שו"ת מהרי"ט/א/קמא

שו"ת מהרי"ט ‏ א קמא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ביא"ו ואזמי"ר.

שאלה ראיתי מה שכתב החכם המשיב והוא פלאי ולמד מאותה דפרק עשרה יוחסין נאמן הדיין לומ' לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו וכולי ופרש"י משנגמרו את דינן וכולי לא רמיא עליה למדכר ע"כ אלמא כל שיצאו מלפניהם אין יכולים לומר כך פסקנו וכך היה כוונתינו דלא מדכר ואם איתא דיכולים לאדכורי ולפרושי פסק גזרתם למה לי דפריך דלהדר ונדיינינהו לימא לכתו' להו זכותייהו והביא עוד מתשובת הרא"ש בכלל פ"ה סימן ה' שכתב שאם יש בפסק דבר ספק וסתום שישלחו לו הפסק של הדיינים ויבאר כל הצורך ומשם למד שהבית דין עצמן לא נתן להם לבאר דהוו כנוגעין בעדותן. ונוראות נפלאתי על כותב דברים הללו וכי עשאן לדיינים הללו גרועים משאר בני אדם שאם היו כאן שני עדים והיו מעידים בכך היינו שומעין להם ומפני שהן דיינין עצמן יהיו פסולים לעדות דלא מדכרי וכי שר של שכחה שלט בדיינים אחר שיצאו בעלי דינין לפניהם יותר מכל אדם ומה שכתב רש"י משאין בע"ד עומדין לפניו לא רמיא עליה למדכר לא אמר כן אלא בדיין אחד דמהימן כבי תרי כל זמן שבע"ד עומדין לפניו ולא נתנו לו אותו הנאמנות אלא באותה שעה משו' דמידק דייק טפי אבל משיצאו מלפניו הרי הוא ככל אדם ועד אחד אינו קם לממון אלא לשבועה וכן כתבו התוספות בריש מציעא אהא דפרכינן התם כששניהם אדוקים בטלית של מקח ולחזי זוזי ממאן נקיט שפרש"י ואע"פ שאין המוכר נאמן בשאין מקחו בידי ה"מ בנקיט מתרווייהו אבל נקיט מחד מדכר דכיר אפי' אין מקחו בידו וכתב התוספות דבחנם דחק לפרש דהתם שפיר פריך דאף על גב דאין מקחו בידו נאמן הוא כעד אחד לחייב שבועה את שכנגדו ולפטור מהשבועה את המסייעו והרא"ש הביא בהלכותיו שם תוספתא דקתני בהדיא אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם הרי דהתם נמי בשאין מקחו בידו הוי הטעם לרש"י משום דלא מדכר ואף על פי כן לא גרע מעד אחד אלא שאותו יפוי כח שנתנו לו להיותו נאמן כבי תרי לא נתן לו אלא באותה שעה דדייק טפי ומהאי טעמ' המנוהו רבנן לשליח הגט כבי תרי מטעמא דאמרינן בריש גיטין כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה מר אמר בפני שנים ומר אמר בפני שלשה מעיקרא מידק דייק אבל בכל שעה ובכל זמן אין הדיין גרוע מעד אחד ואם היו שנים פשיטא דמהמני כשני עדים דעלמא ואותו דקדוק שדקדק ממה שכתב הרא"ש שלא רצה לכתוב פסק דין על דבר שפסקו אנשים גדולי' ונכבדים אמנם אם יש בו דבר ספק וסתום שצריך פירוש או שהוסיפו בטענות אחרות יבאר הדין ככל הצורך דקדוק של הבל הוא דלא אמ' הרא"ש כן אלא לדבר התלוי בהבנת הלשון שכל חכם לב יבין מסברא ואף על פי שהדיינין עצמן יהיו חולקין מסברא אין שומעין אלא למומחה אבל אם היו הדיינין עצמן אומרים בתורת עדות באמת שכך כוונו וע"ד כן פסקו ודאי לה' שומעין שהם מרי דעובדא והנה ראה תשוב' הרא"ש שבכלל צ"ו סימן ו' דדוק' גבי דיין א' הוא דאמרי' בפרק קמ' דקידושין שאינו נאמן אבל שני הדיינין נאמנים לומר לזה זכינו וכולי ונאמנים יותר מהעדים המכחישים אותם דרמו אנפשייהו למדכרי טפי מן העדים ששמעו מפיהם ע"כ ואף על פי כן כפה עליה פסכתר ואמר שאני התם שבאים להעיד על הפסק שכתב הסופר לפניהם ואינן באין לא להוסיף עליו ולא לגרוע והבל יפצה פיהו שלא תהא חתימתן גדולה מהעדאת פיהם ואם הם עצמן אינן נאמנין כיצד תהא חתימתן מועילה כנגד העדים ואם מטעם כתיבת יד הסופר הרי כתב' הרא"ש ז"ל לטענה זו בפני עצמה ולו חכם השכיל ממוצא דברי הרא"ש כי מה שאמרו דמשנסתלקו בעלי דינין מלפניו לא רמיא עלייהו למדכר לא שלא יהא נאמן בכך הוא דאם כן מה לי עד אחד מה לי שנים דאטו מפני שהם שנים דכירי טפי וכי היכי דאחד לא מהימן בעד אחד אף שנים לא להמנו בתרי עדים ולמה כתב הרא"ש שלא אמרו בקידושין דוקא בשבעלי דינין עומדין לפניו אלא בדיין אחד אבל בשנים נאמנין אלא ע"כ משום דבדיין אחד עד אחד לאו כלום הוא לממון אבל בשנים לא הוה תני במה דברים אמורים בשבעלי דינין עומדי' לפניו שלעול' נאמני' הם והרי הרא"ש עצמו בתשובה כלל ששי סי' י"ד כתב ששני הדייני' נאמני' לעולם דלא חשיבי נוגעי' בעדות' דעד המעי' הוא דאינו נעשה דיין אבל הדיינים שפסקו נאמנים לומר היאך פסקו ע"כ ושם אין פסק יוצא מתחת ידם כלל והריב"ש בתשובה סימן ת"ד כתב להאמין את הדיינים לפסול מחילה אחת שנכתבה ביום שנכתב שטר החיוב עצמו דמדינא ודאי המחילה מבטלת השטר אלא שאם הדיינים יעידו שכן גזרו שיכתב הש"ח ולא יהא נכלל במחילה ואע"פ שקדמה המחילה לקנין הש"ח הואיל והכל היה במעמד אחד ועסוקים באותו ענין מהני וכתב אין ספק שהדיינים עצמן נאמנים על זה אע"פ שעבר זמן מינויים דההיא דתניא נאמן הדיין וכולי היינו בדיין אח' שכל זמן שבעלי דינין לפניו האמינוהו כשנים ובזולת זה הוה ליה כעד אחד דעלמא אבל בשני דיינים לעולם נאמנים דלא גרעי מעדים דעלמא ואדרבה עדיפי מנייהו דדייקי טפי דאי לא תימא הכי אין דיינים כותבים פסק דינן אלא בזמן שבע"ד עומדין לפניהם שהרי מעתה אינן נאמנין אלא ודאי לא גריעי מעדים דעלמא עכ"ל.

ומעתה צריך לדקדק אי בשני עדים דעלמא שהיו מעידין בענין זה שכך היה החיוב של הר' אברהם וכך גזרו עליהם אם היו נאמנים שני העדים או אחד מהם כשבאים להוסיף דבר או לגרוע ממ"ש בשטר וחתומים הם בו שאם הם נאמנים בכיוצא בזה אף הדיינים כן ואמרי' בפרק שני דכתובות עדים שאמרו תנאי היה דברינו נאמנים ואסיקנא דאפילו עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי נאמן האומר תנאי לפסול את השטר מ"ט אמרינן האי למעקר סהדותא קאתי ולא נשאר בשטר אלא עד א' משתבע אידך ומפטר ובזה נחלקו בה אבות העולם שכת של קודמין ורב האיי ז"ל אף עמהן פירשוה אף בשכתב ידן יוצא ממקום אחר שאפי' אחד נאמן וכת של אחרונים פירשוה בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דוקא ואף על פי שהרמב"ן הכריע כדברי האחרונים ז"ל מכל מקום הר"ן ז"ל הראה פנים כדברי הראשונים ואמר שאין הכרעתו של הרמב"ן ז"ל מכרעת אצלו כלל מ"מ לא יצא הדבר מידי מחלוקת ומיהו לא נחלקו אלא באומרי' תנאי היו דברינו שסותרים מה שכתוב בשטר בלא שום תנאי ושייור אבל כשמפרשים דברי השטר שאומר כן בתורת עדות ואפשר לסבול אותו הפירוש בדוחק לעדים שומעין כדמוכח מתשובת הר"ן סימן מ' שנשאל היכא שאינו סותר דבריו הראשונים אלא שהדברים סתומים וסובלים פירוש אחד משני עניינים אחד קרוב ואחד רחוק אם העדים יכולים לחזור ולהגיד לבאר משמעות הלשון או לא רק שנקבל עדותן בסתם משמעות הקרוב והשיב כל שאנו יכולים לתרץ העדות שלא תהא עדותו מוכחשת יש לנו לכוון דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים שנראין כמכחישין זה את זה כדי שתהא עדותן מכוונת בכל מה שאפשר זו היא ששנינו אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת ע"כ הרי שיש לתרץ דברי השטר לדברי העדים דומיא דתני' התם גבי עדים שזה אינו יודע בעיבורו של חדש והרשב"א ז"ל בתשובה סימן אלף י"ב כתב על ראובן שמשכן בית לשמעון וכתבו העדים בשטר שלא יהא רשות ללוה לסלקו מהמשכונה ולא כתבו זמן שנאמנים לומר כך וכך היה התנאי אע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר שהרי הם לא כתבו שלא יהא רשאי לכופו לעולם אלא סתם כתבו וכיון שכן הרי הם מבררים דבריהם ע"כ הרי לך שאם היינו באים לדון על לשון הכתוב בשטר לעולם משמע כדמוכח בפ' ארבעה נדרים נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהן של תרומה אע"פ שאינן של תרומה וכולי ומפרש בגמ' באו' יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה ומוקי לה דאמר בלבו היום ואע"ג דסבירא ליה דדברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין חשיב אפשר לפי שהאונס מוכיח עליו אלמא שלא במקום אונס כשאומר יאסרו לעולם משמע ואפילו אם אמר בלבו היה לזמן פלוני אין שומעין לו ואף על פי כן לגבי עדים שומעין להם ונתרץ לשון השטר אף על פי שנוציא ממשמעותו כל שאינו השטר סותר דבריהם להדיא ולא תימא שהרשב"א ז"ל בשיטת רבינו האיי וסייעתו אמרה דבתנאי היו דברינו נאמנים אף בשכתב ידן יוצא ממקום אחר ליכא שהרשב"א כשיטת האחרונים הוא תפוס כמו שמוכיח באותה תשובה שהובאה בבית יוסף בסוף סימן כ"ט דלא מהימני לומר תנאי אלא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אלמא שני ליה בין תנאי היו דברינו שבאין לעקור החיוב לגמרי מביטולו של תנאי ובין פירוש שמפרשים דבריהם אף על פי שהיה רחוק בלשון וכי היכי דבשני עדים שומעים להם בכך אף בעד אחד כשאפשר לתרץ הל' שלא יחלוק עליו בהדיא מתרצינן כאותה שהביא הר"ן ז"ל שאחד אומר בשנים בחדש דמתרצינן מילתא שלא יהא עדותן מוכחשת דאי לעד אחד אין שומעין לו כנגד השטר אף שני עדים לא היינו שומעין להם דכמי שנחקר' עדותן בבית דין הוא ואינן חוזרים ומגידים אלא אמרינן הני למעקר סהדותייהו קאתו אחד נמי למעקר סהדותיה קאתי כדאמרינן בגמרא ולא נשאר בשטר זולתי עד אחד ואינו קם לממון וכן הדין בענין דיינים שקבלום עליהם לכל מה שיגזרו עליהם כל שאחד מהם מתרץ הלשון בענין שיתיישב אפילו בדבר הרחוק הרי עקר עצמו מדיינות ולא נשאר אלא דיין אחד ולא קבל זה עליו אלא מה שיגזרו שניהם לא מה שיגזור האחד. הילכך בנדון שלפנינו שדיין אחד אומר שכוונת מה שפסקו וחייבו את הר' אברהם כהן שיהא שותף עם הר' מאיר והר' שמואל אין און שליש דילה אישקלה לא נתכוונו אלא לריוח והפסד שיגיע לאותו שליש בלבד אבל אם יבא הפסד להר' מאיר ושמואל מחמת השני שלישים האחרים שהם של אנשי' אחרים ויפסידו הם בעד חבריהם לזה לא אמרו שיהא הר' אברהם הכהן חבר עמהן באותו הנזק שיבא לו מחמת שאר החברים איני רואה בלשון הגזרה דבר שיהא סותר משמעות זה שהרי לא חייבו להר' אברהם להשתתף עם אותם החברים אלא עם הר' מאיר ושמואל בשליש לבד וכל מה שמוזכר בגזרה שכל התועלת והנזק יהיה לחצאין לא אמרו אלא ריוח ונזק של אותו שליש שהוזכר בתחילת הגזרה ואף על פי שנכרין הדברים שבתחילה היו שותפים גמורים הר' אברהם עם הר' מאיר ושמואל ואחר כך נכנסו שותפים אחרים מכל מקום מאחר שעמדו לגזר' הברורים נתבטלו כל השעבודים הראשונים ואין לנו אלא מה שגזרו הדיינים מחדש שכן מוכיח לשון הגזרה גזרנו שהר' אברהם שיהא חבר עם הגבירים אין און שליש דילה אישקלה משמע שעכשיו נעשה שותף על פי גזרתם ואין להוציא ממנו אלא מה שנתפרש בגזירה ושמא כי אף אם לא היה הדיין האח' מפרש הלשון אלא שהר' אברהם היה טוען לא נתחייבתי אלא בנזק השליש ולא בנזק שיבא לו מצד ערבות השני שלישים היינו שומעי' כל שלא נתפרש בהדיא אף בערבות דיד בעל השטר על התחתונה והלשון מוכיח כן ממה שכתוב פסקנו שיהא הר' אברהם הכהן חבר עם הר' מאיר ושמואל בשליש אחד של האישקלה שמאחר שכתבו שיהא חבר עמהם לא היה צריך לפרש בשליש אחד שהרי כל עצמן של הר' מאיר ושמואל לא היה להם זולתי שליש ומה בא למעט בשליש אחד ועוד לא היה להם לכתוב בשליש אחד שהרי מסויים ועומ' הוא והיל"ל בשליש של האי שקלה דהיה משמ' בשליש המיוחד למאיר ושמואל אלא מוכיח דאדרבה באו למעט שלא יתחייב הר' אברהם אלא באחריות חצי שליש לבד ולא בשאר שני שלישים ולזה לא אמר בשליש סתם שהיה משמע בשליש שלהם וכשם שהם מחוייבים בעד השליש שלהם על הכל מדין ערבות ושותפות כך היה משמע שיתחייב הר' אברהם לזה אמר בשליש אחד דלא יהא אלא שכל האישקלה היה להר' מאיר ושמואל לבדם לא נתחייב הר' אברהם אלא בשליש לתועלת ולנזק וכן אם מת אחד מחביריו או ויתר חלקו ונסתלק לא יתנו הר' מאיר ושמואל להר' אברהם ממה שנשתכר בחלק חבירו דבר.

ואיכא למידק בהא דאמרינן בסוטה פרק אלו נאמרים איכא בינייהו ערבא וערבא דערבא.

אבל מה שטוענים הר' משה והר' אברהם שאינן חייבים לשלם רק השתות גם מהנזק שבא בזמן היות להם כל האישקלה שכבר גזרו הדיינים שלא יהיו הם חברים רק בשליש בין לשעבר בין להבא בהא ודאי לאו כל כמינייהו למטען הכי מאחר שהם מחוייבים מכח השותפות הראשון לפרוע בכל הנזק הבא מחמתו מחצה ואין לשון הפסק מוכיח שנפטרו מאותו חיוב ידם על התחתונה דלהא מילתא הם נקראים בעלי השטר לפי שהם רוצים לפטור עצמן מחיובם הראשון בטענה זו והוה ליה כאיני יודע אם פרעתיך או החזרתי לך דחייב ואפילו תימא שהיו טוענים ברי שכן פסקו הדיינים ופטרום מהחיוב הראשון אין להאמינם לפי שמשמעות הלשון דקאמר שאם ח"ו יבא שום מאמר מאת המלך מעת היותם חבירים עד שיחלוקו הכל יהיה לחצאין מוכיח שמחצה יפרעו הר' אברהם ומשה ומחצה הר' מאיר ושמואל ולא הוזכר כאן השליש שנאמר שהוא חצאין של השליש דבשלמא אחר שנשתתפו עם האחרים שלעולם יתפרש הלשון של חצאין במה שהם שותפים בו בתחילה שהיו שותפים בכל האישקלה חצאי כולה ובאחרונה שהיו שותפים בשליש חצאי השליש ולא נסתפקנו אלא אם יובן חצאי השליש לגמרי אף במה שנתערבו לאחרים מצד שיתוף השליש ואמרנו בזה יד בעל השטר הבא להוציא ממון בו על התחתונה אבל בהא בזמן שותפות הראשון הרי הדבר מבואר שהוא לחצאין לגמרי נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף