שו"ת מהרי"ט/א/קיט

שו"ת מהרי"ט ‏ א קיט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה שטר שכתב בו לפנינו החתומים למטה בא לוי בן יעקב ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בק"ג מעכשיו שאני נותן במתנת בריא לאשתי יוכבד מהיום ולאח' מיתה כל נכסי דאית לי תחות שמיא כסף ושוה כסף מעות ותכשיטין ומטלטלים וזהב כל הנמצא בביתי מבית ומחוץ הכל נתונים לה זולת סכום כתובתה שהוא קמ"ה אלפים לבנים וזולת עשרים אלפים לבנים וחצי חנות שיש לי בשוק הגוהאגי"ש שאני מורישם ליורשי מהיום אחרי מותי בתורת ירושה בזה האופן לפלוני בן אחי כך וכך ולפלוני בן אחי כך וכך.

תשובה ראיתי כל מה שכתב והאריך החכ' השל' נר"ו וכל דברי הוראתו סובבים על שתי טענו' לזכות את האלמנ' שלא נדון אותה כדין עשא' שות' בין הבנים א' שלא אמרו כן אצל בני אחין שנית דאפילו למאן דאמ' מחל' לא מחל' אלא מנה ומאתים לבד לא נדוני' ולא תוספת ואם היינו דנין אשה זו כדין עשאה שותף בין הבנים עדיין לא זכת' אלמנ' זו בשתים אלה כי מה שאמר שאצל בני אחין לא אבדה כתובתה ממה שתמה הרא"ש בהלכותיו על דברי רשב"ם שכתו' שם כלשון הזה כת' רשב"ם לאו דוקא בניו אלא ה"ה אחרים ודברים אלו קשים לאומרם בלא ראיה דלישנא דעשאה שותף בין הבנים אינו מוכיח כן וכו' וגם מתני' מוכח' כן דתנן הכות' נכסיו לבניו ולא קתני המחלק נכסיו סתם והר' מהר"י קארו ז"ל כת' דמדברי הרמב"ם פ"ו מהלכו' זכיה שכתב הכותב נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות משמע דבבניו דוקא קאמר ומינה דמר ומאבוה משתריא מילתא אצל בני אחין שיזכו במתנתם שהחכם השלם נטריה רחמנא סבור שהרמב"ם אינו חלוק על רשב"ם דכיון דבא לומר דבניה לאו דוקא הוא הדין שאר יורשים ואביו שהוא רבו הרב המובהק מהרי"ק ז"ל כתב על דברי הרא"ש דאי מהא לא אריא דהא רשב"ם לא קאמר אלא המחלק ליורשיו הילכך לא מצי למתני המחלק נכסיו סתם וזהו לפי מה שכתב הרב המגיד משמו של רשב"ם שם דהוא הדין שאר יורשים אבל הרא"ש הבין בדברי רשב"ם שהוא הדין כל אדם ועל זה הקשה עליו והרבה לתמוה הא מודה הרא"ש לרשב"ם בשאר יורשים. ובר מן דין מאחר שרשב"ם סבור שאף אצל בני אחין אבדה כתובתה והחכם השלם נר"ו הוסיף ש"מ משמו של רבינו חננאל ז"ל דבניו לאו דוקא אלא הוא הדין אחרים לא נפיק מספיקא דפלוגת' והעמד ממון על חזקת יורשין ולא תגבה. וראיתי להחכ' השל' שכתב בענין שנסתפק בתוס' דהא בפלוגתא דרבוותא איכא מאן דאמר אוקי שטר כתובה אחזקתיה ולא מרעיה לה ואיכא מאן דאמר המוציא מחבירו עליו הראיה וכתב כן לפי שראה מה שכתוב בבית יוסף שבספרי הרי"ף שבידו כתוב אבעיא דבריא דסלקא בתיקו הילכך מוקמינן כתובה אחזקתה ועל הבעל להביא ראיה שמחלה ודבר ברור הוא שאין זו נוסחה אמיתית שהרי הרא"ש שמעתיק ההלכות ומוסיף על דברי הרי"ף לא הביאה וגם הנמוקי יוסף שמפרש ההלכו' כתב הילכך איבדה כתובת' משו' דהיא המוציא' מן היורשים נראה שכך היא נוסחת הרי"ף שכן דרכו להעתי' פסקי הרי"ף ואלו היתה הנוסח' הפך הי"ל להזכיר דברי הרי"ף ואולי נוסח' ראשונה היתה והיא מן החזרות שחזר בו הרי"ף שאף הרמב"ם בילדותו כ"כ בפי' המשנה ולבסוף חזר בו בחיבור כמו שכתב המגיד ודבר פשוט הוא דמאחר דקי"ל כב"ה בפ' ארוסה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כדתנן מתו בעליהם עד שלא שתו ב"ה אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה דמספיקא לא גביא אף כאן מספיקא לא גביא אלא שראיתי בהגה' אשר"י שכתב שרבינו ברוך מארץ יון כתב דמספיקא לא מפסדא כתובתה ודבר תימה הוא דבכל דוכתא אמרינן המע"ה. ובפ' אעפ"י גבי מורדת מספקא ליה לתלמוד' אם הפסידה בלאותיה הקיימים או לא הפסידה ואמרי' התם השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבי' לה ומיהו זה יש לדחות דשאני התם כיון דמודה שטר כתובתה כמי שנמחל שעבודה דמי ובלאות הוא דבעיא למיפק לא משטר כתובה שבידה אלא בעל פה הילכך המוציא מחבירו עליו הראיה אבל הא ודאי קשה כיון דקיימא לן כב"ה דשטר העומד לגבו' לאו כגבוי דמי מספיקא היכי גביא ואפשר לומר שדעת הרב רבינו ברוך ז"ל דהכא כיון דמטענת מחילה קאתי והיורשים אינם יודעים בדידה שמחלה כיון דמספק' ליה לתלמודא דהא הוה ליה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך דקיימ' לן בשלהי קמא דחייב לשלם דברי ושמא ברי עדיף כיון שהוא מודה שחייב לה כתובה מקודם אלא שמסתפק במחילתה ולא דמי לסוטה דפליגי בית שמאי ובית הלל דאם איתא שזינתה אין לה כתובה מעיקרא ועוד כיון שנכנסה לבית הסתר תו לא מצי למטען ברי כדכתבו שם התוספו' על ענין אחר שהכתוב עשאה לספק כודאי. ומיהו לכל רבוותא דפסקו הכא דאין לה כתובה אהא נמי איכא למימר כיון דכתב לה באפי סהדי ושתקה תו אינה יכולה לטעון ברי.

איברא שמצאתי להר"י קולון ז"ל שרש כ"ב בענין פרוזבול שהביא מדברי המרדכי בפרק הבא על יבמתו דקיימא לן כבית שמאי דשטר העומד לגבות דכגבוי דמי ותמהתי על הדבר מנין יצאו לו דברים הללו דבית שמאי במקום ב"ה אינה משנה ועוד זאת הלכה רווחת בכל התלמוד דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וכמו שהוכחתי מההיא דסוף פ' מי שמת בנפל הבית עליו ועל אביו ועליו ועל אשתו דפליגי בית שמאי ובית הלל התם בהאי פלוגתא גופא וכדמוכח בהחולץ ובמקום אחר הארכתי מכל מקום כל הפוסקים ראשונים ואחרונים פסקו דמספקא לא גביא הילכך אף לענין זה אם איתא דהויא פלוגתא דרבוותא אי אפסידה כתובתה אצל בני אחין העמד ממון בחזקת יורשים.

והטענה השנית שעשאה מודעא רבה למחילה זו שהוכיח בדבר מוסכם מן הפוסקים ז"ל דלא הפסידה הנדוניא והעתיק ממה שהביא בבית יוסף משם הר"ן מראין הדברים דדווקא בכתובה ומקולי כתובה שנו כאן אבל בבעל חוב אי נמי בנדוניא שהיא כבעל חוב לא עד כאן לשונו וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה וקרוב לזה הביא משם בעל התרומות אלו דבריו נר"ו ואיני רואה רמז בדברי בעל התרומות לזה ואדרבא ממה שהוציא מן הכלל מלוה משמע דנדוניא לא נפקא מכלל כתובה שכן כתב אין הדברי' אמורים אלא לענין כתובה ומקולי כתובה שנו כאן אבל בבעל חוב לא שנא אם הלוה חלק כל נכסיו בפניו והוא שותק לא שנא חלק נכסיו וכת' למלוה קרקע כל שהו ביניהם לא אבד זכות חובו עד כאן לשונו. ופשיטא דלא אמרו אלא באשתו שדעתו קרובה אצל בעלה וניחא לה לעשות לבעלה נחת רוח בכל לבה ולקיים דבריו הואיל וגם הוא חלק לה כבוד ועשאה שותף עמהם ואומדן דעתא הוא אבל בעל חוב דעלמא לית ביה אמדן דעתה ולא מפסיד זכותיה בשתיקה ומתשובת הרא"ש אדרבא איפכא איכא למידק מדבריו שכך היא נוסח השאלה והתשובה בכלל מ"א המחלק נכסיו לאשתו ולבניו וכו' שאבדה כתובתה אם אבדה נמי שטר נדוניתא מאחר שנדוניתא יכולה לגבות אף מחיים תשובה נראה לי כיון דקיי"ל מקולי כתובה שנו כאן דדוקא בכתובתה קאמר ולא בשטר שיש לה דלא חלקו חכמים בשטר חוב שיש לה עליו ואינו נקרא תנאי כתובה לומר ככתובה דמי עד כאן לשונו משמע שלא היתה השאלה אלא בשטר נדוניא שכתוב בפני עצמו כדין חוב שגובה אותו כל זמן שתרצה בחיי בעלה ויהיה אצלה כדין נ"מ שאין לבעלה רשות בקרן כלל ולזה דלא אמרו בשטר שיש לה ולא אמר שלא אמרו בנדוניתא שהיא כחוב ועוד ממה שכתב ולא חלקו חכמים בש"ח שיש לה עליו משמע אע"ג דהיה מקום לחלק בש"ח זה כיון שהוא מנדוניא שאילו היה כלול בכתובה היה דינו ככתובה עכשיו שנכתב בפני עצמו לא פלוג רבנן בש"ח בין ש"ח של נדוניא לשטר חוב של מלוה כל ש"ח אין לו דין כתובה וכן מצאתי לו ז"ל בתשובותיו כלל ל"ח סימן ו' כשהאשה מכנסת קרקע לבעלה וכותבת עליו שטר חוב וקורין אותו שטר חוב נדוניא ויכולה לגבות מבעלה לכשתרצה זו ודאי אין לה דין תנאי כתובה. וגם בדברי הרב המגיד ז"ל אין נדוניא מוזכרת ולא כתב אלא אבל בעל חוב ודאי לא אבד זכותו בשותק ואם איתא לישמעינן בדידה לענין נדוניא וכ"ש בעל חוב דעלמא. ומיהו מה שהביא מדברי הר"ן ז"ל שכתב אבל בבעל חוב אי נמי בנדוניא שהיא כבעל חוב לא שפשטן נראין מכל מקום לא ידענא מאי אידון בהו שלא ראיתי עיקר דבריו בחידושיו ואפשר בהכי קאמר אבל בנדוניא לא שהיא כחוב אלא בנדוניא שהיא כבעל חוב כלומר באותו ענין של הרא"ש ז"ל שהיו כותבים הנדוניא בשטר לעצמו והוא נגבה מחיים כחוב וכמלוה זקופה ומה שאני מפקפק בדבריו הוא לפי שמצאתי לו ז"ל דלא פסיקא ליה מילתא דבסוף פ' הנושא גבי אלמנה כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנה כתב כלשון הזה ומיהו אפשר דדוקא תוס' אבל נדוניא דינה כחוב משמע דהרב ז"ל אין ולאו ורפיא בידיה ואין לחלק בין ההיא דהתם להכא שהרי גם לשון זה מסופק ממה שלא כתב הטעם אחר הדין אבל בנדוניא לא שהיא כבעל חוב כמו שכתבתי ועדיין אין בכל דברי מפרשים אלו ידים מוכיחות לדין זה כלל.

אלא הא מילתא באשלי רברבי תליא אם בכל מקום שאמרו חכמים כתובה סתם נדוניא בכלל או לא הוי בכלל שדעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ו מהלכות אישות מוכיח שנצ"ב אין נקראין כתובה אלא נדוניא שמם וסתם כתובה שכותב בכל מקום אינו אלא מנה ומאתים ותוספת. והרב המגיד ז"ל הרחיב לבאר דבר זה שם וכתב שהרמב"ן ז"ל חלוק בזה שכתב בריש פרק אע"פ שכל דיני כתובה דמנה ומאתים אנו נותנים על נצ"ב כשבא לגבותם מנכסיו והביא כמה ראיות שנדוניא בכלל כתובה ממה שאמרו אע"פ שכתובה בבית אביה וגם ממה שאמרו וקבורת' תחת כתובתה ועוד ממה שאמרו בההוא גברא שאמר הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתא וכן בכתובת בנין דכרין שהיא אף כנדוניא ואדרבא עיקרא משום נדוניא כדאמרינן כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וכולי נמצא דלדברי הרמב"ן דסבירא ליה דהא דאמרינן התם תנאי כתובה ככתובה אף נצ"ב בכלל אתה למד דבכותב נכסי לבניו דקחשיב התם בהדי מילי דתנאי כתובה ככתובה אף נצ"ב מקרו תנאי כתובה לענין זה והרשב"א ז"ל הכריע בדברים ואמר דבכל מילתא דתליא בלישנא כגון מוכרת ומוחלת אף נדוניא בכלל שאף היא נקראת כתובה אבל מה שכתובה חלוקה בדיניה משאר בעל חוב לא נקל בנדוניא יותר מבשאר בעל חוב. וראיתי לו ז"ל בריש פרק הנזקין גבי כתובת אשה בזבורית שנסתפק אם נדוניא נמי גביה מזבורית כיון דלא שייך נעילת דלת וע"ש. ואף רש"י ז"ל ס"ל שנצ"ב בכלל כתובה הם ממ"ש בפרק הכותב אהא דאמרי' האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב"ח ואית לי' ארע' ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלקינן בזוזי לאשה מסלקינן בארעא האי כדיניה וכולי ופרש"י ז"ל שזו סמכה על שעבוד הקרקע והיא לא נתנה כלום ואם בשביל נצ"ב הנשומין בכתובה הרי גבה בהם מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שעבוד הקרקע וכן הביא הטור סימן ק"ב שמדברי רש"י משמע שדין נצ"ב כדין הכתובה.

והנני יוסיף להפליא הפלא ופלא במה שכתב החכם השלם שיחיה שהוסיף על דברי רבו ואמר שלא מחלה אלא עיקר כתובה דהיינו מנה ומאתים בלבד ולא נדוניא ולא תוספת שתלמוד ערוך הוא בריש פרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה למאי נ"מ למוכרת ולמוחלת וכו' ולכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשה קרקע כל שהוא אבדה כתובתה וגם התוספת ואנו נלמד עליו זכות שהיתה כוונתו על התוספת הנהוג בימינו דס"ל כדברי הרב מהר"י קולון ז"ל בשרש פ"א שזה שאנו מוסיפין שליש לאו תוספת מחמת חיבת נישואין הוא אלא דינא הוא וכדתנן בפ' במתניתין פסקה להכניס לו אלף זוז הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה ואני בעניי זה ימים דהוה קשיא לי הואיל ואמרו בירושלמי שמו דעת האשה שרוצה לבלות כליה ולפחו' חומש עכשיו שנהגו להוסיף שליש אף במטלטלין א"כ למה לא יהא רשאי הבעל למכור דקי"ל דאינו יכול למכו' וגם אמרו גבי כלי אני נוטלת הדין עמה משום שבח בית אביה. והוה ניחא לי דאין זה אותו התוספת המוזכר שם במתניתין דאותו היו כוללים בגוף הנדוניא אבל תוספת שלנו כוללים אותו עם עיקר כתובה שכן הוא כותב לה והוסיף לה מדיליה תוספת על עיקר כתובתה כך וכך ואחר כן כותב ודא נדוניא דהנעלת ליה ומאחר שכוללים אותו עם עיקר כתובה הרי הוא נדון כקולי כתובה לכל דברים לכמה מילי אבל הנדוניא לא הוסיפו עליה כלום ונשאר דינא כמו שהיה על הסתם שתבלה כליה והוא אינו יכול למכור מפני שהם שבח בית אביה ואחר ימים ראיתי דברי מהר"י קולון ז"ל והם הפך דברי ואני תמה היאך השוה מנהגו לדין התלמוד מאחר שאנו נוהגים להוסיף בכלים שלה ועוד לדבריו למה לא ימכור אלא ודאי מספר כתובתה נלמוד שמוסיפין אותו על העיקר ולא על הנדוניא. והנה ראיתי שהרב מהר"י קארו ז"ל לא נראו לו דברי מהר"י קולון ז"ל כמו שכתב בסימן ק'.

ואני רואה שהנדון שלפנינו לא מחמת שעשאה שותף בין הבנים נגעו בה ולא מן השם הוא זה שהרי לא נשתתפה עמהם אלא ליורשיו נתן חלק ברור ודבר של קצבה ולאשתו נתן חלק סתום ודבר שאין לו קצבה והא לא דמיא לכותב נכסיו לאשתו שדינ' חלוק בשני דרכים או נאמר לא עשאה אלא אפטרופא ואינה זוכה במתנתה אלא תעמוד על כתובתה או אם הוא בענין שזכתה במתנתה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ואם יצא עליה ש"ח גובה ממנה ותשאר קרחת מכאן ומכאן. ואהא דאמרינן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופיא מבעיא לן בגמרא אשה אצל אחין ואצל בני הבעל מהו ומסיק דאף באלו הויא אפטרופא וכתב הרא"ש בתשוב' דביורשי' רחוקי' מאלו פשיט' דהויא מתנה דבהני לא חייש שיכבדוהו אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות זכיה כתב להדיא בין שהיו יורשי בניו ממנה בין מאש' אחרת או אחיו או שאר יורשי'. נמצא כדברי הרמב"ם ז"ל אשה זו שכתב לה כל נכסיו לא עשאה אלא אפטרופ' ואף ע"פ שנתן לאחרים עשרים אלף לבנים וחצי החנות לא מקרי שיור כיון דבבת אחת נתנם כדכתב הרא"ש ז"ל בתשובה והוכיח מהא דאמרי' בפ' מי שמת בש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אם כמחלק מת קנו כלם עמד אינו חוזר בכלום אם כנמלך מת קנו כלם עמד אינו חוזר אלא באחרון ואמרי' נמי התם אשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפטרופא. ואע"ג דבתשובת רבינו האיי גאון ז"ל כתב בשכיב מרע שאמר תטול פלונית בתי נ' זהובים ופלונית בתי חמשים זהובים והשאר לאשתו דכיון דחלק לשתי בנותיו שהם יורשות לא אמרי' דעשאה אפטרופא התם במתנת שכיב מרע דכירושה שויה רבנן הכא בריא הוא בין במתנת האשה בין במתנ' בני אחין ורצה לתת להם מהיום אותו הסך והשאר תהיה אשתו אפטרופא ולדברי הרא"ש ז"ל דלא אמרו אפטרופא אצל אחין או בני אחין נמצא דאשה זו זכתה בכל הנכסים בתורת מתנה ובאנו לדין האחר שאמרו תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ואם יצא עליה שטר חוב נמצאת קרחת מכאן ומכאן ואף על גב דבגמרא מוקמינן לה באשתו ארוסה ובאשתו גרושה לאו דוקא דטעמא דהני משום דזכתה בנכסים ולא אמרי' אפטרופא עשאה והוא הדין בכל אשה שזכתה בנכסי בעלה שתקרע כתובתה וכן מוכח מלשון הרמב"ם ז"ל בפרק ששי שכתב כל אשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנה אבדה כתובתה ותקרע. וכן מוכיח מתשובת הרא"ש שם בכלל מ"א על מי שכתב כל נכסיו לאשתו במתנת בריא ושייר לעצמו מקום ישיבתו בב"ה דאפילו בשייר אמרי' תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה הרי דאפי' באשתו נשואה כל דלא שייך לומר אפטרופ' עשאה וזכתה במתנת' תקרע כתובתה וטעמא משום דאומדן דעתא היא דניח' לה דליפוק על' קלא דכתבינהו לכלהו נכסי אפי' חד יומא ולא שני לן בין מקום בנים בין מקום יורשים אחרים כגון בני אחין דטעמא משום דאזלינן בתר אומדנא הוא ואמרי אנשי חד יומא לשתמש בכסא דמוקרא ולמחר לתבר כדכת' הרי"ף ז"ל ועוד שלא הוזכר בדין זה בנים כלל לא אמרו אלא הכותב כל נכסיו לאשתו.

וגם בהא מילתא לא שני לן בין עיקר כתובה ותוספת לנדוניא אפילו למאן דאמר דנדוני' כחוב. תדע דגבי הכותב כל נכסיו לבניו דאמרי' מקולי כתובה שנו כאן משמע דלענין כותב נכסיו לאשתו דלעיל לא הוי טעמא משום קולי כתובה ועוד דלא אמרו מקולי כתובה אלא לענין הבעל ולענין היורשים דאקילא בשעבודא לגבייהו לענין זבורית ולענין פחות שבמטבעות אבל לענין שאר בעלי חובות אחרים לא שייך לומר מקולי כתובה ואם יש טעם להקל באשה טפי מבשאר בעלי חובות מטעמ' דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנש' דמהך טעמ' אמרינן בפרק הכותב גבי היה לו מלוה ופקדון ביד אחרים לב"ח יהבינן להו משום נעילת דלת לאשה לא יהבינן לה דיותר ממה שהאיש וכו' הך טעמ' שייך אף בנצ"ב כמו בעיקר כתובתה ומיהו ודאי דהכא לא שייך הך טעמא דנעילת דלת דב"ח אינהו דאפסידו אנפשייהו דלא הו"ל לאוזופי דידעי שהנכסים משועבדים לכתובה אלא דהכא אמדן דעת' הוא דבההיא הנאה דקלא מחלה לשעבוד כתובתה מעל הנכסים ונוטלתן בתורת מתנה וכיון דטעמ' משום אומדנ' אין חילוק בין נצ"ב לעיקר כתובה דהא בכל דוכתא אזלינן בתר אומדנ' אף לענין ממון גמור כגון ההיא דרבי שמעון בן מנסיא דמייתי מינה דשמע שמת בנו וכו' וכגון שכיב מרע שכתב כל נכסיו בפרק מי שמת ובכמה מילי וכיון דמפרש דטעמ' משום אומדן דעתו אין לתלותו בקולי כתובה אלא דין גמור הוא. וכן מוכיחין דברי הרב המגיד שם שאחר שכתב הרמב"ם ז"ל דין אשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנה כתב דין כות' נכסיו לבניו ואמר עליו הרב המגיד וכתב רבינו שמואל ז"ל בדין זה דלאו דוקא בניו והוא הדין שא' יורשי' וכן אין דין זה אלא דוקא בכתובתה ומקולי כתובה וכו' משמע להדיא מדבריו שלא הוזכרו חילוקים הללו לענין שאר יורשים ולענין קולי כתובה אלא בדין זה אבל דין הראשון דאשה שקנתה נכסי בעלה בכל ענין איתיה גם הרב מהר"י קארו מלמדנו להועיל בקצר שלו שאע"פ שכתב למעלה בדין כותב כל נכסיו לבניו שאבדה עיקר ותוספת ולא הזכיר כתובה סתם כאן בכותב כל נכסיו לאשתו כתב אם תשאר היא בלא כלום ולא בכתובתה שקדמה לחוב וכו' אלמא כלל וכלל לא גביה.

ואם באנו לומר דמדאצטריך לפרש בשטר המתנה שנתן לה הנכסים הללו זולת סכי כתובתה שהם קמ"ה אלפים לבנים אלמא לא רצה הבעל להפקיע סכו' כתובתה אלא מה שנתן הוא מה שיעדיפו הנכסים יותר על נתובתה ויתר על העשרים אלף וחצי החנות שחלק ליורשיו אבל שעבוד כתובתה כדקיימא קיימא דאע"ג דודאי כתובתה קיימת לענין שאם נפלו לו נכסים בתר הכי שאינה זוכה בהם מכח המתנה שלא היו בעולם זוכה בהם מכח כתובתה מ"מ לא היה צריך לפרש כן דממילא ודאי שלא הפסידה כתובתה מנכסים העתידים לבא וקיימא לן כר' עקיבא דדריש לישנא טופיינה כההיא דאמרי' בפרק המוכר את הבית שאם אמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי הואיל ולא היה צריך לפרש ופירש לאוסופי אתא שיהא דיוטא העליונה שלו להוציא ממנה זיזין לאויר החצר. אלא מיהו הוצרך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שלא עשאה אלא אפטרופא כדין הכותב כל נכסיו לאשתו דאין לה אלא כתובתה לכך פירש ואמר שכל הנכסי' גם העודפים על סכי כתובתה גם את הכל תקח ואע"ג דלהרא"ש דאמר דלא אמרו אפטרופא אצל בני אחין לא היה צריך לפרש מכל מקום להרמב"ם דסבירא ליה דלגבי שאר יורשים נמי אמרינן שעשאה אפטרופא הוצרך לפרש דכיון דפלוגתא דרבוותא היא היתה ידה על התחתונה ועוד שכל מה שיכול אדם לפרש מפרש דלא מחית איניש נפשיה לספקא ועוד אפילו אי הוה סוגיא דעלמא כהרא"ש בעי לפרושי דילמא אתא בי דינא ודאין ליה כהרמב"ם ז"ל דכי האי גוונ' אשכחן גבי חתם סופר ועד בגיטין.

ורואה אני שהמתנה שנתן ליורשיו בני אחיו אינה מתקיימת כלל לפי שמתנת בריא היא שכן כתוב בה כל הדברים הללו צוה לפנינו חותמי מטה לוי בן יעקב הנז' בהיותו בריא אולם וקיים הילכך אינה מתקיימת אצל יורשים לפי שכתובה בלשון ירושה שכן כתב שאני מורישם ליורשי מהיום אחרי מותי בתורת ירושה ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן ב"ב דאם אמר על מי שראוי לירושה דבריו קיימים הני מילי בש"מ דמתנה ירושה קרי לה אבל בברי' דלאו בר אורותי הוא מבעא בעי לה רבא התם ולא אפשיט' הילכך לא זכו יורשי' במתנה שבלשון ירושה. ואע"פ שאמר מהיום דמשמע מחיים הואיל ונקיט לה בלשון ירושה לאו כלום הוא כ"ש שפירש ואמר בתורת ירושה ולא תימ' מאחר שמתנת היורשים לא חלה הויא לה שייור לאשה ומגו דנחת' להך שייורא נחית לכולהו נכסי שהרי כ' הרא"ש בתשובה שבכלל מ"א שאעפ"י ששייר אמרינן תקרע כתובתה והוכיח מדאמרינן בפרק מי שמת חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וקחשיב כותב כל נכסיו לבניו ולא חשיב כותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליה ש"ח שכל שפירש השיור אפילו פירש הרבה מחלה כתובתה. וגם אין לומר כיון דשייר לא היה צריך לפרש זולת כתובתה דהא ליכא למיחש תו לעשאה אפטרופא כיון דאיכ' שייור שהרי הוא היה סבור שמתנתו שהוא נותן ומעשיו קיימים דפשיט' דאם היה יודע שלא היתה מתקיימת לא היה נותן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוצרך לפרש זולת כתובתה שלא נאמר דלא עשאה אלא אפטרופ' והנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף