שו"ת מהרי"ק/יז
|
< הקודם · הבא > |
יוסף הוא המשביר בר. על אויביו יתגבר. מן קדם דסבר וגלי שמעתתא. אליבא דהלכתא. בר אוריין משיב כענין וכהלכה שואל א"ג הח"ר יוסף רפאל.
אשר שאלת על אודות ראובן ששלח שלוחי לשמעון למכור לו לשמעון חפצי כסף ולהלוות לו דוקאטי זהב והשליח בלא דעת ראובן שולחו קצץ עם שמעון ברבית קצוצה ולזה נשתעבד שמעון לראובן בכתב ידו וזקף הקרן עם הרבית ונשבע בשבוע לפרוע לראובן בלי בקשה תוך זמן מה ועל זה הורה המורה שלא יגבה ראובן אפילו הקרן כמו שפסק המרדכי שלהי פרק הרבית אומר (א) אני שלא יפה הורה ופשיטא ופשיטא דלימא ליה לראובן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומעולם לא נעשה שלוחו להלות ברבית ועוד דאין שליח לדבר עבירה. ומזה לא חשתי להאריך בהיות הדבר פשוט אפילו לתינוקות של בית רבן. ועוד בר מן דין ובר מן דין פשיטא דמה שכתב המרדכי דמודו רבנן היכא שזקף הרבית עם הקרן כולי היינו דוקא לענין שלא יגבה מכח השטר משום גזירה שמא יגבה הרבית עם הקרן מאחר שאין ניכר מתוכו מה שהוא קרן ומה הוא רבית. ונפקא מינה דהוי כמלוה על פה ואין גובין מנכסים משועבדים אבל מאחר שיש עדים שמעידים על הקרן כמה הוא או כשחייב מודה פשיטא שיגבה מנכסי בני חורין. וכ"ש היכא שנשבע לפורעו וכן משמע לשון המרדכי בהדיא דכתב וז"ל מודו רבנן דלא גבו בההוא שטרא אפילו קרן כו'. משמע דוקא בההוא שטרא לא גבי אפילו קרן אבל מכח העדאת עדים או הודאת בעל דין גבי קרן מדלא קאמר סתם מודו רבנן דלא גבי כו'. ומה לו להזכיר ההוא שטרא. ועוד דמאחר שיש עדים על סך הקרן כאשר הוא אמר כך הוא הקרן וכך הוא השבח או שהחייב מודה פשיטא דלא שייך למגזר בהא שמא יגבה גם את הרבית שהרי מבררים את דבריהם מה הוא קרן ומה הוא שבח וחשיב סהדותייהו לעניין מלוה על פה כמו שטר לענין מלוה בשטר היכא שמבורר מתוכו מה הקרן מהו הרבית שפסקו הפוסקים הלכה כחכמים א"כ למה לא יגבה את הקרן דהא רבנן לא קנסי אלא משום דגזרי שמא יגבה והכא לא שייך למיגזר כדפי'. וכ"ת הא דרבנן לא קנסי היינו שמבורר בתוך השטר וכו' דליכא למיחש דליתי לידי תקלה כלל שהרי ניכר הוא מתוך השטר מה הוא רבית ולא אתי לידי גיבוי אבל הכא שאין ניכר מתוך השטר אף על גב דמתוך העדאת העדים ליכא למיחש כדפי' מכל מקום קנסינן ליה מאחר שנעשה מעשה אשר מתוכו יוכל לבא לידי גיבוי הרבית דהיינו מתוך השטר אי אפשר לומר כן דאי אמרת דרבנן מודו דקנסינן היכא דאיכא למיתי לידי תקלה אם כן קשה בפרק המניח (בבא קמא דף ל) גבי המוציא תבנו וקשו כו' דפליגי התם רב וזעירי רב אומר קנסוהו אפילו בגופו וזעירי אומר בשבחן אבל לא בגופן ועלה מייתי פלוגתא דשטר שיש בו רבית וכו' ובעי למימר דרב כר' מאיר וזעירי כחכמים ואי איתא דמודו רבנן היכא דאיכא למיחש לתקלה רבנן אתי שפיר כרב דילמא שביק להו ברשות הרבים ומזקו בהו רבים אלא ודאי דרבנן לא קנסי כלל. אמנם מה שרצית לדמות זה למה שפסק רש"י דשרי ליה לישראל למימר ישראל חבריה לך ולוה לי מעות מישראל חבריה אין נלע"ד. דהתם אין כאן רבית הבאה מלוה למלוה מאחר דאין שליח לדבר עבירה כדאיתא התם אבל הכא הרי הלוה נשתעבד למלוה בשטר שיש בו רבית קצוצה וקרינן ביה מיד לוה למלוה שהרי אליו נשתעבד ולא לשליח ומשעת כתיבת השטר עביד לוה שומא. גם מה שרצית לומר דאית לן למימר דדעת הלוה היה לתתו בתורת מחילה ומתנה ועלה על דעתך דלדברי רבי' משה הוא היתר גמור כשהלוה נותן מתנה למלוה בשכר הלואת מעותיו ואפילו לדברי הגאונים כה"ג חשבת שהיא מותר אומר אני כי דבר פשוט הוא שלא עלה על דעת רבינו משה להתיר רבית על ידי מחילה ומתנה בכהאי גוונא שיאמר לו הלויני ואני אתן או מוחל לך ואפילו הקנה לו בקנין גמור כיון שנותן לו בתנאי שילוה לו דפשיטא דבכהאי גוונא אסור לכולי עלמא. וחלילה לו לרבינו משה ולא לשום פוסק לומר כך. וכשתדקדק לשון ר' משה תמצא שלא דבר אלא לענין השבת הרבית דאין המלוה חייב להחזיר לו רבית מאחר שהלוה מוחל לו במחילה גמורה ובקנין גמור כדכתב וז"ל הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה הרבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו כו' עד ויראה לי שאין זו הוראה נכונה אלא מאחר שאמר המלוה להחזיר לו וידע הלוה שדבר אסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רוצה למחול מוחל כדרך שמחל בגזל עכ"ל. משמע בהדיא שלא דבר אלא לענין השבת הרבית כדפירש' אבל פשיטא שלא התיר מעולם שיתנה הלוה אם המלוה שילוהו על מנת שיתן לו מתנה דאין לך רבית גמור של תורה גדול מזה. ולפי הנראה לפי דעתי שאם קבל המלוה מיד הלוה בכהאי גונא שצריך הוא להחזירו אליו ועל אשר נשבע הלוה לפרוע תוך שלשה חדשים והעביר המועד בודאי שעבר על שבועתו בשוגג או במזיד דפשיעא דמאחר (ב) שנשבע לפרוע למלוה בלי בקשה שהוא חייב להוליכו אחריו במקום קביעותו מאחר שלא נשתנה מקומו מיום ההלואה דאדעתה דהכי נשבע. ולא דמי לתשובה הספרדית שהבאת כאשר יפה כתבת שיש לחלק דהתם מיירי שהלך המלוה חוץ ממקום קביעות דירתו שהיתה בשעת ההלואה כאשר דקדקת מתוך הלשון וכן מוכיח כולו אבל הכא שלא נשתנה מקום דירתו וזה נשבע לפורעו בלי בקשה פשיטא שלא נתכוון המלוה אלא שלא יצטרך ללכת אחריו לבקשו וטפי מאומדנא דמוכח הוא. ועוד דבכל מקום יפה כח המלוה משום דעבד לוה לאיש מטה. ומטעם זה כופין הלוה ללכת אל בית ועד אע"ג דלא כייפינן ליה למלוה. כ"ש וכ"ש הכא שיש לכוף הלוה ללכת לבית המלוה לפרוע משום עבד לוה לאיש מלוה. ואפילו בלא שבועה היה הדין כן לפי הנראה לע"ד דבר פשוט כ"ש הכא שנשבע ומכל מקום לפסול הלוה לעדות ולשבוע' אין נלע"ד ולא מבעיא לפירוש ריב"א דאית ליה דאין לפסול כל כהאי גונא דאיכא למימר שכשהוציא שבועה מפיו היה בדעתו לקיים אלא אפי' לדברי החולקים עליו פשיטא דהכא אין לפוסלו מאחר שהיה סומך על הוראות המורה אלא מסתמא אית לן לאוקמי בחזקת כשרות מק"ו דעידי רבית שפירש רבינו יצחק שהם כשרים משום דלא משמע להו לאו דלא תשימון עליו נסך אלא אלוה ומלוה ש"מ דמהדרינן להעמיד כל אדם בחזקת כשרות כ"ש הכא דאיכא רגלים לדבר שסומך על המורה אליו. ואשר (ג) נסתפקת אם בני העיר הבאים לדור אל עיר חדשה יכולים לכוף זה את זה לעשות קופה ותמחוי כו' תוך שלשה חדשים וכו' או ששה וכו'. נלע"ד דבר פשוט שיכולי' לכוף זה את זה דלא נתנו שיעור הזמנים כגון ג' חדשים לקופה או לתמחוי ששה חדשים כי אם לבא לגור ואומר שאין רוצה להשתקע ולזה אמרו שאינם יכולים לכופו ליתן עמהן עד אותו זמן שגבלו הראשונים משום דמצי למימר אין רצוני להשתקע. ועוד דבלאו הכי הרי אנשי העיר עושים קופה ותמחוי. אבל הבאים לדור בעיר חדשה כיון שהם יודעים בעצמם שדעתם להשתקע מאיזה טעם יפטרו מלעשות קופה ותמחוי ולא מבעיא לדברי רבי ברוך בספר החכמה דלדידיה אפילו בבא אל עיר נושבת כדי להשתקע כופין אותו בני העיר לתת עמהם מיד אלא אפילו לדברי התשובה שהביא המרדכי לאחר מכאן דס"ל דאין כופין אלא א"כ קנה שם בית דירה אם לא לאחר זמן ומ"מ מודה שבני העיר עצמן חייבים מיד וכדפי' לעיל. ועוד דשהרי הדעת מכרעת דאע"ג שפסק באותו תשובה שהביא המרדכי דאין שכירות מועיל כמו קנין מ"מ מודה היכא דעביד מילי דקביעותא ממש כגון להוציא חוקים מהעיר כאשר עשיתם דמועיל כמו קנה שם בית דירה דחזקה דאין אדם עושה מעותיו אנפרות ואשר (ד) תמהתם על רבינו משה שכתב ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי כו' ואמרת דבתלמוד דידן בריית' הוה איפכ' דעו כי חלוק נוסחאו' היא בספרי' שהרי מצאתי בשני ספרים דגרסינן ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי וכו' כדברי רבינו משה גם מה שנסתפקת' במה שכתב המרדכי מלשון הירושלמי לאחר שלשים הרי הוא כאנשי העיר לקופה ששה חדשים לכסות וכו' אם הוא טעות סופר אנכי עיינתי בירושלמי בפ"ת דב"ב והלשון הוא כן כמו שכתבו המרדכי ואין מדבר שם מתמחוי כלל ובודאי שעל פי הירושלמי תפס לו רבינו משה עיקר גירסת הספרים דגרסינן שלשים יום לקופה כו'. ואין מניח בזה תלמוד שלנו בשביל הירושלמי כאשר כתבת שהרי הוא תלוי במחלוקת נוסחאות הספרים כדפי'. ואשר כתבת שמן הדין יש לחייב בתמחוי טרם יתחייב בקופה מפני שהוא מצוי בבית של אדם וכו' נלע"ד דדעת רבינו משה כמו שכתב בפרק ט' דהלכות מתנת עניים והוא כי גיבוי הקופה דבר קצוב כפי הממון אשר תשיג כל אחד ואחד העשיר ירבה והדל ימעיט ומשום כך מתחייב בהם מיד אחר שלשים יום אבל גיבוי התמחוי אין דבר קצוב אלא גובין מאת כל איש אשר ידבנו לבו כמו שכתב רבינו משה ומשום כך אין מחייבים אותו בו עד לאחר שלשה חדשים שלא ניתקן אלא כדי שיהיה להם לעניים מזונות יותר בריוח אבל מבלעדו יש להם הספוק בצמצום על ידי גיבוי הקופה וזה הוא הטעם שלא הזכיר הירושלמי חייב התמחוי לבא לגור כמו שעשה בקופה ובשאר דברי' דמאחר דאין אלא משום הרווחה דעניים יש מקומות שלא נהגו כן כמו שכתב רבינו משה בפרק ט' דהלכות מתנת עניים. ואפשר דבאתריה דההוא תנא דבריית' שהביא בירושלמי לא היו נוהגין כן. וגם נעל"ד שלזה כיון רבינו משה במה שכתב כי הקופה נהגו בכל ישראל ולא התמחוי שמתוך הירושלמי למדה כדפי'. וגם (ה) פשיטא שאין להאשים שמעון על אשר כפה ראובן על ידי גוים לפרוע הטלתו שהרי דבר פשוט הוא שכבר נהגו בכל קהילות הקדש לכפות על ידי גוים בענין מסים וארנוניו' פשיעא כי לא דבר רק הוא מכם כי על פי התורה נקבע מנהג זה דמאחר דהיחיד מסרב לפרוע הטלתו כאשר ישיתו עליו ראשי הקהל החשובים הלא הוא כמסרב לדון שהרי כתב רבי' מאיר שראשי הקהל למה שהם ממונים הוה כבי דינא דרב אחא ודרב אסי וכן כתב נמי הרשב"א כשהיחיד מסרב וממרא את פיהם בדליכא חבר עיר וכ"ש כשישנו ונתמנה עמהם. ואפילו בענין גט החמור כופין וחובטים בגוים ואומרים עשה מה שישראל פלוני אומרים לך היכא שהכפיי' היא בדין כגון אותם שכופין אותם להוציא כ"ש לענין ממון הקל וגם הכפייה הוא בדין כדפי'. ועוד שהרי פוסק מהר"ם דדין הוא שהיחיד אין יכול לטעון נגד המטילים אלא דוקא אחרי שיפרע אבל חייב הוא לפרוע מקודם שיטעון והביא ראיה נכונה על זה וא"כ הוא פשיטא שראובן היה עושה שלא כדין וכן נמצא כתוב גם כן בתקנות רבינו גרשם מ"ה וז"ל איש שהטילו עליו מתנה על ידי עבד הפקיד אין לו כח להזמין המטיל או המגבה לבית דין עד שיפרע מה שהעילו עליו או במעות במשכנות ואזי יוכל להזמין מי שעשה שלא כדין. ואפילו קודם שיפרע הטלתו אם יראה לו שהמטיל עושה לו שלא הדין וכשורה מן המתנ' עצמה יש כח לבטל עליו התפלה להיות קובל עליו בלא ב"ד עד שיעשה לו כדין וכשורה לפי ראות עיני טובי העיר דאם לא כן היה יכול ליקח השלו ע"י גוים ויאמר כי בשביל המתנה הוא לוקח עכ"ל למדנו שהרשות ביד המטיל להיות גובה ההטל' על ידי גוי' אם לא שעובי העיר יאמרו שהוא עושה שלא כדין וכשור' כלומר שהוא גובה ממנו יותר מן הראוי וגם למדנו שאם לא על פי טובי העיר שיאמרו שהוא מעביר עליו הדרך מחוייב היחיד לפרוע המתנה קודם שיתבענו לדין וכמו שמבואר יפה הטעם רבי מאיר ז"ל והביא המרדכי לשונו שלהי פרק לא יחפור ותו לא מידי.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |