שו"ת מהרי"ט/א/סח

שו"ת מהרי"ט ‏ א סח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לויניציאה אל החכם השלם סיני ועוקר הרים כמה"ר ברוך ן' ברוך נר"ו.

תשובה כל מה שנעשה בענין ברירת הי"ח אנשים נגד מה שהוסכם מתוך הועד הכללי אע"פ שיהיו חתומים בליסטא רוב הקהל אין מעשיהם כלום שההסכמה המקובלת ומקויימת אינה אלא הנעשה מפי רוב ציבור במעמד כלם וכל שחתמו רוב הקהל זה שלא בפני זה אין זו הסכמה שצריך לילך אחריה ולא עוד אפי' חתמו הרוב והסכימו זה בפני זה שלא היה במעמד כלם לאו כלום הוא דאע"ג דבכל התורה כולה רובו ככולו רוב מכלל כלו בעינן כדאמרי' בפרק קמא דהוריות גבי העלם דבר של צבור דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ותנן הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן וכן בהוראת רובה של סנהדרין חייבין ואמרי' ואלא מאי כל עדת ישראל דקא' רחמנא ה"ק אי איכ' כולה הויא הוראה ואי לא לא הוי הורא' וכן לענין דיני נפשו' שדינן בעשרים ושלש' תנן אפי' עשרי' ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים ופרש"י ז"ל דהאי דקאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואין דנים דיני נפשו' לא לזכות ולא לחובה פחות מכ"ג והכי תנן גבי דיני ממונות בפרק זה בורר אפי' שנים אומרים זכאי או חייב ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים פרש"י ואע"ג דאי פליג עליה הוה בטיל במעוטא כי אמר איני יודע הוי כמי שלא ישב בדין ע"כ ועוד אני מוסיף לומר שכל שהסכמות כולם היתה זה שלא בפני זה אע"פ שלא נחלקו בדבר אינה הסכמ' לדון על פיה וללכת אחריה.

ויש לדקדק כן מדאמרי' בפרק עגלה ערופה אהא דבעי אי בעינן שיצאו למדידה כולה סנהדרין ומייתי מדתניא מצאו זקן ממרא אבית פגאי והמרה עליהם יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם דנפוק כמה אילמא דנפוק מקצתן דילמא הנך דאיכא גוואי כוותי' ס"ל אלא דנפוק כלה ולמאי לאו למדידת עגלה ומאי פריך דלמא יצאו רובן לדבר הרשות וכגון שנשארו שם כ"ג כנגד סנהדרי קטנה והמרה על אותם שבפנים וחזר והמרה על השאר בבית פאגי אי נמי שהמרה על אלו שבחוץ וחזר והמרה על אותם שבפנים דאי לאו קרא דמלמד שהמקום גורם ס"ד שתהא המראה אלא מוכח דלהא לא איצטריך קרא שכל שלא המרה עליהם במעמד כלם אין המראתו לחצאין המראה דשמא כשכולם במעמד אחד מתוך משאן ומתנם יאמרו בענין אחד וה"ק דילמא בההיא שעתא דהמרה על אלו שבחוץ הנך דגוואי כוותיה ס"ל וכן כשחזר והמרה על השאר דילמא בההיא שעתא הנך קדמאי כוותיה ס"ל ואלו היו במעמד זה היו חוזרין בהם נמצא שאין כאן סנהדרין של ע"א וה"ה דכל מילתא דאזלינן בתר רובא בעינן שיהיו כל המסכימים במעמד ויסכימו רובן וכל שלא נעשה בכל אלו אין מעשיהם כלום.

ומעתה צריכים אנו לחקור ולדון אם יש לחרם ולהסכמה זו התר מהטעם שבא בשאלה שאמרו מקצת הדוטו"ריש שיש בדבר מרד מלכות לעשות הסכמה שלא יוכל שום אדם להשיג שום השגה מהאדון על הענין אם לא ברשות המורשים ומחמת כן באים להתיר את כל ההסכמה שנעשית בחומר ההוא שלא יוכלו להתפשר עם המלוים אם לא בהסכמת המורשים ועל פיהם מדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו ואם באנו לדמות הדבר לאותה ששנינו פרק ארבעה נדרים נדרי שגגות כיצד וכו' קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתה ושלא גנבתי ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו וכו' ומותרין בלא פתח וחרטה כלל דקי"ל ד' נדרים אין צריכין שאלה לחכם שאני התם דהוי כמו תולה נדרו בדבר שפי' הטעם ואמר שגנבה את כיסי ולכי מתידע שלא גנבה הו"ל נדרי טעות והא דקתני סיפא ראה אותם אוכלים תאנים וכו' שאע"פ שלא פירש הטעם מותר פירש הר"ן ז"ל דשאני התם שלא נתכוון להדיר את אביו מעולם אבל ברישא להדיר את אשתו נתכוון אע"פ שלא היה בדעתו אלא בשביל כך בעינן שיאמר בפירוש הטעם שגנבה את כיסי.

אך קשה לי הך דתנן בפרק רבי אליעזר קונם בצל שאיני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והרי הכופרי יפה ללב יין שאיני טועם שהיין רע למעים וכתב הוא עצמו ז"ל שם שהותר בכופרי ובמיושן בלא פתח כיון שלא נתכוון מעולם למיושן ולכופרי אם כן למה הוצרך שיפרש ויאמר שהבצל רע ללב אפי' לא פירש כל שהוא אומר שמעולם לא נתכוון אלא לבצלים שהם רעים ללב מותר דומיא דראה אותם אוכלים תאנים וצריך לומר דמכל מקום כשנדר מכל הבצלים נדר אף מן הכופרי אלא שלא היה יודע שהכופרי יפה ללב וכן ביין אף במיושן נדר אלא שלא היה יודע שהמיושן יפה לבני מעים תדע דתניא בפרק ד' נדרים נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שוח ואמר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה לא הייתי נודר מותר בכולם אע"פ שלא פירש משום דהתם לא נתכוון לבנות שוח מעולם שלא היה יודע שהיו שם בנות שוח שאילו ידע שהיו שם לא היה נודר שכבר היה יודע שבנות שוח יפות הן אלא שלשון הר"ן ז"ל צריך לתקנו שכתב שלא נתכוון למיושן ולכופרי דה"ק מאחר שפי' הטעם וודאי דמעולם לא נתכוון לאלו כלו' שאילו ידע שהכופרי יפה ללב לא היה נודר נמצא לפי זה בנדון שלפנינו אע"פ שיאמרו שלא נדרו על דעת כן שיאמרו שיקרא מורד במלכות פתחא מעליא הוא וצריך היתר חכם אבל בלא חקירת חכם לא שרי הואיל ולא פירש הדבר בשעת נדרו.

אך קשה בעיני דמשמע לי דלא פלוג רבנן בנדרי שגגות בין פי' הטעם שבגללו נדר ללא פירש ואמרינן בפרק השולח בסופו גבי גבעונים דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העד' ורבנן התם מי חיילא שבוע' עילויהו כלל כיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עלייהו והא דלא קטלינהו משום קידוש ה' הוא הרי שאע"פ שבשעה שנשבעו לא הזכירו דבר מזה דכתיב ויעש להם יהושע שלום ויכרות להם ברית להחיותם וישבעו לה' נשיאי העדה ואע"ג דבריש עניינ' כתיב ויאמרו איש ישראל אל החוי אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית מ"מ בשעת השבועה לא הזכירו דבר שהאמינום דכתיב ויקחו האנשים מצידם ואת פי ה' לא שאלו ועוד דתנן בפרק שני דנזיר יודע אני שיש נזירים אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי שאיני יכול לחיות בלא יין או מפני שאני קובר מתים מותר ומפרש בגמרא מטעם נדרי אונסין ופי' רש"י ז"ל בל"א דלביה אנסיה שהיה סבור שחכמים יתירו לו וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות נזירות והרי כאן שאין טעות בעיקר הנדר דלנזיר נתכוון אלא שטעה לומר שחכמים מתירין לו ושרינן ליה אע"פ שלא פי' הטעם אלא כל שאומר לא נדרתי אלא על דעת כן נדרי שגגות קרינן ליה. מיהו בתוספות פירש שם משום ר"ת מטעם נדרי אונסין כההיא דחלה הוא או בנו הרי אלו נדרי אונסי' ה"נ הואיל ואינו יכול לחיות אלא ביין אונס הוא ומתוך סוגיא דשמעתא צריך לומר דבשעת הנדר היה יכול לחיות בלא יין דומיא דההיא דחלה הוא או בנו אלא שאחר כך החליש או העני שהוא צריך לקבור מתים ותימא הוא דא"כ אמאי קתני אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי אפי' לא סבור בכך אתה מתירו מטעם שהוא עכשיו אנוס דומיא דההיא דחלה וכו'. מ"מ לשיטת הרמב"ם ז"ל מוכח שאף על פי שלא היה מוטעה בעיקר נדרו כל שהוא אומר לא נדרתי אלא על דעפ כן קרינן ליה נדרי שגגות אע"פ שלא פי' הטעם שבשבילו נדר וכן מוכיח מתוך תשובת הרא"ש ז"ל כלל ח' על מי שאמר לו חבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו ונשבע לו לתת כך וכך מעות ואגלאי מילתא שהשר פוטכ אותו אין ממש באותה שבועה כיון שהטעהו וגריעא משבועת שגגות ואע"פ שבשבועתו לא התנה כלום ולא הזכיר דבר מזה ומיהו מתני' גופא קשיא מ"ש רישא דקתני יודע אני שיש נזירים אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין אסור ואמאי לא אמרי' נמי הכא לביה אנסיה ולא היה סבור ליאסר ביין ולא דמי לע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים דאסור בכולם דהתם משום דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא כדמפ' רבינא בגמ' אבל הכא נימא לביה אנסיה דהו"ל שוגג גמור טפי מדסיפא ביותר הוא אנוס במה שלא היה לו ידיעת בית רבו שהנזיר אסור ביין ממה שיטעה לומר שאף על פי שהנזיר אסור ביין יתירו לו חכמים דמ"מ הוה ליה למיחש שמא לא יתירו ונראה דשיטת הרמב"ם ז"ל שיטה רווחת היא ומתיישבים כל הסוגיות דכלל גדול הוא בידינו בכוליה תלמודא דדברים שבלב אינם דברים ואף לענין הנדרים דבעינן פיו ולבו שוין אמרי' בפר' ארבעה נדרי' אמתניתין דנודרין להרגין ולחרמים דמוקי לה באומר בלבו היום ואמרינן ואף על גב דסבירא ליה דדברים שבלב אינם דברים לגבי אונסין שאני ופי' הר"ן ז"ל הך אונסא מפרש ליה לדיבוריה דהיום קאמר וכן כתב הרא"ש ז"ל שם וזה לשונו ודברים שבלב המוכיחין הויין דברים וכן כתב לעיל אמתניתין דחלה הוא או בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין כתב דמעיקרא לא הוה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס ודברים שבלב כי הני דמוכיחי וידיעי לכל הווין דברים ותנן נמי הרי נטיעות הללו קרבן אם אינן נקצצות ומפרש בגמרא דצריכה כגון דאיכא זיקא נפישא וס"ד דמסי' אדעתי' דלא מתנצלן ומ"ה נדר קמ"ל פי' הרא"ש דדברים שבלב אינם דברים ומעתה לא יקשה עלינו אותה דראה אותם אוכלים תאנים שהקשה הר"ן מה בין רישא לסיפא דברישא בעינן שיאמר שגנבה את כיסי דודאי אם לא פי' הטעם שהדירה בשבילם לא מהניא שיאמר לה הדרתיה אלא לפי שהייתי סבור שגנבה את כיסי שמשמעות דבריו אינם אלא סתם ודברים שבלב אינם דברי' דומיא דאומר בלבו היום אבל בסיפא מילי דמוכיחי וברירי לכל הוו שאילו היה יודע שאביו עמהן לא היה נודר שאין לך אדם מדיר את אביו וכן כתבה הרמב"ם ז"ל בפ"ח וז"ל אע"פ שלא פירש הסבה שבגללה הדירן הרי זה כמי שפי' שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם אלא שהיה בדעתו שה' זרים והשתא לא קשה מידי נמי מההיא דבצל שאיני טועם דהתם ליכא הוכח' לכך צריך לפרש ואף אותה ששנינו בנזיר מתיישבת יפה רישא וסיפא דטעמא דסבור הייתי שחכמים מתירים לי שאיני יכול לחיות אלא ביין אין אנו מתירין לו לפי שהוא אומר סבור הייתי אלא לפי שעידיו עמו שאנו רואים שאינו יכול לחיות אלא ביין או שהוא קובר מתים ומכל שכן ברישא אם כן שלא היה יכול לחיות בלא יין ואמר איני יודע שהנזיר אסור ביין שאילו ידעתי לא הייתי נודר שאיני יכול לחיות אלא ביין פשיטא דשרי ועדיפא מינה אשמועינן בסיפא שאף על פי שלא טעה בעיקר הנזירות וידע שהנזיר אסור ביין אלא שהיה סבור שיתירו לו אף על גב דדמי קצת לפושע שהיה לו לישאל אם יתירו לו מכ"מ מותר הואיל שהטעם ברור אצלינו כל שכן אם היה טענתו בעיקרו של נדר שלא היה יודע שהנזיר אסור ביין אלא ברישא מיירי בסתם כל אדם שיכולים לחיות בלי יין דלאו כל כמיניה לומר איני יודע שהנזיר אסור ביין דדברים שבלב אינם דברים ואף הנדון של הרא"ש ז"ל לא התיר אלא מטעם זה שהדבר ידוע וברור שאילו היה יודע שהשר מחל לו היה מתחייב והוי דומיא דמעשה דגבעונים דפרק השולח. הילכך בנדון שלפנינו שאנו באין להתיר חרם והסכמת של רבים בלא חקירת חכם אם אין הטעות מבורר וידוע לא שרי והיאך יתיישב בלבי לומר שזה טעם ידוע וברור שחוששין שיאמרו שהוא קרימי ואלטיאה מאחר שרוב הקהל אינם חוששין לזה ובעומדם יעמודו להחזיק בהסכמתם ומה גם מאחר שעברו הדברים לפני הדוכוס אדוני הארץ וכשידע שורשן של דברים לא פרכס כלל והדבר ברור לכל בן דעת כי אין בדבר נגיעה בכבודו של מלך במה שמסכימים כלם שלא ישיגו שום השגה מהאדון אם לא ברשות מורשי קהל שהם ישיגו מה שנראה בעיניהם לתועלת הקהל ואין כאן ביטול דבריו של מלך אפי' היו אומרים בפי' שאם יוציאו גזרה מאתו לא יהיו בגזרה דהואיל וכך התנו מתחילה והסכימו כלם בכך אין גזרת המלך בטלה אלא מחמת שמחלו זה לזה והלא דברים קל וחומר דבמלכותא דרקיעא אף על גב דאמרינן המתנה על מה שכתוב בתירה תנאו בטל מ"מ בדבר שבממון תנאו קיים דהויא ליה מחילה ומינה נילף למלכותא דארעא ועוד שאנו רואים בהסכמות הקדומות המודפסות כתבו והסכימו הדבר היה ועתה חקקום בעט ברזל ועופרת ואם היה בדבר צד של מרד לא היו מפרסמין אותם.

ועוד רואה אני שהסכמה זו שלא להשיג שום השגה מהאדון הסכמת הראשונים היא שכן כתוב בהסכמה המודפסת שנעשה ביום צום גדליה שנת רצ"ב שהרבנים בהסכמת הק"ק גזרו בגזרת נח"ש על כל איש ואשה הן מהק"ק הן מהמלוים שלא להשיג שום השגה מעולם בלי רשות הק"ק יצ"ו בקריאת ועד כללי ועכשיו לא שנו ממה שהיה כבר מקויים עליהם אלא שפירשו ואמרו ששום אחד לא ישיג זולתי בהסכמת המורשים שאותם הרשום מתוך הוועד הכללי ככתוב בהסכמה הראשונה ומעתה היאך יכולין הם לעקור ולהשיג גבול אשר גבלו ראשונים בטענה חלושה זו ומי עמד בסודן של אותם הרבנים שגזרו אותו החרם לומר על דעת כן לא גזרו ועוד אני תמה על אלו המבקשים עליל' לבט' את ההסכמ' מחמת זה שאומרים על דעת שיהיה קר"ימי ואלטיאה לא הסכמנו שאילו היו מסכימים לעשות שום דבר שאותם הדבר היה נראה כמרד היה להם מקום להתיר שלא לעשו' הדבר ההוא אבל הסכמ' זו אינה אלא שב ואל תעשה אלא שהם אומרים שלעשות הסכמה על כן נראה כנוגע בכבודו של אדון וכבר נעשה ומה יוכלו לתקן באשר כבר עשוהו והיאך יתירו לעצמם לעבור עליה לכתחלה בשאט בנפש ולהשיג השגה נגד הסכמת הקהל וכי האדון מכריחם ואומר להם על כל פנים תבואו לפני יש בו בשב ואל תעשה ויחושו לעצמם ויתרצו ביניהם על פי התורה ועל פי הקומפרימיסו שעשו בינים ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ואמרינן בפרק אין מעמידין יהודית מילדת ארמאית בשכר אבל לא בחנם ומפרש רב יוסף בשכר שרי משום איבה וסבר רב יוסף למימר אונוקי בשכר שרי משם איבה אמר ליה אביי יכול' למימר אי פנויה היא בעינא לאנסובי ואי אשת איש לא קמזדהמנא באפי גברי וכן ההיא דאמרינן רועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין סבר רב יוסף למימר בשכר שרי משום איבה אמר אפי' בטענה רחוקה לא חיישינן כ"ש שירימו יד לעבור על חרמן של ראשונים ואחרונים לתת אויבינו פלילים בדבר שאין מעלה ומוריד עתה בכבוד של אדון כלל אין זה כי אם רוע לב.

ובר מן דין זה שרצו לומר שהואיל והותר' להם הסכמ' זו מן הטעם שאמרו גם מה שהסכימו עמה שלא יוכלו להתפשר עם המלוים כלל אם לא ברשות החמשה מורשי הקהל מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כלו אף בזו אין להם על מה שיסמוכו אפי' יהבינן להו טעותיהו לומר שאותם ההסכמ' שלא להשיג שום השגה הותרה להם. וזה דתנן בפרק פותחין לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ומפרש בגמרא מתניתין רבי שמעון היא דאמר בפר' שבועת הפקדון עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ואפליגו רבוותא בהך מילתא שהרמב"ם ז"ל פסק הלכה כת"ק דרבי שמעון אבל הר"ן ז"ל כתב משם רבוותא הלכה כר"ש דסתם לן תנא כוותיה הכא ובפ' האיש מקדש נמי גבי התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אף על גב דבפרק שבועת הפקדון איכא סתמא דלא כוותיה כיון דשקלו וטרו אליבי' אמוראי בסוגיא דקדושין נקטינן כוותיה וכתב שכן פסקו רבי' חננאל והרמב"ן ז"ל וכן הביא הרא"ש בהלכות משמו של הרמב"ן ותפס שיטתו אלא שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דבפרק ה' דה' אישות כתב האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו וכו' התקדשי לי בזו ובזו וכו' אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת והך כרבי שמעון אתיא והוא פסק דלא כוותיה בפ"ו מה' שבועות וכבר הקשה כן הרב מהרי"ק ז"ל בכ"מ והניחה בתימה נמצא לפי שיטת רבוותא דפסקו כרבי שמעון אין מנין הנדרים אלא כמנין הקונמות או כמנין השבועות שכן כתב הר"ן ז"ל בתשובותיו סימן ט"ו בסופה וכאן בנדון דידן אף על פי ששני דברים אחלקום בשני עניינים הואיל ולא הכירו אלא גזרה אחד או חרם אחד לשתיהן הכל נדר אחד ושבועה עד שיאמרו שבועה לכל דבר ודבר.

ויש לי כאן מקום עיון בהך פסקא דרבותא דאיכא סתם מתניתין וסוגייות מפורשו' יותר מזאת שלא כדברי רבי שמעון דתנן בפרק שבועו' שתים שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין פת כוסמין חייב על כל אחת ואחת ומקשינן בגמרא ודלמא למפטר נפשיה מאחרנייתא קאתי ומסיק פת פת למה לי ועוד תנן שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש חייב על כל אחת ואחת ומוקי לה רב פפא במונחין לפניו דה"מ למימר שבועה שלא אוכל אלו והדר מוקי לה רב אחא במסרב בו חבירו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש הול"ל שבועה שלא אשתה עמך הרי שמתחייב הרבה על הזכרת שבוע' אחד ודלא כרבי שמעון דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד הרי כל שקלא וטריא דסוגיא זו דלא כרבי שמעון ועוד דבפרק שבועות הפקדון גופיה דקתני פלוגתייהו קתני סיפא תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבדה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד גזל ואבדה חייב על כל אחד ואחד ולא פליג עלה רבי שמעון ולא רבי אלעזר דפליג עלה ברישא ואמר עד שיאמר שבועה באחרונה:

והרא"ש כתב בפרק פותחין בשם הרמב"ן דאי משום ההיא סתמא דנדרים לא הוה חיישינן דאין סדר למשנה ודלמא סתם ואחר כך מחלוקת הוא והרי משנתינו שהיא שנויה אחרי המחלוקת דהא אמרינן בחדא מסכתא יש סדר כל שכן זו שהיא סיפא דמתניתין ומחלוקת ואחר כך סתם היא וכך מתניא בפרק שבועת העדות ועוד פלוגתא דרב אחא ורבינא דהתם אבעיא דר"א דבעי אמר שבועה שאין לך פקדון ותשומת יד גזל ואבידה ולא לך וכו' וברייתא דרבי חייא דמייתי בסוף פרקא הרי כאן עשרים חטאות דקאי אשבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד גזל ואבדה ולא לך ולא לך דהוה ליה ארבעה תביעות מחמשה בני אדם אתיא דלא כרבי שמעון דאילו לרבי שמעון היה צרי' שיזכיר שבועה עשרי' פעמים ואטו רבי חייא מניינא אתא לאשמועי' כדאמרינן התם בנמרא וכיון דכל הני סוגייא וכל הני סתמי דלא ררבי שמעון מה ראו רבותינו לפסוק הלכ' כדבריו משום סתם דקידושין ועוד יש לתמות דלא אמרו בגמרא באותם הסתמיות מתניתין מני דלא כרבי שמעון כמנהגם אלא שקיל וטרי בהו תלמודא כאילו הוא הלכתא פסיקתא ועוד יש להפליא שהרי"ף והרא"ש עצמן הביאו הנהו סתמי דבפרק שבועות שתים וסוגיא דתלמודא ואיך יתכן לומר דאינהו דלא כהלכתא וכי האי גונא אשכחן בעלמא שכל שהי' יכול לגלול ופרט לחלק בא אף על גב דאמרינן תרי איסורי בלאו אחד לא מחייב אלא חדא כדאמרינן בפרק ארבע מיתות גבי אוב וידעוני שאינן חלוקין לחטאות תואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו וכן בשר מן החי ובשר טרפה לרבי יוחנן לוקה אחד כדאמרינן בפרק גיד הנשה משום דמפיק ליה לבשר מן החי מן בשר בשדה טרפה ואין כאן אלא לאו אחד לשניהם מכ"מ הכא לא הוה צריך למפרט ופרט מחייב אכל חדא וחדא דאמרינן בפרק אלו הן הלוקין מכדי כתיב והבאתם שמה עולותיכם וכו' והדר כתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' מהדר מפרש בהו רחמנא למה לי לכתוב לא תוכל לאכל' וכה"ג אמרינן בפרק קמא דכריתות גבי מעשר דגן תירוש ויצהר אף על גב דשם אחד הוא דלא פרט בהו אלא ליחודי להו לאוי לכל א' וא' שהרי בכלל כל אשר יצא מגפן היין היו ולא פרט בהם אלא לחייב שתים הרי שאנו מחייבין על הפרטים אע"פ שהן בלאו א' למה לא נחייב בפרטי השבוע' אע"פ שאין בה אלא שבועה אחת הואיל והיה אפשר לו לכלול ופרט. וסבור הייתי לומר דיש באנשים הרבה מה שאין במינים הרבה דההיא דהיו חמשה תובעין אותו שחולק בה רבי שמעון לומר עד שיאמר שבועה לכל שותפים באותו הפיקדון והפקידו אצלו כאחת ועכשיו תובעין אותו תן לנו פקדון שהפקידו בידך וס"ל לרבי שמעון שאפי' אמר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך לא מחייב על כל אחד ואחד שכולן שם אחד הם ותביעה אחת היא וכשאמר לאחד מהם אין לך בידי הרי הוא מכחש את כלם דשותפי נינהו וכשהשביע לאחד מהם במעמד השאר נפטר משבוע' האחרים ומדמי לה ר"ש להשביע עליו חמשה פעמים דפשיט' שאם לא הזכיר שבוע' בכל פעם כגון שאמר שבועה שאין לך בידי אין לך בידי אין לך בידי לא מחיי' אלא חדא דכולא חדא מילתא היא אלא שהשבועות מחלקות לחטאות אף זו כיוצא בה אבל בשבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין מודה ר"ש דמחייב כל חדא וחדא כיון דפרט בהו דה"מ למימר שבועה שאין לך בידי להכי אמרי' דשבועה לכולהו פרטי קאי וכן בשבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין וכו' שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש והוי דומיא דפרטי דלאו דמחייב אכל פרט ופרט מהם אע"ג דליכא אלא לאו אחד בכולם וכן ההיא דנדרים לזה קרבן ולזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד מוקי לה תלמודא כר' שמעון משום דגם בזה אנו באים לחייבו שתים על מעשה אחד כגון שנכנס לחצר של שניהם אם לא הזכיר קונם לכל אחד לא מחייב אלא אחת שאין כאן אלא מעש' אחד וקונם אחד ומ"מ אתיא שפיר כהנך מתניתין דשבועות דבפרטות הרבה מחייב על כל אחד ואחד דקאי שבועה אכולהו וכן ההיא דקדושין כי אמר התקדשי לי בזו ובזו ובזו אין לנו לומר שהואיל ופרט אותם ולא אמר התקדשי לי באלו כוונתו לקדשה בכל אחת מהם דקדושין חד מילתא היא ואין קדושין אחר קדושין ואם נתקדש' באחת מהן אין השאר מועילות כלום בקדושין ולא דמי לשבועת ביטוי דבעי להתחייב אכל חדא וחדא לכך אין לנו לומר כאן דבזו גרידתא קאמר דאי נתקדשה בזו תו לא צריך והיל"ל התקדשי לי באחת מאלו הילכך אין לנו לחלקה אם לא שחלקם הוא בפירוש שאמר התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו ומיהו כרבי יהודה אין להעמידה שהרי אף בחמשה תובעין אותו פקדון אחד ס"ל לחייב על כל אחד וא' הואיל ופרט כ"ש כאן להכי מוקי לה תלמודא כר"ש כך היה נ"ל ליישב אלא שראיתי בספרא דמייתי לאחת לחייב על כל אחד ואחד כיצד היו חמשה תובעין אותו וכו' יכול מפני שהם חמשה מנין אפילו אמר לו אדם אחד תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבדה וכו' משמע דטפי מסתבר לחלק שבועות בחמשה בני אדם מפני שהן גופים מוחלקים ואע"פ שיש לדחות שינויא דחיקי לא משנינן. ועוד איתא בפרק המגרש בהא דתנן ה' שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש את פלונית וס"ל לרבי יוחנן דזמן לכל אחד וא' זהו טופס זמן אחד לכולן זהו כלל ובירושלמי אמרי' מודה רבי יוחנן כותב איש פלוני מגרש את פלונית ופלוני מגרש את פלונית זהו טופס לכל אחד ואחד ואמרי' חיליה דר' יוחנן מהכא לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד אלמא כר"ש ס"ל ומיהו בתלמודא דידן משמע דאפי' לא כתב גירושין לכל אחד ואחד אי לא כתב וא"ו כגון פלוני את פלונית פלוני את פלונית הם גיטין מחולקין והיינו כשיטת רבי יהודה ועוד בירושלמי בפרק שבועת הפקדון גבי בואו והעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד וכולי חיטין ושעורי' וכולי קאמר דברי רבי יודן משמע דר"ש פליג עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ולא ראיתי לרבותינו הראשונים נוחי נפש שיפרשו בחילוקי שמועות אלו כלום.

ועוד קשה דהכא משמע דלרבי שמעון בעינן שיוציא שבועה מפיו בכל דבר ודבר כדי שיהיו שבועות חלוקות זו מזו שכן כתב הר"ן בתשובתו דלר"ש אין מספר הנדרים אלא כמספר הקונמות שהזכיר והרי שנינו בשילהי מכילתין אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבי' קונם תאנה שאיני טועמת ענב' שאיני טועמ' הרי אליו ואמר רבא מתניתין רבי שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד הרי כאן שאף על פי שלא אמרו קונם לזה וקונם לזה חשבינן להו שני נדרים לפי שחלקתן ואמרה שאיני טועמת לכל אחד כוונתם לעשותן שתים. והנראה בעיני לתרץ כל השמועות הללו דלאו דוקא קפיד רבי שמעון שיזכיר שבועה לכל אחד ואחד ועד כאן לא איפליגי תנאי אלא בשפרט דברים הרבה בשבועה אחד דר"מ סבר כלל אינו חייב אלא א' פרט חייב על כל אחד ואחד ור"ש סבר הואיל והוציא' כלם בשבועה אחת שאתה צריך לצרף כל הפרטים לשבועה שהזכיר בתחלה או בסוף כולם שבועה אחת הם ואינו חייב אלא אחד וכן אותם דנדרים כשאמר קונם שאיני נהנה לך ולא לך כולם צריכים להצטרף אל הראשון שהזכיר בו קונם הילכך הכל נדר אחד עד שיאמר לזה קרבן ולזה קרבן אבל ההיא דפרק שבועות שתים שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דמקמינן ולה במונחין לפניו אי נמי במסרב חבירו שאני התם שכלל תחילה ואחר כך פרט דכי אמר שבועה שלא אשתה הרי נאסר בכולן כי הדר פרט בהו יין שמן ודבש לחייב על כל אחד ואחד וכאלו אמר שבועה זו שהזכיר בכלל תחול על היין בפני עצמו ועל השמן בפני עצמו וכן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין פת כוסמי' וכי אמר שבועה סתמא אתסר בכלהו ואף למפטר נפשי' מאחרניית' לא הוה צרי' שלא היה דעתו אלא על אלו ואע"פ שלא פירש פיו ולבו שוין בעינן דהא קי"ל בכול' מכילתין דנדרי' כרבי יהודה דהכל לפי הנודר דתנן טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו אף על גב דעולה עלי סתמא קאמר ותנן נמי קונם ביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאיני טועם לך מותר להכנס לביתו ולשתות צונן שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה ותניא בתוספתא באותה סעודה שהיה מסרב בו חבירו דוקא אף על גב דסתמא קאמר והא דפריך בגמרא ודילמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא כתבו התוספות שלא היה צריך להפטר מהם הואיל ולא היה בלבו עליהם אלא הכי קאמר דילמא לגלות לעולם שאינו אוסר את עצמו אלא מאלו ומשני פת פת למה לי כלומר אם כוונתו לגלות דעתו לא היה צריך להזכיר פת פת הא אין עליך לומר מאחר שכלל תחילה שלא חזר ופרט אלא להתחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו ולהכי לא מייתי פלוגתא דרבי מאיר ורבי שמעון התם בפרק שבועת הפקדון אלא גבי היו חמשה תובעין אותו שאין שם כלל מוסף על הפרט אלא פרט גרידא שאין לך בידו דבשבועה קמייתא לא אשתב' אלא אחדא והכי הדר אמר ולא לך ולא לך אתה צריך לצרפן לשבועתו של ראשון והיינו טעמא דרבי אליעזר דאמר עד שיאמר שבועה באחרונה דתניא רבי אליעזר אומר לא לך ולא לך שבועה חייב על כל אחד ואחד ומאי שנא הזכיר שבועה באחרונה מכשמזכירה בתחילה אלא היינו טעמא דכשמזכירה בתחילה אי אתה יכול למשכו אלא על הראשון ולא על כלם אבל כשאמר שבועה באחרונה אכולהו פרטי קיימא אבל בשאר בבי דקתני התם שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין לא מייתי פלוגתייהו דבהא ר' שמעון מודה דכי משתבע שבועה שאין לך בידי הרי נשבע על כולם וכשחזר ופרט לחייב על כל א' וא' והיינו דפליגי רב אחא ורבינא חד אמר אפרטי מחייב אכללי לא מחייב פי' שלא יהא חייב על שבועה שאין לך בידי שהיא שבועה כוללת את כלם וחד אמר אכללי נמי מחייב נמצא מתחייב ארבע' תלתא אפרטי וחדא אכללא ודמי הא מלתא לאיסורי נזיר דתנן בפ' ג' מינין וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגים בפני עצמן שהכל היו בכלל כל אשר יצא מגפן היין ולמה נפרטו לחייב על כל א' בפני עצמו ואמרי' התם אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים זג לוקה שתים פי' משום חרצן ומשום כל אשר יצא מגפן היין ורב א' אינו חייב אלא א' שאין לוק' על לאו שבכללו' ופלוגת' דאביי ורבא הוי דומי' דפלוגת' דרב אחא ורבינא דפליגי אליבא דר' יוחנן וכי היכי דקי"ל התם כרבא דאינו לוק' על לאו שבכללות הכא נמי לא מחייב על שבוע' שבכלל ולהכי אע"ג דאפליגו בה רב אחא ורבינא ולא אסתיימו פסק הרמב"ם ז"ל לקולא ומיהו בלאו הכי נמי יש לו לפסוק לקולא מדאמרינן בפ' גיד הנשה בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא אבל קצת קשה אמאי לא אמרינן הכא תסתיים דרבינא לקולא וההיא דפ' בתרא דנדרים קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת אע"ג דבמונחין לפניה מיירי מדקתני אלו לא תקשי אמאי לא מחייב אכל א' וא' דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן דאילו אמרו קונם שאיני טועמת תאנים וענבים הכי נמי דמחויב אפרטי דאיכא כלל ולבסוף פרט אבל השתא דאמרה שאיני טועמת לבסוף ליכא כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דבריה ואין כאן כלל אלא פרט לבדו ובהכי פליגי ר"מ ור"ש ומתני' ר"ש היא דאמר אף על הפרט שהוא כלול בקונם א' אינו חייב אלא א' עד שיאמר תאנה שאיני טועמת ענב שאיני טועמת אז חשבינן להו שני נדרים וה"ה הכא בשבועות אם אמר שבועה יין ושמן ודבש שלא אשתה באנו למחלוקת ר"מ ור"ש ומצאתי בירושלמי פרק שבועת הפקדון בלשון הזה ר' יודן קפודקא בעי שבועה חיטין ושעורין וכוסמין אין לך בידי מהו כמי שהזכיר שבועה תחלה וסוף מאחר שע"י זה ועל ידי זה שבועה מתקיימת אינו חייב אלא א' אין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין שבועה כמו שהזכיר שבועה תחילה וסוף מאחר שעל ידי זה ועל ידי זה שבועה מתקיימת אינו חייב אלא א' והשתא משמ' דבירושלמי נסתפקו בלשון זה כיצד נדון בו וקשה דתפשוט ממתני' בשלהי נדרים דע"כ לא מתוקמא אלא כר"ש ואף הוא מודה בקונם תאנים וענבים אלו שאיני טועם הואיל וע"י כן נדר מתקיים אינו אלא נדר א' ונ"ל דלרבי אלעזר קבעי דאמר עד שיאמר שבועה באחרונה אי דוקא קאמר רבי אליעזר שיזכיר באחרונה שבוע' המתפרשת בפני עצמה כגון ההיא ולא לך בידי שבועה אבל זה שסיים באין לך בידי או שאמר בתחילה אין לך בידי וסיים בשבועה לבסוף כיון שע"י תחילת דבריו וגמר דבריו שבועה מתקיימת אינו חייב אלא א' ולא אפשיטא דהשתא אם תמצא לומר דכמו שהזכיר שבועה תחילה וסוף הוא ההיא מתניתין דשלהי נדרים לא מתוקמא כרבי אלעזר דקתני קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת דהכל נדר א' ולא אתיא אלא כרבי שמעון כדמוקי לה תלמודא דידן ואת"ל הואיל וע"י זה שבועה מתקיימת אינו חייב אלא א' מתוקמא מתני' שפיר אף כר' אלעזר ולפי דרכינו למדנו שכל שאין בתחלה שבועה דמתפרשת בפני עצמה באנו למחלוקת ר' מאיר ור"ש ובסברת ר' אלעזר נסתפקו בירושלמי כך נראה לי ישובו של סוגיו' הללו לאסוקי שמעת' אליב' דהילכת' ואע"פ שלא ראיתי לרבותינו הראשוני' נוחי נפש שיפרשו בחילוקי שמוע' הללו כלום הדברים מוכרעין מחמת עצמן. רק ראה זה מצאתי להרא"ש ז"ל בהלכותיו בפרק ארבעה נדרים אמימרא דרבא דסבירא ליה דלא אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא במחליף כתב וצריך עיון לרבא אדם שנדר משני דברים בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהם ומצא חרטה על א' מהם מי אמרי' הכא מודה שהותר כלו כיון דלא שייך כאן החלפה או דילמא לא אמרינן הותר כלו אלא במחליף ומשיחתו של הרב שאמר בשר ויין שלא היו לפניו אתה למד שאילו היו לפניו והזכיר שניהם כשני נדרים דמו דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דמוקמי' לה במונחין לפניו אלמא מודה רבי שמעון בזו שהרי הוא עצמו פסק כר"ש בפרק פותחין עוד ראיתי בתוס' בפ' שבועות שתים אמתניתין דשבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה דמייתי עלה הא דתניא מי שנדר שני נזירות ומנה ראשונה והפריש קרבן ואח"כ נשאל על הראשונה עלתה לו שניה תחתיה והק' ריב"ם והואיל ונשאל על א' מהם אמאי לא נשתרי בשניה מ"ש מהא דתנן קונם שאיני נהנה לכולכם הותר א' מהם הותרו כלם ותרצו דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין שני נזירות כמי שקבל כל א' בפני עצמו דמי והיינו כההיא מתני' דפת חיטין פת שעורין פת כוסמין דכיון דנחית למנין ולא כייל להו הו"ל כל א' שבועה בפני עצמה דאילו להא דר' שמעון אין מונים אלא במנין השבועות שהזכיר או במנין הקונמות ולפי שיטה זו כאן בנדון שלפנינו שהסכימו בברירת האנשים המורשים ההמה ועוד הסכימו שלא להשיג שום השגה אם לא ברשותם ועוד הסכימו שלא יוכלו להתפשר עם המלוים אלא על פיהם אע"פ שלא הזכירו חרם וגזרה על כל דבר ודבר הואיל וחלקום בשתי דברים שהיו יכולים לומר שלא ישיגו שום השגה ולא יתפשרו עם המלוים זולתי על פיהם משמען של דברים לעשותן שתים ועדיפא טובא מפת חיטין פת שעורין דאמרינן פת פת למה לי ש"מ לחלק וצריך אני להתישב ולעיין בישוב שמועות הללו עוד אשקוטה ואביטה ומבלעדי זאת היאך יכניסו ראשן אלו המתירין בסלע המחלוקות במה שנחלקו בו אבות העולם אי הלכה כר' יהודה דאמר לזה ולזה ולזה חייב על כל א' וא' שכן פסק הרמב"ם ז"ל וסיעתו או הלכה כר"ש ועוד אפי' תימא הלכה כר"ש כמה רב גובריהו להקל במאי דמבעיא ליה להרא"ש ז"ל אי בשני דברים דלא שייך החלפה לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו דכל ספק מהם יש לנו להחמיר דספק של תורה הוא כ"ש בהצטרף שניהם.

וראיתי בפסקיו של החכם השלם אלו' התור' נר"ו שיש מן הרבני' שיחיו שרצו לגרוע כח ההסכמ' הקדומה מחמת שראו שכמה פעמים נטפלו אנשים קרובים למלוים לפשר ביניהם והחכמי' והרבני' מעידים על ההסכמות וזה הוא הפך הסכמת הראשוני' שהסכימו בגזרת נח"ש שלא יטפל שום הפסול מחמת קורבה בעסקים והפרשות שבין המלוים והק"ק ואיני רואה להם בדברי אלו סעד כי הסכמ' מקובלת ומאושרת מגדולי הדור בהסכמת של הק"ק איך תתבטל בזה לומר מסתמא הותרה דאוקי איסורא אחזקתיה כל שלא ידעי' בבירור שהותרה ואולי עברו עליה בין בשוגג בין במזיד לא מפני כך תבטל והיה איפשר לדמות הדבר להא דאמר' בפ"ק דחולין העיד ר' יהושע בן זירוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן על ידו דאע"ג דנהגו איסו' לעולם שם כדאמרי' מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו התר ואף על פי כן התיר רבי באותו עדות שאכל רבי מאיר עלה של ירק ואילו היתה ארץ ישראל לא היה אוכל בלא מעשר ואף כאן שנעשה הדבר בפני החכמים והרבנים ולא מיחו היא ראיה שביטלו את ההסכמה ולא דמי כי אין מחתימת הרבני' להעיד על ההסכמת ראיה כי שמא הקהל עשו מדעתן שוגגין או מזידין ולא מפני כך יהיה מעשיהן בטל אם עשו מדעת הקהל והם חתמו לחזק את הדבר ושלא יתבטל מה שגזרו ומה שעשו ועוד כי אולי עלה בדעת הקהל לומר שאותה ההסכמה הואיל ולא נעשית אלא לתועלת הקהל אם הקהל מתרצין בכך מותר והרבנים שחתמו לא חתמו אלא להעיד על קיום הדברים לא בשביל כן נאמר שביטלו את ההסכמות:

ועוד זכינהו לרבנן החכם השלם נר"ו דשמא מה שנטפלו אותם הקרובי' היה שנבחרו בו ועד כללי ע"פ שני שלישי הקהל כי בזה התירו כמו שהוא מפורש בהסכמה ואין לומר ואם איתא קלא אית לה למילתא אם נעשה בועד כללי ובהכרזה כנהוג דכל שהאיסור הוא ודאי אין להתיר מספק כל שאנו יכולים להעמיד הדברים בענין שלא בטלו ההסכמה דהעמד איסור על חזקתו ומספק אתה בא להתירו אל תתירנו מספק ודמיא להא דתנן בפרק כל הצלמים המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרים ודיקינן בגמרא הא שברי ע"א אסורין ומסיק ע"א ודאי עבדוה מי ימר דבטלה הוי ספק ודאי ואין ספק מוצי' מדי ודאי ואין להוכיח שבטלה ממה שהיא שבור' לפנינו דאני או' מאליה נשתברה וכן גבי כתמים תנן ותולה בכל דבר שהיא יכולה לראות אפי' בדבר הרחוק כגון מכה ויכולה להתגלע וטובא דאיכא התם משום דסמכינן אחזקת היתר שיש לה ובפרק אלו טרפות גבי נקב בריאה היכא דאיכא למתליה בידה דטבחא או בזאב או בתולעים תולין להקל דהואיל ויש לו חזקת היתר כל שכן שנתלה להחמיר הואיל ואיכא חזקת איסור ובכוליה תלמודא אמרינן הכי אין ספק מוציא מידי ודאי אף כאן אם נוכל להעמיד הדבר בענין שלא יסתור את ההסכמות עבדינן ולא אמרינן אם איתא שעשה בועד כללי ועל פי שני שלישים קלא הוה למילתא כדאמרינן בס"פ האומנין גבי בי ריסתקא דמחוזא שכיחי רבי' וקלא אית לה למילתא דהואיל וכבר עברו שנים הרבה לא דכירי אינשי דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ואדרבא איפכא איכא למימר אם איתא דבטלוה קלא הוה ליה למילת' לפי שלא היה איפשר לבטל אותם ההסכמות כי אם בוועד כללי והכרזה כנהוג ובהא וודאי רמיא עליה דאינשי לפי שהוא דבר נוהג לדורות והיה להם לכתוב את הדברי' בעט ברזל וצפורן שמיר למען יעמדו ימים רבים ועוד אפילו תימא שביטלו אותה ההסכמה לא בשביל זה נאמר שגם שאר דברי ההסכמה בטלו אפילו אם היו כלן בהסכמה א' ונדר א' לכולן אין מקום לומר נדר שהותר מקצתו הותר כלו דבחרמי צבור הנתרין על פיהם מיגז גייז ולא עקרי ודמי להפרה דבעל דתנן בפרק בתרא דנדרים קונם תאנים וענבים שאיני טועמת הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ובמקום אחר הארכתי בזה על פי שיטת הראשונים נוחי נפש ומנא תימרא דאין ראיה ממה שלא מיחו בידם דכי האי גוונא אשכחן בפרק השולח גבי עבד דאמר ריב"ל עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות ופרכי' מדתניא או שהניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות אמר רבא בר שילא כשרבו הניח לו תפילין דחזק' אי לאו דשחרריה לא הוה מנח ליה תפילין אבל הוא מעצמו אע"פ שהוא בפניו אינה ראיה וכה"ג תניא גבי עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות ופרכינן עלה ומסקי' כדרבא בר שילא בשרבו השיאו אשה דאמרי' אי לאו דשחררי' לא הוה מעבד איסור' על ידו אבל נשא בת חורין בפני רבו אינה ראי' לומר ששחררו ממה שלא מיחו אף אנו נאמר שאין ראיה ממה שלא מיחו לומר דודאי בטלו ההסכמה דשמא לא נמלכו בהם או שמא מיחו ולא קבלו ובתר דעברו חתמו על הדבר לקיימו והא דאמרי' בהקומץ רבה מעשה בתלמידו של רבי עקיבא שהיה קושר תפיליו בלשונות של ארגמן ולא אמר לו דבר איפשר אותו צדיק רא' תלמידו ולא מוח' בו א"ל הן לא ראה אותו ואי ראה אותו לא היה מניחו וכן אמר שם בהורקנוס בנו של רבי אליעזר הוה אתמוהי קמתמ' היאך לא מיחה בו דקס"ד ראה ולא אמר לו דבר וכההוא דר"פ הישן דמייתי ר' יהודה ראיה נוהגים היינו שהיינו ישנים תחת המטה לפני הזקיני' בסוכ' ולא אמרו לנו דבר ובפרק הנזקי' גבי אפטרופוס שמינהו אבי יתומים וכו' אמרי' ההוא אפטרופוס דהוה בשבבותיה דריב"ל דהוה מזבין ארעא וזבין תור' ולא אמר ליה ולא מידי סבר לה כר' יוסי דאמר מימי לא קריתי אלא לשורי שדי כל הני עובדי כשרואי' מעש' לפניה' ולא אמרו דבר ראיה היא אבל ממה שרבים עברו ולא נענשו אינה ראיה דמי ימר דמקבלי מנייהו וצייתו לרבנן אי נמי לא נמלכו בהם שאם נמלכו בהם היו מוחין בידם והכי אמרי' בפ' אלו מגלחים אהא דמייתי ראיה בר הדיא דמותר לכבס כלי פשתן במועד דלדידי' חזי ליה ימא של טבריא דמפקי' לה משכלי דמאני דכתנא בחול' דמועדא מתקי' לה אביי מאן לימא לן דברצון חכמים עבדי דילמא שלא ברצון חכמים עבדי ותו אמרי' בפרק השולח גבי הא דתנן אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן משום דוחק' דצבורא או משום דלא ליגרו בהו דבעי למפש' מהא דלוי בר דרגא פרקא לברתי' בתריסר אלפי דינרי ודחי אביי מאן לימא לן דברצון חכמים עבד והכי פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל ושאר רבוותא דטעמא משום דלא ליגרו בהו ולא חיישינן להא דלוי.

גם מה שרצו לומר דודאי נתבטלו אותם ההסכמות הקדומות מחמת שראינו שאחרים בכמה שנים ובכמה זמנים העמיסו על הקהל יותר הרבה ממה שכתוב בהסכמות ההמה וגם מזה אין סעד לדבריהם כלל כי אין במה שוותרו הקהל ראיה שעשו כן שלא להחזיק במחלוקת כי מי יוכל להיו' תמיד בתגר ומריבה רצו לוותר לפי שעה ועתה עומדים על דין תורה כדאמרי' בפרק חזקת והא אית לי סהדי דאתית באורתא ואמרת לי זבנא ניהלי אמר ליה אמינא איזבון דינאי אמר רבא עביד אניש דזבין דיניה פי' ר"ח אמינא איזבון דינאי אע"פ שהיא שלי איני מוציאה מידו בלא מריבות ודינים אקנה אותם המריבות והדינין באלו המעות כ"ש שאותה ההסכמה המודפס' העשויה בצום גדליה שנת רצ"ט היא מפורשת חוסמת כל פה שביארו שם שאם באולי איזה הפרש יתייליד ביניהם יוטל על מעל' הרבנים ולמען יהיה שלו' מתווך ביניהם יהיה כח ביד' לפש' דב"מה אך תנאי זה הותנ' מדע' כלם שאם באולי לימים ימצא שהעמיסו את הקהל יותר על שלשים לק' יחוייבו להחזיר הטעו' אשר ימצא בפסק או בפשר ההוא אם לא ימצא שרוב הקקי' מחלו בפי' על ההסכמה זו נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף