שו"ת מבי"ט/ב/קיד
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ילמדנו רבנו ראובן מת ובאה אלמנתו לפני ב"ד ושטר כתובתה בידה המחזיק ששים ושבעה אלפים לבני' ממון נדונייתה ומה שהכניסה לו ועוד שהוסיף לה מדיליה ל"ד אלפים סך הכל ק"א אלף לבנים ותבעה מהם להגבו' לה כתובתה וב"ד נזקקו לדבריה והוציאה לפניהם טלטלי בית כסף וזהב ושמושי ערש ועלתה השומא ההיא חמשה ושבעים אלף ובכן השביעוה שבועת האלמנה כדת וכהלכה שוב באה האלמנה ותבעה משמעון חזקת חצר א' שנתן לו בעלה בהיותו בחיים בטענת שהבתים ההם משועבדים לכתובתה ואין במתנת בעלה כלום שהרי חסר לתשלום פרעון כתובתה כ"ו אלף לבנים ושמעון טוען שלא היו לה שעבוד לגבות התוספ' אלא בחצי נכסי בעלה כמבואר בתקנת טלטילה והמנהג בעיר על פי תקנת טלטילה שכל אלמנה שתבוא לגבו' כתובתה מגבין לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתה משלם על פי השומא שהעלו השמאין בשעת הנשואין אמנם התוס' אין מגבין לה משלם אלא רואין מה שנשאר מעזבון הבעל אחר שהגבוה כל מה שהביאה ומגבין לה חצי הנכסים כגון אם היה התוספת כ' אלפים לבנים ונשארו עשרה אלפים לבני' בעזבון הבעל חוץ מנדוניית' מנכין לה ט"ו אלפי' וליתומי' ה' אלפים ואם נשארו מ' אלפים לבנים אז תגבה כל התוספת משלם זהו המנהג בעיר על פי התקנה ולכן טוען שמעון כי מאחר שממון נדונייתה ומה שהכניסה לו היה ששים ושבעה אלפים וכבר הלכו השמאין ושמו כל אשר לה בבית בחמשה ושבעים אלף נמצא שכבר גבתה כל ממון נדונייתא ומה שהכניסה לו משלם והותיר בנכסי בעלה שמנה אלפים ועוד הניח המת בתים אחרים בני חורין וגם חצר זה שבאים לדין עליה יעשו חשבון מהכל ותגבה חצי הנכסים מבני חורין שאין לה לגבות מן המשועבדים כל זמן שיש בני חורין כמו שהוא הדין והמנהג בעיר והאלמנה טוענ' כי הבתים ההם אשר היו בשם המת כבר מכרם בעלה לאביה משנים קדמוניות קודם שנשאה בעלה ואין לה כח לגבות מאותם הבתים והביאה ב' עדים על זה איך מכרם בעלה לאביה ושמעון טוען כי א' מהעדים הוא פסול לעדו' והביא עדים שחתר בית א' בר"ה של יהודי א' וגם שנמצאת הגנבה בידו וגם הביא עליו עדים שנשבע במעמד של קהלות שילך וימיר הדת אם לא יעשו חפצו:
ועוד טוען ואומר שאפי' שיהיו העדים כשרים היתומים קטנים הם ואין מקבלים עדות להוציא הבתים מחזקת היתומים הקטנים והוי שלא בפני בעל דין כמו שכתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות מלוה.:
עוד טוענת האלמנה שהשומא ששמו הב"ד ההוא שטעו ושמו לה הכל אותה כפי מה שהעלו אותם בשעת הנישואין שילכו שמאים אחרים דאין זו טענה דמאן לימא לן דהני בקיאי בשומא טפי מלהני דלמא הני קים להו טפי ואף אם ילכו לא ישומו אלא הראשונה ששמו ב"ד הראשון ועוד טוענת האלמנה שהיא חייבת למזונותיה ק' פרחים ויותר שתובע אביה ממנה והרי חסר מאה פרחים מהשומא ושמעון טוען שהכל שוא ודבר כזב שאם האמת כדבריה שהיתה חייבת מזונות לאביה למה כששמו לה ב"ד נדונייתה ועלתה השומא חמשה ושבעי' אלף והשביעוה על ככה לא אמרה שחייבת לאביה מאה פרחים למזונות ולזה טוענה האלמנה כי באותה שעה לא טענה דבר שחשבה כי המזונות שהוציא אביה עליה ועל יתומיה הי' דרך מתנה וחן וחסד אשר הגדיל אביה חסדו עמה בהיותה יושבת עמו בבית ומעולם לא עלתה על לבה כי אביה ישאל ממנה דבר אמנם עתה שראתא כי אביה תובע ממנה מזונות ומיתומים וצריכה היא לפרוע לאבי' היא רוצה להתפרע מנכסי היתומים ושמעון טוען לאו כי הכל קנוניא בינה ובין אביה כי מעולם לא פרנסה אביה ואין כח בהודאתה לחוב ליתומי' דדוקא לחוב לעצמה נאמנת במה שאומרה שהיא מחייבת מזונות לאביה אבל לחוב ליתומים או לשמעון זה אינה נאמנת דדלמא קנוניא היא על נכסיו של שמעון זה כדי להוציא הקרקעות מידו וכמו שכתב הרמב"ם פ"ב מה' מלוה וסוף הלכות שותפין: ועוד דמלוה על פה אינה נגבית מהיורשים עוד טוען שמעון דאלו החזקות דין טלטל יש להם ואין לאלמנה שעבוד לגבות מן המטלטלים המשועבדים:
תשובה על מה שתבעה האלמנה משמעון חזקת החצר שניתנה לו מאת בעלה ואמרה שהן משועבדין לכתובתה אין בטענתה ממש כיון שהתקנ' היא שהאלמנה תגבה נדוניתה קודם מן הנכסים ומחצי הנשאר בנכסים תגבה התוספת אם יספי' ואם לא יספיק לא תטול יותר וכבר גבתה כל סך נדונייתה והותר שמונת אלפים לבנים אין לה עוד שעבוד על מה שמכר או נתן בעלה בחייו אפי' שלא בהסכמתה כיון שהיה באה מכח התקנה שאין התוספת נגבה אלא מחצי הנשאר בנכסים אחר שתגבה כל נדונייתה וחצי הנשאר ר"ל ממה שנשאר ברשו' היתומי' ב"ח שאפי' הי' חיי' הבעל כמה אלפי' לבני' לאחרי' היו גובים את החוב ומחצי הנשאר היתה לוקחת היא התוספת ואם לא הי' מספיק החצי לפרעון התוספ' לא הית' יכול' לעכב על פרעון החובו' כי משמעות התקנה היא מחצי הנשאר בני חורין אחר פרעון החובות וכל שכן מה שכבר מכר אותם בחייו והוא ביד המקבלים ובחזקתם שאין שום שעבו' עליהם וכן השיב הרא"ש ז"ל בכלל נ"ו על מה ששאלו על ענין התקנה שאם תמות האשה שיחלקו הוא ובניו או יורשיה ויש עליו חובות בשטר ובעל פה ואמר האפוטרופוס של היורשים שיחלקו בנכסי' הנמצאי' בשע' מיתת' קודם פרעון החובות והוא יפרע אח"כ מחלקו חובותיו והשיב שלא יחלוק הבעל עם יורשי האשה כי אם מה שישאר מן הממון אחרי פרעון כל חובותיו שלא יפו כח חלק יורשי האשה מכח חלק הנשאר לבעל וגם כי יש לחלק כי זהו בחילוק ירושת האשה בשביל התקנה כי מדין תורה שהבעל יורש את אשתו ולא יגרע התקנה כח הבעל שיור' את אשתו מדין תורה לומר כי מפני התקנה יחלוק כל מה שנמצא עם היורשים ומחלקו יפרע לבעלי חובות אלא שיפרע קודם ואח"כ יחלוק עמהם אבל כשמת הוא והיא באה לגבות כתובתה מחצי חלק הנכסי' הנשארי' מבעלה תגבה קודם פרעון החובות שלא יגרע התקנה מחלק האשה אשר היתה גובה מדין תורה כי חלק זה הוא במקום גביית הכתובה וכל דין שיש לה בגביית כתובה יש לה ג"כ בחצי הנכסים שנוטלת מכח התקנה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה שלאחר זאת על התקנה שהאלמנה והיתומים חולקים כל עזבון המת שאם יצא ש"ח על המת שתטול היא חצי הממון קודם פרעון והיתומים יפרעו מחלקם היינו בגיבוי הנדונייא ומה שכתבתי אני למעלה כי גם בגיבוי הכתובה לא תקח האלמנה חצי הנכסי' אלא מאחר פרעון החובות היינו בגיבוי התוספ' כי באותה התקנה היתה גובה כל נדונייתה קודם ומחצי מה שתשאר תקח התוספת ולכן לא תקח אלא אחר שיפרעו החובות כיון שכבר נפרעת מכל נדונייתה ומה שכתב הראש ז"ל היינו כשאינה גובה כל הכתובה נדוניא ותוספת אלא שחולקים כל הנכסי' כי לפעמים אינה נוטלת כל כתובתה ואין לומר כי לפעמים נוטלת יותר כשחצי הנכסים הם יותר מכתובתה דאין סברא לומר שתקנו שתטול החצי אלא עד כדי כתובתה ומ"ה כיון שלפעמים אינו מגיע החצי לכתובתה לא יפרעו החובות אלא מחלק היתומים שלא תגרע פרעון כתובת הנדוניא מה שהביאה היא מבית אביה ואגב הנדוני' תגבה ג"כ התוספת כיון שלפעמים לא יהיה בחצי הנכסים אפילו כדי הנדוניא אבל בנ"ד שגובה הנדוניא כולה בתוספת דלאו מידי חסרה לא תטול החצי אלא אחר פרעון החובות וכמו שנראה מלשון השאלה שהתקנה היא שרואין מה שנשאר מעזבון הבעל אחר שנפרעת מהנדונייא ומגבין לה מחצי הנכסים עד תשלום התוספת ואין אנו צריכין לחילוק זה בנ"ד שלא היו חובות על נכסי המת כלל אלא שהאלמנה תובעת הבתים שנתן בעלה בחייו מכמה פנים והם בחזקת המקבל ואינה יכולה להוציאם מידו כי תנאי התקנה הוא שתגבה התוספת מחצי הנכסים הנשארים ואלו הבתים לא נשארו לבעלה כי כבר נתנם בחייו ואינו דומה לחובות שכתב הראש שיחלקו הנכסים ומחלק היתומים יפרעו החובות כי אותם החובות היו בכלל שארית הנכסים שהניח המת מה שאין כן במה שנתן כבר בחייו ויצאו מרשותו:
ובמה שטוען שמעון מהבתים שהן בני חורין יש זכות לאלמנה לגבות מחצית התוספת הנשאר לה אעפ"י שהיא אינה רוצה בכך והיא מהפכת בזכות אביה וחובת היתומים וחובותיה כי נראה מהשאלה שאלו הבתים היו מוחזקים לבעלה ועוד היום בחזקת היתומים ואפילו שהיו עדים כשרים שמכרה בעלה לאבוה קודם שנשאת ואפילו היה שטר קניה בידו מאחר שהחזיק בהם בעלה כמה שנים ואביה לא מיחה בכל עד סוף שלשה שנים טענינן ליתמי שאביהם חזר וקנאן מאבוה ולכן הם בחזקת היתומים ויכולה היא לגבות שאר התוספת משווי חצי הבתים. ולענין הבלאות אם שמו אות' השמאים הא' כפי השומת הא' שנשומו בעת הנישואין אם לא היו משמשין בשימושן הא' אם מצד שנבלו לא ישומו אות' אלא כפי מה שהם שוים עתה ומה שטוענת האלמנה שחייבת לאביה מאה פרחים ממזונות אין בטענתה ממש עד שתברר שלא מכרה מנכסי בעלה כלל ולא היה לה במה להתפרנס אלא במה שצותה מאביה ואז ישומו ב"ד מה שהיתה צריכה למזונות באותו הזמן ויתנו לה. ועל ענין טענת החזקות אם הם משועבדים לבעלי חובות ואם לאו כבר כתבנו זה כמה שנים על ענין זה ובאותם המקומות היו מחלוקת דין בעלי הוראות על זה בבתי הדינין הקבועים ובנ"ד אפי' יהיה לחזקות דין קרקע אין לאלמנה שום תביעה על שמעון כמו שכתבתי כי אין לו זכות לגבות התוספת כי אם מחצי הנשאר ליתומים ומה שמכר או נתן אביה אינו נקרא שארי' עזבון ובה נסתלק ענין קבלת העדות שלא בפני בעל דין ופיסולת עדים כי אפי' שהיו' כשרים הבתים הם בחזקת היתומים כמו שכתבתי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |