הולך אחר הנתבע אפי' בדין ממון הקל ועם כי בעונותינו נחשדו קצת להפך בזכות יחיד שלהם לא נחשדו בדבר זה חלילה ולכן יביא התובע עדים ואם ח"ו יש צד כל שהוא להחמיר נר' לתקן היותר טוב שאפשר וזה שלחתי אליו פעמים ע"י רבים ונכבדים ולא הטה אזן ואמר שכבר נעשה כזה ע"י הח' כמה"ר יצחק אדרבי וגם החכמים השלמים חכמי העיר שלחו לו לומר ע"י הה"ר יוסף בארקיי שלא יקבל שום עדות כי אם במעמד כלם גם בם התל ועשה מה שרצ' ובין כך היה המשודך הראשון בקושטאנטינא ושלח משם שטר ראיה איך קדש הוא למשודכתו הנז' מאז ושני עדים חתומים עליו אז ב"ד קהל הבחורה העמידו ג' חברים מחכמי בני הישיב' ושלחו בעד הבחור' ועשת' מורשה לאביה ושלחו בעד העדים וא' מהם נמצא בעיר ובא והעיד על חתימת ידו והעיד ע"פ כל הכתוב בשטר והשני לא נמצא בעיר אבל באו ב' עדים והעידו על חתימתו ונתקיים השטר ואז הלך א' מן הדיינים לדבר על לב הנער' ואיימה שתאמר האמת והשיבה שכן הוא האמת שנתקדשה לראשון בפני עדי השטר מדעת' ורצונ' מבלי דעת אביה ואמה ואז השיב לה הדיין הנז' למה לא הגידה הדבר כאשר ראתה ששדכה אביה לאיש אחר והשיב' כי נתייראה מחמת אימת אביה וחשבה כי הזמן יספיק להוצאת האמת ונתנה טענה לדבריה שכבר ראו וידעו כל השכנים כי מעולם לא הסבירה פניה לשני וכן נשבעה שלא דברה דבר לשני לא דבר אהבה לא דבר אחר כי כל כך עשת' עד השליכו אותו מעל פניה ובין הכי ובין הכי בא המקדש הראשון וכשבא שלח אלי החכם של השני לומר לי אני החתום למטה שאצוה לראשון שלא יכנס לבית הבחורה עד יתברר הדבר למי היא ואני לאהבת האמת שלחתי לבחור לומר יעשה כן שלא יכנס לשם עד שבת סמוך למנחה כי לא יכול יוסף להתאפק עוד וכאשר ראה כן המשודך השני בא לבית אחד מהדייני' ושאל ממנו שיעשה באופן שלא יכנס יוסף הנז' לבי' הבחורה עד ליום המחרת שיתברר הדבר וכן עשה הדיין וצוה למשודך השני שיביא עדיו למחר ויהי ממחרת בא יוסף הנז' ואבי הבחור' לב"ד קהל הבחור' וגם בא המשוד' השני ואביו ושאלו ממנו הב"ד שיביא ראיותיו והשיב בעזות מצח שאינו רוצ' להביא עדיו לפניהם כי אם בפני הח' שלו והשיבו לי שיביא העדים מ"מ ואם ירצה שיבא גם החכם שלו לא חש לדבריהם ונכנס לב"ה שלו וקרא בערמה להח' כה"ר משה מטאלון ולנבון כה"ר משה לבית קלעי י"א וספר לי הה"ר משה קלעי כי בע"כ העמידוהו שם באיומים וגזומים ושיש לו עדים שאמר שהיו כופין אותו לעשות דבר כאלו היה משתמד ח"ו ועוד ראי' לדבר שביום שבת הלך לבקר להחתן יוסף הנז' והלך לבית הכנסת כנהוג. וגם כה"ר משה מטאלון דבר אלי בפיו שבעל כרחו הוליכוהו שם. והנה יום ג' הביאו שלוחי דיין העיר להוציא הבחור' מבית אבי' עד שהוצרכו אביה ואמה להוציאה משם בלילה ולהביא' במקום אחר ויהי בבקר יום ד' באו אנשי מקהל הח' של המשודך הב' ובהיותינו אנו לומדים בישיבה להראות שפיר קבלת העדות שקבלו והיטב חרה לנו עד מות מרוב החוצפ' ואחר שראינו שכל מעשיהם מעשה תעתועים לא חששנו לראות שום דבר והנה הח' החשוב כה"ר יוסף ביבאש צוה לאבי הנערה שילך ויכניס בתו לחופה עם המשוד' הראשון וכן עשה ונחה שקשה התביעה קרוב לט"ו יום והחתן בפומבי קדש את אשתו לחופה וביום השבת עשה שורה מפורסמת ואין דובר דבר עד שנכנס בהם רוח אחרת אחרי ט"ו יום כי המסית והמדיח היה גורם כל אלה. והנה חכם של המשודך השני בא לביתי בע"ב שלא מדעתי להראו' לי פסק שעש' ולא רציתי לראותו כי אמרתי קים לי בנפשי שהכל שקר ודבר כזב ודי במ"ש הח' כהר"ר יוסף ביבאש ועכשיו ראיתי כי גרמו עונות ויש מן האנשים מטים אזנם לדברי שקר ומקנאה ושנאה רוצים להוציא לעז על מה שנעשה אע"כ הוצרכתי לראות אם יש ממשות בדבריהם והשי"ת הוא היודע והוא עד כי מיראי הורא' אני בדברים כאלו לכתחיל' אבל עכשיו שכבר נעשה מוכרח אני להורות כי האשה הזאת מותרת לבעל' יוסף התר גמור בלי פקפוק כלל ועקר ואעפ"י שלא ראיתי דברי המערער מ"מ שמעתי כי התל אשר או פונה הוא כי הקדושין מהראשון הם ספק קדושין כיון שלא באו ב' העדי' להעיד בפיהם אלא א' מהם והח' הר"ר יוסף הנז' הרא' פסקו וסתר ראי' שלו ועת' רוא' אני להגיד כי צדקו דברי החכ' הרר"י הנז' על פי התור' אשר למדונו חכמי התלמוד והפו' ז"ל תחלה אני אומר כי עדות קדושי הב' אינו עדות כלל ועקר שהרי רוב הפו' קמאי ובתראי כתבו דאפי' בדיעבד לא הוי עדות כלל כיון שלא נתקבל בפני בע"ד כלל. הרב בעל הטורים סתם כן ואף עלפי שדרכו להביא סברות לא חש כלל להביא סברת ראבי"ה. וכ"ר דורא"ץ משם הרשב"א הרמ"ה הריב"ש שהוא אחרון כתב וז"ל וידעת שאין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד ואם קבל אין דנין על פיהם וכן הוא בירו' וכ"כ הרשב"א והרמ"ה והר' הגדו' מופת הדור מוהר"ר אליה מזרחי זצ"ל כתב וז"ל ומעתה אפי' את"ל שעדות אשה שלא בפניה הוי עדות שכ' בתשו' שאני הכא דאיכא רגלים לדבר דבכה"ג כ"ע מודו דאין עדות שקיבל שלא בפניה עדות כלל אפילו בדיעבד ונ"ד איני אומר שיש רגלים לדב' אלא שהדבר ברור כשמ' מכמ' טעמים א' שיש כמה עדים שהבחורה מעולם לא הסבירה פנים לשני כלל וא"כ איך היתה מקבלת ממנו קדו' שלא בפני אביה ואמה ב' שבתחלת הענין כשהורגש ערעור שהיו רודפים אחרי עדי שקר שלחנו לח' שקבל עתה עדות של השני להתרות לו שיביא התובע עדיו לפנינו וזה לא פעם א' אלא שתים כנ"ל ולא הטה אזן ג' שמודעת זאת בכל הארץ החרם שהוכרז בחברת ת"ת זה כמו שנה שלא יהא אדם מקדש אשה ושלא ימצאו עדים שם אלא ב' ושיהיו מי"ח שנה ומעלה. ד' ששני הדיינים אומרים שבע"כ הובאו שם הכל כנ"ל והא' מהם תלמידי מובהק ופשי' הוא שלא היה לו לקבל עדות ובפ' בעניין קדו' בהיותי בעיר ובפרט שהדבר נוגע לק"ק אשר אני בקרבו: גם הדיין הב' הלך לכבד החתן כנ"ל כל אלו הדברים מעידים בפי' שהכל היה שקר וכזב ופחדו העדים לבא לפנינו. עוד אני אומר שאפי' למ"ד כי עדות אשה שלא בפניה הוי עדות ה"מ בפנויה בלתי מיוחדת לאיש אבל זאת שהיתה משוד' לראשון והיתה אומרת שהיתה מקוד' לו פשי' דלכ"ע העדות שנתקבל שלא בפניה ושלא בפני המשודך הא' שכוונתה לאוסרה עליו לא הוי עדות כלל וכן י"ל מדברי הרשב"א בתשו' סי' אלף כ"ט על ענין כיוצא בזה וז"ל וכאן באמת אף שתמצא לומר שהוא כדיני ממונות הואיל ועדיין לא נשאת היא לאחר ואין כאן עדיין דיני נפשות ראוי לנעול דלת בפני הוללות וסכלות ודורשים וחוקרין אותם להוציא לאמת משפט רו' עד כ"ש שאפשר שדברים אלו כדיני נפשות הואיל וראוי לבא לידי נפשות אם תזקק היא לאחר והיא מקוד' לו ע"כ העורים הביטו לראות שהרי כתב דאם היא מקוד' לאחר דהוי דיני נפשות ואפילו שאינה מקוד' דעתו נוטה דהוי כדיני נפשות ואנו רואים שאפילו בד"מ הקל אין דנים אותו בע"כ כל עוד דציית דינא וזה המורה לצעקה אפילו כדיני נפשו' לא משוי לה. ויש לנו לקרב הסברות כל מה שאפשר כיון שלא מנינו בכל הפוס' המו' שמימיהם אנו שותים חלוק בין עדות אשה לשאר עדויות וכדמות ראיה י"ל על חלוק זה מ"ש הר"ן ז"ל על ההיא בריי' דת"ר אמר' א"א אני וחזר' ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלה לדבריה נאמנת וכתב בשם הרא"ה וז"ל דאי אמרה מקודשת אני לפ' לא מהימנינן לה בשום מגו אלא א"כ הוא מוד' בדבר וכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו א"כ זכינו לחלוק שאמרנו שיש הפרש בין כשאת' אוסר אותה בסתם ובין כשאתה אוס' אותה לאיש מיוחד כמו שהוא בנ"ד שהיא היתה אומרת שהיתה מקוד' לראש' והח' מהמשודך השני קבל עדות כדי לאוסרה עליו ולהפקיעה ממנו וכמ"ש הר"ם פ"א מה' א"ב ז"ל סוקלין על החזק' איש ואשה שבאו ממד"ה הוא אומר זאת אשתי והיא אומר' זה בעלי אם הוחזקה בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה אבל בתוך ל"י אין הורגין משום א"א עכ"ל ואשה זו מששלח הראשון לו' שהוא קדשה והיא הודתה עברו ימים רבים ועוד דאמרי' בפ' האומר בקדושין האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקד' ובא א' ואמר אני קדשתיה אין נאמן לכנוס מפני שהיא מחפה עליו וכתב הרמב"ם כפינן ליתן גט ותהי' מותר' לכל אדם חוץ ממנו וכ' הר' מ"מ הכונה שאף ע"פ שגרשה אנו מחזיקין אות' לפנוי' והיא מותרת לכל אדם אסור' היא לזה לפי שאם הית' מותרת לו אחר הגט יש לחוש לקנוניא וכן עיקר וכ' הרשב"א שאעפ"י שאמרו אינו נאמן לכנוס נראים הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ"ל עכ"ל וכן הר"ן כ"כ בשם הרשב"א הרי שקדו' אלו לא נתנו לביאה לכתחלה ואפילו הכי אם כנסה כתב הרשב"א שלא דכל עוד דמספק אתה בא לאוס' אל תוציאנה ובכ"ז מסיק בגמ' דאין סוקלין עליה ועכ"ז הדין הוא שלא תצא בנ"ד דהיא אמר' נתקדשתי לפ' והמקד' או' כן ועמדו כן ימים רבים דודאי היו סוקלין וא"כ הרי היא אשת זה בודאי ומותרת לו לכונסה ולא היה צריך לקדשה עתה כשכונסה דגדולה מזו אמרו על האב שאמר קדשתי לבתי ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני קדשתי' נאמן ומותרת לו וכ' הרמב"ם בפ"ט שכשכונס' אינו צריך לקדש' והשתא התם דליכא עדים והאב אינו יודע מי היה המקד' עכ"ז כשבא זה ואמר שהוא קדשה לא מספקינן כלל אלא ודאי מחזקינן אות' למקוד' גמורה לזה ופשיטא שאם היה בא אחר אח"כ וקדשה שלא בפניו דלא הוו קדו' כיון שזה אינו צריך לקדשה בנ"ד דהיא אמרה שהיא מקודשת לזה בודאי והוא ג"כ אומר כן פשי' דכל קדו' שאח"כ הוי כמקדש א"א דעלמ' ואפי' שהם כו' א"כ עתה כשרצו לקבל עדות עליה לאוסרה היה צריך כדי להוציא' מבעל שיקובל זה העדות בפניו וגם בפניה וכמ"ש הרא"ש ז"ל והיה צריך ג"כ מכל חכמי העיר עוד סניף לזה לפיסול קבלת העדות מצאתי בס' תשו' הר"ם אלשקאר ז"ל שכ' הרי"ק בתשובה והביא הנמוקי ג"כ בפ' הגוזל ומאכיל וז"ל הלכתא קבלת עדות צריך ג' מומחין יודעים הלכות עדות כשר ופסול זהירין בקבלתן לקבל עדות כל א' וא' כו' עד דכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאולי מקבל עדות שקר ואין ראוי לדון ע"פ ע"כ וכ"ד הרמ"ה עמ"ש הטור ואע"ג דדעת הרא"ש בחד דגמיר סגי מ"מ לעשות סניף די בהר"ף והרמ"ה ז"ל שלפי דעתם אפי' היה שם בה"ד אינו עדות כיון שלא היו ראויים לדון כ"ש שגם הרא"ם ז"ל יודה בנ"ד כמו שנר' מתשובותיו ומעיד אני כלי שמים וארץ כי הראש מהג' דיינים שקבלו זה העדות לא יש ימים רבים שסדר גט אחד לנער' שיצא' מן הדת והחתים בו לאבי המקדש ונאמר לו כי למה יעשה כך לא חש לדבר עד שבאו לפני לשאול את פי כי חשבו שמא הוא היה יודע מה שהם לא היו יודעים והוצרכתי אני בעצמי ללכת לאם הנערה ואמרתי לה שתבקש לעשות גט אחר כי בתה מקוד' כבתחל' לפי שהגט לא היה גט ואחרג' ימים נתן לה גט אחר האיש הנז' ועת' יאמרו אם איש כזה ראוי לקבל עדו' אשה וכ"ש לאוסר' על בעלה והעבודה שאפי' היו ב"ד ראויים לדון ויודעים קבלת עדותם כדבר שאין בו ממש שהרי בממון הקל כל היכא דציית דינא יכול לומר לפני ב"ד פ' בעינא למיזל ואפי' הוא ב"ד קטן וכמ"ש הסמ"ג והביאו הטור ז"ל עאכ"ו בדין שיש בו דין נפשות ובהיות צועקת שרוצה לעמוד לפני כל חכמי העיר היתכן בעיני ה' שיקבלו עלי' ועל משודכ' שה' מודי' שהיא מקוד' לו והוא שקדש' יקומו ג' מאן דהוא ויקבלו עדות עליהם חליל' חליל' כי ישרים דרכי ה' הנה מכל אלו הטעמים נמצא שאין כאן עדות כלל על קדושי השני ואפי' שהם היו מוציאין קול שקבלה קדו' לא כלום שהרי קול דלא אתחזק בב"ד לא הוי קול כלל וכמ"ש הרא"ש בתשו' והוא מוסכם וכתב הרמב"ן ז"ל הביאו רי"ו ז"ל וז"ל ואפילו יצא קול קודם שנשאת כל דלא אתחזק קלא בב"ד קודם נשו' לא חיישינן ולא מחזיק' ליה בב"ד בתר נשואין וא"כ אחר שהיא אמרה שהית' מקודשת לראשון זה קרוב לשנתים והבחור אומר כן ואפילו שיבואו עתה עדים כשרים ונאמנים שנתקדש' לשני בפניהם היא נאמנת ומותרת לראשון שהרי כתב הרא"ש ז"ל בתשו' שאי אפשר שנשאת לאחר והי' הא' בעיר שמותרת לשני וכל ימי הייתי מגמגם בלשון זה שכתב אם הי' בעל' בעיר שהרי לא מצאנו לא בתלמוד ולא בפו' ז"ל אלא בפני בעל' ומטעם דאין אשה מעיז' פני' בפני בעל' עד שכמעט הייתי חושש שמא טעות נפל בספרים אמנם עתה העיר ה' את רוחי כאשר עיינתי ע"ע זה שנר' בעיני דבר ברור שצדקו דברי הרא"ש ז"ל וכן יש להאמין כיון שכל הספר' חדשים גם ישינים כלם כתוב בהם והי' הא' בעיר גם מהרר"י קארו ז"ל כ' כן וכך העתיק לשון הרא"ש ז"ל והטעם נ"ל ברור שע"כ לא אמרו בגמ' ובפוס' בפני בעל' אלא בענין קדו' דעביד איניש דמקדש בצינעא ומגר' בצינע' כדאמר' בגמ' ואז לא הוי העזה אלא בפניו ממש אבל בנשו' שהוא פרסום גדול כל שהוא בעיר הו"ל כמו בפניו. ולא קשה לזה מ"ש ר"ת והביאו הטור וז"ל מעש' בא' שאמר קדשתי אחות אשתי בפני פ' ופ' והלכו למד"ה קוד' שקדשתי את אשתי ולא גרשתיה והרי היא נשואה ויש לה בנים וכ' ר"ת שאינו נאמן לאוסר' על בעל' עד ואפי' יביא עדים שקיד' אם הוא הי' בחופ' אחו' אשתו מותר' לבעל' כיון שנתקדש' בפניו דהתם לא נקט חופ' לדוקא אלא אורח' דמלתא דכיון דאחות אשתו הית' נשאת מסתמא נמצא הוא שם כדרך הקרואים וכ"ש שכפי מה שנרא' מדברי מהררי"ק ז"ל שרש ע"ב דלשון בפניו אינו מוכיח דלשתמע בפניו ממש וא"כ בנ"ד נאמנת אשה זו לומר נתקדשתי לבעלי זה זה כמה ימים קודם הזמן שאו' זה השני שקדשני במגו דאי בעיא אמר' גרשתני כיון שנשא' לזה בפרסום והמערער הי' בעיר ועש' מה שעש' כנ"ל דהוי בפניו ממש ובמגו שהית' נאמנת לומר שגרש' נאמנת לומר לזה נתקדשתי ביום פ' ועוד כי היא נאמנת על עצמה בענין איסור כאשר אין עדים מכחישים אותה יותר ממאה עדים כאשר מצאנו בכמה מקומו' בכריתות פ' אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב אר"מ אם הביאוהו ב' לידי מית' חמור' לא יביאוהו לידי קרבן הקל וא' אומ' מה אם ירצ' לומר מזיד הייתי נאמן ע"כ. והק' בתו' שמה מיגו הוא זה והלא אין מיגו במקום עדים ותו דאין זה מיגו דלא משים איניש נפשיה רשיעא. ותרצו דהכי פי' מגו דאי בעי למימר מזיד הייתי השתא נמי דקאמ' לא אכלתי מתרצינן דבוריה דהכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"ג דלא משוי איניש נפשי' רשיע' היינו ליפסל נפשיה לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן דמכוון לטוב שאינו רוצ' להביא חולין לעזר'. הא קמן דאפי' במקום שלכאור' העדים מכחישין דבריו מתרצינן דבורי' דאמר דאיהו נאמן על עצמו במגו רעוע כזה בנ"ד שהיא אומרת טענה שאין העדים מכחישין אותה כלל עאכ"ו דנאמנת ולא עוד דאפילו ר"מ דפליג התם לא פליג אלא בהא מילת' דאיכ' עדים מכחישין אותו ואיכא ק"ו אבל בנ"ד אפילו ר"מ מוד' דהיא נאמנת מטעם זה נר' בעיני שאפי' אשה זו תאמר לא נתקדשתי לזה הב' מעול' אלא לזה נתקדשתי נאמנת שהרי כתבו התו' שם פ' האשה שלום וז"ל ומספקא ליה לר"י אם אמ"ל אכלתי חלב לא שוגג ולא מזיד אי נאמן או לאו דאין נאמן להכחיש את העדים או שמא נאמן דהא לא מכחיש ליה עדים במ"ש לא אכלתי שוגג ובמ"ש לא אכלתי מזיד אע"ג דקא מכחשי ליה לא איכפת לן כי אינו שייך לחיוב קרבן ויפה עושה דלא מפרסם חטאי' עכ"ל. ובנ"ד נמי אמרי' דבמאי דאמר נתקדשתי לראשון לא מכחשי ליה סהדי ובמה שאמרה לא נתקדשתי לזה לא איכפת לן דאע"ג דמכחשי לה סהדי לא איכפת לן כיון דא"ה לא עבדא איסורא אפי' כפי דבריהם ויפה היא עושה שאינה רוצה שיחזיקוהו לחצופה או שוטה שמקבלת קדושין בהיותה מקודשת ואפילו דהתם כתבו ומספק' לר"י כו' בנ"ד ליכא לספוקי דבשלמא התם באותו זית ובאותו זמן מכחשת את העדים וקשה להאמינתם בחצי דבור כיון שמשקרת בחצי האחר ובזמן אחד אבל בנ"ד הוי ב' דבורים נתקדשתי לזה בזמן פלוני ועתה שאתם אומרים שנתקדשתי לזה בזמן אחר אינו כן הוי ב' זתים וב' זמנים ליכא לספוקי ונר"ל שחלוק זה יפה עד מאד וכן מצינו גבי שבועה שהנשבע לפרוע לחברו בעדים ושטר ועבר הזמן ולא פרעו שנאמן על השבועה לומר שחבירו מחל לו אעפ"י שאינו נאמן על הממון. עוד כתב הרמב"ם פ' ב' דה' שבועות וז"ל לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואומר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי הרי זה אינו לוקה הא קמן שאדם נאמן על עצמו בכל דבר איסור שאין עדים יכולין להכחישו בפירוש וכ"כ רש"י ז"ל פרק האשה רב' דפ"ח ז"ל שכל אדם נאמן על עצמו באיסורין בדבר הברו' לו אלא א"כ יש עדים כשרים בדבר א"כ מצינו למדים בנ"ד שאפי' היו באי' עתה העדים כשרים ונאמנים ומעידים בפנינו שזה השני קדש לבחורה הנז' קדושין גמורין אינם יכולין לאוסרה על בעלה כיון שהיא אמרה קודם שהיתה מקודשת לו זה כמה ימים קודם וכ"ת שיש לחלק בין שאר איסורין לאיסור אשת איש דחמיר טפי הא ודאי ליתא דמ"ל איסור חמור מ"ל איסור קל אחר ששניהם מן התורה וכמו שהייתי יוכל להביא ראיה מן הגמרא אבל לא אאריך בזה שהרי מצינו באיסור א"א ממש שהיא נאמנת על עצמה כמו שמצינו משנה שלמה ביבמות פרק האשה שלום האשה שאמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה והביאוה הפוסקים להלכה הרי שאפי' שהיתה בחזקת א"א וכלנו עדים בדבר שהיא א"א היא נאמנת לפי שאין עדים מכחישים אותה דאלו היו עדים מכחישין אותה ואומרים שהוא חי פשיטא דלא תנשא אלא כיון שהו' אומרת דבר שאין מכחישין אות' נאמנת ואעפ"י שיש לומ' דהתם טעמא משום חומר שהחמרת עליה בסופה כו' מ"מ ראיה היא שהיא נאמנת על עצמה ולא עוד אלא אפי' ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שלא נתקדשתי והוא ג"כ אומר ברי לי נאמנת הכא נמי בנ"ד שהיא אומרת נתקדשתי לבעלי זה והוא אומר ג"כ שקדשה נאמנין ולא עוד דלא מבעיא בשנים אומרים נתקדשה כו' דבחזקת פנויה היתה ואיכא למימר דמוקמינן לה אחזקת' אלא אפי' בשנים אומרים נתגרש' כו' דהוה לן למימר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי אתתא בחזקת נשוא' לראובן ואפי' הכי לא אמרינן הכי אלא כיון שנשאת לאחד מעדיה שאומר נתגרשה היא והוא נאמנין הרי ליכא התם טעמא דמתו' כו' ואפ"ה נאמנין מפני שאדם נאמן ע"ע ודאי והדברים ק"ו ומה התם דאיכא ב' שאומרים להם שעומדים באיסור א"א ואם היה איש אחר נשאת עמה חייב חטאת או אשם תלוי ומשום שאחד מן העדים נשא אותה נאמנין ע"ע בנ"ד דליכא שום עד שיכול לומר להם שהם עומדין באיסור כלל עאכ"ו שהם נאמנים אפי' לא היה להם שום ראיה כ"ש השתא דאיכא שטר מקויים בעדים שהם נאמנים וכל זה מטעם דחזק' אין אשה מקלקלת את עצמ' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב דגיטין ובפ' י"ב כתב וז"ל שנים אומרים נתגרש' ושנים אומרי' לא נתגרש' ואפי' הבעל עומד ואומר שגרשה והיא אומר' גרוש' אני הרי זו בחזקה אשת איש גמורה מפני שהעדים סומכים לה ואפשר שתעיז פניה לפי' תצא והולד ממזר בד"א כשאמר עכשיו נתגרשה שהרי אומרים לה אם אמת הדבר הוציאי גיטיך אבל אמרו העדים מכמה ימים יש לומר אבד הגט הואיל והיא אומרת גרוש' אני בודאי ושני עדים מעידים לה אעפ"י שהשנים מכחישים אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא שהרי היא ובעל' יודעים בודאי שהיא מותרת וחזק' היא שאין מקלקלין עצמם עד כאן הרי יש שם שני עדים שאומרים שעוברים באיסור מיתה ועכ"ז הם מותרים מטעם חזקה שאין מקלקלים את עצמם בב"ד עאכ"ו שהרי אין שום אדם שיוכל לומר מה תעשו. עוד ראיה ממתני' דקתני א"א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים כו' אינה נאמנת נשבתי וטהורה אני כו' ואם משנשאת באו עדים שוב לא תצא ואיכא מאן דמתני לה ארישא ואיכא מאן דמתני אסיפא כו' משום דבשבויה הקלו אבל ארישא לא מ"מ למדנו דאפי' התם שיש עדים שהיתה א"א והיא ג"כ מודה איכא מ"ד שאם נשאת לא תצא ואפשר דיש פוסקים דהכי הלכתא ואפי' שאינו כן מ"מ ע"כ לא פליגי אלא התם דאיכא עדים שהיא אסורא ובחזקת איסור עומדת עד שיודע ג"כ איך נתגרשה וכ"כ הריב"ש ז"ל בפי' סי' תק"ל וז"ל ואם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת שהרי כיון שהיא בחזקת א"א בעדות ברור' אין מוציאין אות' מחזקתה ע"כ. הא בנ"ד דליכא עדים שאסורה לזה ובחזקת התר היתה עומדת לו הרי היא בחזקתה עד שיודע לך במה נאסר' כי הוא והיא אומרים שהם מותרים ובמה תאסר וכתב מהררי"ק ז"ל בשרש הנז' וז"ל משמע דאי לא אתחזק איסורה דא"א לא הוה אמרי' הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכ"ש בהצטרף דהתם מיירי שנשאת שלא בפניו אבל נ"ד נשאת בפניו שמותרת מטעמא דכ"ע סברי