שו"ת מהרי"ט/א/קג

שו"ת מהרי"ט ‏ א קג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה מעשה היה באיש אחד שהיה מאיזנימיט הסמוכ' לקושטאנדי' והרחיק נדוד לאנגורה ועזב את אשתו שם לימים נדרש מאת האשה שיפטרנ' בגט כי זה לה כמה ימים ישבה עגונה בעירום ובחוסר כל וכתב האיש גט כשר לאשתו ועשה שליח הולכה עליו לימים בהיות הגילאי"ש סביבות אנגורה כדרך יום כה וכדרך יום כה והיו תופסין את האנשים ושובין אותן הלך זה לפדות את איש אחד שהיה תפוס בידם ומיום שיצא מן אנגורה לא שב ולא ידעו מה היה לו והעם היו מרננים לאמ' דמסתבר' שהרגו אותו אבל לא נודע שום עדות ולא גילוי על הריגתו ואחר ימים באו הגילאלי"ש וחנו כמה ימים סביבות החומה והיו נושאים ונותנים עם בני העיר ולא היה אדם שיגיד על זה אם נראה או חי או מת ואחר זה כארבעה חדשים בא השליח והגט בידו אל מקום האשה ונשאו ונתנו החכמים השלמים נר"ו אם נדון את זה בחזקת שהוא קיים או שנדון עליו חומרי חיים וחומרי מתים כהנך שלשה דרבי אלעזר בן פרטה עיר שכבשה כרכום כיון שזה הלך לפרקים למקום האויבים שמא הרגוהו ונמצאת האשה זקוקה ליבם ושורת הדין נותנת שאין זה מאותם שנותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים חדא דמאן לימ' לן שהלך אצל הגילאלי"ש דלמא לעלמא אזל ועוד שאפילו היה ידוע לנו שהלך אצלם אין לדונו כדין כרכום כיון שהלך אצלם בשלום ולא במלחמה ואין דרך להרוג אותם שיושלם אליהם ועוד אלו הגילאלי"ש כבר ידוע הוא שאינם הורגים אפילו כשכובשים העיר כי אין להם שנאה עם בני העיר כלסטים דעלמא דמו שאין כוונתם אלא לשלול שלל ולבוז בז ותופסים את האנשים ופוסקים עליהם ממון רב לפדות את עצמן יש להעמידו בחזקה שהוא קיים דומיא דספינ' המטרפ' בים ועיר שהקיפ' כרכום והיוצא לידון דלא חיישי' לתת עליה' חומרי מתים.

ויש לי מקום עיון באותה שהביא הרא"ש ז"ל שאמר בירושלמי ובלבד כרכום של אותה העיר אבל כרכום של עיר אחרת כליסטים הם משמע דאסיפא דנותנים עליו חומרי חיים קאי דכרכום של עיר אחרת כליסטים הם ואף על פי שכבשוה הרי הם בחזקת קיימים והנה ראיתי בטור ן' העזר דמשמע ליה דארישא בעיר שהקיפה כרכום שהם בחזקת קיימים קאי דכרכום של עיר אחרת אף על פי שעדיין לא כבשום נותנין עליו חומרי מתים ופירש מהרי"ק ז"ל דבריו דכיון דמעיר אחרת הם אינם חסים עליהם ומתאמצים תיכף להפיל החומה ולכבוש את העיר והדבר קשה וכי בדידהו תליא מילתא כל זמן שלא כבשו עדיין הם בחזקתם דאפילו גבור בחוץ וחלש בפנים חלש נוצח. וגדולה מזו אמרו בירושלמי גבי הניחו זקן אפילו הניחו בן מאה שנה ועשה בדרך עוד מאה שנה נתנו לה בחזקת שהוא קיים ועוד לישנא דכליסטים משמע דעל עסקי ממון הם באים ולא על עסקי נפשות ועוד דמתוך הירושלמי מוכח דאסיפא קאי דלעיל מינה מייתי היתה שם פרצה אחת מצלת על הכל היה שם מחבוייה צריכה ובתר הכי מייתי רבי זעירא וכו' ובלבד כרכום של אותה העיר וכולי וההיא דהיתה שם פרצה אסיפא דעיר שכבשה קאי שאם היה שם פרצה אני אומר מהפרצה נמלטו ובהיותה שם פרצה מספקא ליה ותו אם בפרצה אנו תולין להקל שניצולו לא כל שכן כשעדיין לא נכבשה שאפילו היה כרכום של עיר אחרת תולין שעדיין לא כבשוה כי שגבה מהם ומוקמינן להו אחזקתייהו ועוד הא שמעתא גופא בלשונה נאמרה בירושלמי בפרק ב' דכתובות אמתניתין דעיר שכבשה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ובלבד כרכום של אותה העיר והתם לא מיירי כלל בהקיפה כרכום אלמא אפי' כבשה כרכום דשל עיר אחרת אין בו דין כבוש ואין לפרש כלל דאהיה שם פרצה מצלת קאי דאם היה כרכום של עיר אחרת אינה מצלת דאטו מי לא איפשר דערק חד מינייהו כדאמרינן בתלמודא דידן התם ולכך לא הביא הרא"ש ההיא דפרצה אלמא מלתא באנפי נפשה היא ובתלמוד' דידן התם בכתובו' אמר כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכו' אחרת ושם פרש"י ז"ל כרכום של אותה מלכות אינו רוצה להשחית את בני העיר והקשו עליו בתוספות כמה קושיות והם פירשו של אותו מלכו' יושבים בטח לפי שאין אחריהם מחנה אחד וכן פרשו רבינו חננאל ורבינו תם וכתבו וכן מוכח בירושלמי ועוד מצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו בגיטין הביא זו אסיפא דעיר שכבשה כרכום וכו' שלא כדברי הטור ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות איסורי ביאה אעיר שכבשה כרכום כתב כלשון הזה במה דברים אמורים בגדוד של אותה מלכות שהם מתיישבים בעיר ואינם יראים אבל בגדוד של מלכות אחרת שפשט שטף ועבר לא נאסרו הנשים מפני שאין פנאי לבעול שהם עוסקים בשלל ובורחים להם. הרי פי' לשון כלסטים הם שעל עסקי שלל הם באים. ותמיה לי להרא"ש ז"ל שכתב בהלכותיו בפרק שני דכתובות שהרי"ף ז"ל פסק כרב מרי לפי שלא חלק בין מלכות אותה העיר למלכות של עיר אחרת והוכיח משם דק"ל כשנויי' דרב מרי דבפרק קמא דעבודה זרה לא מייתי אלא ורב מרי אם כן היאך הביא כאן בפרק כל הגט הך דירושלמי והיא אדחייא לה וקל וחומר הדברים אם באיסור ערוה הקלנו בשבויה לא כל שכן דהא בשבויה הקלו כמה קולו' ואמרו אם היה שם מחבוא' אחת מצלת על הכל אף על פי שאינה מחזקת אלא אחת שכל אחת ואחת יכולה שתאמר שם נחבאתי ופשיטא דלגבי גיטין לא מחזקינן להו בחזקת קיימין ובפרק קמא דקידושין גבי ההוא דקדיש באבנא דכוחל' ויתיב רב חסדא וקמשער להאי אית בה שוה פרוטה ואמרינן לאו היינו דר' חנינא דאמר עדיה בצד אסתן ותאסר אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא אם הקלו בשבויה נקל באשת איש ויש ספרים דגרסי אם הקלו בשבויה דמנוולא נפשה באפי שבויה ואין לומר דהרא"ש מפרש כפי' רש"י דכרכו' של אותה העיר אינם משחיתים את העיר וארישא קאי כדברי הטור בנו ז"ל דאירושלמי אי איפשר לפרש כן כלל ולא פירש רש"י כן בשמעתא דתלמו' דידן כמו שכתב הר"ן ז"ל בירושלמי דהכא אמר ובלבד כרכום של אותה העיר פסולות הא כרכום של עיר אחרת כשרות ועוד הרא"ש עצמו בתוספות כתב פרש"י ואמר לפרש"י ז"ל קשה טובא להכי נראה כפירוש רבינו חננאל דבכרכום של אותה העיר אסרן וסמך ענין לו וכרב מרי קיימא לן דבמסכת עבודה זרה מפריקינן כרב מרי ולא בשנוייא אחרינא הילכך משמע סותרת זו את זו:

ויש להשיב דאפי' אם נאמר הכא בגיטין דכרכום של עיר אחרת אם בחזקת קיימים היינו משום דכליסטים הם ועל עסקי ממון הם באי' ולא קטלי מ"מ הנשים בחזקת הפקר קיימין והוייא לה כשבוייה דלא גרע מאשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון דכשיד אומות העולם תקיפא על עצמן אשתו אסורה ועוד סתם שבוייה אף על פי שכל שיש בשביה בחזקת קיימים הם דלא קטלי להו מכל מקום הנשים בחזקת טומאה והא דאשכחן דהקלו בשבויה טפי מבערוה היינו בגופא של עדות להחזיקה כשבויה או כשנשבית להחזיקה בטמאה אבל באיסור שבוייה כשידענו שנכנסה לידי ספק לעולם אינה יוצאה מידי ספק אלא ע"פ עדות אפילו עבד אפילו שפחה אע"פ שאין שם עסקי נפשות דודאי יצרא דעריות תקיף להו ומכל מקום הדבר קשה הואיל והסוגיות בלשון אחד נאמרו בגיטין ובכתובות והואיל ואדחייה בכתובות על פי הגמרא שלנו מנין ליה ליסמך עוד על אותה שמועה ולחלק מדעתיה בין גיטא לשבויה ועוד שהטעם שפסק הרי"ף ז"ל דלא כהך שמעתא משום דבעבודה זר' לא מייתי לה אלא לדרב מרי ממילא אדחיה הכא בכתובות הוא הטעם עצמו שהדין נותן שלא לפסוק כמותו הכא בגיטין כיון דתלמודא דידן לא מייתי לה לגמרי דאם איתא לא הוה שתיק תלמודא מינה ומייתי מתניתין דצרתה אלא דמשמע בכל ענין כבשה כרכום נותנים עליהם חומרי מתים ומיהו להרמב"ם ז"ל ור"ת ושאר רבוותא דפסקו לענין שביה להקל לבכרכום של עיר אחרת אף לענין ערוה נקל דכליסטים הם דלא קטלי.

ומ"מ היינו מחסמים בדבר לבלתי פטרה בגט ולהתירה לשוק לפי שלבו של אדם נוקף לומר שאין זה האיש בחיים שאחר שיצא מן העיר לא הרחיק ולא נודע מקומו איו וכבר נשכח זכרו ומאחר שהצריכוה חלוצה היינו מקפידין לתת לה הגט שמא תהיה סבורה שמתגרשת לגמרי בגט זה ולא תרצה להתעגן עד שיבוא היבם וכנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שאמר שאם היה גט אחת מאלו שנותנים עליהם חומרי מתים ביד השליח הרי זה לא יתננו לה ואם נתנו הרי זו ספק מגורשת ועוד נתננו ונשאנו בההיא דריש פרק האשה שלום דנמצאת מצריכה כרוז לכהונה והרבה חלוקים נאמרו בדבר ואע"פ שלא היה היבם כאן היינו נכנסין בפרצות רחוקות למצוא עילה להקל משום עיגונא דאתת' עכשיו שהיבם מצוי כאן ורוצה לחלוץ מהיות טוב אל תקרא רע ואחרי שהוזקקה זאת לגט וחליצה אמרנו איזה מהם קודם למעשה אם יש קפידא בדבר כמו שהקפידו בגט וחליצה דיבם דיש סברא להקפידו לת' הגט קודם שאם אתה אומר תחלוץ ואח"כ תתגרש יש לחוש שמא בשעת החליצ' היה בעלה קיים ובשעת נתינת הגט כבר מת ולא נפטרה זו לא בחליצה ולא בגט. אבל יש לדון שאם תמצא לומר שהיה ברו' לנו שכשעבר אותו כרכום היה קיים או שידענו שלא הלך לאותו כרכום והיה חי בעיר אחרת שוב אין לחוש כלל שמת אח"כ שהרי הוא בחזקת קיים לעולם דומיא דהניחו זקן או חולה דנותנין לה בחזקת שהוא קיים ולא נכנסנו לכלל ספק אלא מפני שבאותו מקום סמוך לעיר נאבד זכרו וחששנו שמא אותם הגילאליש הרגוהו ואם הרגוהו מאז הרי החליצה פטרתה ואם לא הרגוהו הגט פוטרה ואין לומר דנדון דידן חיישינן שמא ימות בין חליצה לגט ואע"פ דלשמא מת לא חיישינן כדאמרינן בגמרא לרבי יהודה דחייש לבקיעת הנוד הא ליתא דאין לנו לחוש על שעת נתינת הגט אלא על שעת שהיא נשאת לשוק דכי חיישינן לשמא ימות היינו היכא דנמצאת זרה למפר' הילכך לא תאכל בתרומה שמא ימות ונמצאת מגורשת שעה אחת קודם למיתתו וכן ההיא דבקיעת הנוד לא ישתה שמא מבקע ונמצא שותה טבלים למפרע אבל הכא כשהאשה הזו באה להנשא הרי היא מותרת ממה נפשך שאם נהרג בשעת הכרכום הרי היא נפטרה בחליצה ואם לא נהרג הרי הוא בחזקת קיים עד עכשיו דלשמא מת לא חיישינן ומיהו לתירוץ שני שכתבו התוספות בפרק כל הגט אההיא דפרק המפקיד דאמרינן דילמא שבבא סבתא וכו' דמשמע דחיישינן למיתה כתבו שם דבשבבא חיישינן טפי למיתה ואע"פ שזה האיש אינו ברור לנו שהלך לשם אצל הגילאלי"ש מכל מקום אם תמצא לומר שהלך שם אע"פ שלא הרגוהו תכף יש לחוש שמא הרגוהו אחר כך דבשבייה כולהו איתנהו ביה ודילמא אתרמי שנהרג בין חליצה לגט ואע"פ שיש לדון על תירוץ זה וכדאמרינן בעלמא אטו אשבוייה ניקום ונסמוך ועוד דילמא לא אמרינן הכי בשעת שבייה דכלהו איתנהו בה אבל לאחר זמן מרובה שנשבה אם היה איש אחד בא ואמר לנו שלא הרגוהו בשעת חירום אין לנו לומר שמא הרגוהו לאחר מכאן שדרך הוא לכבשם לעבדים ולשפחות ולא להרוג ועוד דהכא אין ידוע לנו שנשבה כל עיקר מכל מקום לרווחה דמלתא עשינו שתתגרש היום וקבענו מקום לחליצה למחר ונחלצה.

ואחר מעשה שמענו אומרים שיש סוברים בזה להחמיר אם אשה זו מאותם שנותנים עליהם חומרי מתים ואם לא יתבר' מיתתו תש' עד שתלבין ראשה שלא לתת גט וגם שלא לחלוץ ונתלו בזה בדברי הרמב"ם ז"ל שהוזכרנו למעלה שכתב שלא יתננו השלי' לאשה אם נתנו הרי היא בחזקת מגורשת שנראין דבריו שלכתחילה לא ינתן וכמסתייעים בזה מדברי הרב מהר"ר שלמה הכהן ז"ל בתשובותיו שכ' שני טעמים א' שלא תטעה האשה ותזכור שהיא מגורשת גמורה ותנשא לשוק והשני שלא תתבטל מצות יבום ואומרים כי מאחר שאנו חוששים שמא תנשא בלא חליצה אע"פ שהיבם הוא עומד כאן לחלוץ יש לחוש שמא לא יתרצה אחר כך לחלוץ ואזלא ומנסבא דסברא ודאי קיים היה ונפטרה בגט וכן אם היה חולץ תחילה שמא יארע אונס לשליח או שמא ימות והיא תלך ותנשא בחליצה גרידתא וגם מטעם שלא לבטל מצות יבום אין לה גט לכתחילה כדי שיחלוץ אח"כ דמצות יבום קודם ומתוך הטעמים אמרו שלזה כתב הרמב"ם ז"ל שלא יתננו לכתחילה בהחל' אע"פ שהיבם כאן ורוצה ליבם ואע"פ שאש' זו ברור המקום שפטרה הואיל ויצא הדבר בהיתר יצא מ"מ תורה היא והלכה למעשה אנו צריכין שמעשים בכל יום יקרה דבר זה בכל אותם שנותנים עליהם חומרי מתים ונמצאו בנות ישראל עגונות כל ימיהם וצריכין אנו לבאר כי האי מלתא אריך או לא אריך ולמאי ניחוש לה אי לטעם הראשון שלא תלך האשה ותנשא על ידי הגט בלא חליצה מה מקום לחששא זו אם אנו חוששים שתזיד ותרשיע ותעבור על התראת בית דין אע"פ שהיא ספק מגורשת לפי שתתלה ותאמר קיים היה בשעת נתינת הגט או אם תחלוץ ולא תקבל גט תנשא לעלמא ותתלה לומר כבר מת אין לנו לחוש לזה כי אדרבא אמרינן בעלמא איהי גופא דייקא ומנסבא הואיל והחמרת עליה בסופה דתצא מזה כדאמרינן בהאשה רבה אמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת ואחר כך אמרו לה חלוף הדברים תצא והולד ראשון וכו' דאמרי' דאף על גב דאנוס' היא דלא הוה לה לאסוקי דעתה קנסינן לה דמחלפא באשה שהלכה הוא ובעלה למה"י. ואם באת לומר זו כל זמן שהיא אסורה בתורת ודאי חיישא אנפשא ולא מנסבא אבל כשאתה נותן לה גט ומעמידה על הספק תליא להקל ותנשא אם אתה אומר כן שהיא תזלזל בספקות אם כן בזה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה דתנן בפ' האומר שניהם נותנים ואם רצו א' נותן גט ואחד כונסה ניחוש שלא יתן האחד גט לכתחילה שמא האחר לא ירצה לכנוס או היא לא תתרצה בו ותסמוך בדעתה שזה הוא שקדשה ולא השני וכן בפרק שני דיבמות שנים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע איזו מהם קידש וזה אינו יודע איזו מהם קידש היו לזה שני אחים ולזה שני אחים אחיו של זה חולץ לאחת ואחיו של זה חולץ לאחת אחיו של זה מיבם חליצתו של זה וכו' לא תחלוץ לכתחילה מאחיו של זה שמא תתיבם לאחר ותאמר שכבר נפטרה בחליצתה מזה ואמרי' בגמרא אסיפא דלזה שני' ולזה שנים הא תו למה לי מהו דתימא לגזור דילמא מיבם בלא חליצה קמ"ל פירש רש"י ז"ל הכא בסיפא כיון דלבסוף תרווייהו מייבמי הא להך ביתא והא להך ביתא אתו למימר מה לנו ולחליצה עכ"ל וקמ"ל דלא חיישינן שמא לא ירצו האחים שנים לחלוץ וינסבו בלא חליצה מאחין דאמרי מה לנו ולחליצה מאחר שאנו מייבמין ועוד בההיא דפרק נושאין חמש נשים שנתערבו ולדותיהן הגדילו התערובות ונשאו נשים ארבעה חולצין לאחת ואחד מיבם אם כן איכא למיחש בהאי גוונא וגם בההיא דשלהי גיטין דיצא עליה קול מראשון ובא אחר וקדשה קדושי תורה דאם לא מצאו דבר על בוריו מגרש ראשון ונושא שני וכן ההיא דפרק ב"ש קטנה שלא מיאנה והגדילה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה. ואמרו רבוותא דמגרש ראשון ונושא שני שלא חשו שתסמוך בדעתה ותאמר קידושי ראשון הוו קידושין וקידושי שני לא חלו הא אין לך לומר אלא שכשם שהיא זהירה בודאות זהירה בספיקות ולא חשו חכמים לפשיעת האש' כלל דאיהי מזיד' לא שוי' נפש' לא אמרו אלא לשליח שלא ימסור לה הגט על הסתם והיא תטעה ותאמר חזקה שליח עושה שליחותו ולא נתבטל במיתתו של בעל ותחזיק עצמה בחזקת מגורשת ודאית וכן מוכח לשון הרב המגיד שאין לו להחזיקה בחזקת מגורשת על הספק אלמא לשליח הוא דקאמר שלא יעשה בענין שתחזיק את עצמה בחזקת מגורשת והיא אינה אלא ספק. והרב מהר"ר שלמה הכהן ז"ל כתב אפשר שתטעה האשה ותסבור שהיא מגורשת גמורה ותנשא לשוק ומדבריו של הרב נלמוד שלא חשו שהיא תזיד ותקלקל עצמה אע"פ שתדע שהיא ספק הלכך מטעם זה אין לנו לעגנה אלא כל שהודיעוה בית דין שבעלה ספק הוא אם הוא חי או מת ואם מת אין גט לאחר מיתה והיא צריכה חליצה אם שעת הדחק הוא כיון שהשליח רוצה להרחיק נדוד וא"א למנות שלי' אחר ימסור לה הגט עכשיו ואין בזה בית מיחוש וגדולה מזו יש לנו ללמוד מדאמר בהאיש מקדש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומת ועשה בה אחיו מאמר דצריכה גט שמא נתרצה האב בקידושי שני וצריכה חליצה שמא נתרצה האב בקדושי ראשון וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקידושי שני ולא בקידושי ראשון ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה הרי כאן שאין זה גט יבמין כשאר גיטין הבאים מחמת מאמר דמשום זיקא דרבנן הוא אלא מחמת ספק קדושין דאורייתא הוא שאם לא נתרצה לראשון ונתרצה לשני מקודשת גמורה לשני וכשהוא כותב בגט כך הוא כותב אנת ארוסתי ומזה הטעם כתב הרמב"ן ז"ל שם דאע"ג דבעשה מאמר בעלמא הצריכוה גט וחליצה לא חשו שלא יהיו אומרים אין קדושין תופסין באחותה היינו משום דמפרש בגט עצמו דלמאמרו הוא נותן או לזיקתו אבל זה ודאי גטו לחשש קידושין הוא נותן ולאו גט יבמין הוא אלא גמור דקרי ליה ארוסה ממש עד כאן דבריו ואהא דהצריכה מיאון שלא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה כדי לברר שאין הגט אלא מחמת חומרא כתב רבינו ישעיה הראשון ז"ל כלשון הזה והחליצה אינה מבררת שקידושי הראשון היו קדושין מפני שאינ' נעשת עד שתגדל ואם יקדש אחותה קודם שתגדיל זו יוציאוה בלא גט ונפיק מינה חורב' עכ"ל ואי קשיא לך עד שהוצרכו לתקן שתמאן יתקנו שלא יתן גט עד שתגדי' ותהא חליצתה מוכחת על גטה יש לומר שלפעמים איכא עגונה בהא מילתא כגון שמקדש זה רוצה ללכת למ"ה אומר לתת גט ואחר כך יחלוץ לה אחיו שהוא כאן ואם לא יתן לה גט נמצאת מעגנה עד שיבוא או שתלך אחריו. אי נמי שמא הוא רוצה לישא אשה אחרת ורוצה לגרש את זאת דכל זמן דאגידא ביה לא יהיבי ליה אחריתי לכך תקינו מיאון דבמלתא בעלמא מפטרא. הרי למדנו שאע"פ שזה השני נותן לה גט לקידושיו וכותב בו ארוסתי ועכשיו א"א לחלוץ מפני שהיא קטנה סוף סוף אינה נפטרה בגט לבד עד שתחלוץ ונותן לה גט עכשיו ולא חשו שמא תנשא בגט זה דסבורה מקודשת לשני אני ולא הצריכוה להמתין עד שתגדיל לתת לה גט וחליצה בהדי הדדי אלא נותן לה גט עכשיו ומודיעין לה שעדיין זקוק' מפני קידושי אחיו ואע"פ שבקושיא זו דילמא לא תהא החליצה מבררת הספק התוספות והרמב"ן ז"ל תירצו בענינים אחרים לא מפני כך נסתור דינו של רבינו ישעיה ז"ל דבהא ודאי לא פליגי אלא ליתן גט עכשיו וחליצה לכשתגדיל ועוד אנו עתידים להביא דבריהם בס"ד וכגון זה נאמר דבר זה אע"פ שמתורת' של התוספות והרמב"ן ז"ל לא למדנו מתורתו של רבינו ישעיה ז"ל למדנו. ואין להתעקש ולומר עוד זו שיש לה מקום לטעון דמשעת נתינה זכתה בגט ולא נתבטלה שליחותו של שליח במות הבעל אע"פ שיודיעהו בית דין לא תקבל דסבורה חומר הוא שמחמירין עליה ושלא מן הדין אין זה כלום שאם כן גט על תנאי לא לתן לאשה לעולם שהרי כמה חלוקי דינים יש בתנאים דאיהי לאו דינא גמירא כגון דאמר לה על מנת שתתני לי מאתים זוז שמא ימחול לה ויאמר הריני כאלו התקבלתי איהי סברא שקיימ' תנאה כדאמרינן בעלמא בסוף פרק קונם אף זו יכול להתי' נדרו שלא על פי חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אי נמי נתנ' לו בע"כ איהי סברא נתינה בע"כ הויא נתינ' כדאמרינן בענין פרעון חוב כדמוכח בפרק המפקיד וכן על מנת שתתני לי אצטלתי ואבדה אצטלתו איהי סברת חזרת דמים הויא חזרה כדאמרינן בעלמא וכן בעל מנת שתניקי את בני על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ומת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה איהי סברה דלעכבה שאינה מהנה אינה עכבה כדרשב"ג דאמרה תן לי אביך ואשמשנו תן לי בנך ואניקנו וליתא דגבי גט לא אמר' הכי דלצעורי קא מכוין. ועוד כתב גט לאשתו על תנאי ניחוש שלא יתננו לה לכתחילה וכל תנאי שיהיה שמא תנשא לאחר על סמך שתקיים תנאה ושמא לא תקיים או לא תוכל לקיימה ותניא בפרק מי שאחזו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתי' זוז אף על פי שנתקרע הגט הרי זו מגורשת ולאחר לא תנשא עד שתתן בהא ודאי יותר ראוי לחוש שמא תנשא בהת' על סמך שתקיים ולא חשו וסמכו על זהירתה דלא מקלקלה עצמה. וקל וחומר הדברים היכא שהיבם והשליח לפנינו ובאים לפטרה בגט וחליצה דליכא למיחש למידי וגדולה מזו אמרו בפרק קמא דסנהדרין מעשה באשה אחת שבאת לבית מדרשו של רבי מאיר אמרה אחד מכם קדשני בביאה עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות עמדו כלם וכתבו ונתנו לה ואע"פ שבשעת שהתחיל הראשון ונתן גט לא היה אחר שאמר אני קדשתיה ולא היתה צריכה גט מאחרים והיתה סומכת בדעתה שזה הוא ולא חש רבי מאיר שמא לא יתנו אחרים ויהיה המקדש בכללם ותלך זו ותנשא דסבורה שנפטרה בגט של ראשון אלא כל שהיו כלם לפניו וכלם נתרצו לתת גט וגם שאמר לה הרי נותנים גט מספק לא חש לבלתם אין זו כיוצא בה. והרי אנו כמשיבין על דברי' דאם תמצא לומר שלא היה היבם כאן היינו חוששין לתת הגט או אם לא היה השליח כאן לפנינו ניחוש לתת לה חליצה דומיא דאמרינן בפ' ד' אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות מתו הנשואים לאחיות הרי אלו חולצת ולא מתייבמות דאמרי בגמרא למאן דאמר אין זיקה מ"ט דילמא אדמייתי חד מיית אידך וקמבטל מצות יבמין ואע"פ דלדידן טעם דמתניתין משום דיש זיקה הוא מכל מקום לפי טעם זה משמע שאע"פ ששניהם עומדים ליבם חיישינן דילמא מיית חד מנייהו לא דמי דודאי דלמיתה לזמן מועט לא חיישינן כדכתבו התוספות בפ"ב דיבמות דף י"ח דמייתי לה להך מילתא התם דלמיתה לא חיישינן לרבנן דרבי יהודה דריש יומא דלית להו אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו אבל הכא פעמים שמאחר זמן גדול מלחלוץ או מליבם אחר חבירו ובזמן מרובה חיישי' עד כאן מ"מ אפי' תימא שאפי אם שניהם עומדים כאחד ליבם ביום אחד ולא שבקינן להו היינו משום דכל אחד אינו מתעכב מחמת עצמו אלא מחמת חבירו דחיישינן פעמים שהאחד לא יהיה מזומן לכנו' ויתעכב וזה אינו רוצה אלא לכנוס מיד וזה לא ימתין שיאמר יהא בית דין נזקקין לאחר לחלוץ או ליבם ומה לי לצרה הזאת אבל זו זקוק' ועומדת ואינה נפטרה במעשה אחד לבדו לא בגט ולא בחליצה הילכך אתרוייהו מזדהרא ואם באת לחוש לטעם השני שכת' מהר"ש הכהן ז"ל דכיון דקיימא לן דמצות יבום קודם למצות חליצה ואם לא יתנו לה אפשר שיתברר הדבר שמת ונמצא מצות יבום מתקיימת ולפי טעם זה אין ההקפדה מחמת הגט אלא שאפילו יתברר למפרע שמת כבר ונמצא הגט בטל ותתיבם יבומי אלא הכוונה שכדי לפטרה צריכה גט וחליצה ואם יתברר למפרע שמת כבר ונמצא הגט בטל שוב אינו יכול ליבם ותלו עצמן בטעם זה לומר שתשאר עגונה כל ימיה וחלילה לומר כן שאם חשו חכמים לעגונה של אשה והעמידו דבריה' במקום תורה להאמין עד מפי עד מפי עבד מפי שפח' מפי נכרי מסיח לפי תומו איך מפני טעם זה שלא תתבטל מצות יבום תתעגן ותשב וכל שכן שהוא מתבטל בעגונה שהרי הוא אינו יכול ליבם כל זמן שלא הוברר ואם אתה חושש שהרגוהו ולא נודע עד עתה לעולם לא יתברר והרב מהר"ש הכהן ז"ל ח"ו שעלה על דעתו כך אלא אמר אותם ששמעו עליהם שכבשם כרכום או שטבעה ספינת' או שיצאו ליהרג ועדיין לא נודע בבירור שאפשר שיבאו אנשים ויעידו עליהם אם חיים או מתים אין לנו לעשות בענין שנצרך לכוף על החליצ' מאחר שאינה ראויה ליבום דשמא יאמר היבם תנו לי זמן שנדע אם מת בודאי אכנוס דמצות יבום קודמת אבל אם כבר עבר זמן רב כמו בנדון דידן וברחוק עשר מילין נאבד אימתי יתברר כל שכן כשהיבם בפנינו ורוצה לחלוץ ואמר לו שימתין ויכנוס אדרבה משיאין לו עצה ההוגנת לו תלך אצל שכמותיך כל שכן בנדון דידן שלא עלה בדעתו של יבם ליבם כלל ורוצה לפטרה דכל זמן דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי ובלא כן ודאי אין לבית דין להשיאו עצה שלא יעגן את האשה ויפטרנה בחליצה דהיכא דאיכא עגונא דאתתא כל דהו מצות חליצה קודמת. תדע דאמרינן בפרק החולץ אמתניתין דתלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו דאע"ג דקיימא לן ביאת קטן עדיפא מחליצת גדול כל שכן ביאת גדול והוה ליה למנטר עד שיבא גדול ממדינת הים דילמא אתי ומיבם אלא כל שיהוי מצוה לא שהינן וחליץ לה קטן שנמצא פה ועוד הא דתנן בסוף פרק האשה שלום אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי דחוששין לדבריה וחולצ' ולא מתייבמת ואם אנו חוששין לדבריה למה תחלוץ תמתין עד שיתברר הדבר כן ותיבם אלא ודאי כל שיהוי מצוה לא משהי' כלל וכן ההיא דריש האשה רבה דכי הלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ואיפליגו אמוראי דזעירי אמר תמתין תשעה חדשים לעיבור צרתה ותחלוץ ממה נפשך ורבי חנינא אמר לעולם אינה חולצת מטעם שלא תצריכה כרוז לכהונה וע"כ צריך לפרש אלו בכשרה לכהונה הא אם היתה גרושה או פסולה לכולי עלמא אינה צריכה להמתין אלא כדי עיבור ותחלוץ ממה נפשך ואם איתא יעמידו דבר על בוריו ותתיבם אלא הא מילתא ליכא כלל דכל שיהוי מצו' לא משהינן ואם לחשך אדם לומר הא אמר רב בפ' ד' אחין אסור לבטל מצות יבמה ואפילו רבי יצחק לא פליג עליו אלא בטעמא דמתניתין דקסבר יש זיקה אבל בהא מודה ליה וכו' התם היינו שלא נגרום שתתבטל ממנה מצות יבמין לגמרי כגון אם זו תתיבם תצא הלזו משום אחות אשה בלא חליצה ובלא יבום ואדרבה משם ראיה דבחליצה מקיימה מצות יבמין דאמרינן הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ולא קפדינן אמצות יבום כיון דאפשר בחליצה ומבטלין ליבום בידים ומסתגניא לן בחליצה והיאך נעמוד אנחנו ונעשה בענין שתתבטל מצות יבמין לגמרי שאם עד עכשיו שעבר זמן רב לא נודע ולא נתברר מיתתו שוב לא יתברר לעולם. ועוד איך יעלה על דעת אדם שמפני מצות קדימת היבום או מטעם שלא תטעה האשה נעגן אשה א' כל ימים אם הקלו בה כמה קולו' משום עיגונ' דאתת' ולא עוד אלא דבמילתא דספקא כגון בההיא שנאבד הגט ומצאו לאלתר כתב הרי"ף ז"ל בפרק כל הגט מסתברא לן דבכי האי מלתא לחומרא עבדינן כלישנא בתרא דרבי זירא ובפרק האשה שלום גבי יצחק ריש גלותא דפליגי אביי ורבא אי חיישינן לתרי יוסף בן שמעון דאביי לחומרא כרבי זירא ופסק הרי"ף ז"ל כרבא לקולא וכתב הרא"ש ז"ל דהכא פסק לחומרא לענין גט במילתא דאיסורא כיון דאיפשר שיתן לה הבעל גט אחר שהרי הוא שם אבל התם גבי יצחק ר"ג אי חיישינן לתרי יצחק צריכה להתעגן כל ימיה לכך פסק לקולא במידי דהוי ספיקא דאורייתא כל שכן מפני חששות אלו אשר אין להם שחר ונראה לי דאפילו בא מחמת טענה ואמר לה ניחא לי דאתסר בקרובותיה ותנו לי זמן שמא יתברר שלא מת ונפטרה בגט אין לנו לעגנה בכך אף על גב דגבי היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך בגמ' בפר' האומר אתמר רבי אמי אמר כופין ושמואל אמר מבקשין וקס"ד כופין ליתן גט וקמתמה אמאי אמר לא ניחא לי דאתסר בקרובותיה התם משום דלא רמיא עליה דהוא אמר לא קדשתיך ולאו כל כמיניה לאסור קרובותיה עליו דאם כן יהיו כל הנשים עושות כך. אבל הכא עליה דידיה רמיא ובחזקת זקוקה לו היא עומד' עד שיתברר שהיא נפטר' ממנו בגט ולאו כל כמינו להסיע' מעליו ולעגנ' כי היכי דבתל' קטן בגדול עד שיבא ממ"ה אין שומעין אע"פ שיש לו טענה דלא בעי שיאס' בקרובותיה ואע"ג דמצוה בגדו' ומצות יבום עדיף אף זו כיוצא בה הואיל ומחמתו היא אסורה להנשא שהיא ספק זקוקתו הגע עצמך נתן לה קדושי ספק או ע"ת וספק אם נתקיים התנאי שמא יכול הוא לומר לא אתן גט שמא אינה מקודשת ולא נאסר בקרובותיה פשיטא דאומרים לו או כנוס או פטור. ואמרו עוד שיש טענה אחרת שלא לתת גט וחליצה שמא לא מת והגט גט וכשהיא חולצת נפיק מינה חורבה דשמא בעלה של זו נשא אשה במקום אחר וימות אחר כך בלא בנים ותפטר אותה האשה בחליצת' של זו דסבורה שחליצתה כראוי ונמצינו גורמין היתר יבמה לשוק אלו דבריהם ואינן אלא מן המתמיהין דאין מקום לחוש להא מלתא לא היא ולא דכוותה ולא בפחות מינה. חדא שאם תמצא לומר שניצול והלך אל ארץ נושבת כדי לישא אשה אין לנו לחוש שמא ימות דלמיתה לא חיישינן שהרי מי שהלך בעלה למדינת הים הולכת ואוכלת בתרומה כמה שנים בחזקת שהוא קיים וכן אם שלח לה בעלה גט ממדינת הים אפילו אחר כמה שנים נותנו לו השליח בחזקת שהוא קיים והביא הרשב"א ז"ל מהירושלמי אפילו הניחו בן מאה שנה ועשה עוד בארץ מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. ועוד אפילו ת"ל שקיים היה ואחר כך מת אין לנו לחוש שמא נשא אחרת שם כל זמן שלא שמענו שנשא. תדע שהרי לענין יוחסין שהחמירו טפי ועשו בה מעלות בפרק עשרה יוחסין תנן אשה שיצאת עמי למדינת הים מתה ואלו בניה מביא ראיה על הבנים ואין מביא ראיה על האשה ופירשו בתוספות מביא ראיה על הבנים פי שהם מן האשה מאחר שהביא ראיה על הבנים שהם מאשתו שמתה במדינת הים אין צריך להביא תו ראיה על האשה שאותה האשה היתה בחזקת מיוחסת דאין לחוש שלקח אשה אחרת שם והוליד ממנה בנים אלו דמסתמא מאשתו שהוציא מכאן הם מאחר שלא שמענו שנשא שם אשה אחר' והאשה שהוציא משם כבר בדקנוה קודם שהלכה בעלה למדינת הים עד כאן דבריו ויש גמגום בלשון התוספות שם למעלה כמו שכתוב אצלי במקום אחר הרי שם שאין בנים אלו בחזקת כשרות אלא מכח דלא חיישינן שנשא שם אשה אחרת שאלו היה ידוע לנו שנשא מנין לנו לומר שבנים אלו הם מן האשה שהלכה מכאן המיוחסת ולא מאותה שנשא שם אלא לא חיישינן להכי ומכשירינן הבנים בחזקה זו כל שכן שלא נחוש לעגן אשה זו משום שמא נשא שם אשה אחרת ועוד דבריש האשה רבה דתנן הרי זו לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ודייקינן מאי היא צרתה הא קמשמע לן דלהאי צרה חיישינן לצרה אחריתי לא חיישינן פי' שמא נשא אחרת והיו לו בנים ממנה והוה ליה אשת אח שלא במקום מצוה אלא תתייבם שפיר ולא נחוש וכ"ת שאני התם שאנו צריכין לחוש לתרתי שנשא אחרת ושהיו לו בנים ממנה אבל הכא יש לחוש שמא נשא אחרת לבד הא לא איריא דאם יש לחוש שנשא אשה אחרת בנים ממילא אתו דרוב נשים מתעברות ויולדות ואמרי' התם דסמכינן אהך רובא אפילו כנגד חזקה דאמרינן חזקה לא עדיף מרוב' ועוד שאף כאן אתה צריך לתרתי לחוש ולתלות שמא נשא אשה אחרת ושמא מת אחר כך ושמא תטעה בחליצתה של זו ותו דתנן הית' חמות' מעוברת אינה חוששת שמא ילדה בן והיא זקוקה ליבם אע"ג דרוב נשים מתעברות ויולדות כיון דאיכא ספיקא אחריתי שמא נקבה ילדה וכולי האי לא חיישינן שמא ילדה וזכר היה וקרי לה התם חזקה לשוק ורובא לשוק דסמכינן למיעוטא דמפילות למחצה זכרים ולמחצה נקבות הוה ליה רובא. ה"נ סמכינן לספקא שמא לא נשא ושמא לא מת והוה ליה רובא לשוק וחזקה לשוק ועדיפא מינה שאתה מרבה ספקות וספקי ספיקות ספק שמת או נהרג כבר באותו כרכום ספק לא נהרג ואם תמצא לומר לא נהרג שמא לא נשא אשה ואם תמצא לומר נשא שמא לא ימות אחר כך ואם תמצא לומר שימות שמא נודע בגיטא של זו ולא תתיר עצמה צרתה בחליצתה של זו ותו הא דתנן בפרק האשה בתרא שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו לזו עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה ואת שאין לה עדים מותרת ותאסר זו שאין לה עדים מלינשא שמא תנשא יבמתה שהיא במקום אחר על ידה כשיעידו לה שנתארמל' ונשאת וכ"ת התם איכ' למתלי בגרושה הא קחזו לה שלובשת בגדי אלמנות ועשתה לבעל' הספד גדול ותו נשאת לכהן מא"ל אלא לא חיישינן להכי וכן מוכח מדברי התוספות שכתב את שיש עדים אסורה תימא מאי קמשמע לן ושמא אשמועינן דלא אסרי הא אטו הא ע"כ. ומתוך משנה שאינה צריכה למדנו שאין לנו לאסור זו שמותרת בשביל האחרת שלא תטעה ותנשא אף על גב דאיתא כל שכן שלא נחוש לצרה אחריתי ועוד אם כן שאפילו היתה הצרה ידועה שם ואפילו היתה חששא ראויה היכא דאיכא הכירא לא חיישינן כגון הכא דאיכא גט וחליצה דאי אפשר שתטעה האשה האחרת לפטור עצמה בחליצתה של זו שהרי גיטה מוכיח עליה שחליצתה בספק דאין גט לאחר מיתה וכל היכא דאיכא הוכחה לא חיישינן לשמא ישמעו בחליצה ולא ישמעו בגט תדע דבפרק האיש מקדש אמרינן קטנ' שנתקדשה שלא לדעת אביה דרב ושמואל אמרי צריכה גט וצריכה מיאון צריכה גט שמא נתרצה האב וצריכה מיאון שמא לא נתרצה ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה. ואע"ג דאיפסיקא הלכתא כבתראי דלא חיישינן לשמא נתרצה האב ואינה צריכה גט ומכיון שאינה צריכה גט אף מיאון אינה צריכה מכל מקום שמענו משמועה זו דלרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה האב ומצריכינן אותה גט איכא למיחש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ואמרו צריכה מיאון אלמא מיאונה מוכיחין עליה שאין קדושיה קידושין גמורין וגיטה מספק ולא חשו לומר דילמא שמעי בגט ולא במיאון. ולקמן בסמוך אמרינן מת ונפלה לפני אחים ליבום ועשה בה מאמר צריכה גט וצריכ' חליצה וצריכה מיאון צריכ' גט שמא נתרצה אב בקידושי שני צריכה חליצה שמא נתרצה אב בקידושי ראשון צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה והקשו בתוספות למה לי מאון כיון דצריכה חליצה אם כן חיישינן שמא נתרצה לראשון ואם כן אפילו נתרצה לשני קידושין תופסין באחותה ותירצו דחליצה אינה הוכחה שיאמרו ודאי שלא נתרצה לראשון שהרי הראשון עשה שלא כהוגן שקדש שלא מדעת האב אבל לשני נתרצה שלא עשה שלא כהוגן שהיה סבור שהיה זקוקה לו ומה שהזקיקוה חליצה משום בני אדם שאינם בעלי סברא שיאמרו נתרצה לראשון. והרמב"ן ז"ל אסברה לן יותר משמן של התוספות במה שהצריכוה חליצה מדרבנן דסברי אינה ממאנה לזיקה וקידושי שני קידושין גמורין ואין קדושין תופסין באחותה והרמב"ן ז"ל כתב שני תרוצין חדא דלא מסקי אדעתייהו אינשי דגט משו' מאמר דהא קי"ל בעלמא קטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה ולא הצריכוה גט כלל ומדאצריכוה גט ש"מ קמו רבנן בקידושי קמא וקידושי טעות הוא שהאב מיחה בראשון ולא מיחה בשני וחליצה עצמה בטעות הוה. א"נ אמרי בתר חליצה קדש ותפסי בה קדושין ואין קדושין תופסין באחותה ותדע שהרי כותב לה בגט ארוסתי אלמא לאו גט יבמין הוה הילכך יש לחוש שיאמרו חלץ וקדש וגרש זה תורף דבריו שם בחידושיו אע"פ שבאו בארוכה עוד כתב ז"ל ומפרשים רבים אמרו שמא יש שראה בגט ולא ראה בחליצה ואם תאמר אף במיאון יש לחוש שמא לא יראה מיאון אין דנין אפשר מאי אפשר דכל היכא דאפשר לתקוני מתקינן ואין דעתינו נוחה מזה עד כאן לשונו. ורבינו ישעיה הראשון ז"ל כתב וז"ל והחליצה אינה מבררת שקידושי ראשון הוי קידושין מפני שאינה נעשית לכשתגדיל ואם יקדש אחותה קודם שתגדיל זו יוציאנה בלא גט ונפק מינה חורבה ע"כ. מכל התירוצים האלו שנאמרו שם למדנו שאין לחוש כל זמן דאיכא הוכחה בתוך מיאון וחליצה הוא דהתם לא מבררא מילתא בדברי התוספות או בדברי הרמב"ן ז"ל או בדברי רבינו ישעיה אבל הכא אין לטעות כלל בחליצתה של זו שהכל יודעים שאילו מת בברי לא היו נותנין לה גט דאין גט לאחר מיתה ולדברי אותם המפרשים שאמרו שמא יש שראה הגט ולא ראה בחליצה לא אמרו לאוסרה מפני כך אלא אמרו דלרווחא דמלתא רצו לפרס' הדבר יותר במיאון והיכא דלא אפשר לא אפשר תדע דבנערה דלא שייך בה מיאון מדתניא לן בגט וחליצה לבד ודלא נפלה לפני יבם אלא שהמקדש ראשון קיים דסגי לה בגט כדמוכח מדברי התוספות ז"ל וז"ל הרמב"ן ז"ל יש לדקדק בנערה מאי איכא למימר דודאי ה"ה לנערה דהא קי"ל אביה ולא היא ולקמן גרסינן בפסחים נערה והא לאו בת מיאון היא שתמאן ויש לומר היכא דאפשר תקינו רבנן היכא דלא אפשר לא אפשר והרא"ש ז"ל בהלכותיו כתב ואם היתה נערה יוצאה בגט לבד דלא שייך לתקן בה מיאון וכן מצינו בכמה מקומות גט בגדולה מדרבנן ולא חששו שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה ובקטנה דשייך בה מיאון תקינו שתמאן ואפשר דבנערה צריכה הכרזה שלא היו קידושין דאורייתא עד כאן דבריו ואי קשיא לך מה שכתב מההיא דריש פרק האשה בתרא דאמרינן איכא דהוי בחליצה ולא הוי באכרזתא לא דמי דהתם החליצה היא עכשיו וההכרזה לאח' כמה שנים אבל הכא מאן דשמע בהא שמע בהא אף כאן בנדון שלפנינו אם באת לחוש שלא תטעה צרתה הרי גטה מוכיח עליה ואין לך הכרזה גדולה מזו ואפילו תימא שמא איכא מאן דלא שמע בגט כדברי אותם המפרשים שהביא הרמב"ן ז"ל וכן כתב הר"ן ז"ל בהלכותיו הרי אמרו היכא דלא אפשר לא אפשר ולא מעגנן אתתא מפני כך.

ובר מן דין נראה שאין לחוש לחששא אפילו היכא דאיתא לצרה שם שלא תנשא בחליצתה של זו דכיון דאותה אשה בחזקת איסור לשוק עומדת אינה יכולה להנשא אלא על פי ב"ד בחליצה או שיעידו בפני ב"ד עדות ראוי להתירה לשוק אבל בבית דין לא חיישינן שמא יאמרו אף על גב דחשו שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה דומיא דמפלגינן גבי קורבה דגרים דלית להו קורבה מן התורה ואמרינן בפרק נושאין גר שנשא אחותו מהאם יוציא וטעמא משום דלא ליתו לאחלופי בישראל כדכת' רש"י והתוספות ז"ל ולענין עדות אמרינן ביבמו' בפרק כיצד אחין בין מן האב בין מן האם מעידין לכתחילה מאי שנא ערוה לכל מסורה עדות לבית דין מסורה. וכיוצא בזה אמרו בריש ביצה דגזרו התם שלא יאמרו אשתקד מי לא אכלנו זה ופרכינן עדות נמי ניחוש שלא יאמרו אשתקד וכו' ואהדרינן ביצה לכל מסורה עדות לבית דין מסורה אף כאן צרה זו כל זמן שהיא בחזקת איסור לשוק א"א לה שתנשא אלא על פי בית דין שהכל יודעים שצריכה חליצה ואפילו אם היו לה עדים שנחלצה אין הכל יודעים שמפני כך הותרה וצריך לחקור עדותן והם ידקדקו בדבר ויחושו למה שראוי לחוש ודבר תימא הוא וכי כל יבמה שנחלצה נפטרה צרתה והלא עשה מאמר ביבמתו או שנתן לה גט אין חליצתה פוטרת צרתה וכן כל חליצה פסולה דקיימא לן כשמואל ריש פרק ארבע אחין דחליצ' פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין ולדידה בחליצה כל דהו מפטרה נפשה אבל למפטר צרתה בעינן חליצה מעליא. פסקן של דברים איני רואה בית מיחוש לחוש בזה להחמיר כלל והמחמיר לא ימצא ידיו ורגליו בבית המדרש והנראה לע"ד כתבתי נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה

ואלו הן דברי החכם השלם כמה"ר אהרן חסון נר"ו להיותו מסכים לדברי הרב ז"ל.

ראיתי מה שכתב אריא דבי עילאי בר אבהן ובר אוריין עוקר הרים וטוחנן זה סיני דנהירן ליה שבילי דתלמודא החכם השלם נר"ו מי כמוהו מורה יורד לעומקה דדינא ממרחק תביא לחמה ויראה לעניו' דעתי כל מה שכתב האמת והצדק דאין להוסיף על מה שגזרו חז"ל וכמו שכתב הרשב"א בתשובה וכמה הקלו חז"ל כדי שלא לעגן בנות ישראל ומי יתן והייתי עתה כאחד האדם להאריך על זה אבל מה אעשה ואני כעת חולה וחלוש מאד לא אבל לצאת ולבא אבל בדרך כלל אומר כי אני מסכים לכל מה שכתב החכם השלם נר"ו ואם אזכה אחזור על זה נאם הצעיר אהרן בכמהר"ר שלמה בן חסון זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף