שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/טז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עם היות דעתי נוטה להתיר בנדון זה מ"מ ראיתי לגלות במה שלבי נוקפי והוא כי הנה הח' כתב דאפי' ס"ס ליכא הכא לכל הפי' כו' ואני בעניי נ"ל דאיכא יותר מספקא מצד א' והוא דלא מבעי' לרבינו שמחה שכתב דשליח סבלונות חששא ברורה בחזקה שאינה פוסקת כו' עד וה"נ אית לן למימר דכל השולח סבלונות אחר שדוכין הואיל וכן דרך חתונים ודאי בתורת קדושין שלח ואנן סהדי דאלו קדשה בפנינו כו' זיל עיין בתשובה מהרר"י בעל ת"ה אלא אפי' הרא"ש וכ"ע יודו בזמן הזה שנקבע הענין כ"כ רק בקושטא דמשודכת שקבל' סבלונו' מחזיקין אותה למקודשת גמורה ונתפשט זה הענין מפי עוללים ויונקי' מרגלא בפומייהו דכ"ע וא"כ כ"ע יודו בנדון כזה בזמנינו זה דהוי חזקה ולא חשש בעלמא לבד וכ"ש שאפי' מהרר"י לא החליט הענין לגמרי כנראה מדברי הרא"ש שהרי כתב וז"ל בתר שהביא ראיות הרא"ש ואי הוה הכי דסבלונות אינו אלא חששא כו' הרי שעם כל הראיו' שהביא לא כתב הענין עדיין אלא כמסופק דאי הוה בריר ליה ה"ל למימר וא"כ בסבלונו' אינו אלא חששא כו' אלא שעדיין הדבר אצלו בספק אלא שמלאו לבו לצדד להקל ולשום הדבר בספק נגד רבינו שמחה מראיית הרא"ש דאי לא"ה אעפ"י שלשון הגמ' לכאור' נר' דאינו אלא חששא מ"מ אחר שרבינו שמחה ידע טפי מינן בלשון הגמ' והיה אומר דהוי בחזקת כנז' בדבריו לא היה ממלא לבו לומר אפי' לשון זה דודאי הוה הכי וק"ל לע"ד מה שאמרתי גם מ"ש ואת"ל דחזקה כו' ספק אי אזלינן בה בתר מנהג המקום ששולחו משם גם בזה אני אומ' שעם היו' א"ל יתמי דיתמי להניח ראשינו בין הרי' גדולי' להכרי' דע' א' מהן מן הגמ' כי בודאי על דא סלקי ונחתי תרוייהו מ"מ נר' בעיני שמהרר"יק בשרש קע"ב הורה כדבריו בפשי' שי"ל לילך אחר מקום המשודך שהרי כת' דר"א וז"ל ואדרבא זה הוא ראיה כו' עד דהתם ר"ל שכל המקום נהגו כן דהיינו הגליל ומשום כך חוששין וצריכה גט ואעפ"י שאנשי העיר ההיא אשר שם עומדת האשה מסבלי ברישא מ"מ מאח' שאין העדים יודעים מאיזה מקום הוא המקדש הזה רק שראו סבלונו' הובלו לה יש לחוש שמא הוא מרובא דעלמא דהיינו אנשי הגליל ההוא ששולחין אחר הקדושין ואינו מאנשי העיר שמסבלי וא"כ מקדשי הרי שאפי' שאין אנו יודעים מאיזה מקום הוא וודאי והיא ידעינן שהיא מאתר דמסבלי קוד' מ"מ חיישי' כ"ש וק"ו היכי דידעי' בפי' שהוא מן העי' דמקדשי והד' מסבלי עוד כת' בשרש קע"א דקצ"ד וז"ל דאם יודעי' מי הוא היינו דנין אותו אחרי מנהג רוב אנשי העי' אשר הוא עומ' בה וממ"נ לעולם נהלך בתר הרוב אם הוא מאנשי שאר העיירו' אשר נהגו לקדש תחלה א"כ לא שייך למימר כאן חששא דמיעוטא שהרי אדרב' נהגו כלם או רובם לקדש תחלה ואם הוא מאנשי העיר הזאת אשר האשה בתוכה אשר נהגו לסבל תחלה למה לא נסמוך על הרוב הרי שכשאנו יודעים שהוא מאנשי עירם שהרוב מסבלי תחלה אין אנו אומרים שנסמוך מיעוטא דזאת העיר לרובא דעלמ' אלא דפשי' דלא חיישי' וכשאינן יודעים שהוא משאר העיירות אע"פי שהיא מעיר שרובא מסבלי חיישי' א"כ ברור הוא שהכל תלוי בו ומה שהביא ראיה החכם ממ"ש מהרר"יק ז"ל אמרי' סמוך מיעוטא כו' וכת' הוא ונמצא א"כ לפי זה דאי לאו דמיעוטא דאותה העיר שהיא יושבת בה וכו' חוץ מכבודו אין הענין כן רק כמ"ש ודוקא הכא הוא דאיצטריך סמוך מיעוטא כו' משום דאל"ה היינו אומרים שמא המקדש הוא מעיר הזאת דמסבלי כו' ואע"ג שעיר זאת מיעוט' דעלמא היינו יכולים לומ' סמו' מיעוט' לחזקה דפנויה ואיתי עליה רובא אבל השתא דאפי' עיר היושבת היא בה יש מיעוט דמקדשי תחל' ואית לן למימר סמוך מיעוט עיר זאת לרובא דעלמא ונמצא שבכל העולם מקדשי תחלה ואין מיעוט מסייע לחזקה או חיישינן אבל היכא דידענ' שהוא מאתר' דמקדשי תחל' פשי' דאתר דידה לא מעלה ולא מוריד מ"ש ספק אי הוי כפרש"י דלא חייש למיעוט כו' נלע"ד שגם בזה יש להחמיר שהרי מצאנו ראינו שאפי' מי שפיר' כפירש"י חייש למיעוטא וכמ"ש בספר אדם וחוה וז"ל והרמ"ה גרס גירסת הגאוני' דחיישי' למיעוט' ומפר' כפרש"י דחיישינן שמא הן לקדושין נמצא עושה השתי חומרות ע"כ וא"כ אחר שאיפשר שאפי' לפרש"י שהסבלונות הן הקדושין גרסי גירסת הגאונים דחיישי' למעוט' לחומר' מנין היה לנו להקל ח"ו וכ"ש השתא בזמן הזה שנתפשט המנהג כאשר כתבתי דומה זה למ"ש הרשב"א ז"ל סי' אלף קפ"ט וז"ל וכ"ש שהדבר מפורסם ביניהם שכת' נהינה טבעת ממשדך למשודכת אינו אלא קדושין כו' משמע בפירו' שהיכא שהדבר מפורס' ביניהם אע"פי שכשנתן לה לא אמר כלום הוו קדושין אף הכא כיון שנתפרסם שם בקושטאנטינה שכל משדך ששולח דבר סבלונות למשדוכתו הוו קדושין הרי הוא כאלו קדשה כנ"ל ומ"ש ואת"ל כפירוש ר"ח דחייש למיעוט' ולשמא קדשה כבר הנה כבר הוכחנו דליכא למיחש להא כלל כיון דשידוכין וסבלונות היו בין ב' או ג' ימים ואי הוה שם קדושין קלא אית ליה כמו שהוכיח מהרר"יק ז"ל גם כי אין לי פנאי לעיין כ"כ בדברי מהר"יק מ"מ נר' בעיני כי לא עלה בדעתו ז"ל להקל ולפסו' הדין להתיר רק כשהסבלונו' שולחו תיכף דיש עדים שלא קדשה בין שדוכין לסבלונו' אבל אם עבר יום או יומים ח"ו שהיה פוסק להתיר בכה"ג מהחי טעמא שהרי סוגיית הגמ' לא משמע כן כלל לחלק בין בשעברו חדש ימים או י' ימים או אפי' יום א' דאדרב' מסתם קא סתים תלמודא וקאמר חיישינן לסבלונות והטור ז"ל שכתב וז"ל ור"ח פסק כו' עד ויצא ג"כ קולא מתוך זה הפירוש שאם יש עדי' שלא קדשה כו' לישמועינן רבותא שאם לא עבר רק יום אח' או ב' לפרש"י הוו קדושי ולר"ח לא הוו ועוד היכא שכיח עדים שלא קדשה דלא זז ידם מתוך ידו בזמן ארוך אלא שמה שכתב הוא ז"ל לצרופי בשאר טעמי הוא דכתב כן וכן נר' בפירוש בד' קצ"ח שכת' וז"ל ונחזור על עיקר הדין דסוף סוף נר' בהדיא מתוך דבריו שגם הוא מודה שאין לחוש לסבלונות הללו הנעשות מיד אחר הקנין וא"כ כו' עד הלא גם אני בפתח דברי ובאמצען ובסופן כו' ביארתי דעתי שלא החלטתי להתיר רק אותם הסבלונות הנעשות אחר הקנין כו' עד והרי לך בהדי' שפטרתי לדבר על אותן סבלונות הנעשות תיכף אחר עשיית הקנין כו' עד והרי לך בהדיא שלא רציתי לפסוק רק על הסבלונות הללו הנתינות ביום עשיית הקנין עד אבל הטעם נכון וישר שהרי גלוי וידוע ומסור ללב הוא שאין בין הקנין לנתינת סבלונות ההם שום קדושין וג"כ אית לן למימר דאם איתא דנתקדשה בין כך ובין כך קלא ה"ל למלת' עלכן נר' בפי' שלא פסק כן בהחלט אלא כשהסבלונו' ניתנו ביום השדוכין ואף זה פליאה בעיני כ"ש בזה שהיו אחר ב' ימים ושלא היה שם הבחורה כמו שאכתוב בע"ה גם מ"ש כל שכן בהיותו אומר בפירוש שאיש כל הישר בעיניו יעשה והוא יכול לעשו' מבתו מה שירצ' שהוא כאלו אמר שלא קידש כלל כנז' שיאלו אמר כן בפירוש שיש להאמין אותו ולמה יש לנו לסמוך על זה יותר מהסברא הראשונה דדוקא עדים מהימני כמ"ש הטור א"ה וכמו שסייע סברא זו בעל ת"ה אם לא שתאמר דלדעת הטור בין לפירש"י ובין לפי' ר"ח הא נאמן לומר שלא קדש ושל' שלח הסבלונות לשם קדושין אבל היכא דאיכא עדים שלא קדש קודם הוא דאיכא בין פרש"י לר"ח אלא שזה פליג לתשו' א"ז דכתב לפירש"י אפי' אמר שלא שלחם לשם קדושין לא מהימן ומוכרח כן לדעת רש"י מההי' דיבמות ואם היה יוצא קולא זו בין דעת ר"ח לפרש"י היה ראוי שיאמר אותו הטור כנז' אלא דליתא וכ"ש דבלאו הכי לא אמר כן בפירוש שאפשר לפרש דבריו שמ"ש שיכול לעשות מבתו ר"ל לשדכה לאחר כי הוא לא יעכב הגט ואם היה תלוי הדבר בכך פשיטא שלא היה ראוי לסמוך ע"ז אלא אחר שאלתנו לפיו אחר שהוא בעולם ושיירות מצויות ממקומו לארצנו בכל יום וליכא עיגונא דאיתתא כ"כ בכך אלא שעדיין אפשר שאין הדבר תלוי בזה לגמרי כי שמא הוא אינו נאמן. עוד כתב וגדולה מכלם שנר' מתוך השאלה שלא נגמרו השדוכין אלא כשתרצה היא ללכת שם וכו' עד אאם אין כאן שדוכין אין כאן חששא כלל דכל החששות בשלוח הסבלונות הנה הנם אחר ששידך כי קודם ששידך א"כ חששא כלל לא לפרש"י ז"ל ולא לפיר"ח וכמו שפי' הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות וכ"פ כל הפוס' הראשונים ואחרונים והדבר מבואר בעצמו דאי לת"ה לכל נותן מתנה או דורון לפנויה ניחו' כו' האמת לכאורה כן נר' מלשון הר"ן ז"ל כנז' אבל שאר הפוסק' לא ראיתי אדרבא איפכא נר' מדברי התו' שכתבו וז"ל חוששין לסבלונות פי' הקונדריס ששדך האשה כו' עד ולהכי נקט בלשונו שדך דאל"כ לא הוו קדושין דמנא ידע' כו' עד וקשה להר"ם וכי שדך מאי הוי והא בעינן מענין לענין כו' לכך נר' שמא קדשה כבר משמע דדוקא לדעת פרש"י צריך שדוכין דלדעתם לא צריך אם לא שהיינו מעיילי נפשין בקופא דמחט' ולומר דהכי פירושו ולהכי נקט דאל"כ לא הוו הסבלונות עצמן קדושין ואפי' הכי קשה אבל לפירוש התוס' השדוכין אינו אלא הוראה על הסבלונות שכבר קדשה ולהכי לא קשה אבל לא משמע כן כלל וכן מה שנר' מתוך הטור שפירש דיצא קולא מפי' ר"ח שאם יש עדים שלא קדשה אחר השדוכין כו' דמשמע דמלתא פסיקתא הוא דלכ"ע דמיירי בשדוכין אפשר היה לומר דאין מכאן ראיה דדלמא דעתיה לומר דהיכא דיש שדוכין ואיכא עדים שלא קדש אח"כ לא חיישי' לקדושין דקודם שדוכין דאם איתא דקדיש שדוכין למה אבל ודאי דאי לאשדיך ושלח סבלונות לאשה פנויה לדעת ד"ח איכא למיחש אבל לדעת רש"י שהסבלונו' הן הן הקדושין ולא דבר אחר התם אי"ל אי לא דשדך מנא ידעה. ואדרבא היה אפשר לדקדק מלשון הטור כמו בתוס' שהרי כתב בתחלת לשונו חוששין לסבלונות ופרש"י שאם שדכה תחלה כו' אם השדוכין יתד תקועה שלא תמוט לכל הפי' לא ה"ל למימר אלא ופרש"י ששלח לה סבלונות בעדים חוששין שמא לשם קדושין שלחם שזהו ההפרש שיש בינו לר"ח דלר"ח אין הסבלונות הקדושין וא"צ בעדים אבל השדוכין לא פרש"י דכ"ע הכי הוי אלא שנר' דהשדוכין הוו דוקא לפרש"י וכן משמע מתוך לשון המרדכי שכתב וז"ל איתמר רב הונא אמר חוששין לסבלונו' פרש"י שדך אשה כו' עד ומש"ה נקט בלשונו שדך שאל"כ לא הוו קדושין ולא הביא קושיא כלל אלא תיכף כתב ול"נ לרבי"ה ושאר הגאונים ומפ' כגון שלא ידענו אם קדש כו' סוף דבר שלבי הומה לי וצרי' אני למודעי אם לדעת ר"ח צריך שדוכין כי מה התימה שנחוש לכל אשה פנויה ששולחין לה סבלונות על מה ועל מה אם לא שהיא מקודשת למשלח ולא כתבתי זה כי אם להתלמד לעצמי כי בנד"ז לא באתי מטעם זה כי אם מה שלבי נקפי הוא כי אחר שמצאנו ראינו רבינו יעקב ז"ל ב"ה שהביא פרש"י ז"ל ופי' ר"ח ז"ל וכתב שטוב לחוש לשני הפירושים להחמיר עוד הרמ"ה ז"ל כך דעתו כנ"ל. עוד שנתפשט ונתפרסם המנהג בקושט' שכל משדך ששולח סבלונו' למשודכתו או נותן נה דבר קיימו וקבלו עליהם כלם שהי' מקודשת והוי כההיא דהרשב"א שכתבתי למעלה א"כ היינו יכולים לומר שאחר שאבי הבחורה הזאת שדך לבתו ואח"כ קבל מהמשודך סבלונות שהם בתורת קדושין במקום ההוא איכא למיחש שמא עשאו בתו שליח קבלה וה"ל כאלו היא נשתדכה והיא קבלה קדושיה שם ואע"ג שכתב הרש"בא ז"ל שאין האב יכול ליעשות שליח לקדש בתו בוגרת כמו שהביא הטור א"ה בשמו סי' ל"ה מ"מ כבר הכה הרא"ש ז"ל על קדקד זאת הסברא והביא ראיית ב"ה ז"ל דיכול לעשות וכ"ש דאף הרשב"א ז"ל לא כתב אלא דאין ראוי לעשות כן לכתחלה ופשיטא שאם נעשה דהוי עשוי ומהני ואיכא למימר דלאו כ"ע דינא גמירי וידעי דעת הרשב"א דאין ליעשות שליח אדרב' מעשים בכל יום שהאב מקבל קדושין בעד בתו כשהוא במקום שהיא אינה עומדת שם וא"כ כבר הביא הטור בשם בעל העיטור דאע"ג דלא שוויתיה שליח כיון שהוא קבל קדושין בעדה חיישינן לקדושין וצריכה גט מספק וסיים דהכי שדר גאון ונראה מתוך הלשון אע"ג דידעינן דלא שויתיה שליח כ"ש וק"ו היכא שאין אנו יודעים ואדרבה אנו רואים בפי' ששדכה מסתמא לא נחי' אבוה להכי אלא דידע בבתו דרצונה בכך וברשות עשה כן וא"כ איכא למיחש לכל הפי' לפרש"י שמא הסבלונות הן הן הקדושין ואפי' בדליכא עדים בשליחו' הסבלונו' כפי דעת הר"י והר"א ממיץ ואפשר דכ"ע מודו בהכי דדוקא היכא דליכא אלא שידוכין לבד היינו תרצה להיות אשתי ואמרה הן וכיוצא בזה דברים בעלמ' לבד אז צריך עדי' אבל היכ' דאיכא קנין ושבוע' כנהוג בזמן הזה אפש' דכ"ע יחושו לקדושין כנז' כ"ש שנתפרסם זה בעי' ההיא כנז' וגם לדעת ר"ח חיישינן שמא כבר קבל קדושין וא"צ עדים וכאן לא שייך טעמא דקלא הוה ליה דאפש' שאחר שלא היתה שם הבחורה לא נעשה בקולות ומטעם זה אני אומר שאע"פ שיש צד להקל שלמעשה איני סומך כי לבי נקפי להיות דבר ערוה ה' יצילנו מכל שגיאה גדול' וקטנה כה אמר הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |