שו"ת מהרי"ט/א/סט

שו"ת מהרי"ט ‏ א סט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ליויניצ"יאה עוד זאת להחכם השלם סיני ועוקר הרים כמה"ר ברוך ן' ברוך נר"ו אשר כתבתי על מקצת דברים שבאו בפסק החכם השלם הנז'.

שאלה כתב מר דלענין דינא בכל הנהגות הציבור לעולם אזלינן בתר רובא ואין חילוק בזה אם אותו הרוב עניים או עשירים או הדיוטות והביא ראיה מתשובת מהר"ם שהביא מהר"י מינץ בתשובותיו ונתקשה מר בתשובת הרא"ש שבכלל ז' שכתב שם על עסקי ממון הולכים אחר רוב ממון ודחק להעמיד' בענין פרטי שיש הפרש ביניהם ע"ע ממון קצתם רוצים שיפרעו כך וכך וקצתם אינם רוצים לא יתכן שיסכימו רוב העניים לסדר על פרטי זה אלו דבריו.

ובעניותי דברי הרא"ש אותם אני תופס עיקר וכללא הוא כל עסק של ממון הולכים אחר רוב ממון ופשיטא שאין הכוונה אחר רוב ממון ממש שאם היו שנים בקהל שפורעי' יותר מכל הקהל הולכים אחריהם חלילה דלעולם בתר רובא אזלינן שבענין פריעת ממון והם רוצים עכשיו להסכים בענין אחר אם לפרוע אם לתת אם ללות אם למחול תהיה ההסכמ' על פי רוב פורעי ממון אבל אותם שאינם פורעים או שהם פורעים כסף גולגלתא ואינם פורעין המס לפי הממון אינם מכלל הרוב משום דלא שייכי ביה הילכך כל ההנהגות על עסקי הממון לא יתנהג אלא על פי רוב פורעי המס ואותם דשיירא שעמד עליה גייס לא הביאה הרא"ש ז"ל אלא דוגמא להוכיח ממנה שחוקרין אחר שורש הענין ולא כל הדברים שוין ורוב ממון דקאמר הכא רוב פורעי ממון שהם רוב דעותיהם והן הן דברי מהר"ם ז"ל שכתב נראה בעיני להשיב כל בעלי בתים שפורעים מס וילכו אחר הרוב הרי שהוציא הרב ז"ל אותם שאינם פורעים כדין עניים או תלמידי חכמי' או עוסקי' בצורכי צבור שאינם פורעים אבל אותם שפורעי' מס כולן שוין העשיר בעושרו והעני ממנו בעניו דלפום גמלא שיחנא וכ"כ יזהר אותו העני על פרוטה שלו כמו שהוא נזהר העשיר בדינר שנוגע לחלקו כיון שהפרעון הוא לפי חשבון ממון הילכך אזלינן בהו בתר דוב דיעות אבל אותם שאינם פורעים בערך אלו ודאי דלא מצטרפי לרוב' כיון דלא שייכי בה ואולי לא יחושו לבזבז הואיל ואינהו לא מחסרי ממונא וזה ימים שרציתי לדקדק כן שכל שאין יד כולם שוה אינם מצטרפים לרוב מדתנן בפ"ד דפאה הפאה ניתנת במחובר לקרקע אפי' צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה ותניא כתיב תעזוב הנח לפניהם והם יבזבזו אפי' צ"ט אומרי' לחלק ואחד אומר לבזבז אפי' בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעין שאמר כהלכה יכול בדלית ובדקל כן ת"ל אותם אפי' צ"ט אומרי' לבוז וא' לחלק אפי' זקן אפי' חולה לזה שומעין שאמר כהלכה וממתני' שמעי' שכל שאמר כהלכ' לא אזלינן בתר רובא אלא אפי' יחיד שומעין לו ואתיא ברייתא לפרש יותר אפי' היה זה אומר לבוז בריא כלומר גבור וסומך על כחו או שידיו יפות וסומ' על חריצת ידיו שהי' בדין שאפי' הם היו הרוב לא יעשו הכרעה שנוגעים בדברהם דלכך אומרים לבוז ליפות כחן ולהורע כח האחרים שהם חסרי כח קמ"ל דשמעין לו אע"ג דשייך בדבר הואיל ואמר כהלכה שאם לא כן אין הברייתא משמיענו כלום לומר אפי' בריא או ידיו יפות דהא אשמועי' דא' כנגד מאה שומעין לו וזו היא סברת הרא"ש ז"ל מדעתו הרחבה וכך הם דברי מהר"ם כדכתבי'. עוד בא הארון בספרך אשר כתבת שהואיל וההסכמ' ההיא ואותה הבריר' נעשית על פי דייני הגוי' ועברו תורות חלפו חוק לשים אותה בפלילי' מעשיה' בטל אפי' אם יסכימו כל הקהל לעשותם דקי"ל כרבה בפרק קמא דתמור' כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלו דבריו וכמדומ' לי שלמד מר לומר כן ממ"ש בהגהו' מרדכי בס"פ שבועות שתים בשם הר"י בר פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או לא ימכור או לא ימחול ועבר ומכר או נתן אין במעשיו כלו' כדאמרי' בכתובות כיון דאמור רבנן לא ליזבין אי זבין לא הוי זביני' זביני ומסתמא אין אמיר' דרבנן גדו' משבועתו וא"כ אין במעשיו כלום ובפ' קמא דתמור' אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני רבא אמר לא מהני עיין בפרק כל המנחות באות מצה נתן עליה לבונ' ילקטנה ובפ' ארבע' אחין למאן דאמר מאמר קונה קנין גמור מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא ואני אובין ואדון לפניך דבענין זה ולא כיוצא בו לא שייכא ההיא דתמורה כלל דע"כ לא אמרינן כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד היינו אם עביד אותו המעשה הפך מה שאמרה תורה לא מהני ליה ומעשיו בטלין ודברי תורה קיימין כגון לא יחליפנו ולא ימיר אותו אם המיר אי לאו קרא דוהי' הוא ותמורתו הוה אמינא לא מהני ואינו מומר לקיים מה שאמר' תורה לא ימיר וכן חרמי כהנים דאמר' תור' לא ימכר ולא יגאל ואע"פ שפדאו לא עשה כלום שהרי אמר' תור' לא יגאל וכן כל הנך דמייתי התם וכל מי שעש' מעש' באיסור שאותו האיסור כבר נעש' ואי אתה יכול לתקנו כגון זה שהלך לעש"ע ועבר על האיסור כלום יש בידך לתקן מה שעוות מעתה אותו המעש' שנעש' בפניהם נעש' כדין בלי שום אונס ובהסכמת הרוב אטו לפי שהי' בפניהם יתבטל דבענין זה שנעש' לא אמר' תור' לא תעביד שאין איסור בגוף המעש' אלא במה שהי' בפני גוים והעמד' בפניהם א"א לבטל' והא דתנן בפרק עד כמה הנוטל שכר לדון דיניו בטלים לעולם הית' קשה עלי ואם דן את הדין וזכה את הזכאי וחייב את החייב מאי דיניו בטלים דקאמר והייתי מעמיד' בשודא דדייני דומיא דההיא דפרק עשר' יוחסין דאמרי' נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי ופריך ונהדר ונדיינינה ומוקי לה בשודא דדייני וראיתי לתוס' ז"ל בפרק הכותב גביה ההוא דאמר נכסי לטובי' דאמרי' שניהם חכמים שניהם קרובים וכו' שודא דדייני פירש ר"ת יתן הדיין לכל מי שירצ' ומקשו בתוס' א"כ יתן הדיין למי שיתן לו ממון יותר ותרצו שכל דיין שנוטל שכר לאו דיינא היא וקרובים דברי להיות כדבריהם ועוד יש לי להעמיד' בשהוד' לפניו שיכול לחזור בו ואם הוחזק כפרן בפניו לאו כלום הוא ועדים שהעידו בפניו חוזרים ומגידים והא דלא מוקי לה בקידושין בכי האי גוונא משו' דאמרי' התם בד"א כשבעלי הדין לפניו אבל אין בעלי דינים לפנינו אינו נאמן פרש"י דלא רמיא עלי' למדכר ואי בכה"ג עדות הוא ואמאי לא מהימן להכי מוקי לה בש"ד ודאתינ' עלה לשיטתי' דמר מושך בשור ובחמור ע"מ להקנותם לא יקנ' דעבר אמימרא דרחמנא דתנן בכלאים ואסורי' לחרוש ולמשו' ולהנהי' וכן גדר ופרץ בשבת לא ליקני דעבר אמימרא דרחמנ' וכן המקדש א' מכל חייבי לאוין בביאה לא תקדש דעב' אמימרא דרחמנא וכי תימא ה"נ אם כן מאי פריך בההיא סוגיא דתמורה והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי ודחיק לבסוף לומר דלא פליגי אלא במסבר קראי והיינו דקאמר בשינוי קונה פליגי פרש"י ולא אתפרש לן דלהוי מידי בינייהו אלא תירוצי דהני תיובתא דמר אית ליה דמשום דמהני ולא מהני הוא ומר אית ליה משום טעמא דקראי והיינו דקאמר בשינוי קונה פליגי וכתוב שם בגמרא ל"א בהני שינוי דשנינן והיא גופא לישנא קמא אלא פרש"י שזה לשון ירושלמי וזה בבלי ושם כתוב בתוך פרש"י ונראה בעיני בשינוי קונה פליגי כההיא דגוזל עצים ועשאן כלים דתנן משלם כשעת הגזלה דפריך מינה לרבא לעיל ומשני שאני התם דכתב רחמנא אשר גזל דבעינן כעין שגזל והשתא משני דרבא ס"ל כמאן דאמר שינוי לא קני דפלוגתא היא התם ומתוך הדברים שם מוכיח שאינו פרש"י אלא גליון מבחוץ ואינו עיקר ולדבריו קשיא הלכתא אהלכתא דבהא קי"ל כרבא לגבי אביי ובההיא קיימא לן כסתם מתני' דמשל' כשעת הגזל' ושינוי קונה ועוד רבא גופיה אית ליה התם בהגוזל דכולי עלמא שינוי קונה ופליג אדאביי ואמרי' ר"ש בן יהודה וב"ש וראב"י וכו' כולהו ס"ל שינוי במקומו עומד ופריך רב פפא איכפול כל הני תנאי לאשמועינן כבית שמאי ומשני רבא ממאי דילמא דכ"ע שינוי קונה וכו' אלא העיקר הוא כדברי רש"י דמשמעות דורשין לבד איכא בינייהו. מכל מקום קשיא לדברי מר מאי מבעיא ליה לתלמודא במאי פליגי והא טובא איכא בינייהו דכל מילתא דעביד באיסור אם מהני אי לא מהני ועוד גרסינן במרובה אמתני' דגנב ומכר בשבת חייב והתניא פטור ומוקי לה רב כפא באומר זרוק גניבותיך לחצרי ותקני לי גנבותיך הרי שהוא מקני קנין באותו מעשה דעבר אמימרא דרחמנא ועוד מוקמי' לה התם באומר עקוץ לי תאנתי ותקני לי גניבותיך ואף על גב דכי תבע לקמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים דמחייב בנפשו הוא מכירה הויה מכירה כדרמי בר חמא דאמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו אף על גב דכי תבע ליה לקמן בדינא לא אמרי' ליה זיל שלים כי יהיב לה קונה והוי אתנן ועוד לשיטתו המאנה את חבירו פחות משתות לא יתקיים המקח דעבר אמימרא דרחמנא דלא תונו אפי' בפחות משתות איתיה כל שהוא שוה פרוטה תדע דבריש פרק איזהו נשך אמרינן למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו בריבית לאו בהונאה ומצריך להו אם כן לא ליקני ואנן קי"ל בהזהב שתות קנה ומחזיר הונאה פחות משתות נקנה המקח והויא מחילה ותו דבפ' איזהו נשך אמרינן אי יהיב ליה גלימא בריבית' כי מפקי' מיניה גלימא מפקי' מיניה דלא לימא מכסי בגלימא דרבית' אלמא אי לאו האי טעמא קניא ליה גלימא אף על פי שהמקח נעשה באיסור ועוד העובר על בל תוסיף שמא אם הוסיף לא עשה ולא כלום מפני דעבר אמימרא דרחמנא הא אמרינן בפרק המוצא תפילין אפלוגתא דר"ג ות"ק דתנן מוציאן זוג זוג ר"ג אומר שנים שנים דכ"ע לצאת לא בעי כוונה והכא לעבור על בל תוסיף קמפלגי ת"ק סבר לעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה פי' ונפיק ידי חובתיה וקעבר משום בל תוסיף. ובפרק תמיד נשחט תנן השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה והביאה בתוספות שם ברייתא שהיא שנויה בתוספתא והפסח עצמו כשר ויוצא בה ידי חובתו בפסח ויודע אני כי עוד יש שמועות רבות בתלמוד לסתור הענין הזה ומר הכי דאין לכל אלמי דכוותייהו. ומקום היה כאן בנדון דידן לומר שאם מה שעשו מברירת אותם הי"ח איש יהיה הפך ההסכמה והחרם הראשון שהסכימו שלא יתפשר אדם עם המלוים אם לא בהסכמת המורישים לא תהיה אותה ברירה כלום אף על פי שנעשה כהלכה לפי שלא הותר להם החרם הראשון והוה ליה מידי דאמר רחמנא לא תעביד באותו המעשה עצמו וזה לפי אות' הגה' מהמרדכי שהבאתי לעיל אלא בהא אנהרינהו לעיינן רבותינו בעלי התוספות שכתבו שם בתמורה שכל איסור שבא מעצמו כגון נשבע שלא לגרש את אשתו וגרשה שהוא בדה את האיסור לא אמרינן בכי האי גוונא דלא מהני עכ"ל. ואי אמרי' שחרמי צבור חמיר טפי ואלימי לאפקועי ממונא שיהיה מעשה העובר על דבריהם בטל הכי כתב הרא"ש ז"ל בתשובה שם דדוקא שא"א לבטלן דכל הנך דמייתי התם אבל התקנה שהתקינו בחרם שאיפש' לשנות' לבטל החרם בהא מודה רבא דמהני.

עוד כתב מר בענין ההסכמות אם שלה' התר כשאר חרמי ציבור שכשמסכימי' להתירן הרי הם מותרין והביא מדברי הר"ן ז"ל שכתב שכל שהתנו בפירוש שלא להתירו או שאמרו ע"ד הקהילות הרחוקות וכיוצא בזה שמחשבתן נכרת שהן מוציאין אותו מכלל מנהגם חזר אותו החרם לדינו וכל שהודר עד"ר אין לו התרה והביא ג"כ תשובת הרשב"א ז"ל כיוצא בזה והוסיף הרא"ה ז"ל שכל שהוסיפו חומר בחרם על מנהגם הראשון וכו' גלו בדעתם שלהחמיר באו ואינו ניתר כשאר הסכמות והנה בנ"ד החמירו כלשון ההסכמה וכו' ונתקשה מר בתשובת הרא"ש ז"ל בכלל ח' שכת' אמרי' התנו הציבור שלא לעשות התרה ולא התרה להתרה אמרי' נמצא שהקהל נדו והחרימו לקיים גזרתם ואחר כך החרימו וגזרו שלא להתיר יתירו חרם האחרונה ואחר כך יתירו החר' הא' והנה זה הפך דברי הרשב"א והר"ן ז"ל וחתר להסכים דבריהם לומר שאף הרא"ש יודה בהתנו שלא להתיר או על דעת קהלות הרחוקות וידע מר שאע"פ שטרח לזווגן אין זיווגן עולה יפה דמה בין התנו שלא להתיר לשלא לעשו' התר' אטו שלא לעשו' התרי גרע מאם החמירו בה חומרו' יתר על מנהג' הראשון שאמרו מחשבתם ניכרת מתוך דבריה' דלהחמיר באו שלא יהיה נתר כשאר חומרות כל שכן כשפירשו ומטיבותיה דמר אמינא שדברי הרא"ש ז"ל חלוקין הרבה מאד מדברי הרשב"א והר"ן וקשה לזווגן כקריעת ים סוף ושורש מחלוקתן תלוי בעיקר טעמן של חרמי ציבור שניתרין בלאו חקירת חכם לפי שאביהן של ישראל הרמב"ן ז"ל הוא הראשון שנתעורר וקרא תגר על הדבר כמו שכתב במשפטי החרם אשר לו עד שהעלה ואמר שהואיל וכבר נהגו בכך לעולם כל קהילות הקדש נמצא שכשמסכימין מתחלה על דעת כן מסכימין שלא יהיו אסורין אלא עד שיסכימו להתיר ודמה הדבר למה שאמרו באשה שבעלה הפר נדריה כדרב פנחס כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וכדבריו אלו תפסו הגדולים שותה מימיו הרשב"א והרא"ה והר"ן והריב"ש ז"ל בכל תשובותיהם נמצא לפי שיטה זו כל שהן גלו דעתם בפי' או שמחשבתם ניכרת מתוך דבריהם שלא יהיה ניתר בהסכמתם וכל שכן אם אמרו בפי' שלא יוכלו להתירו הרי חזר הדבר כשאר נדרים ושבועות שאין להם התר אלא בחקירת חכם והרי אינן יכולין למחול לעצמן ולא שייך בהו טעמו של הרא"ש שהוא כשני נדרים ויתירו חרם האחרונה שהסכימו שלא להתיר ואחר כך יתירו החרם הראשון שאין בידם להתיר לא ראשונה ולא אחרונה דקי"ל הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו עוד נמשך מכלל שיטה זו דהואיל ולהתירו של בעל אנו מדמין אותו הוי ההפרה דומיא דבעל דמגז גייז ולא דמי להתרת חכם דעוקר את הנדר מעיקרו דאמרי' בפרק שבועות שתים אפי' כפתוהו על העמוד נשאל ומתירין לו וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשוב' סי' תרצ"א וז"ל ועל כן נראה לי שאין נדרי ציבור נתרין אלא מכאן ולהב' על מה שעב' אינו ניתר דהתר ציבור מגז גייז לה בהפרה דבעל אמר שמי שעבר עד שלא הותר נענש דומיא דאשה דתנן בפרק מי שאמר הריני נזיר האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין ומטמאה למתים סופגת את הארבעים ומפרש לה תלמודא דאפילו הפר לה הבעל אחר כך לוקה דבעל מגז גייז ועוד נ"מ שיש להתיר ההסכמות והחרמות עד שלא חלו דומיא דבעל דתניא בשלהי נדרים קונם שאיני נהנה לך אם אני עושה על פי אבא ועל פי אביך רבי נתן אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר ומסקנא כדרב פפי דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אא"כ חל וכן כתבה הרשב"א ז"ל בתשובה אחרת הביא' מהר"י קארו ז"ל שאפילו לא בא הזמן ולא חל הנדר יכולין להתיר והטעם משום דמגז גייז דבשלמא חכם שצריך לעקור הנדר מעיקרו אם עדיין לא חל א"א לעקור אבל למיגז בכל ענין גייז אבל הרא"ש ז"ל כתב בכלל ח' על תקנה וחרם של הקהל שאם חזרו והתירו חכם עוקר את הנדר מעיקרו וכאילו לא היה כאן חרם ועוד יש ללמוד משיטתם ז"ל שאם התירו הקהל מקצת אין השאר מותר ולא אמרינן בכי האי גוונא נדר שהותר מקצתו הותר כולו דציבור מגז גייזי ולא עקרי ודומה להפרה של בעל דתנן בשלהי נדרים יפר חלקו ומשמשתו ותהא נטולה מן היהודים ותנן נמי הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ואע"פ שכתבה מפורש הרמב"ן ז"ל במשפטי החרם וז"ל מעתה נלמוד לפי דרכינו שממתירין מקצת החרם וסבורין שהותר כלו טעות גדול טעו שאין הדין נותן כן אלא בהיתר הנדר והשבועה שחכם פותח להם פתח ועוקר הנדר מעיקרו טעות עכ"ל. מכל מקום הוצרך הדבר לאומרו לפי שהיה מקום לבעל הדין לומר דהרמב"ן ז"ל לשיטתיה אזיל שהוא סבור שאין אומרים נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא בנדר הניתר ע"י פתח דאדעתא דהכי לא נדר ודומה קצת לנדרי טעות אבל התירוהו בחרטה אין כל הנדר ניתר אלא מה שמתחרט בו כמ"ש הר"ן ז"ל משמו בפרק ד' נדרים אבל לדידן אי קי"ל כשאר רבוותא דסברי דאף בחרטה אמרינן הכי אין ראיה מדברי הרמב"ן ז"ל לכך נראה שהדבר מעצמו הוא מוכרח כיון דגייזי ולא עקרי כדכתב הר"ן בגזיזת מקצת לא הותר כלו.

ועוד יש לי ללמוד מדבריהם שאין צריך לבטא בפיהם לשון התרה כדין התרת חכם אלא משהסכימו לבטל את הדבר ואמרו לרבים עשו כן הרי הוא בטל דגבי הפרה דבעל נמי אמרינן בסוף פרק נערה המאורסה דתניא בית הלל אומרים אחד זה ואחד זה פי' בין בחול בין בשבת מבטל בלבו ואין צריך שיוציא בשפתיו ובלבד שיאמר לה טלי אכלי טלי שתי מיהו הר"אש ז"ל בתשובה מוכח דסבירא ליה דכל שלא התירו בלשון התרה אף על פי שעשו הסכמה הפך ממנה אין יכולין לעבור על הראשונה ואין השניה כלום אלא שהרא"ש ז"ל דרך אחרת דרך בעיקרי הדברי' והוא מה שכתב בהלכותיו בפרק שבועות שתים אההיא דשבועת משה ע"ד המקום ב"ה כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו וא"ת והיאך מתירין חרמות הקהל בלא פתח וחרטה ולא התרת מומחה ויש לומר דחרמות שמטילין על הציבו' אין להם דין נדרי' וחרמי' אלא כעין גזרה ונידוי שמנדי על כל מי שיעבור על גזרתם הילכך מנדין ומתירין הם בעצמם וכן ביאר בתשובותיו ואמר אפילו אם הזכירו לשון שבועה אין דעתם אלא לנדות ולהחרים שהוא החרם הוא השבועה ולכך חלה אף על הדורות הבאים שאילו היתה שבועה א"א להשביע את הנולדים לאחר זמן נמצא לפי שיטה זו אפי' גלו דעתם ואמרו שלא ישאלו התרה ולא יהיה להם היתר לעולם כל זה גזרת עצמן היא וכל שהן מתירין גזרה זו האחרונה חוזרים ומתירין את הראשונה שכלן יש בידן להתירם ועוד לפי שיטה זו כשמסכימין להתירו יכולין הם לעקור את החרם מתחילתו שהם גזרו והם עקרו לכך כתב באותה תשובה סימן ד' שמשהתירו את החרם כאילו לא היה חרם מעולם ולפי זה היה מקום לומר דגם אם הותר מקצתו הותר כלו כדין שאר נדרים ושבועות.

מיהו עדיין יש לפקפק שאפילו תהא נידוי וגזרה כשבאין להתירה לא מקרי אלא גייזי שכן כתב הר"ן ז"ל בפרק ד' נדרים גבי נדר שהותר מקצתו הות' כלו וז"ל ודוקא בהתרת חכם הוא דאמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שחכם עוקר את הנדר מעיקרו אבל בהתרת חרם או נידוי אם החרים או נידה עשרה בני אדם והותר אחד מהם הוא הותר וכלן אסורין.

ונראה בעיני שאין דרכים אלו סותרים דברי הרא"ש ואף הרא"ש יודה בזה דודאי מי שנתנדה או מי שעבר על חרמי ציבור וחלה עליו שמתא או נידוי ודינו לנהוג בימי נדויו כמו אבל כשמתירין לו מכאן ולהבא הוא ניתר ואינו נמחל למפר' אבל חכם או ציבור שגזרו חר' לעשות כך וכך ורוצים להתיר החר' והשמתא שגזרו יכולין להתיר ולמחול החר' והשבועה מעיקר' שמי שעבר עליה למפרע לא יהא עליו עונש ושמא אף בזו אם אינם רוצים להתיר את ההסכמה מעיקרא לפי שרוצים שיתנהגו בה הציבור אבל רוצים לשנותו ולגרוע פרט מפרטיה רשות בידם לבטל מקצת ולקיים מקצת ומה שנשאר יהא נשאר באיסורו כמו שהיה שלא אמרו נדר שהות' מקצתו הותר כולו אלא בהתרה שהיא ע"י פתח או חרטה אבל זה ניתר בלא פתח ובלא חרטה וכן מצאתי במרדכי בפרק לא יחפור ובהגהות אשרי שהביאו מחרמי רומי שהשיבו בחרם הישוב נדר שהותר מקצתו הותר כלו כתב להם דאין נראה לו דגזרת הקהילו' אינה חלה מתחיל' אלא כפי חפצם ע"כ אלמא מתחילה כך היא דעת המחרימין והמנדים שיהא רשות בידם לשנות ולגרוע ואדעתא דהכי החרימו ולא בשביל כן אם רצה לעקור מעיקרו לא יוכלו כדברי הרא"ש דעדיף טפי מבעל דבעל גייז ולא מצי מיעקר לפי שאין האיסור בא מחמתו שהרי הוא לא נדר אבל חכם שהחרים יכול למיגז שע"ד החרים ויכול למיעקר שהוא המחרים והפה שאסר הוא הפה שהתיר הילכך גבי חרמי ציבור נותנין להם כח היפה שבהתרה וכח היפ' שבהפרה. הרחבתי כאן מעט בדבר הזה לפי שלמדתי בו שני דברים לענין נדון שלפנינו חדא לדברי אותם שרצה להתיר ולומר שההסכמות נתבטלו ממה שראו בכמה פעמים שנטפלו קרובים המלוים בפשרתם מה שהוא נגד ההסכמה וכבר כתבתי בקונטרס על זה ואף לפי שיטתם אף אם הותרה איתה ההסכמה על פי הקהל שאר דברי ההסכמות לא הותרו דלא אמרינן בחרמי ציבור הותר מקצתו הותר כלו. ועוד למדתי שכשמסכימין להתיר אינם צריכים לבטא בפי' לשון התרה אלא כל שהסכימו להתיר והודיעו לרבים או שעשו הסכמה אחרת הפך הראשונה הרי הוא הותר דומיא דהפרה דבעל ומר ניהו רבה הביא בתשובתו להוכיח מדברי הרא"ש דלא על הסתם ממה שיסכימו להפך הותרה אלא צריך שיתירו בפירוש ואין מדברי הרא"ש ראיה דהרא"ש לשיטתיה אזיל ולית ליה הך טעמא לומר דמתחילה ע"ד עשו דומיא דהפרה דבעל כדברי אותם הגדולים ס"ל אלא אמר דכעין גזרה ונידוי הוא וזה ודאי צריך הפרה בפי' ואינו ניתר מסתמא ולדבריו ז"ל לא מהני שיאמר שליח ציבור הותר הנדר אלא המחרימין עצמן יתירו דאין חכם עושה שליח להתירו אבל כל אותם הגדולי' אמרו דבהודעת ש"ץ לקהל שהן מותרין סגי שכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו המיוחסות להרמ"בן ז"ל ולשון ההתרה יאמר ש"ץ לקהל הסכמת הקהל להתיר החרם ואף לא הצריכוהו שיאמר הותר החרם אלא שהסכימו להתירו והוה ליה כמו טלי אכלי דגבי אשה.

ועוד אני מתלמד בענין חרמי ציבור אף לשיטת רבוותא אף על פי שהתנו שלא יוכלו להתיר ולא לשאל על נדרם נהי דהם אינם יכולים להתיר לעצמן שהרי הוציאו עצמן מכלל סתם חרמי ציבור אבל ילכו אצל חכם או ג' הדיוטות ויתירו להם זה שנשבעו שלא ישאלו על נדרם ואח"כ יתירו להם נדר' דלעולם כח חכם לא הופקע דאף לענין אשה דע"ד בעלה נודרת ואפי' קיים לה בעל יכול החכם להתיר כדמוכח בירושלמי בפרק ואלו נדרים דכח חכם לעולם במקומו עומד לפי שראיתי בדברי מר שכתב וז"ל ועוד טעמא אחרינא דאע"ג דהוי פלוגתא דרבוותא בענין חרם הרבים אם יש לו התר' שהכל הסכימו דמן הדין אין לו התר' אלא לדב' מצוה וכו' וסיים ואמר לו ואם כן מן הדין לא היה הפרה לחרם זה ומר בעי לדמויי חרם של רבים לעל דעת רבים דאין לו הפרה.

וקשיא לי דהא איפסיק' הלכתא באלו הן הלוקין נדר שהותר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה אלא לדבר מצוה והכי מייתי בפרק השולח וחרמי ציבור לא דמו אלא לנדר שהודר ברבים תדע דמעשה גבעונים חרמי ציבור הוא וברבים ואי לאו דהיה חילול ה' בדבר היו מתירין השבועה ומר הביא דברי הרשב"א ז"ל במה שכתב בתשובה סימן תרצ"ה שורת הדין חרמי ציבור אין להם היתר לעולם משני טעמים האחד לפי שאין הנדרים ניתרין אלא בחרטה בפתיחה וחרמי צבור א"א למצוא פתח שפתחו של זה אינו כפתחו של זה וכו' והשני שאין אדם מתיר לעצמו. וגמגם מר בדבריו במה שכתב אין להם היתר משני טעמים שהטעם השני בלא הראשון לא מהני שאם הוא אינו יכול להתיר לעצמו יש לו התרה על ידי חכם וכתב שצריך לדחוק הלשון שכתב שני טעמים לשני מיני התרות אחת על ידי חכם ושנית על ידי עצמן משמע דפשיטא ליה דכל היכא דאיכא גילוי דעת דלא שייך לומר על דעת כן התנו מעיקרא אין להם התרה על ידי חכם כלל מאותו הטעם שאמר שאין פתחו של זה כפתחו של זה. וקשיא לי מעשה דגבעונים דחשי' ליה נדר שהודר ברבים שלא עד"ר כדתניא ועוד שהרי הרשב"א עצמו כתב בתשובה הביאה מוהר"י קארו ז"ל סימן רכ"ט וז"ל כל שנהגו שלא להתירה הרי הדבר נשאר על הדין ואין לו היתר לעולם בלתי אם ישאל כל אחד מהקהל בפני שלשה הראויים להתירו ושלא יהיו מכלל האנשים שנכנסו באותה השבועה ועוד בתשובותיו המיוחסות להרמב"ן כתב על צבור שהסכימו על ענין אחד ונשבע כל אחד מהם עליו אין להם תקנה עד שיתחרטו כלם ויתירו להם שלשה אנשים שאינם מבני העיר ואם פתחם וחרטתם שוה לכלם יכולין להתיר לכולן יחד ואם לאו מתירין לכל אחד כפי פתחו וחרטתו עכ"ל. ודבריו אלו מפרשין דבריו שכתב באותה תשובה ששורת הדין חרמי צבור אין להם התרה לעולם כי לא אמר אין להם התרה לעולם אלא ע"י עצמן כמו שנהגו משני טעמים הא' שאין פתחו של זה כפתחו של זה והיאך יכולין להתיר בלא פתח ובלא חרטה כל הנדר ביחד ועוד דהם אינם מוחלין לעצמן אבל על ידי שאלת חכם שפיר יש להם היתר כל אחד כפי פתחו וחרטתו ומעתה אין שום גמגום בדברי הרשב"א כי שני הטעמים אינם אלא שלא יתירו לעצמם.

עוד כתוב במגילתו הנקראת ספר כאמתה של תורה דבר זה עניינו על כי מעלת הרבנים מצאו פתח להיתר בהסכמת ההשגה מטע' מרד במלכות ורצו גם כן להתיר ההסכמה השני' שנעשית עם זו שלא לדבר בענין פשר אם לא ברשות המורשים מטעם נדר שהותר מקצתן הותר כלו וטען עליהם מעכ"ת אף אם תמצא לומר שהכל נדר אחד למה לא ביחנו אם היו מחליפים דבריהם או מקיימין דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא במחלי' כדאמרינן בפרק ד' נדרים והיה להם לשאול אם מתחלה אמרו שלא להשיג השגה ושלא לדבר בפשרה בלי רצון המורשים ולבסוף החליפו לומר היינו אומרים הכל יהיה אסור בלי רשות המורשים זולתי השגת האדון דהוי מחליף אבל אם היו אומרים הפשר יהיה אסור וההשגה מותר מקיימים דבריהם והרבנים האלו דברו ולא שאלו כלל עכ"ד.

ואין דברים אלו מחוורין אצלי דכל מי שאסר עליו ב' דברים לא שייך ביה לא החלפה ולא קיום דאין החלפה אלא מכלל לפרט או מפרט לכלל וכאן שאסרו שני דברים מחולפים שאין האחת במשמע חברתה ואין לך שם שיכלול את שתיהן שהם גזרו שלא להוציא שום השגה וגזרה מהאדון על הדבר אם לא ברשותם ועדיין אני אומר שאם מרצונם הטוב יתפשרו עמהם יכולים הם בלא רשות המורשים ואלו לא אמרו אלא זו שלא יתפשרו עמהם זהו דוקא שלא יתפשרו עמהם לדעתם אבל שמא יוציאו גזרה לעשות שום פשרה ואז תהיה הפשרה מוכרחת שהם לא עשו אלא האדון גזר או שמא יוציאו גזרה שאחרים יטפלו בדבר כמו שעשו עכשיו ובטלו את אותם המורשים ועוד שעיקר הגזרה שלא יוציאו השג' מהאדון לא נעשה אלא על המלוים שלא יוציאו השגה לעזרתם ואותה הגזרה האחרת שלא יתפשרו עמהם אינה אלא על הק"ק שלא יתפשרו עמהם כי אם ברצון המורשים נמצא ששני דברים מוחלפים הם ואין לך שם שיכלול את שתיהן שאילו היו אומרים לעשות דבר אם לא ברשות המורשי' אין במשמע דברים אלו שלא לעשות על פי האדון שאז הם אינו עושים מדעת' או שלא תהיה ההשג' בענין פשרה אלא כמו שעשו עכשיו שהסיר האדון את אותם המורשי' ממנויי' ושם פחות אחרים תחתיה' לפקח על הדבר ואין זה במשמע שלא לעשות דבר אם לא מרשותם שהרי נתחדשו אחרי' ובטלה גזרתם אם לא שפי' ואמרו שלא להוציא שום השגה מהאדון על הדבר הזה אלא ברשות המורשים נמצא דלא שייך כאן לא החלפ' ולא קיום ואי פשיטא ליה למר דכל דלא שייך ביה החלפה לא אמרינן ביה נדר שהותר מקצתו הותר כלו הכי הוה ליה למימר דהואיל ולא החליפו אע"פ שהותר מקצתו לא הותר כלו. אלא שהרא"ש ז"ל נסתפק בדבר זה בפ' ד' נדרי' וכתב שם וצריך עיון אדם שנדר משני דברים שלא היו לפניו והזכיר שניהם בין בשעת הנדר בין כשבא לפני החכם ומצא חרטה על אחת מהם מי אמרי' הכא מודה דהותר כלו כיון דלא שייך כאן החלפה או דילמא לא אמרי' הותר כלו אלא במחליף.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף