שו"ת הרא"ש/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

שו"ת הרא"ש TriangleArrow-Left.png א

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

<דף זה מרכז את כל סימני כלל א לפונדק אחד, לעריכת הדפים יש להקליק על הקישור "עריכה" ליד אות הסימן שאותו רוצים לערוך>

כלל א

א  [עריכה]

שאלה אלופי ומיודעי יקירי הר"ר לוי אשר שאלת על שמעון הדר עם ראובן בביתו ומעלה לו שכר וקנה שמעון מציאה בתוך הבית, אם היא של שמעון או של ראובן משום שזכתה לו חצרו.

נ"ל דכיון דמעלה לו שכר שכירות ליומיה ממכר הוא והוי כמו חצר השותפין וגרסינן בפרק המוכר את הספינה בבבא בתרא (פד:) אמר ר' ינאי אמר רבי חצר השותפין קונין מקח[1] זה מזה וכל שכן מאינש דעלמא ואם היה צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסים לבית היו זוכים בו שניהם כי חצרם זכתה להם והוי כשנים שהגביהו מציאה. אבל הקונה מציאה מגנב אחר אין זה דבר הפקר דשייך ביה למימר חצרם קנתה להם דאם נתייאשו הבעלים לרבנן דרבי שמעון (ב"ק קיד.) דאמרי סתם גניבה יאוש בעלים היא הרי קנאה הגנב ואי כרבי שמעון דאמר סתם גניבה לאו יאוש בעלים הרי היא של הבעלים ממה נפשך אינה הפקר ואין החצר זוכה בה. ואף אם היתה הפקר כל זמן שהיא ביד הגנב לא קנה החצר עד שתונח על גבי קרקע כדאיתא בפ"ק דבבא מציעא (יב.) בעי רבא זרק ארנקי מפתח[2] זה ויצאה בפתח אחר ואפקריה ואמר כל דבעי יזכה בו[3] מהו כל[4] אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא, אמר ליה רב פפא לרבא ולאו היינו מתניתין ראה אותן רצין אחר המציאה וכו', אמר ליה מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי. וכיון דאויר שאין סופו לנוח לא קני כ"ש כשהיא ביד הגנב לא קנאה החצר, לכן נראה לי שאין לראובן חלק בה.

ב  [עריכה]

שאלה להר' יחיאל ז"ל ילמדני אבי מורי ורבי ראובן ושמעון ששכרו ב' בתים זה אצל זה ולהם ב' חצרות ומלבד החצרות האלו עוד להם חצר באמצע בשותפות והיה משתמש כל אחד בחלקו והלך ראובן והשכיר ביתו ללוי עד שתכלה השנה ושמעון מעכב עליו ואומר איני חפץ בשותפות של לוי כי ירא אני שמא נבא לידי קטטה יחד ואם על כל פנים דעתך להשכירו לו הנח לי החצר המשותף ואני אתן לך שכירות כפי חלק המגיע ממנו הודיעני אם הדין עמו אי הוי כמו זה נהנה וזה לא חסר או אם האחר יכול לגלגל עליו הרבה מן השכירות כי יאמר שהוא צורך גדול לבית ואם שמעון יכול לעכב אף שלוי אינו מרבה בדיורין.

תשובה בני שיחיה יראה לי שהדין עם שמעון חדא שטוען שרוצה ליתן לו כפי שכר המגיע לחצר לפי ראות הדיינים כי הוא מצרן (ושותף) [ושכירות] שייך ביה הישר והטוב כמו גבי מכר כיון שאין ראובן נפסד בדבר דשכירות ליומיה ממכר הוא ואין אונאה מטעם זה כדאי' בפ' הזהב (נ"ו) ה"ה לענין מצרנות שייך ביה ועשית הישר והטוב כמו גבי מכר ועוד אני אומר שנים ששכרו בית בשותפות לדור בו יחד אין אחד מהשותפים יכול להושיב אחר במקומו אפילו יש לו דיורין פחותין ממנו כי הוא יכול לומר אותך יכול אני לקבל ואחר אי אפשי לקבל כי הדבר ידוע שאין הדירה מקובלת עם כל אדם בשוה יש מפני חשיבותו שאדם בוש ממנו ויש מפני גריעותו שאדם בוש לדור עמו ויש שהוא בעל קטטה ויש שאינו נאמן הלכך אדם הרוצה לדור בשותפות מדקדק עם מי שהוא חפץ לדור ולא יוכל אותו שקבל לדור עמו להושיב אחר במקומו וגם לכופו לחלוק אינו יכול כיון שהבית אינו שלהם כי אם שכור לזמן ואפי' לר"ח שפי' בהשוכר את האומנין (בתוס' ע"ט) ל"צ דפרקה לטועניה בגוה כגון שמכר סחורתו שיש לו בספינה לאחר ומאי תרעומות משום שינוי דעתא דאפי' אין הספן חפץ בשני כמו בראשון כי שמא קשה הוא מן הראשון ואפ"ה תרעומות דוקא הוא דאית לי' אבל לעכב אינו יכול היינו דוקא ספן שספינתו עשוי' לכך להשכירה לאחרים דיש טוב ויש רע ואינו נמנע בשביל זה להשכיר ספינתו אבל לדור בבית בשותפות אדם מדקדק בדבר ונמנע מלדור עם אדם שאינו מקובל עליו.

ג  [עריכה]

שאלה ראובן לוה מעות משמעון וכתב לו שטר משכנתא על ביתו ואח"כ נמצא שהיה הבית של בנו של ראובן ולא רצה השוכר להעלות השכר לשמעון.

תשובה כיון שהבית לא היה של ראובן אלא של בנו לא זכה שמעון באותה משכונה שיוכל להשכירה לשום אדם דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה דאלו השכירו ראובן לאדם אחר לדור בו אותו הדר בו לא היה מעלה לו שכר אלא למי שהבית שלו כדאמר בפ"ב דב"ק (כ"א) אמר רבא בר הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון שמעון מאי עבידתיה ה"ק נמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון תרתי פי' מעיקרא אמרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והדר אמרת מעלה שכר לשמעון אף על פי ששלא בידיעתו דר בחצירו ומשני הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא פי' היכא דקיימא לאגרא שהבעלים עשוים להשכירו הדר בו חייב וגם צריך שיהיה גברא דעביד למיגר כדמוכח בשמעתא דהשתא הוי זה נהנה וזה חסר נמצא שאם השכירו ראובן לא היה הדר בו מעלה לו שכר [גם שמעון הבא מכח ראובן והשכירו הדר בו אין מעלה לו שכר] כי לא היה שלו שיוכל להשכירו הלכך אם הבית היה עד עתה בחזקת ראובן על השוכר לברר שלא היה הבית של ראובן כדי שלא יצטרך להעלות לו שכר והנראה בעיני כתבתי אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל.

ד  [עריכה]

וששאלת אלמנה שהיה לה בנים והיה לה מטלטלים וקרקעות ונשאת לראובן וקודם נשואיה אמרו לה קרובי הבנים הקרקעות יהיו לבניך והמטלטלין תקח לך ולא נגמר הדבר והבנים והאלמנה מודים שלא ידע ראובן מאותן הקרקעות ולאחר שנשאת לראובן בא לוי ודר בקרקעות ג' שנים והוא גברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא ואח"כ מת ראובן ובאתה האלמנה לתבוע השכירות מלוי מהשנים שדר בהם והשיב לוי שפרע לראובן ואמרה האלמנה איך אתה אומר שפרעת לראובן והוא לא ידע מאלו קרקעות כלום ולוי אמר שידע ופרע לו על מי להביא ראיה על לוי או על האלמנה.

תשובה הקרקעות הללו אין לאלמנה שום זכות וכח בהם כל זמן שלא הורידוה לקרקעות בכח גביית כתובתה אלא הם בחזקת הבנים וכשנשאת לראובן לא זכה ראובן באותן קרקעות כלל ואפילו אם פרע לוי השכר לראובן חייב לפרוע שנית לבנים דהו"ל כשוכר בית מראובן ונמצאת של שמעון דמעלה שכר לשמעון.

ה  [עריכה]

וששאלת ראובן ששכר נער משמעון ואמר לו שמעון לסמוך עליו שישלם לו כל מה שיפסיד הנער בביתו יען כי היה לו משל הנער תחת ידו ולא היה קנין בדבר אלא דברים בעלמא אם יכול ראובן ליטול משמעון בהיתר גמור דמי הפסיד.

תשובה שכירות הוא וכל תנאי שכירות אין צריך קנין.

ו  [עריכה]

ילמדנו אבא מורי ורבי המשכיר בית לחבירו ונפל בית המשכיר בתוך הזמן אם יכול להוציאו לשוכר תוך הזמן ויראה דלא כי שכירות ליומיה ממכר היא ושלו היא עד תום שנתו והא דאמרינן בב"מ (ק"א) פשיטא נפל ביתא מצי אמר לא עדיפת מינאי משמע דקאי אמתני' השוכר בית סתם ובהכי איירי כל הסוגיא וכך מובן מפרש"י ז"ל והרי"ף ז"ל ובעל העיטור ורמב"ם ז"ל אף כי יש ששגו בדבריו ללמוד משם הפך הדברים והודיעני דעתך בבירור כי חולקים עלי בזה ושלום כנפשי בנך יחיאל.

תשובה מלתא דפשיטא היא דראובן אין יכול להוציאו מתוך ביתו עד תכלית זמן השכירות דשכירות ליומא ממכר הוא ומהאי טעמא לא שייך ביה אונאה כדאיתא בהזהב (נ"ו) והא דאמרינן בפ' השואל נפל ביתו א"ל לא עדיפת מינאי אלמא שיכול להוציאו תוך הזמן התם אמתני' קאי המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח בימות החמה ל' יום ומסיק דפי' דמתני' הכי המשכיר בית לחבירו סתם פי' ששכר אותו לשבוע או לחדש והתנו ביניהם שכל זמן שידור בבית יתן סכום ידוע בכל שבוע אינו יכול להוציאו בימות הגשמים מהחג ועד הפסח אא"כ הודיעו ל' יום מעיקרא ועל השוכר בית לזמן ידוע קתני בתוספתא ורי"ף ז"ל הביאו בהלכותיו ואם השכירו לזמן ידוע והגיע זמנו אפילו בימות הגשמים הגיעו ואהא דמתני' קאמר רב הונא ואם בא לרבות בדמים מרבה ומוקי לה בדאיקרו בתי ויכול לומר לו כיוןi שאינו שכור לך אלא לחדשים נהי שאיני יכול להוציאך מאחר שלא הודעתיך מעיקרא מכל מקום אם תרצה לדור בו אתה צריך ליתן לי כפי שכירות שאר בתים כי בכל חודש וחודש שכירות חדשה היא אבל אם שכרו לזמן ידוע מלתא דפשיטא היא שאינו יכול להרבות בשכר אפי' נתיקרו שאר הבתים דשכירות ליומא ממכר הוא ובתר מלתא דרב הונא קאמר פשיטא נפל ביתו כו' אלמא דוקא על המשכיר בית לחבירו סתם קאי אבל לזמן ידוע פשיטא שאינו יכול להוציאו.

ז  [עריכה]

וששאלת על ענין שכירות הבתים כי בארץ הזאת יש ראשי שנים קבועים לשכירות הבתים והכל יודעים מתי יכלה זמן שכירותו והנה ראובן שכר בית משמעון לשנה אחת בסכום ידוע ואחר שכלתה שנתו נשאר בבית כחדש או חדשים ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות להבא ואח"כ רצה ראובן ליתן שכירות במה שדר בו עד עתה ורוצה לצאת מן הבית ושמעון טוען מאחר שלא הודעתני שלא היה רצונך לישאר בבית סמכתי עליך שתשאר בה ולא בקשתי לי שוכר אחר וחייב אתה לי שכר שנה שלמה אף אם תצא מן הבית הזה הדין עם מי.

תשובה הדין עם שמעון דתנן בב"מ (ק"א) המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים כו' ואמרינן בגמרא אמר רב יהודה להודיעו קתני וה"ק המשכי' בית לחבירו כו' וכשם שהמשכיר צריך להודיע כך השוכר צריך להודיע מ"ט דא"ל אי אודעתן הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש אחרינא ואף שכתב הרי"ף ז"ל דכל שמעתין איירי בסתם אבל אם שכרו לזמן ידוע אפי' אם כלה זמנו בחצי החורף א"צ להודיע דכיון שיש לו זמן קבוע כאלו הודיעו דמי מ"מ בנדון זה כיון שרגילין לשכור הבתים לשנה א' וזה נכנס חודש או יותר לשנה השניה נתחייב בשכירות כל השנה כי כבר שכרו הכל בתים ולא ימצא למי להשכירו דבכה"ג ודאי היה צריך להודיעו איני רוצה לדור בה אלא חודש או ב' חדשים השכירהו לאחר ומדלא אודיעו ודאי סמך עליו שידור בבית שנה כמנהג העיר ששוכרים לשנה ונתחייב בשכירות שנה אחת ולא דמי למה שכתב רי"ף ז"ל דודאי אם יצא מהבית מיד בסוף השנה לא היה צריך להודיעו אבל זה שנכנס לשנה השנית כסתם דמי והיה צריך הודעה אשר בן הר' יחיאל יצ"ו.

ומה ששאלת ראובן ששכר בית משמעון בכ' זהובים וכיוצא בו משכירים בי' זהובים אי שייך ביה אונאה.

דע כי שכירות קרקע כמכירת קרקע ואין אונאה לקרקעות ורי"ף כתב דאין ביטול מקח לקרקע אפי' שוה מנה במאתים ור"ת פסק בשוה מנה במאתים הוי מקח טעות וראיותיו נכונות וכן עיקר.

וששאלת שמעון שכר בית מראובן ואומר שמעון ששכרו בתנאי שאם ירצה ישכיר מהבית לאחרים שידורו עמו ויעשה להם דיורים שידורו עמו בבית וראובן כופר בתנאי ואומר שלא השכירו אלא שידור הוא והנטפלין עמו ונסתפקת מי יהיה נאמן בשבועתו.

דע כיון שראובן השכיר ביתו לשמעון מסתמא לדירת שמעון ובני ביתו השכירו כי כן דרך כל שוכר בית והרוצה להכניס דיורין עמו בבית הוא מתנה בפי' ואם אין לו עדים שהתנה קרקע בחזקת בעליה עומדת לכל ספק הנולד ביניהם ועל השוכר להביא ראיה וכל זמן שלא הביא ראיה אין לו לשנות ממנהג השוכרים וישבע ראובן שלא התנה שמעון עמו להכניס דיורים בבית.

ח  [עריכה]

שאלה על אודות יתומה אחת שנפטרה ובאו קרוביה להחזיק בקרקע שלה ובא ראובן בהרשאת אם היתומה והביא מכתב יד סופרי אשקלונא שהעידו שאותה היתומה נתנה אותה קרקע שלה לאמה ואותה קרקע לא ירשה מאביה אך אמה נתנה לה במתנה ונתברר הדבר שאותה היתומה מתה קטנה.

תשובה נ"ל שמתנתה לאו מתנה אף בקרקע שניתן לה ולשון המשנה מוכיח הכי בפרק הניזקין (נ"ט) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין מדקאמר במטלטלין ולא קאמר סתם מקחן מקח וממכרן ממכר משמע דוקא במטלטלין ולא בקרקע אפילו ניתן להם במתנה או שקנאו להם אפטרופס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר וכ"ש דאין מתנתן מתנה ואף על גב דבב"ב פ"ט (קנ"ה) משמע דאלים כח המתנה מכח מכר דגרסינן התם אמר אמימר ומתנתו מתנה א"ל רב אשי לאמימר השתא ומה זבינא אמרת לאו זבינא מתנתו מבעיא ומסיק דזביניה לא זביני משום דקים להו לרבנן דינוקא מקריב דעתיה לגבי זוזא ואי אמרת זביניה זבינא זמנין דמקרקשי ליה בזוזא ומזבין כל נכסי אבל מתנתו אי לאו דהוי ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה ואמרו רבנן מתנתו מתנה כי היכי דלעבדו ליה מילי אלמא אפילו היכא דלא הוי ממכרן ממכר הוי מתנתן מתנה י"ל דהתם מיירי שהוא בר י"ג שנים ולמעלה ובר דעת הוא וקאי אהא דקאמר ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' שנה וקאמר אמימר פחות מכ' ואעפ"י שאין ממכרו ממכר בנכסי אביו מתנתו מתנה כדמסיק ומפרש טעמא אבל בפעוטות מאחר שאין ממכרם מכר בקרקע כ"ש דאין מתנתן מתנה כיון דלאו בר דעת הוא וע"כ צריך לחלק כך דבפרק הניזקין מבעיא ליה אההיא משנה דפעוטות מתנתו מאי רב יימר אמר אין מתנתו מתנה מר בר רב אשי אמר מתנתו מתנה אלמא בפעוטות גרוע כח מתנה מכח ממכר ובפ' מי שמת (קנ"ה) אלימא כח מתנה מכח ממכר אלא על כרחך צריך לפרש ולחלק בין פעוטות לבן י"ג שנים כדפרישית ומיהו האי ראיה דהניזקין דנקט במתניתין מטלטלין יש לדחות ולומר דלעולם אפילו בקרקע שניתן להם במתנה או שקנאו להם אפטרופוס ממכרן ממכר והאי דנקיט מטלטלין לאשמועינן דאפילו במטלטלין שירש מאביו ממכרן ממכר מה שאין כן במקרקע.

וחזינן בפסקא הדין פלוגתא דרבוותא בספר המצוות (עשין סי' פ"ב) פסק בהדיא דאין מוכר בקרקעות דבאות לו מעלמא עד שיגדיל ומדקדק כמו שכתבתי ממתניתין דהניזקין דנקט עד שש שנים אין הקנאתו הקנאה לאחרים ומשש שנה עד שיגדיל נקרא פעוטות אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה כדפסיק מר בר רב אשי בין בדבר מועט בין בדבר מרובה בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע ודבר זה מדברי חכמים כמו שבארנו שלא יבטל שלא ימצא מי שימכור לו ולא שיקח ממנו והכל במטלטלין אבל במקרקע אין נותן ואין מוכר עד שיגדיל עכ"ל ומדקאמר עד שיגדיל ולא קאמר עד שיהא בן עשרים אלמא מיירי בקרקע של עצמו ולא שירשו מאבותיו וכן הוסיף לפרש בהדיא וז"ל פסקינן בפ' מי שמת (קנ"ה) קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר י"ג והנקבה אחר י"ב אעפ"י שאין יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין אבל במקרקעי אין מעשיו קיימים עד שיהא יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל בד"א במקרקעי שלו אבל במקרקעי שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים כרב נחמן בפרק מי שמת (קנ"ו) וכן רבא בג' מדות דפרק התקבל (ס"ה) אעפ"י שהביא ב' שערות ואעפ"י שיודע בטיב משא ומתן שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם עכ"ל וכאשר פסק בספר המצוות כן פסק ר"מ בספרו ואין בידי ספרו לכתוב לשונו וכן פסק רב אלפסי והאריך הרבה בפרק מי שמת בפירושא דהאי מלתא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' שנה ובמאי דשלח גידל בר מנשה תינוקת בת י"ד שנה ויום א' ויודעת בטיב מו"מ מהו ומסקנא דידיה סלקא הכי [דהאי] דשלח גידל בר מנשה לזבוני בנכסי דידיה הוא דשלח כגון דזבין ליה אפטרופוס דיליה כדהוה קטן ובעא איהו השתא לזבונינהו ועל זה השיב לו רבא אם יודע בטיב מו"מ מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה ומסיק בתר הכי בן י"ג שנים שהביא ב' שערות ואין יודע בטיב מו"מ אעפ"י שאין מקחו מקח לענין עדות עדותו עדות אמר אמימר ומתנתו מתנה ומסיק לפרש טעמי החילוק בין מכר למתנה וההיא דרבא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' איירי בנכסי אביו הכי סליק רב אלפס נמצא דהכי סלקא מסקנא דידיה דבנכסים שקנה לו האפטרופוס או שנתנו לו במתנה יכול הוא למכור כשהוא בן י"ג שנים ויודע בטיב מו"מ וליתן אעפ"י שאין יודע בטיב משא ומתן רק שיהיה בן י"ג שנה אבל בפחות מי"ג אין מעשיו כלום במקרקעי מדהוצרך אמימר מתנתו מתנה של י"ג שנה ואין לומר האי דקאמר אמימר מתנתו מתנה מבן י"ג אבל בפחות לא ה"מ כשאין יודע בטיב מו"מ אבל יודע בטיב מו"מ אפילו בפחות מי"ג מתנתו מתנה הא לאו מילתא הוא דמה שהוא יודע בטיב מו"מ מהני לענין מכר וקניה שלא יזלזל בדמי שוויו אבל לענין מתנה כיון דלאו בר דעת הוא לא מהני כדאיתא בהניזקין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואפי' הכי מיבעיא ליה אי מתנתו מתנה והיינו טעמא משום דלאו בר דעת הוא יפתוהו ליתן כדפרישית לעיל וכן פירש רבינו יצחק ברבי שמואל בפרק מי שמת (קנ"ה בתוספות) וזה לשונו קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו וכו' ונראה דוקא מכירתו אינה מכירה בפחות מכ' או מי"ח אבל אם קנה קרקע קנינו קנין דהא טעם דאין מוכר כדמפרש לקמן דאיקרב דעתיה לגבי זוזי ומוזיל נכסי אביו אבל בקונה לא שייך האי טעמא ומהאי טעמא נראה דדוקא בנכסי אביו אינו יכול למכור בפחות מבן י"ח אבל אם קנה קרקע יכול למכור בפחות מבן י"ח דכיון דקנאה לא מיקרבא דעתיה לגבי זוזי שהרי בזוזי קנאה ואוהבה יותר מזוזי וכן פי' רי"ף ז"ל דדוקא נכסי אביו ומיהו ר"ת ז"ל פירש דאורחא דמלתא נקט נכסי אביו וה"ה אם קנה אינו יכול למכור וקצת משמע כן בסמוך אין עדותו עדות במקרקעי מאחר דאין מכירתו מכירה ומשמע לא שנא מקרקעי דאבוה ול"ש מקרקעי דיליה עכ"ל אלמא חזינא דקם ליה כשיטת רי"ף ור"ת השוה נכסי דידיה לנכסי דאבוה וכן פי' רבינו שמשון בגיטין פרק הניזקין (נ"ט) אמתניתין דפעוטות וקאמר בגמרא ואמר לן מתנתו מתנה אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת אחת מתנת שכיב מרע ואחת מתנת בריא וכתב רבינו שמשון מדלא מפרש נמי אחת מתנת מטלטלין ואחת מתנת קרקעות נראה דדוקא במטלטלין דאיירי בהו קאמר וכן כתב רבינו אליקים הלוי ז"ל שפי' כל הגמרא בבבא בתרא וז"ל השתא דייקי מהאי הלכתא דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין שלו ולא במקרקעי שלו ואף על פי דהביא שתי שערות שומא הוי והוא דידעו פעוטות בטיב משא ומתן מי"ג שנים ויום אחד והביא ב' שערות ויודע בטיב משא ומתן מוכר מקרקעי שלו ומטלטלי של אביו ומעשרים שנה ומעלה לרבא אם הביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסי אביו עכ"ל נמצא שכל אלו הגאונים פירשו שנתינת קטן אפי' בקרקע דידיה לאו כלום הוא וכן תשובת רבינו גרשום מאור הגולה פעמים יכריע לשתי שאלות שבאו לפניו אמנם רשב"ם פי' (בפרק מי שמת קנ"ו) וזה לשונו ודוקא בנכסי אביו אבל אם קנה נכסים או נתנו לו במתנה שאינה ירושת אבותיו מוכר בפחות מבן עשרים כדין מטלטלין עכ"ל וקודם זה כתב והלכתא כגידל בר מנשה דבן י"ג היודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסי אביו אפי' במקרקעי והלכתא כאמימר דמתנת בן י"ג שמה מתנה אעפ"י שאינו יודע בטיב משא ומתן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ויביא סימנים מי שאינו יודע בטיב משא ומתן ודוקא בנכסי וכו' כדלעיל וריהטא דידיה משמע שהשוה מקרקעי ומטלטלי לדין פעוטות למכר ולמתנה והמדקדק בדבריו ימצא שלא פירש כך כי היה לו לומר מוכר בפחות מבן י"ג כדין מטלטלין אלא הכי פי' דבריו מוכר בפחות מבן כ' ויותר מבן י"ג ואעפ"י שאינו יודע בטיב מו"מ כדין מטלטלין דמקחן מקח וממכרן ממכר בפחות מי"ג אעפ"י שאינן בקיאין בטיב משא ומתן ואף לדברי המפרשים דאפילו בפחות מי"ג כדין מטלטלין יש לדקדק מדהזכיר שמה מכר ולא קאמר מוכר ונותן כדמפרש בנכסי דידיה דין מכר ומתנה שמע מינה דוקא לענין מכר השוהו למטלטלי ולא לענין מתנה משום דלאו בר דעת הוא יפתוהו ליתן כל נכסיו לאחר וחשו טפי לקרקעותיו דהוי דבר מסוים וגם בעל העיטור חולק על כל אלו הגאונים כמו במכירת קטן בנכסים שלו וזה לשונו קטן אימתי מוכר בנכסי אביו והם ה' מדות בקטן פחות מבן שש אין מעשיו כלום מבן שש ולמעלה מוכר ונותן במטלטלין משיביא שתי שערות ויודע בטיב מו"מ מקחו מקח וממכרו ממכר [במקרקעי] אין יודע בטיב מו"מ אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אפילו הביא ב' שערות עד שיהא בן עשרים אבל מתנתו מתנה משיביא ב' שערות ואפי' אם הוא בן כ' אם הוא שוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר וה"מ בנכסי אביו אבל בנכסי דידיה אפילו מבן ו' דכשם דמקחו מקח כך ממכרו ממכר עכ"ל הרי נחלק על שאר רבותינו במכירה אבל מתוך לשונו משמע דפחות מבן י"ג אין מתנתו מתנה אפילו בנכסי' שלו מדקאמר כשם שמקחו מקח כך ממכרו ממכר ותלה הממכר במקח אלמא טעמא דידיה כדמפרש לעיל כיון דבזוזי קנאם לא מיקרבא דעתיה גבי זוזי כי קנאם בזוזי ואוהבם יותר מזוזי לכך ממכרו ממכר דלא חיישינן דלמא מקרקש ליה בזוזי אבל במתנה דלא שייך האי טעמא איכא למימר דאין מתנתו מתנה דפחות מבן י"ג גרע כח מתנה מכח מכר כדפרישית לעיל הילכך אין ללמוד מתוך דברי הגאון מתנה ממכר ואף אם נחלקו רבינו שמואל ורבינו יצחק ובעל העיטור על שאר רבותינו בנתינת קטן פחות מבן י"ג בנתינת נכסים שלו כך קבלתי מפי רבנא מאיר ז"ל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מספק ואוקי ממונא אחזקתיה והכי אמרינן בב"ב (ל"ב) הלכתא כוותיה דרבה בארעא היכא דקיימא ארעא תיקום וכוותיה דרב יוסף בזוזי היכא דקיימא זוזי ליקום הילכך בנדון זה היתומה היתה מוחזקת בקרקע ונתחזקו בה יורשיה אחר מיתתה והבא להוציא מידה מכח מתנת קטנה עליו להביא ראיה.

ויש מחלקין לפי סברתם ואומרים דמתנת שכיב מרע יכול קטן ליתן והבל הוא בידם דחכמים אומרים דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי לכך נתנו חכמים כח להחזיק דבריו בכל חוזק שהיה בריא יכול לעשות בקנין ושטר אבל אלומי דבריו יותר מבריא לא תקנו וגם בכך לא תיטרף דעתו שיאמרו לו שבבריא לא מהני שום קנין עליו לקיום דבר זה והכי אמרינן בבבא בתרא (קמ"ז) בפירוש מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא בבריא ליתא בש"מ [ופי' רשב"ם ז"ל שאין ש"מ חמור מבריא אלא דאמירתו במקום קנין הוא והיכא דאין קנין מועיל בבריא אמירת ש"מ לא מהני][5]. וגם הלואתו לפלוני ליתא בשכיב מרע אלא משום דאיכא בבריא במעמד שלשתן הילכך נתינת קטן דלית בה שום קנין בבריא גם בשכיב מרע לא מהני.

ועוד ראיה לדבר מצד אחר שזכו יורשי היתומה בקרקע כי אחרי מות היתומה באת אמה למקום שהקרקע עומד למכור הקרקע וערערו קרובי היתומה ואמרו שאותה קרקע נתנה לבתה וזכו בה קרובי היתומה וכפרה ואמרה שמעולם לא נתנה הקרקע לבתה ולא יצא מעולם מחזקתה והביאו קרובי היתומה עדים שנתנה הקרקע לבתה ונדון זה דומה לההוא דפרק שבועות הדיינין (מ"א) ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר ליה להד"מ אתו סהדי ואמרו דאוזיף ופרע אמר אביי אמאן נסמוך אינהו אמרי אוזיפיה ואינהו אמרי פרעיה רבא אמר כל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי דמי ואעפ"י שהעדים העידו שפרע נאמן הוא לחוב לעצמו יותר ממאה עדים וכן בנדון זה מאחר שאמרה שמעולם לא נתנה הקרקע לבתה הרי היא מכחשת העדים שמעידין שבתה נתנה לה כי מה כח היה לבתה ליתנו מאחר שלא היה שלה לפי דברי האם ולא עביד איניש דאמר ליה לחברי' תן לי דבר זה והוא היה כבר שלו כי הוא ירא שמא יאמר אתם עדים אותו שהוא מבקש ממני ליתן לו דבר זה הרי הוא הודה שהיא שלי לכן אין לומר לפנחיא בעלמא אמרה לבתה לתנו לה לכן מאחר שהיא מכחשת העדים עדותן בטלה והקרקע הוא של יורשי היתומה והנראה בעיני כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.



שולי הגליון


  1. לפנינו ליתא תיבת 'מקח'.
  2. לפנינו: בפתח.
  3. מתיבת 'ואפקריה' הוספת רבינו.
  4. לפנינו ליתא תיבת 'כל'.
  5. קטע מוסגר זה נדפס לעיל ומקומו כנראה כאן


אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

כלל הבא >
מעבר לתחילת הדף