להא דרב המנונא. ועיין תשובת הרשב"א כתבה מהררי"ק ז"ל ס"ס קמ"ה וכל המגמגם בזה לדעתי לא ראה מאורות מימיו אמנם ראיתי לחזק דברי הח' הה"ר יוסף שכתב דע"כ לא קא' הרשב"א בתשובותיו שעדות קדושין בשטר דלא הוי עדות משום דאנן בעינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא בשטר שאינו מקוים והיא מכחשת אותו אבל בשטר מקוים והיא מודה שכן הוא האמת בהא לא קאמר הרשב"א דודאי עדות גמור הוא וגם שכן נראה מתוך דקדוק לשון הרשב"א בתשובת אלף ר"י שהרי כתוב בשאלה וז"ל ועוד תודיעני אם הא' אומר שאין זה כתב ידו ומעולם לא חתם והשני מודה שחתם מהו מי הוי כעד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה ובתשובה כתוב ז"ל ומה ששאלת אם הא' מכחיש והשני מודה זה ודאי כעד אומר נתקדש' ועד אומר לא נתקדשה ותרוייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר נתקדשה ה"ל חד ואין דבריו של א' במקו' שנים ע"כ והשתא ודאי מתוך השאלה גם מן התשובה נר' שהעד אינו מעיד על הקדושין רק על חתימת ידו שהיא אמת שכן שאל השואל והשני אומר שחתם אינו אומר והשני אומר שראה הקדושין גם דבריו ז"ל ודאי כן רוצי' לומר והשני מוד' א"כ משמע שכל שמודים על החתימה הוי כעד אומר נתקדשה דאל"ה לא הוי כאן עד שיאמר נתקדשה ומה לי שני' מעידים על חתימת ידו ומה לי שהוא בעצמו מעיד עליה אלא ודאי שלא דבר הרשב"א ז"ל דהוי מפי כתבם אלא כשיש הכחשה אבל כשהם מודים שחתמו הוי מפיהם ממש וה"ה כאשר מקיימים החתימה ב' עדים ונ"ל ראיה ברור' מתשו' הרשב"א הביאה הב"י בסי' מ"ב בא"ה וז"ל שנינו בקדושין פרק האומר האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ואוקימנ' בגמ' שאמ' שקדשה בפני פ' ופ' והלכו למ"ה ואמרו כיון דאיהו שוי נפשי' בקרוביה חתיכא דאיסורא איך היא מותרת והשיב דאין חוששין לו כלל לפי שהיא בחזקת התר ואפי' יוציא זה שטר חתים בעדים כל שבאו ב' שלהם אמר לזייף כו' עד וכל שלא באו עדי השטר ממש נאמנת היא לומר שטר מזוייף הוא מגו דאי בעיא אמרה גרשתני ומותרת להנשא על פיה ואע"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן היינו אי אתו עדים גופייהו דחתימו בשטר אבל הכא ליכא דאימור מזויי' הוא ע"כ ואי איתא דכל שטר ס"ל להרשב"א דלא מהני איך אמר כל שבאו ב' שאמ' להם לזייף דמשמע דאם לא באו ב' כו' שעדות השטר קיים ותו איך אמר אבל הכא ליכא דאימור מזוייף הוא מה צריך לומר טעם דמזוייף הוא הל"ל אבל הכא ליכא דמפיהם ולא מפי כתבם בעי' דדוחק לומר דמ"ש טעם מזוייף הוי אפי' שכתוב בשטר ואמר לנו כתבו וחתמו דבהא מודה הרשב"א ז"ל כמו שנר' מתשובתו בסי' אלף כ"ט ודאי שאינו נר' שהרי בתשובה זו כל מעיין בה רואה שהוא ז"ל נדרש ללא שאלו שלא היה על מעשה וא"כ ה"ל לפרושי ולומר ואפי' יוציא זה שטר כתוב בו וא"ל כתבו וחתמו כו' ומדלא פי' משמע דמיירי בסתם שטרות וא"ה טעמא דמזוייף הל"ה שטר כשר הוא וכ"ש שאפי' רצינו למימר דבהכי מיירי אכתי אית לן למימר דכשהאשה מכחשת אמרי' דמסתמא לא ידעי והשטר אינו כשר דשלא מדעת' כתבו אבל בנ"ד דהוא והיא מודים מסתמא אית לן למימר דמדעתא כתבו וחתמו וא"כ אין לומר בנ"ד שטר פסול דכל כה"ג לא קאמר הרשב"א דלא הוי שטר דודאי נר' שלא בא הרשב"א אלא לדחות סברות מהררי"ק ז"ל שלכאורה היה עולה בדעת דכיון דקיום שטרות דרבנן העדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואפי' היו הם העדים בעצמם מכחישים חתימתם אינם נאמנים מן התורה כמו שכן דעת מהררי"ק ז"ל לכן כתב שכל עוד שלא נתקיים השטר והיא מכחשת אותו מפי כתבם קרינן ליה אבל היכא שנתקיים חתימתם בב"ד והיא מודה בדבר פשיטא דמפיהם קרינן ליה וזה פשוט למודה על האמת. וכן ראוי לומר שהרי החולק על מהררי"ק ז"ל נר' שהיה אדם גדול שבתחלה כות' לו תארים גדולים ובאמצע כותב ואתה האדון כתבת ומשמע התם בפי' שדעת החולק ההוא דכשהשטר מקויים כשר מדאור' אפי' בשטר קדושין יע"ש. עוד מצאתי במרדכי פ"ב דכתובות שכתב וז"ל פי' ר"ת הא דאמרי' פרק ד' אחין מפיהם ולא מפ"כ דהיינו בדיני נפשות ע"כ וקדושי ראשון העדים כעדי ממון חשיבי כמבואר כ"ש ודאי דלדעת ר"ת פשיטא דהוי עדות גמור. ולתשלום הדבר ראיתי לכתוב כאן מ"ש הרא"ש בפסקיו בפ"ד אחין ז"ל וא"ת ומאי נ"מ אי מסהדי ע"פ כתבם והא אמרי' בפ' גט פשוט מי שנמחק שטר חוב ומעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד ועושין קיומו וכן אמרי' בהגוזל קמא גבי שורף שטרותיו של חבירו כו' אלמא כשהעדים אחרים מעידים שראו שטר חתום בכתב ידי עדים לא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כ"ש כשהם עצמם מעידים שחתמו על השטר וי"ל דודאי כשהם מעידים בפני ב"ד שראו שטר חתום והכירו חתימת עדים אין זה מפיהם ולא מפ"כ דהוי כמו קיום שטרות דעלמא שהעדים מקיימין החתומים בב"ד והוי כמי שנחקרה עדות העדים החתומים על השטר בב"ד וכן הכא נמי אם היו עדים מעידים שחתמו בעדות זה על שטר זה לא קרינן מפיהם ולא מפ"כ אלא דחיישינן הכא שלא יעידו בכך ראו השטר אלא יעידו מעצמן על המעשה כאילו הם זוכרים אותה והם אינם זוכרים אלא על פי השטר ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ור"ת היה נוהג כשהיו רחוקים מב"ד שהיו שולחים כתב ידם לב"ד ולא קרינן ביה מפיהם ילא מפ"כ כיון שהם זוכרין עדותן אבל רש"י כו' עד ורב אלפס כתב אסגנון אחר ומה שכתבתי דברי התוס' עיקר ואין להשיב עכ"ל ואפי' לא היינו רואים כי אם דברי התוס' והרא"ש לבד היה ראוי לסמוך עליהם בענין כזה אשר כל העולם יודעים כי הכל שקר ודבר כזב כ"ש שלא מצאנו להרשב"א ז"ל שיחלוק ע"ז. עוד ראיתי כתב הר"ן ז"ל בפי' מי שאחזו לשון הרמב"ן על מצאו כתוב בשטר איש פלוני מת תנשא אשתו וחזינן בה פלוגתא איכא מ"ד דוקא היכא דמקוים אבל אין עדים מצויים לקיימו אין משיאין ואיכא מ"ד אע"ג דאין עדים מצויים כיון דקיום שטרות דרבנן כו' עד דלא מבעיא אחמורי דלא מחמרינן בה מדאורייתא אלא אפי' קולא נמי מקלינן בה טפי מדאורייתא דהא מפי כתבם גופיה רחמנא פסליה ואעפ"כ משיאין ע"כ הרי דלפי לישנא קמא כשאינו מקויים לא הוי עדות וכשהוא מקויים הוי עדות אף על גב דלא הוי שטר כתוב מדעת המתחייב אלא דהוי כפנקס בעלמא עכ"ז כשנתקיים הוי עדות גמור גם לישנא בתרא כתב. כיון דקיום שטרות דרבנן לא מחמרינן ביה טפי מדאורייתא משמע דקיום שטרות בעלמא מדרבנן והני מדאורייתא כשר כיון דאמר דלא אחמרינן כו' כלל הדברים שאשה זו מותרת לבעלה בלי שום פקפוק והשי"ת יודע כי לע"ד לולי חומר הענין לא היה צריך להאריך יען כי ידוע בשערי העיר הזאת מקור משחת הדברים מאין יצאו אבל מה נעשה כי צריך לסתום פי שטן ולכן כתבתי ג' טעמים שאפי' היו הדברים יוצאים ממי שראוי לחוש למעשיו אשה זו מותרת אחת כי עדות שנתקבל שלא בפני בע"ד אפי' בדיעבד אין דנין על פיו ואפי' לאומרים שבדיעבד דנין או לאומרים שקדושי אשה א"צ להעי' בפניה כב' יש לנו אילן גדול ותקיף בו נחסה ואפי' להתיר לכתחלה עאכ"ו אחר שנשאת כ"ש וק"ו כשנצטרף הטעמים הנ"ל שכל א' מהם היה מספיק לפסול העדות ולהיות כת' מהריב"ל נר"ו שלא ראיתי תשובת הרא"ש מרבי משה שקדש אלמנה הביאה מהררי"ק סי' מ"ז בא"ה אראה בנחמה כמו שראיתי ועלה בדעתי להביא ראיה ממנה אלא שאח"כ נר' בעיני דלא הוי לא תיובתא ולא סייעתא דאי בעי לומר שהרי אמרי' התם שהיא אינה נאמנת להפקיע עצמה מזה ולומר קודם לכן נתקדשתי לפלו' הא ודאי היה ממיעוט השגחתו בדברי דהתם כתב דאי תחזק א"א של זה אינה נאמנת לומר אח"כ קודם לזה הייתי מקודשת לפלו' אבל נ"ד לא הוי הכי אלא אדרבה זמן רב אמרה שהיתה מקודשת לזה ואח"כ באים ואומר' שראינו שנתקדשה לב' הוי כעדים שמעידים על א"א שקבלה קדושי' שלא בפני בעל' דלא הוי כלום וברו' הוא כנ"ל ב' כי קדמו עדים שנתקדשה לראשון תחלה זמן רב דאפי' לא היו עדים אלא שהוא והיא אמרו כן קודם קבלת העדות השני היו נאמנים כנ"ל וא"כ אפי' היו מעידים בפניה כל קדושי השני מה לנו ולצרה אין דבר סותר לראשון ג' אפי' לא היו קדושין לראשון קודם מותרת כמו שהוכחתי מתשובת ר"ת והרא"ש שהרי כתב ר"ת שאם היה בחופתה כו' משמע ודאי דאינו צריך יותר שום חקירה אחרת כלל וכן תשו' הרא"ש אם נמצא בעיר אינו צריך יותר לא חקירה ולא דרישה יותר וכבר נסתייעו ת"ל מדברי מהררי"ק דבפניו אפי' בקדושין לא משתמע בפניו ממש כ"ש כאן שהיו נישואין ובפניו מאחר שנודע לו והיה רואה בעיניו וכנ"ל ומה שרצו לגמגם שהיו אומרים דבמקום קטטה לא האמינוה הבל המה דלא היה ולא נהיה כאן קטטה כלל רק שאמר להם אביה וכן היא שאין רצונם בו וכולהו נשי דמתגרשי הכי הוו וכ"ש דאמרי' בגמ' ה"ד קטטה באמרה גרשתני בפני פ' ופ' ובאו ואמרו שלא היה והאריכות בזה מן המותר ולרווחא דמלתא אני אומר כי גם מדברי הרמב"ם נר' מוכרח שעדים החתומים ונתקיים עדותם בחתימתם הוו כאלו העידו מפיהם ממש שהרי כתוב פ"ז מה' גרושין ז"ל שליח שהביא גט כו' עד בא הבעל וערער ואמר לא גרשתיך מעולם וגט שהובא לך מזוייף הוא יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים ולא נדע עדיו' כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת ע"כ הרי ששטר זה פסול מן התורה והקיום עושה אותו כשר בכל מכל כל וכתב הרב מ"מ משמע ודאי שהוא מחזיקה בא"א גמורה והולד ממזר גמור מן התור' ונר' שהוא סבור דאע"ג דקיום שטרות דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בברי שמזוייף הוא והיא אינה יודעת בזה דבר וחתימת העדים אינה מצויה העמד אשה על חזקתה הויא ליה א"א ע"כ הרי שהיה א"א כשאינו מקויים וכאשר באים עדים ואומרים שמכירים חתימת העדים מתירים אותה ה"נ אפי' תימ' ששטר זה קודם שנתקיים לא הוי כלום אחר שנתקיי' נעש' כאילו העדים מעידים ולהיו' נאמן לי בעל המאור פוסל שטר כזה רציתי לעיין בדבריו ומצאתי דהוי תניא דמסייע לי יותר מכל מ"ש וז"ל בפ"ד אחין בספרי רי"ף על ההיא דאמרי' בגמ' דלא תקינו זמן בשטר קדושין כתב בעל המאור וז"ל כתב הרי"ף בהלכות הא מלתא מקשו בה רבנן היכי אמרי' הכא אמר רחמנא מפיהם ולא מפ"כ והתנן נאמן אדם לומ' זה כ"י של אבא כו' ופריק אפירוק הכתוב בהלכות ול"נ הפירוק הנכון כך מפי כתבם הוא שפסולה עדותם אבל מפי כתבו לא וכל שטר הלוא' ומק' וממ' הלו' או המוכר הוא שמצווה את העדים ואמר כתבו וחתומו וכן בגיטי נשים ואין זה מפ"כ אלא מפי כתבו ואם אין אתה אומר כן עקרת מה שכתוב בקבל' וכתוב בספר וחתום והעד עדים ומקר' מלא כתוב בתור' וכתב לה ספ' כריתות אלמא כל כי ה"ג כתבו שלו הוא ולא כתבם של עדים הוא אבל היכא דכתבו מנפשייהו בשטר שצרי' לומר כתובו ולא א"ל כתובו הא ודאי מפ"כ הוא ע"כ. ועתה כל מי שחננו ה' דעת יקשה לו מה לו לרב לכתוב בשטר שצריך לומ' כתובו הול"ל אבל היכא דכתבו מנפשייהו ולא אמר להם כתובו כו' דה"ל כל הני שטרי דמקח וממכר והלואות וגיטי נשים ושטר קדושין כלם נכנסים בסוג זה וכן שטרי הודאות א"כ מה זה שכתב שצריך לומר כתבו שנר' ודאי דכל הני טעמא דצ"ל כתובו בעלי הדבר אי כתבו מנפשם לומר כתובו אי לא אמר כתובו אלא כתבו מנפשייהו מפ"כ הוי ולא מפיהם אבל בדבר שאצ"ל כתובו כי הא דנ"ד כי הכתיבה אינו מוסיף יתרון בדברי יות' ממה שעש' וע"כ אפי' שכתבו מעצמם כשר וכן שטר שכתוב בו איש פלו' מת הוי כה"ג ואע"פי שדברי הרשב"א מנגדים לזה מ"מ מדברי בעל המאור נר' כמ"ש ושמחתי בה' וראיתי כי אות' שהיו מנגדים להרשב"א אילן גדול הי' להם להסמך עליו גם הלשון שכתבתי למעל' שהביא הר"ן בש' הרמב"ן מכוין לזה דלא קרינן מפיהם ולא מפ"כ אלא היכא דאיכא קפידא במתחייב בכתיב' יותר מהמעש' כמו בהלואה שיש יתרון גדול וכן במקח דאיכא שעבוד אבל בשטר כזה ומקויים ואין שום ספק בדבר דהוי שטר גמור וכשר ומפיהם חשיב גם המרדכי שממנו היו רוצים להביא ראיה הוא המחריב דעת' כי הרב אביגדור הכהן לא פסל השטר אלא מפני הקיום שהי' פסול גם ה"ר חיים בר משה נר' שמטעם זה פס' השטר וכן מסקנת דבריו כדברי הרב הכהן לא יש רק ה"ר שמחה שאומר הי' אומר רבינו שמחה שאפש' שהי' אומר כן להלכה ולא למעשה ואפי' את"ל שהיה אומר כן למעשה הוא יחיד בדבר זה כ"ש שאפשר שהוא לא אמר כן אלא היכא שהיא מכחשת אבל בנ"ד פשיטא שגם הוא יודה גם כי כפי האמת לנ"ד לא הייתי צריך לזה כי הדבר פשוט מעצמו שהיא מותרת מ"מ הארכתי בענין זה להלכ' בהראותי מה שידי משגת במ"ש הרשב"א בענין זה בהסכים דעתו במה שנראה מרוב הפוסקים וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
אחר ימים אנה ה' לידי תשוב' בקובץ גדול מתשובו' מכונות להרי"ף או להר"ם ולה"ר יוסף ן' מיגש הלוי זצ"ל מסכים בפי' במ"ש וז"ל ראובן הוציא שטר זה נוסחו נתן לנו אנחנו ח"מ ראובן בן יעקב משקל שני גרעינים כסף ואמר לנו קחו אלו השני גרעינים ולכו קדשו לי בהם את פ' בת פ' ולקחנו אותם הקדושין והלכנו אצל פ' הנז' ואמרנו לה הוי מקודשת לראובן בן יעקב באלו השני גרעיני' כסף וקבלה אותם ממנו ואמרה הנני נתרצתי ונתקדשתי לו ומה שהי' בפנינו כתבנו וחתמנו בחדש פלו' שנה פלו' במקום פלו' ונתננו לראובן הנז' להיות לו לראיה כו' שמעון בן יעקב לוי בן יעקב ושאלו את פי האש' הנז' ע"ז ואמר' לא היו דברים מעולם שאלו לעדים ואמרו אין זאת חתימתינו וחתימת יד שמעון הנז' נכרת וקצת אנשים מעידים שהיא חתימת ידו וחתימת יד לוי העד השני בלתי נכרת וכשכפרו העדים באותם החתימו' הוציא ראובן פתקא זה נסחא אני שמעון בן יעקב נתחייבתי לראובן בן יעקב ברית אלדי ישראל על חתימת ידי שאצלו בשטר הקדושין עם חתימת לוי בן יעקב בכל עת שירצה לקיימה שתקיים אותה לו ולא אכפור אותה בשו' אופן בעול' אם ירצה בב"ד קבוע או זולתו ונסח זה שבפתקא זו הוא מכתיבה הנקרא מנולק בערבי מורגלים בה רוב אנשי העיר ורובם מעידים שהיא כתב ידי שמעון הנז' החתו' בשטר הקדושין עם לוי בן יעקב. יודיענו אדוננו אם צריכה אש' זו גט מהטוען הזה אם לאו ואיך הדין אם אמרו העדי' כן חתימת ידינו היא זאת אבל לא כתבנו אות' בשטר הקדושין בכוונ' אלא ראובן הוציא לנו מודעא על שמעון ואמר לנו תעידו לי במודעא זו אח"כ כפל אות' ונתנה לנו ואפשר שבע' שנתנה לנו החליף אותה בשטר הקדושין וחתמנו בה בחשבנו שהיתה המודעא ולא ידענו ששחק בנו והחליף המודעא בשטר הקדושין ואיך הדין אם כפרו שניהם ונתקיים כתב יד אחד מהם שבפתקא. ואם ראובן יכול להשביעם על כפירתם חתימות ידיהם שבשטר אם לאו ואם יש לבית דין להכריחם שיכתבו חתימת ידיה' לדמותם לחחימות שבשט' אם לאו יבאר לנו אדוננו כל זה אם הי' ראובן זה אומר ששלח שלוחים אלו לקדש להם אש' זו והם חזרו אצלו ואמרו כבר קדשנו לך וכתבו חתימתן בשטר הנז' לפניו הנה העולה מדבריו אלה שנתקדש' לו ואם היות שהוא אומר שהעדים הנז' חתמו השטר הנז' שכתוב בו נתינת הקדושין וחתמו לפניו בו וכבר אמרו עדים החתומים על השט' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הנה היה אומרו שהם חתמו בפניו כאלו אמר שהוא נמצא כשהעידו בב"ד בגמר הקדושין הנז' והיה כמי שאומר שהוא בעצמו קדש אות' בפני שני עדים הואיל והשלוחים הנז' דבריהם קיימין לענין גמר הקדושין לראובן זה לאמרם האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכשהיה הכלל העול' מדברי ראובן זה שהוא קדשה והיא מכחשת אותו הדין נותן שיהי' נאמן על עצמו לא עליה ויהיה ראובן זה אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו כמו שאמרה המשנה האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וזה אם לא נתקיים עדות העדי' הנז' והם כופרים שהיא חתימתן או הודה הא' מאן שהיא חתימתו וכפר השני שאין עדות א' עדות לאמרם עד אח' כמאן דליתיה דמי או הודו שניהם שהיא חתימתם אבל אמרו שאירע להם בה טעות או תחבולה ואמנם אם נתקיימה עדות שניהם אם בהודאתם בה עם היות שהם אומרים שאינם זוכרים עתה העדות או שנתקיימה בעדות ב' עדי' שהם מעידים עליהם הדין הוא שתהיה היא אסורה בקרוביו ואין משגיחין בכפירתה הקדושין הואיל והעידו ב' עדים שנתקדשה לו ואמנם כ"י שמעון שהראה ראובן בשבועתו שיעיד לו על חתימתו אין בה ממש לב' סבות הא' שהוא כ"י מבלי שיהיה חתימ' עליו והוא כספור דברים בעלמא לא כעדות. והב' שאין במשמע' עדות כי אם יעיד בעדות להבא שיעיד לו ולענין אם יכריחו אותו ב"ד יכתבו עת' חתימתן במגיל' אחר' ועורכים לה זו החתימה שכפרו בה אין נ"ל לפי שאין ב"ד מחוייבים לדון אלא במה שנתקיים אצלם לא שיכרחו לחקור על מה שלא נתקיים לפניהם בפרט הואיל ואפשר להם לשנות חתימתן עתה באופן שלא תדמה. גם שמה שהיה די לנו בעריכת החתימות לא מצאנו אותו אלא במישמת או הולך בארץ אחרת או במי שהי' נמצא לפנינו ואינו מכחיש שהוא כ"י שאז הוא מוכרח לכתוב ח"י אחספ' ונעריך אותה באופן תתקיים חתימת ידו שבשטר שלא מפיו ויעיד הוא עם האחר על חתימת העד הב' אבל כשהוא נמצא לפנינו והוא כופר שהיא חתימתו לא מצינו ראיה להכריחו שיכתוב חתימת ידו אחספא ונעריך אותה ועוד שתדקד' היטב נמצא שלא תהיה כתיבתו עתה חתימת ידו אחספא ולהעריך אותה חתימה שבשטר לה יותר גדול' מהודאת פיו כשהוא אומר זו חתימת ידי ואנחנו רואים שאפי' אם הוד' ואמר כן הוא שזו חתימת ידי אבל טעיתי בה ואינה עדות אמיתית ששומעין דבריו בזה ולא נדון בחתימתו זאת שבשטר מגו דאי בעי אמר אינה חתימת ידי כ"ש כשלא נתברר לנו שהיא ח"י אלא במה שהוא כות' ח"י אחספ' ומדמין אות' לזו שהוא נאמן באמרו שהיא בלתי אמיתי' ולא נדון בחתימ' שבשטר מגו דאי בעי לאכתו' חתימת ידיה אחספ' או שישנה כתיבתו באופן שלא תדמה אליה החתימ' שבשטר שאין הפרש בין שיאמרו אינה חתימתנו או שיאמרו טעינו בעדות שהם נאמנים בזה כמ"ש המשנה העדים שאמרו כתב ידיבו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' הרי אלו נאמנים ולסבות אלו לא נר' לנו שיכריחו אותם ב"ד למכתב חתימות ידיהו אחספא ולהעריך חתימות השטר לה הלא תראה שהעדים כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו לא נכריח אותם מן הדין לכתוב חתימות ידיהו אחספא ולהעריך אליה החתימה שבשטר באופן תתקיים שלא מפיה' כדי שלא יהיו נאמנים באמרם אנוסים היינו וכן הענין כאן הואיל ואמרו העדים מעולם לא העדנו על זה ואין זה חתימתנו העולה מדבריהם שהעדות בלתי אמיתית לא נכריח אותם לכתוב חתימו' ידיהון אחספא להעריך אליה חתימות השטר ותתקיים שלא מפיהם וזה יאמת מה שאמרנו ומה ששאלתם אם יכול ראובן להשביעם שאינה חתימות ידיה' יכול הוא להחרים על כל מי שיודע שזו חתימתו מבלי שידע שאירע בעדות זה דבר המבטל אותה מטעות או מצד אחר זולתו ולא יעיד שהיא כת"י אבל שיחרים על כל מי שיודע שזו חתימת ידו ולא יודה אינו יכול לעשות זה מהטעם שכבר ביררנוהו עכ"ל ז"ל:
עוד מצאתי בתשו' הרמב"ם מסכי' לכל מ"ש ת"ל שאלה נערה יתומה בוגרת נתארסה בקדושין עם ראובן בפני קהל גדול ואחר עבור האירוסין כב' חדשים בא שמעון והביא שטר בידו שזא' הנערה אירס אותה מאביה בהיותה קטנה ואביה קבל קדושין ממנו ובכל אלו הב' חדשים שעברו היה שמעון במדינה ולא אמר דבר מכל זה ואינו מזכיר בשטר שם הבת ולא קנין ולא רצון האב זולתי שאמר לו תארס לי בתך הגדולה בזה הדינר וזה העדות שבשטר הוא מזמן ד' שנים או יותר ומנהג אנשי הארץ שאינן מארסין בנותיהם בשוק ואביה הוא בעל נפש ואמר שלא לעשות זה אפי' לשפחתו ואמרו העדי' שאביה לא לקח דינר הקדושין הימנו אבל א"ל קנה לי בו חפץ פ' ממצרים והעד הא' נשוי לקראייה והעד הב' היה באותו העת קל הראות ועתה עשה רפואות לעיניו והוא רואה היטב ושניהם מזלזלים במצות ועוברים על קצת לאוין והא' מה' אינו יודע לקרות השטר כלל וזה השטר כשהביאו היה כתוב בכמו י' ימים כי הם אומרים שהיו זוכרים העדות מד' שנים או יותר והביא השטר הנז' שמעון לעדים וידעו כתב ידם וכתבו עליו קיום הדיינים וכאשר ידעה אם היתומה חרה עליה עד למאד ונשבעה שזה הדבר לא שמעה בו כלל ומעולם לא זכרו לה בעלה והלכו לדיין והשיב שהשטר אמיתי אצלי ולא תנצל הנערה ממנו אלא בגט שלם והלכו ב' העדים לדבר עם הנערה בעד שמעון הנז' ואמרה העידו עלי וקנו ממני שלא אתרצה בשמעון בשום פנים יבאר לנו האדון אם תצטרך הנער' גט אם לא תשו' עכ"פ צרי' גט מהנז' אשר קידשה לו אביה וכתב מש':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |