שו"ת מהרי"ט/א/ע

שו"ת מהרי"ט ‏ א ע

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לדמשק.

שאלה דברי ריבות אשר בין שני נכבדים ויועצי ארץ אשר בדמשק וקול התרגזם עלה באזנינו וכל אחד נגש בספר טענותיו ודבריו בלשון ראובן ושמעון ואע"פ שמסויימי' וידועים הם אצלי כראובן ושמעון יהיו לי לא אשא פני איש ואל אדם לא אכנה ומאחר שכבר נתפרסם הענין יש לפרסמם כי הגבירים ומעולים כה"ר אלעזר כולייף הלוי וכה"ר דוד גאביזון יצ"ו זה להם כעשרה שנים נשתתפו יחד בסחורת הקומאשיש הד"ראיש הנעשים שמה בדמשק לשולחם למצרים למוכרם ולפי שה"ר אלעזר הנז' היה בקי במלאכתם היה הוא עושה אותם על ידו והי' מחשב מה שהיה מוציא בעשייתם והיה פורע לו ה"ר דוד חלקו וחלק אחיו ה"ר מאיר אשר במצרים והיו שולחים הסחורה ונמכרת במצרים על ידי ה"ר מאיר הנז' והיתה מתחלקת לפי חשבון ואחר שעבר זמן מה שהיו בשותפות הנז' אמר כה"ר אלעזר שלא היה יכול לדקדק על עצמו בדקדוק החשבון ולא היה רוצה להיות לעולם בדקדוקי חשבונות כי מלאכות רבות היו לו לכן היה רוצה להפרד מהשותפות עד שלבסוף נתרצו ביניהם שישער ה"ר אלעזר בכמ' עולה הדר"אמה של משי עתה והוסיף לו ה"ר דוד חצי כסף לכל דרמ"ה ועל פי קצבה זו היה נותן לו כל השנה ולשנה אחרת היו מוסיפין וגורעין לפי ערך המשי של אותה שנה ועתה אירע שנפרדו איש מעל אחיו ועשה ה"ר דוד המלאכה על ידו וראה והכיר שהיה ה"ר אלעזר מאנהו במלאכה ההיא סך מרובה שתעלה ההונאה בכל השני' הללו כשלשת אלפים גורו"שוש אלו הם דבריו של ה"ר דוד אך ה"ר אלעזר טוען כי אמת הוא כי מתחלה היתה שותפות אכן אחר כך עשו הדבר בתורת מכר שהיה מוכ' לו בכך וכך הד"ראמה ואם היה משתכ' בו מה תרעומ' יש לה"ר דוד עליו כי הדבר ידוע שהיה שוה הקומאש באותו הערך שנתנו לו ואפילו אם היה בו הונאה היה לו לשאל לתגר או לקרובו ועל זה שלחו אלינו כאן שטרות שביניה' ופנקסיהם ודפתיריהם ודברי טענותיהם בארוכה ואחרי ראיתי כל דבריהם וטענותיהם הנני כותב כיד אלהי הטובה עלי והוא ברחמיו ינקנו משגיאות.

תשובה דבר ברור הוא שמאחר שעיקרו של עסק זה שותפות היא ונשתתפו באמונה וקבל עליו ה"ר אלעזר לדקדק בסכום החשבון כמה היה עולה ונתרצה ה"ר דוד להוסיף לו חצי כסף לד"ראמה של משי בעד דקדוק החשבון שדקדק ה"ר אלעזר והחמיר על עצמו נמצא שכל מה שהוסיף מחצי כסף ולמעלה אפי' פרוטה הוא גזל והונא' ואף לפי דבריו של ה"ר אלעזר שאומר שאחר שנה או שנה וחצי עשו את הדבר בתורת מכר ששעבד עצמו לתת לו כ"כ אמות ק"ומאש לערך כך וכך הן לו יהי כדבריו מאחר שאותה המכירה נעשה על ערך מה שדקדק על עצמו בזמן שהיה הדבר בשותפות שחשב עליו מה שעולה באמת ובאמונה ובאותו ענין עצמו קנה ממנו ונתחייב לתת לו כ"כ אמות לשנ' לחשבונו והה"ר דוד גם הוא ואחיו יטפלו במכירתם שמה במצרים ולשלוח לו דמיה' מנוקים ומשופים נמצא שסמך על אמונתו שלא עלתה על דעתו שהיה מאנהו בהיותו שותף עמו ואם עכשיו הוברר הדבר למפרע שאינהו שלא הי' עול' האמה אותו הסך שאמר שדקדק בחשבון חייב להחזיר לו כל מה שאינהו בין בזמן השותפות בין בזמן המכר שזה הוא כנושא ונותן באמונה ולא קנה ממנו אלא ע"ד שהיה נותן לו בסך מה שהיה עולה עליו ולא היה מוסיף אפילו פרוטה כי בעד טרחו אשר הוא היה טורח לעשות המלאכה בעדו גם הוא ואחיו היו טורחים במכירת הסחורה שמה במצרים ובחליפין ובהקפה ונמצא זה טורח בקניה ואלו טורחים במכירה והרי הוא שיתוף כמו שהיה בתחילה בין באחריות בין לשכר ולהפסיד ולא נשתנה הדבר אלא שהוסיף ה"ר דוד חיוב על ה"ר אלעזר שיתחייב להשלי' לו אותו הסכום מהאמות כל שכן לפי דברי ה"ר דוד נראה שאומר שבכל שנה ושנה היה משתנה הערך להוסיף או לגרוע לפי ערך המשי שבאותה שנה לפי דבריו שהיה אומר כך וכך יעלה על ערך כל דרה"ם מהקרן בזאת השנה ועל אמונתו הי' מחשב עמו לכל אשר יאמר כי הוא זה.

ומעתה הואיל וה"ר דוד תפוס בסך מעות השותפות יכול הוא לטעון כנגד ה"ר אלעזר עד כנגד הדמים לומר שכך היה התנאי ביניהם מעיקרא שה"ר אלעזר יתן לו הדרמ"ה כמו שעולה בתוספת חצי כסף ויהא נאמן בשבועתו ולא תימא תפיסת ספק היא זו שהוא אינו יכול לטעון בברי שאנהו דשמא יאמר גם הוא שהאומני' והפועלים הטעוהו או שהיו גונבים מהמשי וגם שיכול להבליע לו בערך המשי שקנא' ביוקר וכיוצא בטענות אלו שאין ה"ר דוד יכול להכחישו דומי' דתקפו כהן דאמרינן בפ' קמא דמציעא דמוציאין מידו אלמא לאו תפיסה הוא מכל מקום כשיבואו הדברי' לידי בירור ותהיה הכחשתן בדבר ששניהם מכירין בו וטוענין ברי אז יהיה נאמן ה"ר דוד הואיל והוא תפוס במעות ויכול לטעון עד כדי שיעורן דאין לומר עד שאנו באין להאמין לה"ר דוד מטעם שבידו מגו דאי בעי אמר לית לך גבי מידי או נאנסו אדרבא נאמין את ה"ר אלעזר במגו דאי בעי היה טוען בדבר שלא היה יכול ה"ר דוד להכחישו שהטעוהו פועלין או שגנבו ממנו ואז לא היתה מועל' תפיסתו דתפיסת ספק היא דומיא דתקפו כהן הנ"ל דקיימא לן מוציאין מידו כדברי התוספות והרא"ש ז"ל השתא נמי דמכחישו בדבר שה"ר דוד טוען ברי כגון בערך המשי או בעסק השותפות יהא נאמן במגו ואף על גב דה"ר דוד גם הוא יש לו מגו טוב מכל מקום מאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי הא ליתא חדא דמגו של ה"ר דוד חשוב שאין לו לזה שום טענה בעולם שיוכל להוציא המעות מידו אם היה כופר בהם ומה לו לשקר אבל טענתו של ה"ר אלעזר אינה אלא לאחר שה"ר דוד יודה בממון שאם היה כופר הממון מעיקרו אין טענתו כלום נמצא דטענה דמגו דה"ר דוד מבטלת את של ה"ר אלעזר וטענ' ר"א מבטלת טענת ה"ר דוד ועוד דהואיל וה"ר דוד תפוס במעות השותפות אע"ג דאיכא להאיך מגו לא מהני ליה לאפוקיה מחזקתיה דהוה ליה כמו מיגו להוציא כדאשכחן בפרק חזקת גבי הלכתא כוותיה דרבא בארעא היכא דקיימא תיקו והלכתא כוותיה דרב יוסף דזוזי היכא דקיימי לוקמא וכתבו שם התוס' אמילתא דרב יוסף דאמר אמאי סמכת אהאי שטרא חספא בעלמא הוא תימא דליהמניה במגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ותירץ ר"י בר מרדכי דלא אמרינן מגו להוציא ממון ואף על פי שהוא מוחזק בקרקע אינו כלום דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכו' ולא אמרינן מיגו אלא להחזיק ממון שיכול לפטור עצמו על ידי מגו אי נמי יש לו שטר או חזקה ע"כ ואע"ג דאתותבו דברי ריב"ם ז"ל מ"מ דבריו עיקר כמו שכתב הרא"ש ז"ל וגם התוספות בסמוך כת' דטעמא דפסקינן הלכתא כרבא בארעא וכרב יוסף בזוזי משום דאמרינן מגו לאוקומי ממונא ועוד כת' ובהכותב דאמרי' מגו דיכול למימר לא הד"מ יכול למימר הני סטראי נינהו אע"ג דמגו להוציא לא אמרינן שאני התם דאיכא שטרא הרי שתפסו התוספות ז"ל דבריו של ריב"ם לעיקר וראיתי שהר' המובה' כמהר' יוסף ן' לב ז"ל בספרו הרא' הקשה על זה החילוק שתרצו בו התוספו' אותה בפרק הכותב דמשמע דאמרינן מגו להוציא וכתב שאני התם דאיכא שטרא ומה לי אי אית ליה שטרא הא קיימא לן בעלמא ומייתי לה בפרק כל הנשבעין דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והוה ליה מגו להוציא ואמאי מהמנינן ליה והניחה בצריך עיון ואינה צריכה לפנים כי מה שכתבו התוספות הכא דהוה ליה מגו להוציא לאו משום דאכתי מחוסר גוביינא הוא אלא קרינן מגו להוציא כשאין אנו יכולין להוציא את הממון שבידו של זה אלא מחמת טענה שבע"פ אף על פי שיש לו מגו לחזק טענתו מכל מקום מגו להוציא על פי טענה שבעל פה לא אמרינן כגון הך דפרק חזקת דגחין ולחיש ליה לרבא שטרא זייפ' הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי וארכס נמצא דאף לפי דבריו של זה הרי השטר כחרס ואין בו ממש והיינו דאמר רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא ואם באת להאמינו במגו אי אתה יכול לומר שהשטר הוא אמת שהרי הודה שהוא מזוייף אלא יש לך לומר קושטא קאמר שהלוהו דאם לא כן מה לו לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא הוה ליה מגו להוציא אבל התם בפרק הכותב מהמנינן ליה דאמר סיטראי נינהו דלא מרע לי' לשטרא והוא אומר שטרא מעליא הוא וזה שקבל מעו' בחשבון אחר קבלה מהמנינן ליה לדבוריה ועל פי השטר הוא מוציא הממון שהמיגו אינו אלא לטענה שבעל פה והשטר הוא קיים ומה לי אם עדיין עתיד לגבות ולאו דמי כגבו מ"מ אלים כוחיה ומפיק ממון מחזקתיה הילכך שבקיה לשטרי דהוא דידיה עכ"ד וראי' לחלוק זה ממ"ש בפ' הכותב גבי פוחתת כתובתה במאי גבי' בהאי שטר' הא שטרא חספא בעלמא הוא ושם השוו אותו התוס' להאי דגחין ולחיש עיין שם וזה ברור מ"מ למדנו מדברי התוספות שאין אומרים מגו אלא להחזיק ממון שיכול לפטור את עצמו ע"י מגו.

ואם נפשך לומר אין זה נקרא מגו להוציא לפי שתפיסה זו שתופס הר' דוד תפיסת ספק הוא שהרי היה יכול הלה להפסי' תפיסתו במה שהיה טוען בדב' שאינו יכול להכחישו כמ"ש הרא"ש ז"ל שם דכל מה שהוא מסופק בדבר אם הוא שלו אם לאו לא מהני' תפיסתו לאפוקי מחזקת מרא קמא נמצא שאין המעות בחזקת ה"ר דוד אלא מחמת מגו באנו להאמינו ואוקי מגו בהדי מגו ואוקי נכסים בחזקת מרא קמא שהיא חזק' השותפות ולא מקרי מגו להוציא אלא לבטל טענ' שכנגדו ולהעמיד המעות בחזקתו כמו שהיו אין לך לומר כן דבפ"ק דכתובות אמרינן האומר פתח פתו' מצאתי נאמן להפסיד' כתובתה ובסוף השמועה הקשו התוס' ונהמניה לדידה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ונסתחפה שדך ותרצו דהו"ל מגו במקו' חזק' והוקש' להם דבעי' היא ברי' בתרא אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא עד שכתב ואי לא אמרינן מגו להוציא א"ש. הרי כאן דמסתמא אית לה מאתים בעידי הינומה ובתנאי ב"ד ואם מפני שהוא מוחזק בממון הרי היא היתה יכולה להפסיד חזקת ממון של בעל בטענה דאמרה מוכת עץ אני תחתיך שהוא דבר שאין הבעל יכול להכחישו מ"מ מקרי מגו להוציא אע"ג דלית ליה להאיך שום מגו אלא לפי שהממון בידו ואם כתבוה כאן התוס' בלשון שמא הא פשיטא להו במקום אחר בפרק חזקת שהבאתי אף כאן אע"פ שה"ר אלעזר היה יכול להפסיד חזקתו בטענה שלא היה ה"ר דוד מכיר בה מ"מ כיון דהשת' מכחישי' זה את זה וטען עליו ה"ר דוד ברי הוא נאמן בטענת מגו מכח שהוא תפוס בנכסי' השותפות ומגו דשכנגדו לא מהני ליה הואיל ובא להוציא ועוד כבר כתבנו שהמגו של ה"ר דוד עדיף טפי ועוד אני אומר שתפיסה זו תפיסה אלימתא היא לא מבעיא לדבר שה"ר דוד טוען ברי אלא אף בדבר שהוא ספק שלא יכלו לבררו כגון אם לא יוכל הר' אלעזר לברר דקדוק החשבון שעלה עליו בסכום הדר"אמה איהו דאפסיד אנפשיה שלא דקדק שהואיל והר' דוד תפוס אינו יכול להוציא מידו אלא בחשבון ברור אע"פ שהר' דוד תופס משמ' דלא אמרי' תפיס' ספק שהוא בחזקת מרא קמא אלא כשבא לידו באיסור דלא היה לו רשות לתפוס מספק אבל כשבאה לידו בהיתר מהניא תפיסתו כמו שהוכיחו התוס' מההיא דפ' השואל ואיתא נמי בפרק בית כור גבי א' ששכר מרחץ מחבירו מוקי שמואל הא דיחלוקו בבא באמצע החדש אבל בבא בסוף החדש כלו לשוכר ולא מקרי תפיסת ספק אע"ג דארעא בחזק' מרא קיימי וגם השכירות היה לנו להעמידו בחזקת הבעלים הואיל והלה תפוס בו מספ' מ"מ הואיל ונכנס בהיתר מהניא תפיסתו אף כאן בנדון שלפנינו אלא ממעות של השותפו' או העסקא בהית' באו לידי הר' דוד הסחורו' כאשר היו שותפי' עד הנה וכך היה מנהגם שהיו באים המעות ע"י ונותן חלקו לה"ר אלעזר הנז' ועכשיו בדין הוא מעכבם עד שיתברר למי הם המעות הללו אחר שידקדקו בחשבון וכל זה שלא יוכל הר' אלעזר לברר החשבון ולהשבע שכך וכך עלה דקדוק ההוצאה שהוציא בעשיית הקומאש אינו יכול להוציא מיד הר' דוד אלא בדבר ברור דהו"ל למידק ואי לא דק איהו דאפסיד אנפשיה ועוד יש כאן קצת דקדוקי דברי' אלא שלא נכון לפרש שלא עשינו עצמנו כעורכי הדיינים.

ומה שטוען הר' אלעזר שיש אצלו כתיבת יד מאחיו אשר במצרים על המעות חלק הר' אלעזר איך הוא בידו וגם כתיבת יד ה"ר דוד שכך וכך מעות נשארו לו מחלקו ביד אחיו שמת במצרים ויש תנאי ביניהם שתהא כתיבת ידם עליה' כשני עדים כשרים מבלי שום דין ודברים כלל ורוצה בזה להפקיע כח תפיסתו של הר' דוד לו' שלא יוכ' להכחישו לכפו' בממון לא אמר כלום חדא שאפי' היו מעות אלו שהוא תפוס ממון שכתוב בפנקס שהוא חייב יכול הוא לטעון פרעתיך שנראין לי הדברים שכל שאומר שתהא כתב ידו בפנקס חשובה כשני עדים כעדים בע"פ קאמר ויכול לומר פרעת וכי תימא אם כן למה כתב לו שתהא חשובה כעדים הא בלאו הכי הודאת פיו כמאה עדים דמי יש לומר דלהכי אהני ליה שלא יהא יכול לומר טעיתי בחשבוני שהאדם עשוי לכתוב בפנקסו ואחנ כך חוזר ומדקדק ומוצא שטעה ואילו היתה הודאה בפני עדים לו היה יכול לומר טעיתי דתנן בפ' שבועת הדיינין מנה לי בידך אמר לו בפני עדים הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ולא מהימן לומר טעיתי שהייתי סבור שאני חייב ובס"פק דגיטין אמרי' הנהו גינאי דעבוד חושבנא וכו' לסוף עבד חושבנא בין דידיה לנפשיה ולא פש גביה ולא מידי ומסיק רבה קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר ופירש רבינו חננאל דוקא שהיה ידוע בעדים דלא פש גביה מידי וכן כתב הר"יף ור"ת ז"ל וכתבו התו' ומדבריהם משמע דמנפשיה לא מהימן לומר טעיתי במה שהודיתי אע"ג דאית לית מגו דאין אדם עשוי להודות עד שיכוין חשבונו יפה והוכיחו מהא דשבוע' הדיינין דכיון דא"ל בפני עדים הן לא מהימן לומר טעיתי אע"ג דאית ליה מגו דאי בעי אמר פרעתי ופשיטא שאם לא אמר לו בפני עדים מהימן לומר טעיתי דדוקא נקט מתניתין בפני עדים דהודאה בפני שנים דמידק דייק אבל בינו לבינו לא דייק והכ' שאני שהמחהו אצל מרי ארעא וקנו מיניה וכן מוכח בדברי התוספות בסוף בתרא אהא דשכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי וכולי והשתא אילו היו עושים חשבונותם בינם לבין עצמן וכותבין בפנקס יכול היה כל א' מהם לומר חזרתי דקדקתי ולא פש לך גבי מידי ועכשו שהתנו ביניהם שתהא כתיבת ידיהם עליהם כב' עדים כשרים מעיקר' מידק דייק ואינם כותבין בפנקס אלא א"כ כיוונו חשבונות' יפה אבל לומר שיפה כח הפנקס שלא יטעון פרעתי כאילו היה ש"ח דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי זו מנין לנו אין זה במשמע השטר וכל שאנו יכולין לפרש הלשון למעט בחיוב נפרש דיד בעל השטר על התחתונה וכל הטוען מחמ' חיוב השטר נקרא בעל השטר וכה"ג אמרי גבי נאמנו' בשבועו' כי א"ל מהימנ' עלי כל היכא דאמר' לא פרעתי אזל אייתי סהדי דפרעי' אמרי' נהי דהמני' טפי מדנפשי' טפי מסהדי לא המני' אע"ג דנאמנות סתם כת' לו והכי אמרי' מהמנ' לי כבי תלת' פרעי' באפי ד' כיון דנחית לדעו' נחית הכא נמי אמרינן נהי דאחשבה לכתיבת ידו כעדים בשטר מי אחשבי'.

ובר מן דין הכא שהמעות שהוא תפוס חלק הר' אלעזר אין זו טענה כלל שאפילו היינו מחשבין אותו הכתב יד כאילו הוא שטר כתוב וחתום וגם שיש על מקצת המעות שטר שראיתי בטופסי שטרות שנתחייב הר' דוד שכל מה שיש ביד אחיו במצרים ושלחם בשיירה הראשונה לאחריות הר' אלעזר ואם לא ישלח לו מעותיו נתחייב הר' דוד לתת ולפרוע פה המעות מגרוש א' ועד ג' מאות ע"כ אף על פי כן יכול הוא לומר נתתים לך ולא פש לך גבי מידי ואין הלה יכול לומר שטרך בידי מאי בעי דאין זה ש"ח שהוא חייב בהם אלא שטר פקדון וכדאמרינן בס"פ המוכר את הבית גבי שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה דהאי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואמחצה דפקדון טענינן ליה פרוע במגו דנאנסו אף כאן חלק הר' אלעזר פקדון הוא אצל אחיו אלא שהוא נתחייב שאם לא ישלחם לו אחיו הוא יתנם כאן ומכל מקום לא עדיף בחיובו מגברא דאתי מחמתיה שאחיו היה נאמן לומר שלחתים לך אף הוא נאמן לומר נתתים לך ובמגו דנאנסו.

ומה שטוען עוד הר' אלעזר היאך יהיה נאמן הר' דוד לומר שותפות ונאמנות היה בינינו שאתה עושה המלאכה בנאמנת והיה מחשב לו כ"כ דר"הם שעלה הדר"אמה של משי בדקדוק אלא שהייתי מחול לך חצי אספיר"ו בעד דקדוק החשבון והרי השטרות הם מכחישין אותו שכתוב שקנה ממנו בתורת מכר גמור כ"כ אמות לערך כך וכך. אין מן השטרות סתירה לדברי הר' דוד כלום שיכול הוא לומר זה שכתוב בשטר שמכרת לי בסכום כך וכך הוא לפי שאמרת לי שכך היה עולה על נפשך ועל יהדותך ואם נמצאו עכשיו הדברים בדאים צריך אתה להשיב לי כל מה שאינתני. ועוד ששניהם מודים שתחלה היה שותפות וע"ד כן נעשו השטרות לאחר כך ולא הוצרכו לפרש ומן השטרות הוכיח שהכל הוא שותפות מתחל' ועד סוף כמו שהיה מתחלה שהרי כתוב קנה הר' דוד מהר' אלעזר כ"כ אמות קומא"ש ומזה הסכום נחלק לחמשה חלקים הג' חלקים היה חייב לפרוע לו להר' אלעזר והם חלקו וחלק אחיו ושני חלקים הם חלק הר' אלעזר והיו שולחי' אות' למצרים בשותפות והשכר והריוח לפי חשבון ואילו היה מכר מה לו לקנות הר' דוד כל הסחורה בכללות ואח"כ מפרט ואומר חלק הר' דוד ואחיו ג' וחלק הר' אלעזר שנים וכיוצא בזה כתוב בכל השטרות אלא הדברים נראין ששותפות היו מתחלה ועד סוף אלא שהוסיף לו הר' דוד על הר' אלעזר תוספת חיוב לבלתי יוכל להתפרד ממנו ולשלוח הוא לבדו וכן בשטר מזכיר לעולם שותפות וגם בכתב יד שניהם עשינו שותפות בזה האופן כל שכן שאין אנו צריכין לזה דבין יהיה מכר בין יהי' שותפות מאחר שהר' דוד טוען ברי שלא היה הסכום אלא על פי חשבון הר' אלעזר שהיה אומר כך וכך עלה ועל זה היה מוסיף לו מה שיהיה וע"ד זו נעשו כל השטרות ולא חזר ופירש הר' אלעזר דע לך שאיני מוכר לך במה שאני מוציא בה כי אני רוצה להרויח בה מה שארצה אם תקנה קנה לך כל שלא אמר כן על דעת השותפין הראשון נעשה וצריך לחשוב כל מה שעלה הסכום מה שהוציא ואחר כך יחלקו כפי חלוקתן באמת.

מה שלא רציתי לגלות בתשוב' הוא הדבר הזה כשה' מכחישין זה את זה בדבר שהר' דוד טוען ברי הרי אמרנו שהר' דוד נאמן בשבועתו מאחר שהוא מוחזק אבל בדבר שאין להר' דוד עליו טענת ברי ואינו יכול להכחישו ישבע הר' אלעז' צרי' לבא' אם כשיבא הר' אלעז' לישבע נאמר לו פר' דברי שבועתך שעל כך וכך אתה נשבע אם יאמר מה לכם בזה אני אשבע סתם שאין לך אצלו אלא כך וכך ויתיר לעצמו אף במה שהר' דוד נשבע עליו לפי שהוא מכיר שנשבע על שקר ולא האמינוהו אלא מטעם שהוא מוחזק עכשיו שבא לו בענין שיכול להבליע הדבר בכלל שבועתו ישבע שאין לו עליו כלום ויפטר ואם יש להכנס לספק זה הוא לפי מה שכתב הרא"ש בפרק זה בורר בשם רבי' סעדיה גאון ז"ל דבענין משטה אני בך דאמרינן מנה לי בידך הן למחר אמר תנהו לי משטה הייתי בך פטור אמר הגאון שצריך לישבע שלא הודה לו אלא להשטות בו ולא לשם הודאה וכתב הר"אש ומסתברא דכיון דתקינו רבנן שבועת הסת ה"ה לכל טענה שטוען לפטור את עצמו ע"כ.

אברא שתמוה בעיני ולמה יהא צריך לישבע שהשטה בו מאחר שהוא נשבע שאין בידו כלום וכי זה תובע ממנו אלא שהיה חייב לו והודה על עצמו שהיה חייב הרי נשבע דלית גביה מידי ומיהו מדברי הר"מבם ז"ל בפ"ו מהלכות טוען לא משמע כן שכתב משטה הייתי בך ואין לך בידי כלום פטור ונשבע הסת שאין בידו כלום ע"כ ונראה בעיני שאף הגאון ז"ל לא אמרה אלא באותו ענין דשמא הוא סבור שהוא חייב לו ממקום אחר ומורה היתר לעצמו בדבר שאינו ואולי טועה הוא בכך לכך אנו מקפידין עליו עד שיאמר כיצד אין בידו כלום שאם יטעון דבר הברור יהא נאמן בשבועה במגו דמשטה הייתי בך דלא מפני כן הפסיד המגו ואם אין בטענתו כלום יפרע והכי אשכחן בריש מציע' דחשו לרמאות והטילו שבוע' על מה שלא היה צריך כגון הא דתנן זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים ומן הדין היה לו ליטול החצי בלא שבועה שהרי הלה מודה לו והחצי האחר שהם דנים עליו יחלקו בשבוע' אלא כתב הרא"ש ז"ל בהלכותיו כדי שלא יכול לכלול שום רמאות בשבועתו וכתב ומכאן שאם יראה לדיין שהנתבע טוען ברמאות וכו' אבל הכא כגון נדון שלפנינ' כשהכחישו זה את זה בדבר שהאמינו את המוחזק מחמת שהוא תפוס כשיבא הענין לדבר שאין המוחזק יכול לישבע שאינו יכול לטעון ישבע הלה שאין לו עליו חיוב של כלום סתם ואפי' אם יסמוך בדעתו לומר שזה נשבע על שקר בטענתו הראשונה והוא יודע בדבר הדין עמו ולמה נאמר לו פרש דבריך שהרי אם יפרש אנו מאמינים את שכנגדו בשבועה מחמת שהוא תפוס ועדיפא מהא דאמרי' בריש מציעא גבי שבועה דשני' אוחזין דאמאי תקינו שבועה ומפרש אביי שמא מלוה ישנה יש לו עליו ופי' רש"י שמכיר בזה ששכח ויכפור בו לכך הולך ותוקף בטליתו ונשבע שיש לו בה דמי חציה וטלית זו שלו דהא אפי' גלימא דעל כתפיה שעבד ליה עכ"ל ואם בחפץ שהוא שלו יכול לישבע שהוא שלו כל שכן בדבר שזה בא להוציא מידו. ומ"מ נראה שאין לדיין לפרש דבר זה שמא מתוך כך ילמד לשקר אלא הנח לו בסתמו וגדולה מזו אמרו בפ' אע"פ לענין גלגול שבועה דאנן לא פתחינן ליה בענין גלגול ועוד אהא דתנן זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה פרכינן על דאית ליה משתבע או על דלית ליה משתבע פי' וכשישבע שאין לו פחות מחציה בקושט' משתבע שאין לו בה פחו' ולא כלום ומשני דאמר שבוע' שיש לי בה ושאין לי בה פחות מחצי' וכתבו התוספת דאף על גב דעל דעת בית דין נשבע מכל מקום טוב לפרש כך נראה בעיני בדברים אלו והוא ברחמיו יצילנו משגיאות נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף