שו"ת מהרי"ק/טז
|
< הקודם · הבא > |
אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך אתה אהובי מהר"ר חיים יצ"ו מפורנצילה הנה קבלתי את כתבך אשר בו הזקקתני לחוות דעתי הקצרה. ע"ד אודות (א) הגזבר שמשכן יהודי אחד בעבור המלח הקצוב על כל איש ואיש מאת המלך כאשר בארת במכתבך והלך ולוה מישראל ברבית על המשכון ההוא אם יתחייב הישראל המלוה להחזיר המשכון בלי רבית כשיבא הישראל הממושכן לפדות את המשכון מידו. מפני הכבוד והאהבה אמרתי לפנות מעסקים אחרים המוטלים עלי לעת עתה חי נפשי אך בדרך קצרה דלחכם כמוך די אפילו ברמיזה. ועל כן אמרתי שלפי הנלע"ד יכול היהודי המלו' לעכב המשכון בידו עד שיפרעהו הכותי בעד הרבית הקצוב לו. ואף על גב דפשיטא דלא דמי לשדה המשועבד למלך בשביל המס וברח בעל השדה ולא נתן המס למלך ובא יהודי אחר ונותן המס ואוכל פירות דהתם ליכא שום צד רבית דארעא לעסקא משתעבד כדאמר בפרק ח"ה (דף נ"ד) והמס כמו חלף הפירות שאוכל מקרקע המלך שהרי הארץ של מלכי אומות העולם היא כמו שכתב רא"ם והביא המרדכי בפרק הגוזל בתרא וכן כתב רבינו שמואל בפרק ח"ה שהארץ היתה של מלך פרס אבל הכא נהי דדינא דמלכותא דינא גם בענין המלח וכיוצא בו משום שיכול לגזור שלא ידור איש בארצו אם לא יתן כך וכך כמו שכתב הרא"ם מ"מ אין שעבוד המלך אלא אקרקפת' דגברי שכל אחד ואחד חייב לקנות כך וכך מלח בכך וכך והכי אמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ה) דדוקא לענין טסקא הוא דאמרינן דהני זהרורי דזבני ארעא לטסקא זבנייהו זביני אבל לא לענין כרגא משום דאקרקפתא דגברא מנח. כ"ש וכ"ש הכא אלא היינו טעמא דשרי לפי הנלע"ד משום שלא משכן הגזבר את המשכון ההוא ברשות בעליו וגם לא מדעתו לפי מה שנראה מתוך שאלתך ולא מבעיא לדברי ר"ת שהביא המרדכי פרק הרבית שכתב ומצוה מן המובחר כדי לתת מחיה לבני ברית שישלח הישראל את משכונו על ידי כותי ואפילו ע"י עבדו או שפחתו ליד ישראל חברו והוא ילוה על המשכון ברבית כו'. רק שיהיה המלוה מסולק מן הלוה ולא יתחייב להחזיר המשכן ללוה אלא לכותי אם ירצה כאשר הוא בנדון הזה ובעינן זה התיר אפילו שהמלוה יפקיד המשכון ביד הלוה ישתמש בו ופשיטא דכ"ש וכ"ש הכא שהוא מותר וכן פסק רבינו שמשון משאנ"ץ דאע"ג דהישראל יודע שהכותי לוה לצורך ישראל חברו שהוא גובה קרן ורבית ואע"פ שהישראל פורע הרבית לידי ישראל חבירו. וכן כתב רבינו טוביה בשם רבינו שלמה שהנמנע מלקחת רבית בזה הענין שהרי זה חסיד שוטה היכא שלא ידע מתחילה שהכותי לוה לצורך ישראל וכן כתב בעל הטור יורה דיעה בסימן קפ"א שאם כותי משכן ישראל בחובו ושוב משכן לישראל ברבית שיראה מדברי אביו רבינו אשר שמותר הישראל המלוה ליקח הרבית. ואע"ג שלא הקנה הישראל הממושכן את משכונו לכותי. ואע"ג שנראה מתוך דברי רבינו יצחק בעל התו' דהיכא דא"ל ישראל לכותי לך ולוה לי מעות מישראל ברבית שאסור אם לא משום שיש לנו לומר שהלוה לא היה רשע וכוונתו היתה שהכותי ילוה לצורך עצמו מישראל ויחזור הוא וילוה מן הכותי נלע"ד דדבר פשוט הוא דהיינו דוקא היכא שהלוה עושה הכותי שלוחו ללות מישראל חברו אז ודאי צריך שיקנה המשכון לכותי דאם לא כן היה אסור למ"ד' יש שליחות לכותי לחומרא אבל היכא שאין הישראל עושה הכותי שליח מודה רבינו יצחק שהוא מותר ולא מבעיא לדברי רבינו יצחק שהרי נראה מתוך לשונו דאפילו עשאו שליח שליח כגון היכא שיש עדים שעשאו שליח דאפילו הכי מותר היכא שאין המלוה יודע שהכותי לוה לצורך ישראל כיוצא בנדון הזה אלא אפי' למה שכתב בסמ"ק וז"ל אבל כשהפקיד או שוטר או מושל לוקח משכון מישראל אז ודאי אין מקנהו לו ואסור ליקח ממנו רבית עכ"ל. ומשמע קצת דאפי' אין הישראל המלוה יודע שלצורך ישראל ממשכנו דאפילו הכי אסור אפילו נאמר כן. מ"מ נלע"ד דדוקא היכא שהלוה הממושכן יודע שהכותי רוצה למשכן לישראל חברו דבהכי מיירי כולה מלתא דקאמר לעיל מיניה ישראל הצריך ללוות מעות מישראל חברי כולה על ידי כותי לא ילוה אלא א"כ יקנה המשכון כולה עד אבל כשהפקיד כולה משמע דבהכי מיירי שיודע הלוה שהפקיד ממשכנו לישראל חברו ואדעתא דידיה קא עביד הכותי למשכן המשכון בידי ישראל דניחא ליה ללוה בהכי פן ישתקע המשכון ביד הפקיד או השוטר או המושל דסתם כותי עע"ז אנס הוא וכ"ש פקידי המלך דאפילו לא יהיה אנס ירא הוא פן ימכרנו בזול מדינא דמלכותא או באלמותו אבל היכא שאין הישראל הממושכן יודע שהגו ממשכן אותו כי הכא א"כ הוא כאשר הבנתי שהישראל לא היה בעיר כשנתמשכן בהא מודו כולי עלמא דשרי שאין כאן צד שליחות כלל ונמצא שהכותי לוה מישראל המלוה והלוה כלוה מן הכותי וכמו שכתב רבינו שמשון משאנ"ץ. וכיוצא בזה כתב גם המרדכי בשם ריב"א וז"ל ואם ישראל חייב לכותי מעות ודחקו לפרוע ונתן לו הישראל משכון ואמר לו צא לוה על משכונו כו' עד אסור לו למלוה לקבל רבית מחברו שהרי לצורך ישראל הלוהו שהיה לו לפרוע לכותי ודומה לשלוח כותי ללות מחברו ברבית דאמר לעיל דאסור ע"כ. משמע דוקא משום דידע ישראל הלוה שילוה ברבית וניחא ליה בהכי שהרי דחקו הכותי לפרוע ואין לו לפרוע כדמפרש טעמא בהדיא אבל הכא שהישראל הממושכן לא הוה ידע וגם לפי הנראה לא היה בעיר ואיכא למימר דאי הוה ידע הוה שרי עביטיה מיד הכותי הגזבר שהיה לו המעות שהיה תובע ממנו פשיטא ופשיט' דשרי לכולי עלמא לפי הנלע"ד שהרי אין כאן שום צד שליחות וכהאי גונא מודים האוסרים לדברי גדולי ישראל המתירים אפי' היכא שהישראל עושה הכותי שליח ללות מישראל חברו.
ולענין שאלתם דשאילנא קדמיכון (ב) על אודות הרב האם כשר לעדות או לדון לתלמידו או לאביו של תלמידו כשהתלמיד אינו נותן לו אלא שכר השעות בצימצום הלא ידע מר כל הני עובדא פרק בתרא דכתוב' (דף ק"ה ושם) דבהנאה כל דהוא הוו אמרי פסילנא לך לדינא ואמנם משם אין ראיה דשאני התם דהיו עושים להם איזה הנאת חנם אבל הכא שכר טרחו הוא נותן לו ואין כאן שום צד מתנה. ועוד דשאני התם שהיה הדבר מוכיח שהיו עושים הטובה מפני שהיו רוצים לדון לפניהם כמו שאני רוצה לכתוב מתשובת ריב"א ואם באנו לפסול מההיא ולא לדון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה וכתב רבינו שמשון שאין מדבר באוהב גמור כמו שושביניו ולא בשונא גמור כגון שלא דבר עמו ג' ימים שאין זה חדוש. מכל מקום על כיוצא כזה כתבו מקצת הפוסקים דאין זה אלא הרחקה ומדת חסידות ואמנם הא דאמר התם האי מאן דשאיל שאילנא פסיל למידן דינא משמע דפסול ממש הוא וכן מוכיח מתוך מה שכתב בהג"ה בצוריך שכתב שם וז"ל למדנו מתוך תשובת ריב"א דג' דנתבררו להיות ב"ד ונתבררו בחרם כו' על פי הדבר ונתנו ושאלו בדין שבועיים או יותר עד שבאו לגמור אלא שלא הספיקו לומר איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי ובתוך כך שאל אחד מהדיינין סוס מן שמעון הבעל דין לפי תומו והחזירו ואחר כך חשב שמעון בלבו לסלק אותו דיין מהדין מחמת טובת הנאה שעשה לו. והשיב ר"י דהא דאמר דהאי דיינא דשאיל שאלינא פסיל למידן דינא היינו דוקא ברגיל דמקרב' דעתיה אבל באקראי כו' עד וההיא דריש פרק שני דייני גזרות (דף ק"ה) דמוכח דפסיל אפי' באקראי בעלמ' היינו כשהוא מוכיח שעשה לו טובה מפני שצריך לדון לפניו עכ"ל משמע דאפילו בדיעבד מיפסיל היכא דשאיל שאילנא בתדירות מדרצה לסלקו מן הדין ולא נחלק ריב"א אלא משום דהוה באקראי בעלמא וגם משמע דכולהו דהתם הוה פסולים גמורים מדקאמר וההיא דריש דייני גזירות דמוכח דפסול אפילו באקראי בעלמא משמע דהך פסול הוה דומיא דהך פסול לעיל דפסול לגמרי כדכתבתי לעיל. ומ"מ אפי' נאמר דסבירא ליה לריב"א דכולהו פסולים לגמרי היינו בהני דא"ל פסילנא לך לדינא דהלשון משמע פסול לגמרי ובהני הוא דאיכא למימר דפסולי' לגמרי מפני שהיו מחבלים טובת הנאה כדכתב לעיל. אבל הך דלא לידון איניש למאן דרחים ליה כו' אדרבה הלשון דלא לידון משמע דוקא לכתחלה ומשום מדת חסידות והרחק' מדלא קאמר פסול איניש לידון למאן דרחים ליה או למאן דסני ליה וכו'. ועוד נלע"ד דהא דאמר דלמאן דרחים ליה כולי לא לידון איניש כולי היינו דוקא בדיין מומחה לרבים ובאים כולם לדון בפניו ועיקר הדין תלוי בו כגון שמקבלים אותו לדון יחיד מחמת המחאתו או מאיזה טעם שיהיה ואפי' אם תמצא לומר שיש גם אחרים עמו מדבר ואין דן יחידי מ"מ הוא הראש מב"ד וברוב פעמים הדין נחתך על פיו בכה"ג הוא דאמר דמדת חסידות הוא שלא ידון אותו. אבל כשזה ברור לו אחד עבורו וכן האחר בורר לו אחד עבורו אפילו שזה בורר אוהבו גם האחר יברור אוהבו ויתברר הדין על פי הדיין השלישי השוה לשניהם ואפי' משום מדת חסידות אין כאן דלא מבעיא בהך דלא לידון איניש כו' דודאי הדעת נוטה ומכרעת כדכתבתי אלא אפילו בכל הני פסולים דהתם דא"ל פסילנא לך נראה דלא מפסלי בזה בורר לו אחד כו' וכדפי' שהרי משנה שלמה היא בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ג) זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בזמן שמביא עליהם ראיה שהם קרובים או פסולים אבל אם היו כשרים או מומחים אין יכול לפוסלן משמע דאין יכול לפוסלם כל זמן שהם כשרים או מומחים ואפילו אית בהן חד מהני טעמי דפסולי דריש פרק בתרא דכתובות (דף ק"ה) והיינו משום דפשיטא דארישא דמתניתין דהתם קאי דקתני זה בורר לו אחד כו' ושניהם בוררים להם עוד אחד דברי ר"מ וחכ"א שני הדיינים כו' זה פוסל דיינו של זה כו' דר"מ כו' וחכמים אומרי' כולי אימתי וכו' הרי לך בהדיא דאהא שזה בורר לו אחד וזה אחד קאי ומשום הכי אין יכול לפוסלו משום הני טעמא דקלישי דריש פרק בתרא דכתובו' (דף ק"ה) דודאי התם שכל הדין או עיקר הדין תלוי בדיין הזה אם יהיה לבו נוטה כלל כלל לצד זה מלצד זה איכא למיחש פן יבא לידי עיוות הדין אבל כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד אע"פ שכתב רבינו אשר דאפילו הכי אין לדיינים לטעון טענה בשביל אותו שבררו אם לא יהיה נראה בעיניו דין אמת אבל מ"מ פשיטא דמודה הוא דמי שמתברר מצד האחד נותן לבו להבין את דבריו ולעיין בזכותו ומטעימו לדיין חברו וכן חברו בהפך וליכא למיחש בכה"ג פן יטה לזה יותר מלזה כיון שעיקר הדין בשלישי שמכריע ביניהם וכדפיר'.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |