שו"ת מהרי"ק/קלז
|
< הקודם · הבא > |
על אשר כתבתי דמדהזכיר הסמ"ג ערקת' דמסאנא משמע שפירש' דבמתכוין להעביר על דת. ואני הרבה תמהתי מאי אתמוה קא מתמה מרומה היתה כוונתו בזה דהא דבר פשוט הוא דאפי' אביי מודה דמסתמ' לא יארע שיכריח הגוי את ישראל לשנות רצועות מנעלו כ"א בהתכונו להעביר ע"ד אלא דאביי ס"ל הא דנקט ר"י שינו דערקת' דמסאנא דלאו משום שידבר דווקא בלהע"ד דה"ה גם בלא מתכוין להעביר על דת אלא לרבותא נקט שינו דערקת' דמסאנא דאע"ג דליכא שום איסור בדברו אלא מנהג יהודית כדפי' הסמ"ג עצמו וא"כ דבר פשוט היא שי"ל דענין שינוי דערקת דמסאני מוכח שפיר מתכוין להע"ד. ואף אמנם מודה אני שאם נעמיד הסמ"ג במתכוין להעביר ע"ד דוקא שאין הלשון מחוור כל הצורך שהרי לפי זה צריכין אנו לו' דחומר דשעת השמד מבשלא שעת השמד הוי' משום דיש לחוש פן ירגילו השמד בכך כדפירש"י פ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד) וכדכתבתי בכתבי הראשון וזה אין מבואר בסמ"ג אדרב' תלה חומרא שעת השמד בכוונת השמד לכאו' ולפי שיטה זו הכונה שוה בגוי דבתרווייהו הוא מתכוין להעביר על דת אלא שבשעת השמד יש לחוש פן ירגילו כו'. וא"כ הול"ל לסמ"ג דבשעת השמד שהגוים רגילי' בכך וכו' דדוחק הוא קצת לומר שסומך על לשון שהגוים מתכונים כו'. דמשמע לשון הווה ותדיר וכשגם כי סברא זו דיש לחוש פן ירגילו כו' אינו פשוטה כ"כ שלא היתה צריכה ביאור ועל אשר כתב מרדכי בסמ"ק שלפניו איכא האי גוי ולא ההוא. נבהלתי יש לפני ג' סמ"ג ובכולם וראייה מיבמות ההוא גוי וכו'. וגם באחד מהג' איכא וראיה מיבמות דקאומר ההוא גוי כו' וגם בהרבה סמ"ק אחרים בדקתי ולא נשמט אחד מהם שיתפוס לשון באו גוים אלא ההוא גוי כו'. ומה שכותב מר דדוחק הוא לומר דמייתי ממעש' דיבמות עם מימרא דפרק בן סורר מדלא הזכיר אלא יבמות ולא פ' בן סורר ומורה לפי עניות דעתי נראה דשפיר הזכירו באמרו ומה שאמרו חכמים בצנעה יעבור ואל יהרג דהא בפרק בן סורר ומורה הוא דאתמר. ואשר כתב מר ליישב מה שלא תפס רבא בלשון מתכוין וסתמא דהיינו כדי שלא נטעה לומר דאף בג' עבירות נמי יעבור ואל יהרג לפי עניות דעתי נראה דוחק שיניח רבא מלתפוס לשונו הפשוע כדי שלא נטעה מצד אחר שהרי היה יכול לפרש בהדיא דהני מלי בשאר עבירות אבל בג' עבירות יהרג כו' כי כן דרך האמורא לפרש ואפילו היה טעם זה טוב לא יספיק למה שהקשתי דלנקוט שבת דרך כלל ולימא הכי האי גוי דאמר ליה לישראל למעבד מידעם דמיחל ביה שבת כו'. ואשר כתב מר דשמעינן דשדי לחיותא נקרא להנאתו דלא תימא דבעינן להנאת עצמו כמו אחשורוש וקוקאי הנה סתם לשונו לא ידענו אי בעי למימר דסד"א דבעינן הנאת גופא לאפוקי שדי לחיותא דהנאת בהמתו הוא וזה אין נראה כלל דפשיט' שאין לטעות בכן דמה לי הנאת עצמו ממש מה לי הנאות בהמתו כיוו דלאו להעביר על דת מכוין ועוד דמאחר דאם לא יעשה הישראל יצטרך הוא לטרוח ולמשקל האספסת' נמצא דהנאת עצמו הוא או שמא רצונו לומר דס"ד דבעי' שיהא הדבר מוכיח בודאי דלהנאתו מכוין ולא להעביר על דת כמו אחשורוש שלא הלך אלא אחר יפות וכן קוקאי חק ע"ז הוא ליטול מכל הבתים וזה יתכן יותר מתרוץ הראשון ואם כי אין לשונ' מורה עליו כ"כ ואשר כתבת דג"כ משמע דשדי לנהרא דוקא מקרי להעביר על דת אבל קטל אספסתא סתמא לא יתכן כלל שהרי מתוך דברי רבא אין לדקדק זה כלל דאדרבה דוקא לאידך גיסא ואם איתא דרבא ירד להשמיענו חדוש זה לא היה סותר דבריו כ"כ שנוכל ללמוד מתחילה דבריו היפך כוונתו במה שנוכל ללמוד כוונתו מסוף דבריו ולסמוך על דברי נביאות לומר שאנחנו נבחר דיוקא דסיפא מדיוקא דרישא או איפכא וזה דבר פשוט למבין. ועליך נבהלתי איך עלה על לבך לומר זה כאשר ידעתיך מבין ובעל סברא. ונניח כל זה דפשוט שי"ל דהסמ"ק לית ליה כולהו הני סברות כדי לישבו ואפילו היו ראויות להאמר לכשנבא ליישב ולתרץ מחמתו וכן כתבת גם אתה. ואם באנו ליישב הקונ' ודאי שיש ליישב דרבותא אשמעינן למינקט איסור שבת וכן למינקט בכהאי גוונא דשקול אספסתא וכו'. דאף על גב דהויא מלאכה שאין צריכה לגופא וליכא איסורא כ"א מדרבנן אפילו הכי יהרג בשדי לנהרא דהא רבא ס"ל כר"ש לענין מלאכה שאינה צריכא לגופא כדפסק ר' יצחק מההיא דריש פרק נוטל:
ועוד דאפי' לר' יודא יש לפוטרו בקרקע שאינה שלו והשתא אתי שפיר דלא מצי למינקט שאר איסור דהתם לא שייך לחלק משום מלאכה שאינו צריכה לגופה או משום דבר שאין מתכוין אלא דוקא לענין שבת דמלאכה מחשבה אסרה תורה וכן דלא מצי למנקט דמיחלל עליה שבתא וכו'. דהוה משמע דמיחלל מדאורייתא ואילו הכא בדלא מחלל מדאורייתא עסיק ואפילו הכי יהרג בשדי לנהרא. ואין להקשות דלשמעינן בסתם איסורי דרבנן דיש לומר דדווקא באיסור דרבנן כי האי דעביד מעשה שחייבים עליו מדאורייתא ולא מחסר אלא כוונה ומחשבה ודמי טפי שאיסור דאורייתא התם הוא דיהרג ועל אשר דקדקתי דמכל מקום איבעי ליה לרבא למנקט רבותא טפי לענין סתמא או בשריותא או באיסורא. כתב מר דמזה אין שום כח לדקדק וליכנס בשום פרצה דחוקה ואני לא ראיתי מתוך דבריך שיראו לך דברי בזה דוחק אלא משום דלא איתמר למילתיה דרבא שלהי יבמות אם איתא דעלה קאי. ולפי עניות דעתי נר' דאין זה דוחק דהא פשיטא דלית ליה לאתויי מילתא דרבא דיהרג ואל יעבור או איפכא לשם שאין הסוגיא מדברת שם כלל ומה ענין זה לשריותא דאתתא דאיירי כולה סוגיא התם ומייתי עובדא טובא אשר מהם יוצא עיקרי דיני גוים מסיח לפי תומא ושאר דיני היתר אשה לינשא ופשיטא שאין להפסיק בהם ולאתויי מילתא דלא שייכא כ"א אגב גררא אשר מקומה קבועה במקום אחר על אופניה ואשר רצית ליישב ודמית שהיא הלכה רווחה ופתוחה כפתח האולם באמרך דודאי אפילו סתמא אסור והא דנקט שדי לנהרא כדי לדקדק דווקא פרהסיא הוא דאסור הא בצנעא שרי אפי' בשדי לחיותא או איפכא למאן דמוקי לה בצינעה לפי עניות דעתי דנראה שהיא קצרה מנקב מחט סדקית דהא בין לדעת המיימון בין לדעת הסמ"ג פשיטא שאין דברי רבא מוכיחים לא פרהסיא ולא צנעה אלא דמר מתרץ לטעמיה ומר מתרץ לטעמיה ואם כן היאך נאמר שיניח רבא להשמיענו חדוש יותר ושיתפוס לו לשון הנראה כסותר זה את זה כדי שנדקדק הא בצנעה וכו'. הא בפרהסיא כו' פשיטא שא"כ היה לו לרבא להזכיר פרהסיא בהדיא או צנעה בהדיא:
ועוד דפשיטא שאין בדבר זה ממש ושרי לי מרי שהרי אין דרך האמורא כלל להשמיענו חדוש מתוך דיוק אלא משמע כוונתו בהדיא ואפי' בדברי התנא דוחק גדול הוא לומר כך אבל לדברי האמורא אין לומר כן כלל ועיקר וזה יש הרבה ראיות ולא חשתי הפעם להאריך בזה גם מה שכתבת דנקט סתמא להשמיענו דאפילו הכי לא יעבור אלא כדי שלא יהרג אין נראה לפי עניות דעתי מטעם שכתבתי.
ועל אשר כתבתי דדעת הספר מצות קטן להוכיח דסבירא ליה לרבא דבפרהסיא יהרג בכל ענין דאם לא כן היה הגוי מוכחש מתוך דברי עצמו הקשה מר דהא כתב הספר מצות קטן עצמו דמידת חסידות שיהרג ואם כן אין להוכיח משם דדילמא משום מנהג חסידות נהרג לעניות דעתי נראה דלא אומר הספר מצות קטן דמדת חסידות הוא שיהרג אלא דווקא באיסור תורה דומיא דג' עבירות אבל באיסור דרבנן אפילו מדת חסידות ליכא ליהרג עליו בצינעה במתכוין הגוי להנאת עצמו דאי בתר כוונת הגוי אזלת הא לא מכוין ואי משום עיקר המעשה הא ליכא איסור דאורייתא ופשיטא דלא עדיף איסור דרבנן אף כי עביד מעשה מאיסור דאורייתא בדלא עביד מעשה דהתם אפילו מדת חסידות ליכא מדלא מסרה אסתר עצמה משום מדת חסידות דחסידה גמורה היתה אלא משום דקרקע עולם היתה ואין כ"כ איסור כ"ש באיסור דרבנן ואפילו עביד מעשה. ואילו בעובדא דיבמות דא"ל גוי לישראל כו' ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לבר ישראל דא"ל בשיל לי קדרה וכו' איסור דרבנן הוא דהוה כיון שהישראל לא היה צריך לאותו בישול כי אם להנצל ממיתה הוה ליה מלאכה שא"צ לגופה מידי דהוה אהורג את המזיקים כדי שלא ימיתוהו דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור ומותר לר"ש דקי"ל כוותיה לדברי ר' יצחק והלכך לא שייך מדת חסידות ואע"ג דבמתכוין להעביר על דת בכהאי גוונא יהרג ואפילו בצינעה שאני התם דכיון דמתכוין להעביר על דת איכא קצת חילול השם ואפילו בצינעה כי יאמר הגוי נבל בלבו אין אלקים:
ואשר רצית לומר דאף כי טרחו התוספות (סנהדרין עד:) להקשות ולתרץ מכל מקום לא יוכרח לומר שיהא שום דוחק בתירוץ וכתבת ע"ז דא"כ היה צ"ל דכל תירוצים שבתלמוד דחוקים. לעניית דעתי נראה דאף אם אינם דחוקים מכל מקום יש צד לומר ופתחון לחלוק מדהוצרך התלמוד להקשות ולתרץ ותדע שהרי התלמוד רגיל להקשות ודקארי לה מאי קארי לה היכא שהתירוץ פשוט. ועוד דפשוט דאין לדמות הוייות קושיות ותירוצים שבתלמוד להווייות התוספות שהרי התלמוד בא לפרש ולבאר אפילו דברים הפשוטים משא"כ בתוספות ואדרבה מרגלא בפומיה דחבריא ליישב דעת התוספות כשמקשי' קושיא שהתירוץ פשוט ואפילו אין פשוט כהרבה תירוצים שבתלמוד. ואשר רצית עוד לומר דאפילו לתרוץ הראשון דמשני דמשקר היה דלאו משום שיהיה דוחק לומר דלאו בקי היה אלא כדי להרויח נפקותא וכו' כרבי. לעצמי רחוק מן הדעת היא דפשיטא שהתוספות כשהם מתרצים תרוצים אין מתכוונים כ"א לתרץ התירוץ שיראה יותר ולא להשמיענו פסקים: ועוד דהיינו נפקותא דקא אמרת ממילא שמעת לה גם מתוך תרוץ דמתרץ דלאו בקי הוה דאם כן בישראל ת"ח ומוחזק לבקי שי"ל שהגוי משקר.
ועל אשר כתבתי דאביי ורבא אליבא דר' ישמעאל קיימו. כתב מורי ז"ל נהי שקושיא היתה אף לר"י מ"מ עיקר היתה לרבנן דעלייהו קאי מה שאמר מתחלה לא שנו כו'. ועלה מקשה והא אסתר פרהסיא הוה ועוד דדברי רבנן אינהו עיקרי בההיא סוגיא ודברי ר"י לא הובא שם אלא להקשות מהן. והיאך יתכן דרבא יניח מלתרץ דבריהם ויתרץ דברי ר"י ובפרט דלא היו כהילכתא עכ"ל. ולא ידעתי מאי קשיא לך לפי מה שכתבתי שהטעם דקרקע עולם פשיטא הוא יותר לרבנן מלר' ישמעאל כיון דלרבנן מוקמי' קרא דכי כאשר יקום איש וגו' דמקיש נערה לענין שיהרג ואל יעבור דשפיר איכא למימר לדידהו דדוקא היכא דעביד מעשה ואף על גב שאין סברא מבחוץ לחלק בכך מכל מקום הכי משמע לישנא דקרא דקאמר כי כאשר יקום איש על רעהו וגו' והכי מפרש לה כאשר יקום איש על רעהו ועבד מעשה בקומו אליו והורגו כן הדבר הזה ובכהאי גוונא הוא דתהרג ואל תעבור אבל לא בהיותה קרקע עולם. אבל לר' ישמעאל דלא מוקי קרא בהכי כלל דהא לדידיה אין לחלק בין בגילוי עריות לשאר עבירות ואפי' בע"ז לא מפליג כל שכן בגילוי עריות אם כן לדידיה ליכא למדרש כדדרשינן לעיל ואם כן אין לנו לבדוק מעצמנו החילוק דקרקע עולם דאין סברא כלל לחלק בכך ואם כן פשיטא שעיקר הקושיא לא היתה כ"א לר"י דהא לדידיה אין לחלק משום טעמא דקרקע עולם לפי דעת המקשה וכן לפי דעת רבא. וכן משמע גבי מעשה דבן דמא דלא הניחו ר' ישמעאל להתרפאות מיעקב איש כפר סיכנא. ואף ע"פ שלא היה עושה מעשה אלא שהיה רוצה לרפאותו בשם ע"ז כדפירשו שם התוספות ע"פ הירושלמי ומכח הא דקאמר התם דר' אבהו קבל רפואה מיעקב מינאה אלא ודאי דההיא סוגיא דפרק אין מעמידין אתיא כרבא וסבר דר"י לטעמיה וכדפיר' לעיל והשתא אתי שפיר מה שהיה בן דמא רוצה להתרפאות ממנו ואף ע"ג דפרהסיא הוא כדאיתא התם ואפי' מצוה קלה וכו' ודוחק גדול הוא זה לעשות ג' מחלוקת בדבר ולמימר דבן דמא דלא כר"י ודלא כרבנן אלא ודאי כרבנן סבירא ליה ומשום דלא עביד הוא מעשה הוה שרי בן דמא דאית ליה טעמא דקרקע עולם והיינו כרבנן ור"י לטעמיה דלא מפליג בהכי וכדפי' לעיל. ונחזור לענין ראשון דודאי אין להקשות עוד היכא שביק מלתרץ אליבא דרבנן כדי לתרץ אליבא דר"י מאחר דרבא מודה לטעם דקרקע עולם אליבא דרבנן ובה מתרצו רבנן גם לרבא ולא בא כי אם לתרץ לר"י וגם עיקר הקושיא לר' ישמעאל היתה וכדמשמע הלשון דלרבי ישמעאל קאי מדלא הקשה עריות הוה. ואפשר שכשהוקשה הקושיא מתחילה בבית המדרש בימי אביי ורבא לא הוקשה כ"א לר"י אבל לרבנן הוה פשיטא ליה שינוייא דקרקע עולם וכדפי' לעיל ואף על גב דלכאורה רב אשי שסדר התלמוד סדר הקושיא גם לרבנן ואליבייהו נמי קאי שינוייא דאביי. מכל מקום אביי ורבא לא דברו כלל כ"א על ר' ישמעאל. וגדולה מזו אשכחן פ"ב דשבת (דף כד) בגמ' דאין מדליקין בשמן שריפה דפריך מנא הני מילי אמר חזקיה וכו' אמר אביי וכו' רבא אומר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנו וכו'. ואף על גב דרבא לא קאי אשריפת קדשים דהא לדידיה י"ט עשה ול"ת כדמוכח פרק קמא דביצה (דף ח) וכדפירשו שם התוספות כל שכן וכל שכן הכא דחדא קושיא הוא אלא דלא קאי גם לרבנן כמו שסדר התלמוד גם לרבנן וק"ל. גם אשר רצית לדמות ולומר דכי היכי דלרבי ישמעאל יצטרך לומר דאפילו בעריות בפרהסיא יעבור באין מתכוין הגוי להעביר על דת למאן דחשיב עריות להא דאחשורוש דהוא הדין בע"ז והוקשה לך מההיא דבן דמא דמשמע דבע"ז ליכא לפלוגי. על זה נבהלתי והעבודה כי בכתבי לך בראשונה כבר עיינתי בההיא עובדא ומתוכה כתבתי דלכאורה רבי ישמעאל לא מפליג בע"ז בין מתכוין לאין מתכוין וכבר תרצתי לך דלא דמי גילוי עריות לע"ז כלל דבשלמא גבי גילוי עריות איכא לפלוגי ולמימר דבשאין מתכוין להע"ד ליכא חילול השם אבל גבי ע"ז אפי' כשאין מתכוין להע"ד פשיטא שיש חילול השם יותר מגילוי עריות אפי' במתכוין דמאי אולמיה דמתכוין להעביר על דת דאז נראה כמקניט וכופר במצוה גם בע"ז אפילו מן הסתם הרי הוא ככופר בכל התורה כולה המודה בה וכו'. ואם כן אף כי נאמר דגבי עריות שרי באין מתכוין גבי ע"ז אסור בכל ענין: וחוזר אני על אשר כתבת וז"ל דמוכח טובא דאף לר"י לא מפלגינן בפרהסיא דע"ז כלל וכן מוכח גבי בן דמא פרק אין מעמידין ועיין שם עכ"ל. משמע מתוך לשונך דאיכא הוכחה טובא גם בלא ההיא דבן דמא ואני בעניותו לא ידעתי שום הוכחה כ"א מההיא דבן דמא דהא לא עדיף מילתא דר"י דאמר יכול בפרהסיא ממילתיה דר' יוחנן דמוקמינן לה דוקא במתכוין להע"ד ואדרבה טפי אית לן למיעבד אוקימתא במילתיה דתנא מבמילתיה דאמורא דהוה ליה לפרושי. וגם מההיא אין כל כך ראיה דמאן לימא דיעקב איש כפר סיכנא שהיה מתלמידים הידועים לא היה מתכוין להעביר על דת בהזכירו שם רבי ברפואתו כדפירשו שם התוספות שהיה רוצה לרפאותו בשם רבו ואי ידעת לה מדוכתא אחרינא הודעני נא וחדעה ואשר דקדק מר דמדקאמר רבא הני קוקאי היכי יהבינן לה משמע דאליבא דהלכתא איירי בוודאי כן הוא ויפה דקדק מר אמנם גם לדעת מר לא יתיישב לפי הנראה לע"ד דקאמר רבא דהך דקוקאי לא שריא כ"א לר"י כדמשמע מתוך דבריו דמחשיב ליה פרהסיא א"כ יוכרח לומר דהלכה כר"י מדקאמר היכי יהבינן להו דמשמע דסוגיא דעלמא כר"י כדמשמע לישנא דיהבינן להו שדקדק מר ועוד דמעשה רב ועוד דמדמייתי מינה ראיה כדקאמר דאי לא תימא הכי וכו'. משמע שפשט הדבר להיתר ולא היה פוצה פה בדבר ואפי' אביי מודה בכך ולהע"ד נראה דההוא דקוקאי לא חשיב ע"ז אלא חק לע"ז וכדפי' שם רש"י:
ולא עוד אלא שאני אומר דלאותו דעת הכותב בסמ"ק גרע ההיא דקוקאי מחק ע"ז מאחר שהוא מעשה המותר בשאר ימות השנה להשאיל להם הני קוקאי אלא שביום אד שלהם היו מתכונים לחק ע"ז פשיטא דגרע ממולך למ"ד חק הוא או משאר חק ע"ז אשר אינם רגילים להיות כי אם משום חק ע"ז ומשום הכי שרי אפי' בפרהסיא דמסתמא חשיב פרהסיא מאחר שהיה הדבר גלוי ומפורסם לכל ולא בעינן בכה"ג שיהיו ישראל בשעת מעשה מדפריך מאסתר. אלא היינו טעמא שהוא מעשה המותר ורגיל להיות כל שאר ימות השנה בלי שום איסור אלא שבאותו יום היו מתכונים לשם ע"ז ומשם הכי שרי ואפילו לרבנן ולא דמי למצוה קלה ואפילו לערקתא דמסאנא שהוא מנהג פריצות ויוצא מגדר צניעות יהדות. וכל שכן לפי השאלתות שפירשו דערקתא דמסאני היינו מכריחי' אותו להתיר רצועות סנדלו לפני ע"ז כדי שישחה ויראה כמשתחוה לע"ז דגרע טפי מקוקאי. ומעתה אין לתמוה למה הוצרך להביא ראייה מקוקאי דהא צריכא ראייה זו כמורדיה דלברות דמינה ילפינן דאפי' בפרהסיא שרי בכה"ג כיון שאין האיסור בא כי אם על ידי כוונת הגוי שמתכוין לחק ע"ז כדפי' לעיל הילכך אמרינן יש להקל מאחר שאין כוונת הגוי להנאת עצמו דאפילו הכי מייתי מינה רבא ראי' למעשה דאחשורוש לר' ישמעאל דכיון דאיכא לחלק משום כוונת הגוי ממילא אית לן לפלוגי לר' ישמעאל ולאוקומו קרא דוחי בהם בכל מה שנוכל להעמידו כדפריש' בכתבי הראשון. והא דכתב בסמ"ק דבפרהסיא אסור בכל ענין היינו דווקא שיש קצת איסור בגוף המעשה גם בלא כוונתו של גוי דאז איכא חילול השם מחמת המעשה כיון דהוי בפרהסיא ואין להקל משום דכוונת הגוי להנאת עצמו כיון שיש חילול השם גם בלא כוונתו ודי הערה והותר למבין כמוך:
ואשר תמה מר על דברי מההיא דאזדא רבא לטעמיה וגם אביי דפליג ארבא בשינוייא דהנאת עצמו. שאני מודה דבצנעה יעבור בשאר עבירות לעבור על דת נראה די"ל דלאביי שרי בצנעא בכל ענין דהא לדידיה אין לחלק כלל משום כוונת הגוי דאינה לא מעלה ולא מורדת ובפרהסיא מחמיר מרבא ואוסר בכל ענין אפי' לרבי ישמעאל. בצנעה מיקל מרבא ומתיר בכל ענין אפי' לרבנן דלדידיה אין לחלק בכך כלל דאי הוה ס"ל לחלק בכך לא הוה דחיק אנפשיה לחלק משום קרקע עולם גם לר' ישמעאל כדפי' לעיל ומשום כך מייתי דרבא דמחלק דאסור בשדי לנהרא ואזל לטעמיה אבל לאביי אין לחלק ובכל ענין שרי בצנעה. ואשר כתב מר ליישב ספר המצות קטן וגדול ומוקמא רבא כר' ישמעאל לא הבנתי דעתך כלל דהא הסמ"ג עצמו פי' בשם ריצב"א במצות לאהבה דרבא עצמו כרבי ישמעאל כדמוכח פרק שני דכתובות והאיך יסתור פי' זה במקום אחר. והעבודה כי כל מה שגמגמתי בכתבי הראשון לומר דמלשון הסמ"ג אין להכריח קושיא זה היה כדי ליישב הסמ"ק כאביי וכתבתי שכתב ר"ח גבי שומר שמסר לשומר. והעיקר שהנחתי שיטה זו מתוך מה שהוקשה לי לשון הספר מצות קטן דקאמר וראייה מיבמות ההוא גוי וכו'. וכדכתבתי בכתבי הראשון והוצרכתי להעמיד רבא כדרבנן כדכתבתי.
ועוד (ב) כתבת דס"ל לסמ"ג דהלכה כאביי נגד רבא בהא ואפי' הכי לא חשיב ליה בהדי' יעל קג"ם כיון דלא אפליג' אליבא דנפשייהו וברם כי אין נר' דהסמ"ג ירד לאות' סברא לומר שיצא מכלל יעל קג"ם כיון דלא אפליגו אליבא דנפשייהו שהרי במצות ס"ת כתב וז"ל וגם רבא דאמר פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז) הזמנ' לאו מילתא היא והלכה כמותו סובר שצריך עיבוד לשמן וסבר כרשב"ג וכו' מדקאמר הלכה כמותו משמע דאית ליה כללא דיע"ל קג"ם אפי' היכי דפליגי אליבא דתנאי כהתם דרבא כרשב"ג ואביי כת"ק. ומן הסתם היה לנו לומר דהלכה כתנא קמא דיחיד ורבים הלכה כרבים דלאו משנה היא דלהוי הלכה כרשב"ג. ואפי' הכי פסק כרשב"ג מכח דהלכה כרבא ודוחק הוא לומר דהא דקאמר דהלכה כמותו דהיינו משום דהוה בתראן טפי כו' כדכתבתי לעיל בכתבי הראשון דמשום כך לא היה אומר בלשון סתמא כרבא והלכה כמותו וכו' וגם במצוה ש"ש פסק כרבא לענין שומר שמסר לשומר שהרי כתב שאם הביא השומר השני ראייה וכו' שהוא פטור והיינו כרבא ודלא כפסק רבינו חננאל שפסק כאביי דמפרש הר"ם דהיינו משום דלא חשיב ליה בכלל יע"ל קג"ם וכו'. ומיהו שם י"ל דהיינו משום דקסבר דמן הסתם הלכה כרבא דבתראה הוה כו' גם בלא כלל יע"ל קג"ם ועוד דבפרק קמא דבבא קמא (דף) מייתי ליה דברי רבא דדברי אבוי לא הוזכרו כלל משמע דסבירא ליה לבעל התלמוד כרבא בהא. ובלא זה נראה לע"ד שלא ישבת כל הצורך דאף כי תאמר דרבא כר"י. ולדידיה משני טעמא דהנאת עצמו אבל לרבנן לא שייך לשנויי הכי קשה לרבא באיזה טעם מיישב רבנן. דאטו משום דסבר הלכה כר' ישמעאל משוה לרבנן טועים גמורי דלא יישבן קושיא דאסתר וכו' פשיטא דליכא למימר הכי דלא דמי למשנה וברייתא דמר מוקי לה אליבא דתנא דס"ל כוותיה ומר איפכא וסבר דאידך תנא פליג אההיא משנה ולית הלכתא כוותיה אבל הכא ע"כ יצטרך רבא ליישב דברי רבנן ואם יצטרך לטעם דקרקע עולם אליבא דרבנן למה לא יאמר גם כן לר' ישמעאל אם לא תפרש כדפירש בזה צ"ע ביומא:
ועוד נלע"ד דדוחק הוא לומר שיתרץ אביי אליבא דרבנן ורבא אליבא דר' ישמעאל ולא יפרש התלמוד וגם כי לעניית דעתי אין נראה סברא כלל לומר דמשום דבפרהסיא אסור בכל עניין שיצטרך לומר דצינעה אסור בלהעביר על דת מיהא כמו שכתבת בכתבך הראשון ואדרבא איכא למימר דע"כ לא קא מפלגי רבנן עליה דר' ישמעאל אלא בפרהסיא דהנאת עצמו אבל בצנעה אפי' רבנן מודו דשרי בכל ענין. ואף אני לא אמרתי אלא מכח סברא שדמיתי מתכוין להעביר על דת לעניות דעתי: ומשום כך יש להעמיד קרא דלא תחללו דמרבה פרהסיא ע"כ אפילו בהנאת עצמו דבמתכוין להע"ד אפילו בצנעה אסור גם בלא קרא דלא תחללו. וגה עיקר הענין שתלית קולת רבא אפילו בפרהסיא דהנאת עצמו משום דסבר ר' ישמעאל לא הבנתי וכן ממה שכתבת כר"י דמייתי הסמ"ק לדבריו ראייה מדברי רבא דמדרבא נשמע לאביי נבהלתי עליך דדבר פשוט הוא שלא היה מביא ראיה מרבא אשר פשט ההלכה מורה להפך דבריו מכל וכל כדי שנסמוך על השיקולי' שכתבת וזה רחוק מן הדעת לפי הנלע"ד. גם מה שהוספת' בכתבך השני להביא ראייה מיבמות לא הבנתי דמה שרצית לדקדק דעל כרחך סבירא ליה לאביי דבצנעה יעבור בהנאת עצמו מדנסתפק אביי כ"כ המניה להדיא דפשיטא שהיה מסתפק בדברי רבא עצמו אי אמרינן להפחידו קא מכוין או לא:
וכן משמע לישנא דקאמר ופשט לה מהא דתניא וכו'. ומדוע תרחיק אביי מצד האמת כ"כ עד שתאמר שנתלה ספקתו בדברים שאין בהם צריך ולא נתלה בצד האמת זה דבר זר לשמוע ולהבין וכ"ש שלא נאמר שיביא הסמ"ק ראייה מזה וחלילה גם נבהלת. למה יצטרך הסמ"ק להביא ראייה מיבמות ובצנעה יעבור בהנאת עצמו דמילתא דפשיטא היא כדאיתא בהדיא בכל יעבור ואל יהרג וכו' כמו שדקדק מה בעצמו. גם את אשר שמת חק וגבול למידת החסידות באמרך שלא תגיעו אל שתי מעלות לא נתיישב על לבי כלל דאף אם יהיה הדין דכל בצנעה יעבור למה יגרע כח מדת החסידות שלא יהרג בשום ענין ומאחר שמכריחו לעבור על דברי תורה. גם מה שכתבת דאף כי טועה במעלה אחת אין לנו לומר שיטעה בשנים. אין נראה לעניית דעתי כלל דאינו ירד הסמ"ק לסוף דעת הטועים עד שיאמר ע"כ יטעו ולא יותר ואשר רצית ליישב למה הוצרך רבא לפשוט מן הברייתא לפי דבריך דאין להרבות מדת חסידות משתי מעלות וכ"ש מג' לרבא: ואמרת דאין הכי נמי אלא דניחא ליה להביא מן הברייתא:
ועוד דנ"מ לעלמא וכו' לא משמע ליה הכי דקאמר ופשט ליה מדתניא וכו' משמע דלא הוה פשיט ליה אלא מכח הברייתא ויפה דקדק מר על שקלא וטריא דתוס' דסנהדרין. ולע"ד נרא' ליישבו דאע"ג דקאמר רבא התם דלא מהימן להתיר א"א להוציא מחזקתה מ"מ אי לאו מימרא דסנהדרין פשיטא דגם כן י"ל דשמא היה הגוי אומר אמת ואף כי לא נסמוך עליו להתיר באשר יש לתלות דלהפחידו מתכוין הגוי ומכח ההיא דסנהדרין הוא דפשיטא להו לתוס' דמשקר היה ולא היה צריכות לדבר מזה כלל דפשיטא הוא די"ל דמשקר היה. מאחר שרבא לא רצה להאמינה אלא דקשיא להו במה נסתפקו אביי להוויית ג' רגלים ורבא שהוצרך להביא הברייתא. וע"ז מתרצים דפשיטא דמשקר היה ואפילו לאביי ולא נסתפק בזה אלא הוה מספקא להו להאמינו מיהא בהא דאמר שהרגו לזה הישראל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |