שו"ת הרמ"א/מח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת הרמ"אTriangleArrow-Left.png מח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תשובה שהשיב הגאון הרב המחבר על תשובת הגאון מהר"י קאר"ו הקודמת:

באתי להשיב מפני הכבוד לדברי הגאון הגדול מורינו ורבינו יוסף קאר"ו יצ"ו אשר מימיו אנו שותים מקנקנו וכדו, ומה אוסיף בשבחו לכבדו, מאחר דכל מה דאת משבח ליה את מגנה במעשה ידו. יברכהו השם בנפשו ומאודו. ובהיות כי אחר השבח ראוי להיות התפלה, על כן אתפלל אל ה' על העתיד להאריך ימי מורנו ורבינו, נשיא אלהים בתוכנו, ושנותיו בטוב ובנעימים לכלות עד בשוב ה' שיבת ציון יראו עיניו ועינינו. ובהיותי אין איש דברים, אדלג על ההרים, לבוא אל כוונתי ולבוא בדברים קצרים, שלא יהיו דומות למרובות ונעתרים. והנה אומר מתניתא דמר וספרו אנא מתני כאשר ראינו בתשובתו דמר על אודות הצוואת שכיב מרע הנעשית במדינות אלו לעניי ירושלים והיה כתוב בה שנקנה במתנת בריא, ואלו דברים אשר סדרתי על דברי התשובה. והנה חלילה להמרות דברי מכ"ת דמר וכל החולק עליו כחולק על השכינה ובכן הסכמנו פה והכרחנו האיש לשלוח מאה זהובים פו' שהם נגד ס' דוקט"י וויניזיא"ה כפי פסק תשובתו דמר. אך אמנם דברי התשובה תורה הם וללמוד אני צריך ולא אוכל לעמוד עליה אם לא בשנשא וניתן על זה, וידוע מאמר ר' יוחנן פרק השוכר את הפועלים (דף פ"ד.) בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשה וממילא רווחא שמעתתא (ורז"ל דימו דברי תורה לעין וכו'):

ואתחיל להתבונן בדברי מר מה שכתב בראשונה לזכות (לעניים) ואין בטענת היורשים כלום שמאחר שזה היה שכיב מרע כשצוה אין ספק שמה שצוה במתנת שכיב מרע היה ומה שכתב שהיה במתנת בריא טעות המצוה שחשב ליפות כחן באמרו שהוא מתנת בריא או הסופר טעה וכתב כן מדעתא דנפשיה. ויש לשאול בזה מהא דכתב נמוקי יוסף פרק מי שמת מתנת שכיב מרע שכתב בה מהיום בעי קנין דכל שמחיים מקנה לא קנה בדיבור כו', ואם תלינן בנדון דידן דהמצוה כתב מתנת בריא כדי ליפות כחו ולא נתכוין אלא למתנת שכיב מרע א"כ היה לנו לתלות דגם כתב מהיום כדי ליפות כחו וטעה.

גם יש לשאול על זה מדברי הגמרא דאמרינן פרק יש נוחלין (דף קל"ה:) יתיב רבה בר רב הונא באכסדרא דבי רב ויתיב וקאמר משמיה דרבי יוחנן שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר בלבו להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכן אמרו שם לענין מתנה בקנין דלא הוי מתנה לולי במיפה כחו כדאיתא התם ודין זה מוסכם מכל הפוסקים ואם הוה תלינן דברי שכיב מרע בטעות ושלא נתכוין רק ליפוי כח היה לנו לתלות ג"כ לענין מתנה בשטר או בקנין.

והנה אפשר ליישב לפי עניות דעתי דברי מכ"ת דמר מתשובת רב האי מכתב ר"י בר ששת בתשובותיו סימן קס"ח, אך תשובתו בצדו וז"ל שם גם תשובת רב האי גאון ז"ל שהשיב והאי דנהיגו בני מקומכם לכתוב בצוואת שכיב מרע וקנו ממנו וחששת שמא שטר זה לאחר מיתה, אל תחוש שאין בזה הזמן מי שמתכוין להקנות בשטר אלא בצואה בעלמא הם מקנים וראיה בעלמא הוא לאו רבינו האי חתים עלה ואם היא אמיתית לא הוה משתמיט הרי"ף והרמב"ם לכתבה בחיבוריהם וגם לא אחד מן האחרונים ז"ל וכלם כתבו בהדיא דמתנת שכ"מ שיש בה קנין בטלה כדין הגמרא ואפשר כי רב האי ז"ל לבני המקום ההוא שכלם נהגו כן היתה כוונתו לא לשאר המקומות וזה אמת ויציב עכ"ל. הרי קול ושוברו עמו והשאלה במקומה עומדת. ואין לחלק ולומר דשאני הכא דנדר לעניים ולכן אמרינן ביה טפי אומדנא דודאי טעה ליפות כחו וכו' חדא דמשמעות לשון מר משמע דלא מטעם חילוק זה כתב מדחילק בזה בסוף תשובתו וכמו שאכתוב בסמוך לענין מתנת בריא ולא חילק כן לענין מתנת שכ"מ דהחליט מר דבריו בכל מתנת שכ"מ, ועוד דאין לחלק בזה וראיה מהא דמקשינן התם בפרק יש נוחלין (דף הנ"ל) שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת רואין אם כמיפה את כחו כותבין ואם לאו אין כותבין, מתיב ר' אבא בר ממל בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין הא שכיב מרע כותבין ונותנין, הוא מותיב לה והוא מפרק לה במיפה כחו. והשתא איכא למידק אמאי לא משני דהתם בפלוני עני מיירי ולכן בשכ"מ כותבין ונותנין וזה התירוץ עדיף טפי מלאוקמיה במיפה כחו דא"כ הוה ליה לפרש העיקר רבותא בהדיא ולמימר בריא שאמר תנו ואף כתבו אפ"ה אין נותנין אבל השתא דתנא כתבו ותנו משמע דבשטר קאמר ולא מיפה כחו ולהכי הוה ליה לחלק בין מצוה ליתן לעניים, אלא שמע מיניה דאין לחלק. והנה על מה שכתב מר לזכות העניים מצד שנתלה הדבר בטעות סופר יש לשאול על זו מהא דאמרינן פ"ק דמציעא (דף י"ד.) אחריות טעות סופר וכתבו שם התוס' דאם פירש בהדיא שלא קבל עליו אחריות לא אמרינן ביה טעות סופר. כל שכן בנדון דידן שכתוב בהדיא מתנת בריא איך נאמר שטעה הסופר לכתוב מה שלא צוהו. ואין לחלק ולומר דדוקא התם ליכא לתלות בטעות אבל כאן אפשר דהעדים כוונו ליפות כח המקבל ולכך טעו וכתבו מתנת בריא, נראה דאין לחלק בזה דאם כתבו מתנת בריא כשהיה שכ"מ יש לחוש שלא צוה להן הנותן והוי עדות שקר דהא הוי שכ"מ ובכה"ג ודאי אינם נאמנים לומר טעינו ואע"פ שאם ידענו (בטעות המצוי ורגילים לטעות בו) נאמנים הם לומר שטעו דאין אדם נעשה רשע במה שלא עשה במזיד אלא בשוגג והכי אמרינן (בירושלמי פ"ב דכתובות ותוספתא דסנהדרין) קודם שנחקרה עדותן בב"ד נאמנים לומר שוגגין היינו מוטעים היינו וכו' וההיא אפילו במידי דאורחייהו למידק לא אמרינן ה"ל למידק ואפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי היו נאמנים כדאמרינן פרק גט פשוט (דף קס"ז:) גבי ההוא תברא דהוה חתים עלה רבה וכו' עד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק, אפ"ה אין לנו לתלות שנעשה בטעות משום דהוה להו למידק, והא דאמרינן באחריות טעות סופר הוא לא שאנו תולין שהסופר טעה אלא אפילו ידענו בבירור שלא התנו באחריות הרי הוא כאילו התנו מאחר דלא שדי אינש זוזי בכדי ואפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דלא משווייהו רשעים, אבל במידי דאורחיה למידק כדי להכשיר השטר הפסול נראה דאין נאמנין וכל שכן כשאינן לפנינו שנאמר טעו דלא משנינן דבורייהו לומר טעו מפני שהוא מפורסם בשקר. וכבר כתב הר"ז הלוי ז"ל (הביאו הר"ן פ"ק דר"ה) שכל טעות שעדים רגילין לטעות בו נאמנין הן בעצמן וצריך בזו ב"ד הגדול וכו' (הובא בדרכי משה בח"מ סימן כ"ט) הרי קמן דלא אמרינן טעות סופר במידי דאורחיה למידק אם לא שנאמר שהעדים כוונו לשנות ואז העדות בטל וליכא. לאקשויי מתשובת הרא"ש דכתב כלל ס"ח סימן ל"ב על השטר שכתוב בו לאה והיה להם לכתוב רחל דהשטר כשר אע"ג דהוי מילתא דאורחייהו למידק ביה, נראה דהיינו דוקא שהעדים בעצמן אמרו דטעו או שהדבר מבואר שטעו אבל דאנן ניקום לומר שטעו כדי להכשיר שטר פסול כזה לא שמענו ומהרא"י ז"ל כתב בפסקיו (סימן י"א) דלא תלינן בטעות סופר אלא בטעות דמוכח מיניה וביה אבל לא בשאר טעיות, ואע"ג דהתם בגט קאי אין לחלק בזה בין גט לשאר שטרות דהא בתשובת הרא"ש כלל מ"ה והוא מה שחילק עליו מהרא"י ז"ל חילוק זה הביא הרא"ש ראיה מהכשר שטרות דתלינן בסופר לענין גיטין שכיב מרע שאין לחלק. ודי בזה להחזיק השאלה הראשונה:

השאלה השניה במה שכתב מר וז"ל ואין לומר כיון דקיי"ל יד בעל השטר על התחתונה אין לנו כח לתקן דברי השטר דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בלשון הכתוב בשטר דיש לו שתי משמעות אחת לזכות ואחת לגרוע אבל במקום שמתבטל השטר לגמרי מהדרינן לקיומיה והבא לבטלו עליו הראיה כדאשכחן בשטר שזמנו בשבת או בעשרה בתשרי כדתנן בפרק גט פשוט דאמרינן שטר מאוחר הוא וכשר עכ"ל דמר, והחזיק דעתו בזה להביא ראיה מרוב הפוסקים דהסכימו ע"ז דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בכה"ג וכתב לבסוף וז"ל. ומעתה בנדון דידן כיון שאילו היינו אומרים שמתנת בריא היתה ואין בה קנין היתה המתנה בטלה יש לנו לפרשה בענין שתהא קיימת עכ"ל דמר. ויש לשאול על זו מכח התירוץ והקושיא מעיקרא וזה כי בער אנכי שאדע איך פה קדוש יאמר דבר זה להביא ראיה מדין יד בעל השטר על התחתונה לענין שצריכין למימר שיש בו טעות סופר. כי ודאי לשון שהוא משתמע לתרי אפי לטובת המחזיק והתובע אז שייך למימר ביה יד בעל השטר על העליונה או על התחתונה וכדי שלא יתבטל השטר אנו מפרשים הלשון כדי להיות בעל השטר על העליונה אבל בלשון כנדון דידן שאי אפשר לפרש לטובת בעל השטר אם לא שנאמר שהוא טעות מן המצוה או מן העדים מה שייך יד בעל השטר על התחתונה או על העליונה לזו. וזה מוכרח דאל"כ לא נמצא שטר פסול לעולם ותמיד נאמר שהוא טעות סופר כדי להכשיר השטר וכבר כתב נימוקי יוסף פרק איזהו נשך גבי עובדא דרב עילש דנפק עליה האי שטרא דהוה כתיב פלגא באגר וכו' עד רב עילש גברא רבא וכו' וכתב שם נימוקי יוסף שמעינן מכאן מדאמר רב עילש גברא רבה הוא הא לאו הכי הוה אמרינן דתנאי זה תנאי של איסור הוא ולא מפרשי ליה הכי והא דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומפרשי ליה לתועלת המחוייב היינו היכא שהלשון עצמו של שטר מספיק לזה אבל הכא לא אמר אלא פלגא באגר ובהפסד והפירוש הוא מלבד הלשון שצריך להוסיף תרי תלתי לא אמרינן בזה יד בעל השטר על התחתונה עכ"ל. וכ"ש דלא שייך למימר יד בעל השטר על העליונה או על התחתונה בדבר שהוא נגד לשון השטר כמו בכאן שכתוב בו מתנת בריא ואינן נאמר דהוי מתנת שכ"מ. והנה מטעם זה שכתב בנימוקי יוסף כתב מהרא"י בפסקיו סימן ר"ו דשטר שכתוב בו וכל הא דלעיל קבל עליו בקנין ולא היה כתוב בו במנא דכשר למיקני ביה ופסק דיש לחוש שקנה בקנין אחר ולא בקנין חליפין מאחר דרגילות לכתוב במנא דכשר למיקני ביה יד בעל השטר על התחתונה ואין מוציאין בו ממון, הרי דפסק לבטל השטר לגמרי מאחר שלשון השטר היה מוכח קצת ביד המחזיק, כ"ש במקום שאי אפשר לפרש הלשון כלל כדברי הבא להוציא. גם משמע קצת מתשובה זו דלא אמרינן טעות סופר בכה"ג והוא מבואר לדעתי וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל ע"ו על שטר פטור הנעשה בניסן מכל החובות שנתחייב לו עד אותו יום ובאותו יום כתב לו שטר חוב דהשטר בטל משום דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה אע"ג דנתבטל אותו השטר לגמרי והיינו מטעם זה דפרישית מאחר דלשון עד אותו היום כולל ג"כ זמן שנכתב בו השטר. וכן יש לשאול על הראיה שהביא לזה משטר שזמנו כתוב בשבת וכו' דהתם ניתן לכתוב דשטר מאוחר כשר כדאיתא במשנה שביעית פרק בתרא והובא פרק גט פשוט ובכמה מקומות בתלמוד ועוד דהתם אית ביה הוכחה דלא נכתב בזמנו דלא נכתב בשבת או ביוה"כ ולכן אמרינן שמא איחרוהו וכדברי מהרא"י דלעיל דהיכא דמוכח מתוכו אמרינן ביה טעות סופר להכשירו אבל במקום דליכא הוכחה כמו בנדון דידן וגם לא ניתן לכתוב לשנות ממתנת שכ"מ למתנת בריא בודאי לא תלינן בטעותא, וחילוק כזה מצינו לענין מודעא היו דברינו דנאמנים ובשטר אמנה אינן נאמנים משום דהאי ניתן לכתוב והאי לא ניתן לכתוב כדאיתא פרק ב' דכתובות (דף י"ט:). ומעתה אני תמה במה שכתב מר וכל זה הוא כי יהיב להו ליורשים כל טעותייהו שסוברים דמתנה זו כשאר מתנת בריא שאם אין בה קנין היא בטלה עכ"ל דמר. ואילו לא יצא מפיו דמר הייתי סובר דלית ביה טעותא כלל והמוציא מחבירו עליו הראיה:

השאלה השלישית במה שכתב מר לזכות העניים מטעם אחר ולקיים לשון השטר וז"ל אבל לפי נדון דידן אפילו תהיה מתנת בריא ממש אע"ג דלית בה קנין הרי היא קיימת מטעם דצדקה היא וצדקה נקנית בגמר בלבו לתת כו' והאריך בראיות שכן דעת הפוסקים המרדכי והרי"ף ומהרי"ק וכתב מר לבסוף ואע"ג דיש חולקין מ"מ בנדון דידן שהוציא בשפתיו אפילו היה בריא דבריו קיימין אע"פ שלא קנו מידו ואין ליורשין שום טענה בדבר לדברי הכל. והקשה מר לנפשיה מעובדא דההוא גברא דתקע לחבריה ואמר ליהוי לעניים וכו' וא"ל רב יוסף אנן יד עניים אנן וכו' דמשמע דבלאו הכי יכול לחזור בו, ותירץ מר שכתבו שם התוספות והרא"ש דלא רצה לחזור בו רק שרצה ללוות וכו' ולהכי הוצרך רב יוסף למימר יד עניים אנן ולא מצית ללוות והרי"ף והרמב"ם כתבו דמצי הדר ביה הואיל ולא הוי ברשותיה וכו', וכתב מר לבסוף הרי מבואר דלדברי הכל דכיון שאמר סלע זו לצדקה אע"פ שלא קנו מיניה זכו בו העניים מאחר שאותו סלע היה ברשותו ה"נ בנדון דידן כו'. יש לשאול בזה דמאחר דסדר צואתו להקדש ולהדיוט ונתבטל השטר בהדיוט אפשר דה"ה דבטל לענין הקדש וכמו שכתב הרשב"א בתשובתו על אחד שנשתעבד שאם ישחק יתן למלך כך וכך ולהקדש כך וכך (חפשתי ברשב"א ולא מצאתיו רק בריב"ש מצאתי סימן רפ"א וצ"ע בתשובת הרמב"ן) ופסק דהואיל והוי אסמכתא לגבי הדיוט הוי אסמכתא לגבי הקדש ולא קניא. אע"ג דדעת הרשב"א דאסמכתא קניא בהקדש לחוד כדמשמע באותה תשובה. ומיהו בזה יש לחלק בין אם צוה מתנותיו בפעם אחת דאז הוי כקני את וחמור לא קני או כשצוה זה אחר זה וכדאמרינן פרק מי שמת (דף קמ"ח:) לענין שיור אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולם עמד חזר בכולן ואם כנמלך מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון. וכן אמרינן לענין קני את וחמור (ב"ב דף קמ"ג.). וא"כ אפשר דמר לא כיון אלא כשחילק נכסיו בנמלך דהוי שתי מתנות.

אמנם לעיקר דינא אני צריך לשאול וזה כי מן הנראה לי שאף בצדקה כה"ג לא זכו עניים וראיה מתשובת מוהר"ם והיא במרדכי פרק מי שמת על אלמנה אחת שצותה ואמרה לקהל אחר מותי בואו בחדרי וקחו כך וכך לצדקה וכו' וביום השני קראה אל אחיה וצותה לו ליקח כל אשר לה וכו' ופסק שם מוהר"ם דמכח מתנת שכיב מרע לא קנה ההקדש דהא חזרה בה קודם מותה וכו'. וכתב שם ואין לומר תתחייב לתת ממונה כך וכך לצדקה מטעם נדר דאין בלשון זה לשון נדר שהרי אמרה כך תתנו לאחר מיתה ולא נתנה כלום וכו'. ועוד נראה לרבינו מאיר דאפילו אמרה אתן כך וכך לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר ומציא למיהדר ולא דמי לאומר סלע זו כשתבוא לידי אתננה לצדקה דהוי נדר כמו שכתבו התוספות פרק ד' וה' (ל"ו:) שצריך לקיים דבריו דהתם כשבא לידו חי הוא ובר קיומי לנדריה הוא הלכך בהאי שעתא אמרינן ליה קיים נדריך אבל גבי שכיב מרע בעידנא דהוי לנדריה למיחל ולקיים אותו כבר מת ונעשה חפשי מן המצות והאריך שם בזה. והנה בנדון דידן דלא קנה מטעם מתנת שכ"מ מאחר דכתב מתנת בריא א"כ גם דיבוריה ונדריה לא קנו. לא מיבעיא אם אמר תנו דלא הוי נדר כדברי תשובה זו אלא אפילו אמר אתן דאע"ג דמיחייב לקיומי נדריה מ"מ העניים לא זכו בנכסים אלא דכופין לדידיה לקיומי נדריה והא ליתיה קמן דהרי מת ונעשה תפשי מן המצות ולא מיבעיא דאם אמר ליתן אחר מותו דפשיטא דלא חל עליו הנדר מעולם ואין היורשים צריכים ליתן כדברי תשובה זו אלא אפילו אמר ליתן מיד אין היורשין צריכין לקיים נדרו כל זמן שלא זכו העניים מכח קנין וכמו שפסק הר"י בר ששת בתשובותיו סימן שכ"ח ושל"ה דאם נשבע לקיים קנין שלא בא לעולם אע"ג דהוא חייב לקיומיה מצד שבועתו מ"מ אם מת אין היורשים צריכין לקיומיה וה"ה בנדון דידן מאחר דהוא אינו חייב לקיומיה אלא מכח נדר אין לכוף ליתומים לקיים נדרו (וכן משמע בתוספות פ"ק דערכין (דף ז':) דנודר ומעריך אין היורשים צריכין לקיומיה דה"ל מלוה על פה ואינה נגבית מן היורשים וכן הוא בפרק האומר משקלי עלי (דף כ'.) והיא משנה שלמה הנודר ומת אין היורשין חייבין לשלם). ואע"ג דנקט בתשובה זו של מוהר"ם אבל גבי שכ"מ בעידנא דה"ל לנדרא למיחל וכו' דמשמע קצת דאי הוה ליה לנדרא למיחל מחיים חייבוהו לקיומיה, נראה דמוהר"ם מילתא דפשיטא נקט דהתם אמרה לאחר מותה ולכן נקט מהר"ם לאחר מותה כמעשה שהיה אבל אין הכי נמי דבלאו הכי נמי אין כופין היורשים לקיים נדר אביהם אלא שאומרים לנודר לקיים נדרו אם הוא חי וכדברי הריב"ש וכן משמע מדברי מוהר"ם שכתב שא"ל לקיים נדרו.

ועוד דאף אם היה חל הנדר על אביהם אין היתומים צריכין לקיים רק משום דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם דלא גרע משאר חוב דמצוה לפרוע כמו שאיתא בכתובות פרק מי שהיה נשוי (דף צ"א:) ופרק מי שמת (דף קנ"ז.) אבל מיהא אין כופין על זה וכאן היורשין עומדין ואינם רוצים בנדר זה ואיך נוציא מהן ממון שלא ברצונם וכדברי מוהר"ם דלא זכו העניים בממון רק שכופין לדידיה והוא מחוייב לקיים נדרו. והכי איתא ג"כ במרדכי סוף פרק הזהב וכן הוא דעת האשיר"י פרק ד' וה' ובתשובותיו כלל י"ג וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות פרק כ"ב מהלכות מכירה אע"ג דדעת הרמב"ן משמע שם שאינו כן שכתב שאם הקדיש דבר שלא בא לעולם זכו בו העניים ולכן אם צוה שכ"מ כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים שזכו בו העניים וכתב שיש גאונים חולקים בזה אך שדעתו אינה מסכמת עמהן ומשמע דזכו בו העניים ולא מטעם נדר ולכן השיגו שם הראב"ד וכן נראה דעת בעל הטור סוף סימן רי"ב בח"מ שאין דעת הרמב"ם כדעת הרא"ש מ"מ יש לשאול דאף אם הרמב"ם חולק אין לסמוך עליו בזו מאחר דיחיד הוא בדרך זה והרי"ף והתוספות (פרק ד' וה') והאשיר"י כתבו כולן דלא זכו בו עניים אלא מטעם נדר וא"כ במתנת שכיב מרע לא קנו מאחר דלא חל הנדר עליו לקיים פשיטא דאזלינן בתרייהו כמו שכלל מר בריש ספרו בית יוסף דכל מקום דהרי"ף והרא"ש מסכימים נקטינן כוותייהו כ"ש כאן דהראב"ד והתוספות מסכימים ג"כ לדעת זו דאין לזוז מדבריהם להוציא ממון מן היורשים הנקראים מוחזקים אף נגד העניים כמו שפסק הרמב"ם פ"ט מהלכות זכייה לענין מתנת שכ"מ להקדש אם עמד חוזר וכן פסק הטור ח"מ סימן ר"ן בשם הרמ"ה ואע"ג דהרא"ש והמרדכי פרק מי שמת פסקו דאם עמד אינו חוזר הואיל וספיקא דאיסורא הוא ואזלינן לחומרא. מ"מ לענין זה נקטינן כדברי הרמב"ם והרמ"ה כמו שפסקו בתראי ר"י בר ששת סימן ק"ס בתשובותיו ושאירי הגאון מהר"מ פדוא"ה בתשובותיו סימן נ' וכן נראה דעתו דמר בספרו וכן פסק הרשב"א בתשובותיו סימן תפ"ט ומהרא"י בפסקיו סימן ע"ג דיורשים נקראים מוחזקים נגד הקדש ואיך נוציא ממון בנדון דידן דאפילו ספקא לא הוי אלא יחיד נגד רבים ובתראי. ולא עוד אלא דהרב המגיד משנה הכריח סוף פרק כ"ב דהל' מכירה דאף דעת הרמב"ם כן הוא דלא זכו העניים בזה מכח דבריו וכן כתב הרמב"ם בעצמו פ"ו מהלכות ערכין וחרמין גם דעת בעל הגהות מיימוניות הכי דדעת הרמב"ם כן שהרי כתב אדברי הרמב"ם שכן הוא דעת מוהר"ם בתשובות סימן ה' סוף ספר הפלאה ומבואר שם שדעת מוהר"ם דלא קנה אלא דחייב לקיים נדרו. וכתב המ"מ שם ומה שכתב דאם צוה השכיב מרע לתת כל מה שיוציא אילן זה צריכין לקיים דברו היינו מטעם דמצוה לקיים דברי המת ולא מטעם דזכו בו עניים. ובנדון דידן ליכא למימר דזכו מטעם דמצוה לקיים דברי המת דהא פסקו התוספות והרא"ש סוף פ"ק דגיטין (דף י"ג.) וסוף פרק מציאת האשה (דף ע'.) דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בהושלש מתחלה לכך. וכן פסק המרדכי פ"ק דגיטין והר"ן סוף פרק מציאת האשה. ואע"ג דהר"ן פ"ק דגיטין כתב דהרמב"ם (צ"ל הרמב"ן) חולק וכן כתב בטור ח"ה שהרמ"ה (צ"ל שר"י) חולק וסבירא ליה דבכל ענין מצוה לקיים דברי המת ולדברי המ"מ גם הרמב"ם חולק בזה. מ"מ נראה דלא פליגי אלא כמו שפירש הריטב"א דברי הרמ"ה הביאו הב"י (סוף סימן רנ"ב) וז"ל אפילו לא הושלש מתחלה לכך ואפילו לא הוציא ממון מתחת ידו כל שצוה ליורשים או למי שסיפק בידו לעשות וקבל עליו או שתק יש בו משום מצוה לקיים דברי המת אבל אם צוה על היורשים שלא בפניהם אין בו משום מצוה לקיים דברי המת עכ"ל. וא"כ בנדון דידן דלא צריכים לקיים משום מצוה לקיים ד"ה שלא היה היורש אצל הצואה ולא צריך לקיים משום נדר דהא ליתא לנודר קמן ולא זכו ג"כ מטעם מתנת שכיב מרע לא ידענו למה זכו העניים.

ועכ"פ יש לתמוה אדברי מר איך הביא ראיה לנדון דידן ממה דצדקה נקנית באמירה בבריא דכל זה הוא מטעם נדר ולא שייך כלל לדברי שכיב מרע לקיים צואתו לאחר מותו דהרי ליכא חולק על זה דבשכ"מ לא צריך לקיים מטעם נדר אלא דהרמב"ם כתב צריך לקיים ופירש בו המ"מ מטעם דמצוה לקיים דברי המת וא"כ היה למר לכתוב מטעם זה שאין לחלק בין צדקה לשאר דברים ולא משום צדקה נקנית באמירה.

ועוד יש לשאול בזה דאף אם היה צדקה נקנית באמירה מ"מ מאחר שפירש שנתן מתנה זו במתנת בריא לא נקנית אלא כשאר מתנות בריא מידי דהוה אמתנת שכ"מ דנקנה נמי באמירה ומ"מ אם הקנה בקניין או בשטר אמרינן דילמא לא כיון להקנות אלא בשטר והוא הדין בנדון דידן זה:

השאלה הרביעית במה שכתב מר וז"ל ועוד שכתב ר' ירוחם דאדם חשוב או טובי העיר הוי יד עניים ונראה מדבריו אע"פ שאינן גבאים וכן מוכח בגמרא מדמייתי עלה הא דאמר רב יהודה אמר שמואל ר"ג ובית דינו אביהן של יתומים הם וכשעושים צואה דרך להמציא שם אנשים חשובים וה"ל יד עניים וא"כ אפילו היו הנכסים אלו שצוה לתת לעניי ארץ ישראל ביד אחרים זכו בו עניים עכ"ל דמר. הנה מדברי רש"י בגמרא מוכח דלא כר' ירוחם שהרי כתב אהא דאמר רב יוסף אנן יד עניים וכו' רב יוסף גבאי הוה ואי הוה מהני אדם חשוב לא היה צריך רש"י לפרש שגבאי היה שהרי רב יוסף אדם חשוב הוה. ומה שכתב מר שכן משמע בגמרא מדהביא עלה הא דר"ג כו' מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא דגבאי אצל עניים כב"ד אצל יתומים דהתם לענין פרוזבול קאי דצריך ב"ד, ועוד דאף לדברי ר' ירוחם לא שייך הכא למימר אנן יד עניים אנן וכו' דהא דיד עניים קנה היינו מטעם מעמד שלשתן כמו שפירשו התוספות התם וידוע דמעמד שלשתן לא קנה אלא בהיות המקנה והקונה ובעל המעות במעמד אחד וכאן לא היה בעל המעות אצל הצואה שהרי בעל המעות דר בעירנו והנפטר מת במדינה אחרת ועוד דאף החשובים שבעיר דהוו יד עניים היינו דוקא עניים המוטלים עליהם לפרנסם אבל כאן דצוה לעניי ארץ ישראל ולא מוטל על אותן שהיו אצל הצואה ולא שייך בזה למימר יד עניים אנן ולמקני במעמד שלשתן. ועוד דמה שכתב דמסתמא היו חשובים אצל הצואה, אפשר לומר אילו היו חשובין אצל הצואה לא שתקו כאשר אמר מתנת שכ"מ (נ"ל מתנת בריא) ולא קנו מיניה ואדרבה המנהג במדינות אלו שמצוים בסתר כדי שלא להשביע את עצמו ואת בניו ולכן אין הכרח בדבר שהיו חשובים אצל הצואה ואף אם היו יש לשאול בזה אם זכו מטעם שכתבנו:

השאלה החמישית אמה שכתב מר סוף פסקו וז"ל ועוד שאפילו לא היה שום גבאי ולא אדם חשוב ואפילו לא היו נכסים ברשותו אלא מופקדים ביד אחרים זכו בהם עניים שהרי כתב הרי"ף פ"ק דמציעא דמטלטלי דפקדון יכול להקדיש וכו' וכן כתבו הרא"ש והר"ן והרמב"ם פ"ו דהלכות ערכין. והנה מורי בדבר זה היה הלואה בשעת הצואה ואז לא היה הזמן פרעון ולהוצאה ניתנה ומבואר שהלואה שיש ביד אחרים לא יכול להקדיש וכדמשמע מדברי הרי"ף דדוקא פקדון דלא כפריה משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא אבל מלוה דלהוצאה ניתנה לא וכן כתב נ"י בהדיא וכן משמע מדברי הטור י"ד סי' רנ"ח ואע"ג דבמרדכי סוף פרק המוכר את הספינה כתב דה"ה דמלוה יכול להקדיש נראה דליכא למסמך עליה להוציא נגד רבים החולקים עליו. גם ראיית המרדכי אינה מוכרחת דמה שהביא ראיה מדנקט במעמד שלשתן יכולין נמי להקדישן אינה מוכרחת דמעמד שלשתן תקנת חכמים היא כדאיתא פ"ק דגיטין (דף י"ד.) תלת מילי שווינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא וכו' חדא הא וכו' וכתבו שם התוספות פירוש מה שמועיל אבל טעם יש למה תיקנו מעמד שלשתן כדי שלא יצטרך לעשות קנינים כו', ולכן אין לחלק בזה בין מלוה לפקדון אבל אין למידין ממנו למקום אחר דהא מדינא דגמרא כתבינן הרשאה אפקדון דלא כפריה ולא אהלואה כדמוכח פרק מרובה (דף ע' ע"א) א"כ ש"מ דאין למדין מקניית מעמד שלשתן. ונראה דלהכי קאמר הני תלת מילי שווינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא ופירש"י ז"ל כהלכה למשה מסיני שאין צריכים טעם, וקשה דמאי נפקא מיניה דהוי כהלכתא, אלא נראה דבא לומר דאין למידין ממנה כשם שאין למידין מהלכה למשה מסיני וכמו שאמרו וכי למידין מן הלכה. מכל הנ"ל היה נראה לזכות היורשים והוא הטוב שאפשר לעשות בנכסים כמו שכתב מוהר"ם והיא בתשובה במרדכי פרק מי שמת על אשה שצותה לעשות הטוב בנכסיה ופסק דהטוב הוא לתת ליורשים ולא להקדש, ומוכח לה מפרק יש נוחלין (דף קל"ג:) מעובדא דיוסי בן יועזר דהקדיש כל נכסיו מפני שלא נהגו בניו כשורה ומוכח התם דלאו שפיר עביד וכו'.

ולכן הייתי סובר שהטוב הוא לתת הנכסים ליורשים. אך עכשיו בטלה דעתי נגד דעת מעלת הדרת כבוד תורתו דמר ועליו יש לסמוך באיסור דאורייתא כ"ש בממון קל אך אבקש שלא ישליכני מר אחר גוו לבלתי השיבני על שאלתי כי מונע בר יקבוהו לאום, וברכות לראש משביר, הוא יוסף אביר הגביר. ובזה שלותו דמר ואריכת ימיו אשאל מאל כביר. נאום משה בן לא"א מורי כמר ישראל שלי"ט הנקרא

משה איסרלש מקראקא:

וזאת אשר השיב על זה הגאון מוהר"ם פדוואה זצ"ל:

שאירי האלוף מוהר"ם קבלתי גם כתבך השני. וכבר קבלתי אגודה של כתבים עם החבור אשר חברת להשיג על פסק הגאון הקאר"ו, והיטבת לעשות כי מצאת פרכא על כל דבריו, אך הארכת יותר מדאי לכתוב לפעמים שלא לצורך דרך ואין לומר, כי לאיש כמוהו יספיקו דברים מעטים ורמיזות לבד ואדרבה בדברים נותנים לו מקום להשיב, והמשל שמעלתך העמיק בפלפולו בענין טעות סופר ללא צורך לרב כמוהו כי מעלתך ירדת לדין אחריות טעות סופר ופשיטא שרב כמוהו לא יחשוב לדמותו לנדון שלו כי אחריות טעות סופר הוא העדר ושכחה ונדון שלו הוא שפת יתר ושקר. ויהי מה יפה כתבת לסתור דבריו בכל פנה.

עכ"ל ר' מאיר פדוואה זצ"ל:
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.