שו"ת מבי"ט/ב/קצו

שו"ת מבי"ט ב קצו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן קצו

שאלה נאספו לי חסידי' כורתי ברי' ומקיימים לשמור משפטי צדקות ה' ועושים משמרה למשמרתה של תורה והם יראי חטא ומתרחקים אפילו מספק ספיקא לחומרא וכוונתם לשם שמים אך לא כיוונו במה שהחמירו להפריש תרומות ומעשרות ממה שמרח הגוי בארץ ישראל כפי מה שמצאו בקצת פוסקים אשר לא נתפשט מנהג זה בארץ ישראל בשום מקום ובשום זמן בפרט לדעת הרמב"ם ז"ל וסיעתו בסברא זו כי הוא מאריה דארעא דארץ ישראל וסביבותי' ממצרים עד סוף סוריא ויותר והנה כתב הרמב"ם ז"ל פרק ראשון מהלכות תרומות ומעשרות התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ונביאים התקינו שיהיו נוהגות וכו' ומה שאמר בין שלא בפני הבית הוא קודם בנין שלמה דלאחר שנחרב הבית אח"כ נתבטלה קדושת ארץ ישראל וכמו שכתב בסוף הפרק התרומה בזמן הזה אינה מן התורה ואפילו במה שהחזיקו עולי גולה ואפי' בימי עזרא וכו' שאין לו תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כו' וכל הדינים שכתב למעלה בפרק זה. נראה שהם בזמן שנוהגים התרומות והמעשרות מן התורה כמו מה שכתב גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצות אלא הרי היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקח ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש וכו' והכל מן התורה ע"כ דסבירא ליה דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי ישראל הקונה ממנו תרומה ומעשר נראה דבזמן הזה שמי שקונה מן הגוי שדה בארץ ישראל אינו חייב אלא מדרבנן דכשהוא מדרבנן יש קנין כמו בסורי' בזמן הבית ואם הוא ברשו' הגוי אפילו בזמן הבית פטור מכלום דיש קנין לגוי בעודו ברשותו לפטור אפילו מדרבנן כיון שמרחן הגוי והן שלו דכתיב דגנך ולא דיגון גוי ואם לקחן ומרחן ישראל חייבין בכל מן התורה בזמן ההוא ובזמן הזה אע"ג דכשהוא שדה של ישראל אינו חייב אלא מדרבנן גם כשהוא שדה של גוי ולקחן ומרחן ישראל הוי מדרבנן דאחר מירוחו אזלינן כיון דהוו הפירות של ישראל בשעת מירוח חייב מן התורה בזמן ההוא ומדרבנן בזמן הזה אין הפרשה אלא כשהשדה קנאו מן הגוי נותן הכל וכשקנה הפירות ומרח אינו נותן לכהן אלא תרומה גדולה ומוכר לו תרומות מעשר וכו' ואם הוא קודם עונת המעשר חייב בכל ואם לא יהיה לפי חשבון כדמפרש ואם כן נראה דאם לא קנאו מן הגוי אפילו מירחו הגוי על ידי ישראל שקנאה ממנו אחר כך אינו חייב אפילו מדרבנן כמו מטהר יינו של נכרי שאם קנאו ישראל ממנו אחר כך יהיה פטור ולפי זה יוכל ישראל לקנות מן הגוי היין שיצא מן הענבים שלו אעפ"י שהישראל הוא דורך הענבים ויהי באחריות הגוי עד שיהיה יין:

כתב עוד וכן הגוי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד גוי אינם חייבין בתרומה ובמעשרות אלא מדבריהם כיון שלא היה הדיגון על ידי ישראל שאם היה על יד ישראל היה חייב נראה דבזמן הזה דאפילו דיגון ישראל בשלו אינו חייב מן התורה אלא מדרבנן אם יהיה הדיגון על ידי גוי יהיה פטור אפילו מדרבנן:

כתב עוד מכר גוי לישראל פירות מחוברים ומרחן הגוי אינן חייבין וכו' אעפ"י שהם ברשות ישראל אחר עונה והיינו אפילו בזמן ההוא דאם הוא קודם עונת המעשרות הוי כשדה של ישראל שמרחו הגוי שאין חיובו אלא מדרבנן בזמן ההוא ובזמן הזה פטור אפילו מדרבנן אפילו היה שדה של ישראל כיון שנתמרח על ידי גוי ואין חיובו על ידי ישראל אלא מדרבנן. וכן דיני קונה שדה בסורי' הכל בין בזמן ההוא בין בזמן הזה דאע"ג דמתחל' לא היה אלא מדרבנן לא פקע חיוב דרבנן מינייהו אפילו אחר שבארץ ישראל לא הוי נמי אלא מדרבנן דין שותפות הגוי בשדה בארץ ישראל בזמן הזה אפילו חלקו הגדיש חלקו של גוי פטור כמו בסוריא דכיון דלא הוי אלא מדרבנן יש ברירה כמו בסוריא פירו' ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין וכו' דכתיב שמה שמה אתם חייבים בחוצה לארץ פטורין נראה דהיינו כשיצאו קודם מירוח דאם נתמרחו על ידי ישראל בארץ ישראל הא הוי טבל ולא פקע טבל איסוריה וחיוביה דמיתה בהוצאתו חוצה לארץ ואפילו קודם מירוח חייבין בחוצה לארץ מדרבנן מיהא כפירות חוצה לארץ וכן נראה ממה שכתב בפרק י"ג ונראה דאפילו בזמן הזה דלא הוו אלא מדרבנן רביע עלייהו איסורא דטבל דרבנן ולא פקע איסורא אלא כשהוציאן קודם מירוח:

מכל זה נראה כי כל פירות שאנחנו קונים בארץ ישראל מן הגוים וענין המירוח הוא על ידם אינ' חייבים תרומה ומעשר כלל וגזרת בעלי כיסין מפרש הרב ז"ל גוי שהפריש תרומה שאין לה דין תרומה מן התורה אלא משום גזרת בעלי כיסין תרומתן תרומה שלא יהיה לישראל ויתלהו בגוי כדי לפוטרו ולפירוש רש"י ז"ל ומפרשים אחרים דגזרת בעלי כיסין הוא על פירות של גוי שמירחן דחייבין בתרומה ומעשרות משום בעלי כיסין דאי שרית ללוקח מן הגוי שלא יעשר דמירוח הגוי פטור אתי למימר נמי לוקח ממחרי ישראל לשון אחר משום בעלי כיסין יש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב המעשרות ויקנוהו לגוי וימרחהו הגוי להפקיע מן המעשר ע"כ. ועל זה נשענו קדושי ישראל והחכמים החסידים הנז' לעשר כל מה שקונים מן הגוים מדגן ועד עלי ירק ונראה לי דאפילו לפירות זה לא הויא גזרת בעלי כיסין אלא בדגן תירוש ויצהר דמיחייבי מדאוריית' אבל מעשר ירק דהוי מדרבנן לא גזרו אי נמי גזרת בעלי כיסין הויא על דגן תירוש ויצהר וכיוצא בהם דהוי עיקר חיי נפש והוא מצוי שאוצרי' אותם בעלי כיסין להרויח אבל ירקות וכיוצא בהן לא גזרו דדבר קל הם ועוד דאיכא הכא גזרי טובא מדרבנן דאפילו דגן תירוש ויצהר בזמן הזה הוי מדרבנן לדעת הרמב"ם ז"ל ואחרים וירק הוי דרבנן אפילו בכיבוש ראשון ופירות הגוי בקרקעו אפילו בדגן אפי' בכיבוש ראשון מדרבנן אפילו במירוח ישראל ולוקח אפילו דגן מישראל מדרבנן וגזרת בעלי כיסין מדרבנן ואם כן ירק דישראל אפילו בכיבוש ראשון מדרבנן אטו דגן והשתא דדגן גופי' מדרבנן לא פקע מינה מישראל גזרה קדומה דבזמן כיבוש ראשון והוי דרבנן אטו דרבנן וקרקע הגוי אפי' בכיבוש ראשון כשהוא ברשותו אפי' בדגן ומרחו ישראל לא מיחייב אלא מדרבנן דאלו מרחו היה פטור מכלום משום דגנך ולא דיגון נכרי ואם כן כשמרחו ישראל בזמן הזה הוי דרבנן אטו דרבנן ובלוקח ובעלי כיסין איכא נמי תרתי דרבנן:

הכלל העולה כי לדעת הרמב"ם ז"ל דהשתא דגן הוי מדרבנן אפי' בקרקע ישראל לא יתחיי' ירק אפי' מדרבנן דבכיבו' ראשון דדגן הוי מדאוריית' גזרו ירק מדרבנן אטו דגן מדאוריי' אבל השתא דדגן הוי מדרבנן ירק יהיה פטור ואם תמצא לומר דגזר' ירק כדקאי מעיקרא אטו דגן דאורייתא קאי השתא אע"ג דדגן הוי מדרבנן ולא הוי גזירה לגזירה דכולא חדא גזיר' היא אכתי מירוח דישראל בקרקע דגוי דהוי מדרבנן הוי גזיר' לגזירה אטו קרקע ישראל במירוחו דלא הוי השתא אלא מדרבנן אפילו בדגן ואם תמצא לומר דהאי נמי כולה חדא גזרה היא וכדקא' מעיקרא מירוח ישראל בקרקע גוי קאי נמי השתא אכתי ירק גוי אפי' במירוח ישראל יהיה פטור דהוי גזירה לגזירה דגזירה דגן דקרקע ישראל מדרבנן וירק דקרקע ישראל מדרבנן אטו דגן וירק דגוי במירוח ישראל אטו ירק דקרקע ישראל ולוקח הוי מדרבנן ולא תימא השתא נמי כדקאי מעיקר' קאי וכולהו חדא גזירה נינהו דבתרי גזירות מצינו בתלתא לא מצינו ועוד אי הוי מירוח דגוי בקרקעו ומשום גזרת בעלי כיסין הא ודאי בד' לא מצינא אלא דלדעת הרב ז"ל לא קאי גזרת בעלי כיסין אלא אגוי שתרם כמו שכתוב למעלה בארוכה דוק ותשכח ולדעת רש"י ז"ל ואחרים דמפרשי גזרת בעלי כיסין אמירוח גוי בקרקעו וסברי דמעשר דגן תירוש ויצהר הוא דאוריית' אפי' בזמה"ז אפי' היכ' דאיכא כל הני גזירות בירק בכיבוש ראשון דרבנן בכיבוש שני דרבנן אפילו בקרקע ישראל ומירוחו ובקרק' גוי ומירוח ישראל דרבנן ומירוח גוי בקרקע שלו משום גזרת בעלי כיסין וא"כ גזרת בעלי כיסין ליתא בירק לכולי עלמ' ואלו המחמירים הפריזו על מדותם שהיו מפרישי' כל עלה ירק שהיו לוקחי' מן השוק מן הגוים ומה שמצאו כתוב בכפתור ופרח על בית שאן שהוא מכיבוש ראשון ואנו נוהגים בו היום בחסד עליון בפירות אילן וירק כמו שהיו נוהגים שם קודם שרבי התירו ע"כ היינו בקרקע ישראל ומירוחו וכמו שכתב כמו שהיו נוהגים שם קודם שר' התירו והיינו בקרקע ישראל וכמו שנראה ג"כ מאתרוג ששלח ר' יוסי לרשב"ג מקסרי שהי' כמו בית שאן וכן תשוב' גאון שהביא פרק ג' הלוקח ירק מן השוק חייב לעשר היינו מקרקע ישראל אלא שהוא לוקח ואינו חייב אלא מדרבנן:

ובכיבוש שני פירות אילן וירק בקרקע ישראל ובקרקע של גוי ומירוחו על יד ישראל נמי מדרבנן אבל קרקע של גוי ומירוחו בכיבוש שני לא היו נוהגים באילן וירק אלא בדגן כדפרישית לעיל ומשום דאיכא נמי גזירות טובא ובכפתור ופרח אינו מחשיב אלא גזר' אחת שכתב פ"ה דף י"ז ראי' שבזמן הזה חיוב מעשרות הוא מדאוריית' בדגן תירוש ויצהר ופירות אילן וירק דרבנ' במה שכבשו עולי מצרים כמו בית שאן שלא כבשוה עולי בבל יהיה דגן תירוש ויצהר מדרבנן ואילן וירק פטור לגמרי ואם כבוש שני היה חייב מדרב' יהיה כיבוש ראשון אפילו בדגן תירוש ויצה' פטור לגמרי עכ"ל משמע דלא גזרינ' אלא גזרה אחת וכן כתב למעלה מזה שבמה שלא כבשו עולי בבל אין צריך סייג עכשיו שאיסור שלו בדגן תירוש ויצהר אינו אלא מדבריהם לא מדין תורה ויהיה גזירה לגזירה ע"כ הכלל כי לכל הפי' בין יש קנין או אין קנין או מדאורייתא בזמן הזה או דרבנן ירק של גוי במירוחו אין בו גזרת בעלי כיסין ואפילו במירוח ישראל הוו גזירה לגזירה ולדעת הרמב"ם ז"ל מאריה דארעא דישראל וסביבותיה דסבר דדגן תירוש ויצהר בזמן הזה דרבנן אטו כיבוש ראשון אם כן ירק בקרקע ישראל הוי גזירה לגזרה ומירוח דישראל בקרקע של גוי בירק הויא גזרה שלישית ופטור וכתב בכפתור ופרח דף י"ד מכאן מוכח שמעשר ירק בארץ ישראל מדרבנן דהא דהתיר רבי בית שאן בלבד אבל שאר ארצות נשארה באיסור ע"כ והיינו בקרקע ישראל דבקרקע של גוי אפילו במירוח ישראל פטור מכלום ומירוח דישראל בקרקע גוי נמי אפילו בדגן הוי גזרה לגזרה אטו דגן ישראל בזמן הזה דהיא גופא גזרה מדרבנן ולפי זה בענבים שאנו לוקחים מן הגוי ומתמרחי' בתירוש על ידינו לא היינו חייבים להוציא מן היין תרומה ומעשר והמנהג פשוט בכל ארץ ישראל להוציא ואיני רואה שום דרך לחייב לדעת הרמב"ם ז"ל אלא אם נאמר דכולה חדא גזרה היא חיוב בשדה שלו ובמירוח בשל גוי כדקאי מעיקרא וגם שמא חששו בדורו' הקודמים לנו לסברת האומ' דדגן תירוש ויצהר הוי דאוריתא בזמן הזה בקרקע ישראל ובקרקע גוי במירוח ישראל יהיה מדרבנן ומשו' ספיקא דגברי רברבי דפליגו בהא מילתא לא מברכינן על הפרשתם וכן הוא המנהג אלא שיש חשש מן הסכמת החרם שהסכמנו באלו הימים בסבת המחמירים הנז' שלא יוציאו תרומות ומעשרות כי אם לדעת הרב ז"ל מאריה דאתרא מפני השלום ושהי' נמשך דבר מחלוקת בין אדם לחבירו כשהיו מזדמנים בסעודת מצוה ובין איש לאשתו בהיותם זהירים וזריזים ובלתי בקיאים בהוצאת המעשרות מכל מיני ירק שבעולם אלא שכוונת החרם היה שלא לחדש שום דבר לחומרא כסברת החולקים על הרב ז"ל ואם כן עתה אינם יכולים להוציא מעשר ותרומה מן הירק של גוים אפילו יתמרח על ידם דאיכא כמה גזירות אם לא שיקנו מהם קודם שיגיע לעונת המעשרות ואפילו בדגן לדעת הרמב"ם ז"ל שבזמן הזה הוא מדרבנן אפילו בקרקע ישראל ומירוחו כשהוא בקרקע גוי ומירוח ישראל הויא גזרה לגזרה אלא דנימא גזירה כדקאי מעיקרא קאי השתא כדפרישית ואין להם רשות להחמיר מטעם החרם וגם כן ניצולו מן החטא בתקנה זו שהיו משליכים לאיבוד שם תרומה ותרומת מעשר והיה בזה משום ביזוי אוכלים ומשום בל תשחית לדעת הרמב"ם ז"ל כתבתי למעלה כי שלא בפני הבית שכתב הרב ז"ל בראש הפרק היינו על זמן שקודם בנין שלמה המלך עליו השלום מפני שהוא כתב בסוף הפרק כי התרומה בזמן הזה אפילו בימי עזרא אינה מן התורה והשיג עליו הראב"ד ז"ל כי לא כיון להלכה וכו' והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הפרק ע"כ:

והוא רומז למה שכתב למעלה בין בפני הבית בין שלא בפני הבית שנראה אחר חרבנה כמו במקומות אחרים במשנת אותו ואת בנו והזרוע וכמו שנהגו שהוזכר בהם שלא בפני הבית והרב ז"ל עצמו כתב בהם שלא בפני הבית שר"ל אחר החרבן אלא שכאן בענין התרומו' אי איפשר לפרש כן לפי מה שסובר הוא שאינו מן התורה אפי' בימי עזרא ועל זה הגיה עלי החכם הרש"ו כי קודם בנין שלמה גם כן הבית שהיה להם היה חשוב בית אע"פ שהיה לו ג"כ למשכן שילה ועל זה פירש שלא בפני הבית כגון אם נפל הבית ועדין ירושלים של ישראל ולא נכבשה העיר ע"כ פירש מה שלא היה בזמן הבית ולא יהיה ואני פירשתי מה שהיה גם שילה נקרא בית ומשכן ובית המקדש אינו נקרא אלא בית גם שילה נקרא מנוחה ובית המקדש נחלה:

ועל מה שכתבתי שאפי' בענבים שאנו קונים מן העכו"ם ונדרכים ומתמרחים על ידינו שאין דרך לחייבן בתרומה ומעשרות להרמב"ם ז"ל הביא לשון סמ"ג בסי' קל"ג כי הלוקח מן העכו"ם קודם מירוח אין חשוב לוקח להפטר מאחר שאין קנין לעכו"ם וכו' ואני אומר דהיינו כשדגן תירוש ויצהר הוא מדאורייתא אבל כשהוא מדרבנן אפי' של ישראל כמו בזמן הזה לדעת הרב ז"ל כשיהיה מקרקע נכרי יהיה גזרה לגזרה ומה שכתב כי סמ"ג הביא בשם בעל התרומה וזו היא תקנה גדולה לרבים בארץ ישראל בזמן הזה ליקח מתבואת העכו"ם אחר שנגמר כי אפי' מתבואת ארץ ישראל אין שם חיוב אלא מדרבנן לא נמצא לשון זה של תקנה גדולה לדרים וכו' בכל הלכות ארץ ישראל של בעל התרומה כי מה שכתב אחר כך סמ"ג כן כתב בעל התרומה אינו חוזר לכל מה שכתב למעלה אלא למה שכתב כי קרקע אינה נגזלת ושגם הגוים אינם כל כך אנוסים עכשיו כמו שהיו קודם וזו היא תקנה וכו':

ומה שמצאתי בספר התרומה מתייחס לענין זה שכתב הסמ"ג זה לשונו וטוב על הכל לקנות מפירות שגדלו בתוך קרקע של העכו"ם ומתבואת נכרי דכיון שלא קדשה ואף מקרקע ישראל אין התרומה רק מדרבנן לכך בקרקע נכרי שמא אפי' מדרבנן אין צריך להפריש ומעכו"ם גזלי ארעתא ליכא למיחש כדפרישי' לעיל שקנום בכיבוש ואע"ג דחיישי' ריש לולב הגזול גבי הושענא יש לחלק דישראל מרובין היו להם אז קרקעות והיו גוזלים ומאנסים מהם וגם היו העכו"ם יותר אנסים ממה שהם עושים עכשיו עכ"ל ובלשון זה לא אמר ליקח מתבואת העכו"ם קודם שנגמר אלא לקנות מפירות שגדלו תוך קרקע של נכרי ומתבואת נכרי דמשמע בין קודם מירוח בין לאחר מירוח כיון שכתב דאפי' מקרקע ישראל אין התרומה רק מדרבנן לכך בקרקע נכרי שמא אפי' מדרבנן אין צריך להפריש דמשמע בכל גוונא של קרקע נכרי פטור וקרקע ישראל לחוד הוא מדרבנן וגם דברי הסמ"ג ז"ל שכתב אחר שנגמר איפשר לפרש שנגמר שבאו לעונת המעשרות אעפ"י שנגמרו אחר כך על יד ישראל ולמעלה מזה כתב גם ספר התרומה וזה לשונו ואם כן אינו חייב להפריש תרומה ומעשר בארץ ישראל רק מדרבנן אפי' קנה ישראל קרקע וגדלו הפירות ברשותו ומירחן ואכלן הוא עצמו ולא מכרן וא"כ יכול להיות דבפירות שלוקח מנכרי אינו חייב לעשר אפי' מדרבנן כיון שלא קדשה לעתיד לבוא כי אם בפירות שגדלו בקרקע ישראל ומדרבנן גזירה שמא יבנה בית המקדש עכ"ל הרי שכתב יותר בפירוש בקרקע של ישראל הוא דחייב מדרבנן ובשל נכרי פטור סתם דמשמע אפי' מרחן ישראל כיון שעד שעת תלישה היו של נכרי ואחר כך כתב והרוצה להפריש ולהחמיר מפירות העכו"ם וכו' וכ"ש למה שפירשתי שפירות הנכרים פטורין אפי' מדרבנן והמחמיר להפריש מהן לא יפריש משל ישראל על של נכרי או איפכא וכו' עכ"ל דמשמע מכל זה דסברתו היא דבשל נכרי אינו חייב כלל והמחמיר יזהר שלא יפריש על של גוי משל ישראל וכו' ואי הוה חייב מדרבנן מירוח של ישראל בשל ישראל הכל שוה מדרבנן והיה יכול לעשר מזה על זה וא"כ אין מכל זה ראיה שחייב במירוח ישראל בשל נכרי לדע' הרבז"ל בעל התרומ' ואפי' לסמ"ג ואין ולאו ורפיא בידיהו לחייב אלא דרך חומרא ועל זה כתבתי כי לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר כי כל תרומה ומעשר בזמן הזה מדרבנן שלא הייתי מוצא דרך שיהיה חייב שאב מירוח של ישראל בשל נכרי אלא אם נאמר דגזר' קמיית' כדקאי קאי בדגן תירוש ויצהר דנכרי במירוח דישראל כי היכי דלא ליהוי גזירה לגזירה וכבר כתבתי למעלה לשון כפתור ופרח דמשמע דלא גזרו הכא אלא גזרה אחת ואינו מחשיב טעמא דכקאי קאי בדגן תירוש ויצהר דגוי במירוח דישראל וכ"ש במירוח ישראל של גוי בירק דפשיטא דפטור לגמרי לדעת הרמב"ם ולמאן דסבר נמי דבזמן הזה הוי מדרבנן משום דאיכא ג' גזירות כדפרישית לעיל ודגן של גוי במירוח ישראל נמי נראה לי שלא יוכלו המחמירים להוציא תרומה ומעשר משום חשש החרם שהחמרנו שלא יוציאו אלא כדעת הרמב"ם ז"ל ולדעתו כתבתי כי לא היו חייבים מדין משום גזרה לגזרה אלא שהתרנו לבקש דרך ליין של מנהג קדום בארץ ישראל להוציא ממנו תרומה ותרומת מעשר כשלוקחים ענבים מן העכו"ם ודורכים אותם ישראלים אבל בדגן ויצהר ושאר פירות אילן שאנו לוקחים אותם מן העכו"ם אחר מירוח ולמרחו על יד ישראל ליכנס בספק החרם כי אולי אינו מספיק הטעם של גזרה א' כדקאי מעיקרא קאי ואנו סומכי' עליה להעמיד המנהג הקדום שאנחנו מוציאי' תרומה מענבי' שאנו לוקחי' מן העכו"ם ועושים מהם יין אבל לחדש מנהג ליקח דגן ולמרחו על ידי ישראל לא סמכינן אהאי טעמא משום דרביע עילויה הסכמת החרם אם לא שהיו לוקחי' מן העכו"ם במחובר לקרקע קודם שיגיע לעונת המעשרות כי אז יתחייבו מדרבנן להפריש תרומות אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל והשי"ת יצילנו משגיאות:

ראיתי תשו' למהר"י קולון זלה"ה שחייב במירוח ישראל בשל גוי אלא שכתב אחר כך ועל ענבי' הקנויים מן הגוי נראה לעניות דעתי שחייבים בתרומות ומעשרות כיון שלא נגמרו מלאכתן למעשר ביד הגוי כמו שחייב רבינו משה ב"ר מיימון זלה"ה וזה לשונו ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין מן התור' עכ"ל נר' כי מה שכתב שחייבין בתרומה וכו' הוי בזמן שהתרומה היא מן התורה:

ועדיין איני רואה שום חיוב לתרומה ומעשר ליין שאנו עושים מן הענבים שאנו קונים מן הגוים ומביאים אותם לביתינו ואנחנו דורכים אותם דאעג"ב דתנן פ' א' דמעשרו' גבי מתני' דאיזהו גרנן למעשרו' וכו' היין משיקפ' כו' היינו מיין ענבים מקרקע ישראל או מירוחו שלא הוציא עדיין תרומה ומעשר מן הענבים מפני שהיה דעתו לדורכן בבית ואומ' גרנן דהיינו תירוש דקרא משיקפא אבל אם אין דעתו לדורכן אלא לאוכלן ענבים גרנן הוי משהניחן בכלכלה וחיפן כדתנן במתני' התם כלכלה עד שיחפה וכו' דאע"ג דקאי אירק ה"נ בתאנים וענבים גרנן משיקפה כיון דלא תנן בהו בהדיא גורן אלא ביין ושמן משום דרובן להכי הויא וכדכתיב דגן תירוש ויצהר ואם כן גבי גוי נמי שגמר גרנן של ענבים בסלים או בכלכלה דהיינו סל כפי' המ"ה ז"ל ומכרן לישראל לאכול הרי הן פטורות מתרומה ומעשר ובפרק בתרא דטהרות תנן הנותן מן הסלים וכו' קאי אבצירות ענבים דרישא והכי נמי דכלכלה עד שיחפה הוי גורן ענבים וכיון שמן הענבים שאנו קונים מן הגוים אפילו לדורכן ולעשות מהן יין אנו אוכלים מהם קודם בלי הפרשה משום שקנאן מן הגוי אחר מירוח כדא' מי הכניסן לחיוב אחר כך כשידרוך אותם כיון שיצאו כבר בפיטור מיד הגוי והוו כמו החטה שאנו קונים מן הגויים אחר מירוח דאע"ג דאין החטה ראויה אלא לכסוס ואנחנו עושים כמה מלאכות קודם שיהיה ראוי לאכול פת ממנו אפי' הכי פטור מתרומות כיון שנתמרח קודם על יד גוי וכל שכן הענבים כי מיד שאנו קונים אותם מהם אנו אוכלים אותם מהן אפי' בקבע דאינן חייבין כלל כיון שנתמרחו על יד הגוי דפשיטא אפי' יעשה יין מהן אחר כך לא יהיה היין חייב בתרומה וכמו שנר' מדברי הרמב"ם ז"ל פרק ראשון מהלכות תרומות מכר גוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונות המעשרות ומרחן וכן גבי הקדש אמרינן המקדיש פירות תלושין ופדאן קודם גמר מלאכתן חייב לעשר ואם נגמרה מלאכתן ביד ההקדש ואח"כ פדאן פטורין מן המעשרות שבעת חובתן היו פטורין מן המעשרות וגבי גוי נמי בשעת חובתן היו פטורים וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשר וכבר נתפשט המנהג לתרום אגב הענבים של קרקע ישראל ולא יברכו על המעשר אלא כשתורמים גם כן מה שגדל בקרקע ישראל או במירוח ישראל השיב לי הרב ה"ר דוד נר"ו ממתני' דפרק אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו וכו' דשלא נגמרה הוו זתים וענבים שעתיד לדורכן וכו' ודבר שנגמרה מלאכתו הוי שמן ויין ומדתני' התורם ענבים ועתיד לעשותם צמוקין וכו' תרומה ואינו צריך לתרו' פעם שניה לדברי ב"ה משמע דע"כ לא פליגי אלא כשעתיד לעשותן צימוקין דשניהם לאכילה אבל אם עתיד לעשות יין כולי עלמא מודו שצריך לתרום שניה דאי לא תימא הכי ליפליגו ביין לאשמועינן דאפילו לעשות יין אין צריך לתרום שניה:

ואני הייתי אומר דבענבים ועתיד לעשותם יין תרומה ואינו צריך לתרום שניה לב"ה ונקט צמוקין דהוה אמינא כיון דשניהם לאכילה ענבים וצמוקין הוו לאכילה אפילו לכתחילה נמי להכי קתני דפליגי בהו נמי לכתחילה לב"ה לא ולב"ש אפי' בדיעבד צריך לתרום אלא כיון דאיכא דיוקא דהא אם עתיד לעשותם יין צריך לתרום וכו' דייקינן לחומרא ולא אמרינן ה"ה וממתניתין נמי דקתני התורם ענבים על היין אין תרומתו תרומה הוה משמע דוקא על מה שהוא כבר יין אבל תורם ענבים לעשותן יין תרומתו תרומה אלא דאיכא דנקיט אוחרא לחומרא דענבים לעשותן יין דוקא על מה שהוא כבר יין אבל תרם ענבים לאכילה ונמלך ודרכן אינו צריך לתרום ומתני' דענבים על ענבים לאכילה ונמלך לדרכן אינו צריך לתרום דיוקא דהאי מתני' אתא לאשמוענן ואפילו ענבים לעשותם יין מדרבנן הוא דאין תרומתו תרומה ואפילו תורם ענבים נמי על היין העשוי כבר מדרבנן הוא דאין תרומתן תרומה משום גזרה שמא יטריח הכהן לדרוך כדא' בירושלמי דמשמע דאי לאו משום האי גזרה מן הדין היו תורמים זיתים על שמן וענבים על יין דתרוייהו נגמרה מלאכתן והרמב"ם ז"ל שכתב דכתיב כדגן וכו' מן הגמור דמשמע מדאורייתא היינו לכתחלה כמו שכתב בסוף הפרק על מתני' בתרא לכתחילה אינו מותר מן התורה ומדרבנן אפילו בדיעבד משום טורח כדאמר וכמו שכתב הרב ז"ל בהלכות תרומה פ' ה' גזירה שמא יטריח הא קמן דתרם ענבים ונמלך לעשותן יין תרומתו תרומה ואפילו ענבים על יין מדאורייתא תרומתו תרומה ואי ענבים אין חיובן מן התורה כדכתב מר בדבר פשוט לא היה תרומתו תרומה כמו שכתב הרב ז"ל פרק ה' אין תורמין מדבר שהוא חייב מן התורה על דבר שהוא חייב מדבריהם ולא מן החייב מדבריהם וכו' ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום וכיון דחוזר ותורם משמע דמן התורה אינה תרומה וכיון דבענבים על היין אמרינן לעיל דמן התורה הויא תרומה משמע דענבים גופייהו נמי וכו' מיחייבי מדאורייתא וכן זיתים ולא אמרינן בהו בתרומה יפה כח הבן מכח האב כדאמר גבי עצי המערכה ובכפתור ופרח פרק עשרים הביא ראיות דענבים וזיתים תרומתן דאורייתא כתירוש ויצהר כתב עוד הילכך בנדון דידן אעפ"י שהענבים נפטרו מחמת מירוחם של גוי אם בא לעשות יין צריך לתקן דגורן חדש יש לו ליין ופנים חדשות באו לכאן והנודר מן הענבים מותר ביין הילכך בין לענין תרומות ומעשרות בין לענין לשון בני אדם חלוקים הם עד כאן לשון הרב ז"ל:

ואני אומר דלא דמי לכל מאי דמייתי לעיל דהתם מיירי בקרקע ישראל או מירוחו בכל על ידי ישראל דחייבין בענבים ובזיתים ובתירוש ויצהר בתרומות ומעשרות מדאורייתא ואפילו למאי דכתב מר זיתים וענבים מיהא מדרבנן ולהכי יין תירוש ויצהר דאית להו גורן אחר חדש כדכתב מר חייבין בשעת גרנן משום דהוו מיחייבי מעיקרא כענבים וזיתים אבל ענבי' דנתמרחו על ידי גוי מקרקעו ופטירי עדיין הקושי' במקומה עומדת מאין יבוא להם חיוב אחר שנעשו יין ואין ראיה מן הנודר מן הענבים מותר ביין דהיינו משום דאזלינן בתר לשון בני אדם לא משום דפנים חדשות הם ויותר ראיה היתה ממה שאנו מברכים שהחיינו על הענבים ואחר כך ביין גם כן דפנים חדשות באו לכאן דלהא נמי לא דמי אלא דוקא בענבים של ישראל שמוציאים תרומה מן הענבים ומוציאים ג"כ מן היין של ענבים אחרות אבל ענבים דפטירי יין נמי הוא פטור כדאמרן הכלל שבעיני ובעיוני איני רואה סמך למה שנהגו להוציא תרומה ומעשרות ליין העשוי מן הענבים שקונים מן הגוים אחר מירוח אלא כי בשנים הראשונים היו להרבה יהודים כרמים שלהם וגם היו קונים מן הגוים תירוש עצמו בכרמים שהיו דורכים היהודים שם הענבים של גוים והיו קונים התירוש ולא היה יכול להבדיל בחביות היין של כרמיהם מן היין שהיו קונים והיו מוציאים מן הכל בחשבם כי התירוש של גוים שנטהר על ידי ישראל שהיה חייב ולענין הברכה בהפרשת תרומות ומעשרות מיין זה שאנו עושים מן הענבים שאנחנו קונים מן הגוים חוששני להם לחטא ברכה לבטלה ואיני מורה שלאי להפריש נאם המבי"ט:

כתבתי זה ימים על אותם שיהיו מחמירים להוציא תרומה ומעשר ממה שהיו לוקחים מן הגוים במירוח שלהם ואפילו בירקות שהיו קונים מן השוק כי לכל הפי' בין יש קנין או אין קנין או מדאורייתא בזמן הזה או מדרבנן שירק של גוי במירוחו אין בה משום גזירת בעלי כיסין ואפילו במירוח ישר' ואם כן במירוח ישראל הוי גזרה לגזרה ולדעת הרמב"ם ז"ל מאריה דארעא דישראל דסבר דגן תירוש ויצהר בזמן הזה דרבנן כיבוש ראשון אם כן ירק בקרקע ישראל דבזמן הראשון הוה מדרבנן השתא דדגן תירוש ויצהר הוו דרבנן הוי ירק גזרה לגזרה ומירוח דישראל בקרקע של גוי הויא גזרה שלישית ופטור ואפילו בדגן מירוח דישראל בקרקע גוי הוי גזרה לגזרה אטו דגן דישראל בקרקע שלו בזמן הזה דהוי דרבנן אטו כיבוש ראשון ולפי זה אפילו בענבים שאנו קונים מן הגוים ואנו עושים יין מהם לא היינו חייבים להוציא מן היין תרומה ומעשר אלא שהמנהג פשוט להוציא ואיני רואה שום דרך לחיוב לדעת הרמב"ם ז"ל אלא אם נאמר דכולה חדא גזרה היא חיוב בשדה שלו ומירוח של גוי כדקאי מעיקרא קאי וגם שמא חששו בדורות הראשונים לסברת האומר דדגן תירוש ויצהר מדאורייתא בזמן הזה בקרקע של גוי במירוח ישראל הויא חדא גזירה מדרבנן כן נראה מלשון ספר התרומה דבקרקע של ישראל חיי' מדרבנן ובשל גוי פטור סתם דמשמע אפי' מרחן כיון שעד שעת תלישה היו של גוי ואחר כך כתוב והרוצה להפריש ולהחמיר טפי הגוים וכו' וכל שכן לפי מה שפיר' שפירות הגוי פטורין אפילו מדרבנן והמחמיר להפריש מהן לא יפריש משל ישראל על של גוי או איפכא וכו' עד כאן לשונו דמשמע דבשל גוי אינו חייב כלל ואי בלא מירוח פשיטא ולא תימא דבענבים שאנו לוקחים מן הגוי ואנו עושים מהן יין כיון שמירוח היין משיקפה כדתנן במתניתין הויא מירוחו על ידי ישראל וחייב דהא דתנן משיקפה היינו בענבים של ישראל או שנתמרחו הענבים עצמם על ידי ישראל שהענבים עצמן חייבות במעשר וכשלא הוציא מהענבים ההן מעפר ועשה מהן יין הוי מירוח היין משיקפה אבל כשנתמרחו הענבים על ידי הגוי דהן פטורות מתרומה ומעשר אם נמלך לעשות מהן יין מאין בא ליין החיוב כיון שהענבים הן פטורות ואפילו לקח הענבים לכתחילה לעשות מהן יין כיון שיכול לאכול מהן בלא הפרשת תרומה ומעשרות מאין בא ליין חיוב והוי כמו החטה שאנו קונים אותה מן הגוי אחר מירוחן דאעג"ב דאינה ראויה אלא לכסוס ואנחנו עושים בה כמה מלאכות עד שתעשה פת אפילו הכי פטורה מתרומה ומעשר כיון שנתמרחה קודם על ידי גוי וכל שכן הענבים דמיד אנו אוכלים אותם אפילו בקבע דאינם חייבות כלל כיון שנתמרחו ע"י הגוי שהניחן בסל או בכלכלה וחיפן דהוי מירוח שלהם כדתנן במתני' דפשיטא דאפילו יעשה מהן יין אחר כך לא יתחייבו בתרומה ומעשר וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות תרומות שכתב מכר גוי לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן הגוי וכו' אינם חייבין וכו' הואיל ומירחן הגוי וכל שכן הכא שמוכר הגוי לאחר מירוחו וכן גבי הקדש אמרינן המקדיש פירות תלושין ופדאן קודם גמר מלאכתם חייב לעשר ואם נגמרה מלאכתם ביד ההקדש ואחר כך פדאן פטורים מן המעשרות שבשעת חובתן היו פטורות וגבי גוי נמי בשעת חובתן היו פטורות אפילו היו ענבים ועשה מהן יין ואיני רואה סמך למה שנהגו להפריש תרומה ומעשר אלא שבשנים קדמוניות היו הכרמים להרבה יהודים בתוגרמ' וגם היו קונים יין תירוש הרב' בכרמי' שהיו היהודים דורכים שם הענבים של גוים וקונים התירוש ולא היו יכולים להבדיל בחביות היין של כרמיהם מן היין שהיו קונים והיו מפרישים מן הכל בחשבם כי התירוש של גוים שנטהר ע"י ישראל שהיה חייב ואפילו הכי איני רשאי לבטל המנהג של הראשונים להתיר וגם מפרישי תרומה ומעשר מן היין שעושים מן היין העשוי מענבים של הגוים אבל לענין ברכה אני חושש להם למברכי' מחטא ברכה לבטלה ואני מחפש על מעט יין של כרם ישראל לברך עליו על הפרשת תרומה ומעשר ולהפריש עמו תרומה ומעשר מן היין העשוי מענבים שנלקחו מן הגוים אחר מירוח הענבים נאם המבי"ט:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >