שו"ת הב"ח (הישנות)/קכד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גשמים ירדו על קמח בפסח בי"ט אם חייב לבער בי"ט גופיה או דינו כתבשיל שנמצא בו חטה שנוהגים מלהשהותו מלבערו בי"ט:
תשובה בפ"ק דפסחים א"ר יהודה המוציא חמץ בפסח כופה עליו כלי ולפרש"י והר"ן דוקא שבטלו וא"ל בטלו צריך לבערו בי"ט גופיה וכן רוב הפוסקים ולא כי"א שהביא הטור שאפילו בלא בטלו דאין לבערו כדינו בשריפה שאסורה בי"ט דודאי כיון שיש כאן איסור דאורייתא יש מצוה בשריפתו ודינו כמו שיש בו צורך י"ט ודוחה איסור מוקצה וכן ברשב"א תשובה סי' ע"א ועיין בתוספות פ"ק דכתובת דף ז' ואף שהרמב"ם חולק. ועוד נ"ל דעת הרמ"בם דלא כמה שפי' ה"ה אלא טעם שהוא נמשך לשיטתו שכתב בפ"ב דחמץ ידוע אין לו שום ביטול ודעת הגאון שהבי' הכל בו וראייתו ברורה מפ' כ"ש דקאמר לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל ואעפ"י שלשון הרמב"ם דחק בדין מוצא חמץ לפי שיטה זו מ"מ לפי מ"ש בפ"ב צ"ל כן ולפי שיטה זו צ"ל מאי דקאמר רב יהוד' המוציא חמץ בי"ט כו' היינו אפי' לא בטלו אבל ידוע שלא קי"ל הכי אלא ביטול מועיל אף לחמץ ידוע ומעתה בנ"ד שלא היה בכלל ביטול כמ"ש הרא"ש בטעם שצריך לחזור ולבטלו ביום י"ד לפי שרגילין לקנות ביום י"ד אלמא דהחמץ שלא היה ברשותו בשעת הביטול אינו בכלל הביטול וכן נראה ממ"ש הרוקח לבטל פירורין כו' ע"כ בנדון דידן צריך לבערו בי"ט גופי' בשריפה כר"י דקי"ל כותי' ואינו דומה למצא חמץ בי"ט שהי' בכלל הביטול ולא חיישינן שמא לא הית' בשעת ביטול בביתו אלא עכבר הביאו חדא דסתמ' קתני אין חוששין שמא גירר וכו' ועוד דאם ביטל הוי ס"ס דדלמא אינו שלו הוא ולא ניח' ליה דליקני' ליה רשותי' כדאיתא בטור סימן תמ"ח ואין לדקדק אם כן אפילו אם לא ביטל הוי ס"ס ספק חמץ בבית ספק אינו את"ל חמץ בבית ספק אינו שלו ואינו עובר י"ל דכשאתה מחזיק בבית זה יש בו חמץ. שוב אי אתה יכול לפוטרו מבדיק' בשמא אינו שלו דכל חמץ המונח בביתו של אדם הוא בחזק' שהוא שלו ואין ראוי להקל מפוטרו מבדיקה לכך אנו דנין אותו רק בספק אחד וק"ל ועו' נראה דבכה"ג לא הוי ס"ס מאחר דאינן בגוף אחד כמו שפי' ר"י בדרוסה ופי' מהרא"י דבריו דהיינו טעמא מאחר שאין שני הספיקו' באים יחד בגוף אחד כגון שיודע מיד שהוא ספק דרוסה דשוב אין להתיר מכח ס"ס ה"נ הספק דשמא מבחוץ אף אם לא הכניסו העכבר לרשותו של זה והוא מונח לפניו לא ידעינן של מי הוא והוי כמו נודע ואינו דומה למ"ש הטור בסי' תל"ט ספק מצה ספק חמץ ואת"ל חמץ שמא אכלו כולו דהתם ב' ספיקות באין יחד בגוף הככר כשהכניס העכבר הככר לבית דאלו היה לפניו היה יודע אם חמץ אם מצה משא"כ הכא ודוק אע"ג שבחטה הנמצאת בתרנגולת בפסח נוהגים להשהות עד חש"מ כדברי ר"י שבמרדכי ואעפ"י שלא היה בכלל הביטול איכא למימר דשאני התם דאין בו אלא משהו חמץ ואין איסורו אלא מדרבנן אבל קמח שנתחמץ בי"ט חמץ גמור הוא מדאוריית' ומאחר שלא היה בכלל הביטול צריך לבערו אף בי"ט זה נ"ל ברור:
אלא באגו"דה כתוב וז"ל המוציא חמץ בי"ט כופה עליו כלי בשם ר"י אומר ר"י תרנגול' שנמצא בה חטה בי"ט צריך להשהות' עד למחר ויכפ' עליו כלי ואיירי בביטלו דאי לא בטלו שורפו בי"ט ע"כ ושני תמיהות בדבר חדא דמשמע דאף מה שנתחמץ בפסח הוא בכלל הביטול וכבר הוכחנו שאינו כן ועוד תימא שכתב בלא ביטלו שורפו בי"ט דמאחר שאיסור משהו אינו אלא דרבנן למה יחלל י"ט כיון שאין מצוה בשריפתו זה לא נמצא בשום אחד מהמחברים אמנם נ"ל לומר דמאי שנתברר שהחמץ בפסח אינו בכלל הביטול אינו מטעם שאין יכול לבטל החמץ שלא בא עדיין לעולם או אפי' בא לעולם אלא שאינו ברשותו כדין מתנה וכמ"ש בס"פ אין בין המודר אליבא דר' יוסי הפקר כמתנה כו' וממילא הביטול שהוא מדין הפקר דינו כמתנה דלא מהני בדבר שלא בא לעולם או בדבר שאינו ברשותו כמו שהזכיר הר"ן בריש פסחי' דהביטול שהוא הפקר הוי כמתנה זה אינו שהרי ודאי כיון שבידו הוא לעשות חמץ מכל נכסין ולהפקירם השתא נמי דמפקיר להו לכשנתחמצו לאו דבר שלא בא לעולם הוא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכדאי' בפ' האומר במסכת קידושין וכן פסקו הגאונים והכי נמי אמרינן בכתובת בפ' אעפ"י גבי מקדיש מעשה ידי אשתו ומי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמי' קדיש מתקיף לה ר' ינאי אלמה לא אלו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדוש מתקיף לה ר' ירמיה מי דמי התם בידו להקדיש הכא אין בידו לגרש את עצמו אלמא כל שבידו להקדיש עכשיו חייל לקמי' אעפ"י שיבא בנתיים שלא יהא ראוי להקדיש כ"ש הדא דאי בעי הוי מפקיר לכולי נכסיה דחייל ההפקר לקמי' כשיתחמצו ואעפ"י דהשתא עדיין לא חמצו. וכל זה ברור למבין דאין שייך כאן דשלב"לע ועוד שלפי האמת אין דין הפקר כדין מתנה ומאי דקאמר בפ' אין בין המודר אליבא דר' יוסי דהפקר כמתנה אינו במסקנא כדאי' התם אלא אמר רבא היינו טעמא דר"י גזירה משום מתנה בית חורין פי' ומדינא אפילו לר"י מכי אפקרי' נפיק לה מרשותי' ועיקר הפקר הוא מדין נדר כמ"ש הרמב"ם בפ"ב דנדרים והביאו הטור בסי' רע"ג בספר חושן ולכן כתב הרמב"ם דינו הפקר ב"ה נדרים וראייתו מהירושלמי שהבי' בהגה"ה מיימוני תשמטנה ונטשתה לך נטישה אחרת שהיא כזו ואיזה זו הפקר והשת' ודאי אין דינן כמתנ' לענין דבר שלבל"ע או דבר שאינו ברשותו אלא כמו הנדר שהוא חל בכל ענין אף ההפקר חל אכל דבר ואפי' לא בא לעולם או לא בא לרשותו וכן מוכח בפירש"י בכריתות בפ' אשם תלוי דהנותן קרקע לחבירו שאינו בידו אי אמר אי אפשי בה לא הוי בו לשון הפקר אלא רוצה לבטל המתנה:
וכ"כ הרא"ש בפ' השולח מבואר שם להדיא דאם אמר בפירוש לשון הפקר דהוי הפקר גמור וכל הקודם בה זכה אלמא דיכול להפקיר אפילו לא בא עדיין לרשותו ובטור בס"פ ראשון סי' רמ"ה משמע עו' דלהרמב"ם אפי' בקרקע שאינו בידו הוי אי איפשר בו לשון הפקר וכל הקודם בה זכה אלא שרש"י חולק וס"ל דלא הוי אי אפשר בו לשון הפקר כדפרישת מ"מ בהא ליכא מאן דפליג דלשון הפקר להדיא מהני' אפי' לא בא לרשותו וממילא ה"ה לדבר שלא בא לעולם דטעם אחד לשניהם וה"ט דווק' מצד הקנין להקנותו לרשות אחר אין קנין נתפס בדשלבל"ע או בדבר שלא בא לרשותו אבל ההפקר שהוא אינו אלא ע"פ דיבורו ולכך בנדר שאינו בא אלא להוציאו מרשותו בלבד יהיה הזוכה מי שיהיה יכול להוציאו מרשותו ע"פ דבורו בין בדבר שלא בא לעולם בין בדבר שלא בא לרשותו והכל מדין נדר וממילא לענין ביטול חמץ שהוא מדין הפקר יכול לבטל כל חמץ שיבא לרשותו אעפ"י שלא זכה בו רשותו עדיין ושוב אינו עובר עליו או חמץ שלא נתחמץ עדיין גם כן יכול לבטל כדפרישי' ונמצא למדין שהמחילה שאדם עושה לחבירו בדבר שעדיין לא נתחייב בו חבירו הוי מחילה שהרי המחילה אינה אלא סילוק ובטוב יכול אדם להסתלק מדבר שלא בא לרשותו או בדבר שלא בא לעולם וכן מבואר בר"פ הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך דפריך תלמודא וכי כתב לה הכי מאי הוי והתני' האומר דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר ולא כלום וכו' ר' ינאי אומר בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה ופירש"י מתנית' בכותב לה עד שלא יזכה בנכסי' ומתנה עמה שלא יזכה בהן לכשישאנה וא"צ לשון מתנה שהרי אין לו עכשיו רשות בהן:
וכן פי' בתוספת דלהכי הוצרך דר' כהנא לומר אפי' לשון גרוע מהני מדקאמר נחלה הבאה לאדם משמע דווקא שלא באת עדיין לידו דאלו לשון טוב אפילו באת לידו כבר מתנה עליה להסתלק א"נ מייתי ראיי' דלא תקשי כיון דכותב לה בעודה ארוסה היכי מהני בדבר שלא בא לידו וכ"כ במרדכי והביאו שם תשובת מור"ם זו דמהני דאף דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מסתלק אדם בטוב בדבר שלא בא לעולם ונ"ל ברור דלאו דוק' בכותב לה ועודה ארוסה אלא אפילו קודם לכן ודבי ר' ינאי דקאמר בכותב לה ועודה ארוסה היינו משום דתנן הכותב לאשתו כו' אורח' דמלתא נקט שאין דרך לכתוב לקודם שנתארסה דאין לה שייכת בנכסי' א"נ לרבותא דלא תימא ארוסה כנשואה דהואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסיה באומרו לו דר"פ האשה שנפלה ולא אשתמט שום מחבר או מפרש לומר דדוקא בעודה ארוסה אלא הר"ן ז"ל כתב דוקא בכותב לה ועודה ארוסה דשייך בה קצת אבל קודם לכן כיון שאין לה שייכת הנכסי' כלל סלקו ולא כלום הוא עכ"ל בפ' הכותב ומינה משמע דבעלמא לא הוה מחילה בדבר שלא בא לעולם וכן מצאתי לו בתשובה סי' נ"ג ודקדק כן מההיא דפ' גט פשוט דאסקינן בתקנת' דתברי דשטרי מאוחרי א"ל רב לספרי כי כתביתו תברא אי ידעתו זימנא דשטרי כתובו ואי לא לא כתובו סתמא דכל אימת דנפיק לו רעייה ומדלא קאמר תקנה מעלייתא טפי דכתב לה תברא שהוא מוחל כל החוב שיש לו עליו מסך פלוני אף אם יתחייב לו מזמן זה ואילך אלמא דלא מהני מחילה בחוב שלא נתחייב לו עדיין ודקדוק זה אפשר לדחותו דאיכא למימר אה"נ דמהני האיך תקנה אלא דלא צריכינן להו דבהך תקנה דגמר' נמי סגי ולא חיישינן להנך חששי דכתב הוא באותו תשובה א"נ חדא מנייהו נקט כדאורחא דתלמודא טובא וא"כ ודאי מהני מחילה בדבר שלב"ל וא"כ בע"כ ההיא דכותב לה ועודה ארוסה ל"ד אלא אפילו קודם שנתארסה ואפילו את"ל כדברי הר"ן כמה שפיר דדווקא בעודה ארוסה לא מטעמיה אלא כיון דמסלק דבלשון גרוע לא מהני אלא בעודה ארוסה דשייך בה קצת אבל קודם לכן הוי מילי דכדי אבל בלשון טוב כמו מחילה מהני אפילו קודם לכן כמ"ש בתשובה. ואדרבא הסברא נותנת טפי דכל מאי דלא זכה ביה עדיין מצי להסתלק ממנו יותר ממה שזכה בו קצת וכיון דאם נתחייב בו כבר יכול להסתלק כ"ש בקודם לכן ולא תימא דדוקא בנכסי אשתו שזכה בהם הבעל שלא ע"י מעשיו וכן בנדון שדן עליו מהר"ם בכעל שקנה בית שזכתה בו האשה שלא ע"י מעשיה מהני הסלוק אבל במחילה על החוב שלא נתחייב בו עדיין לא יועיל מאחר שאחר המחילה נשתעבד בחוב ע"י מעשיו ולא אתי ממילא זה אינו שהרי בעל המאור ושאר מפרשי' בר"פ הכותב כתבו בהיפך בדבר דממילא קאתי כמו ירושה דממילא קא הוי דלא כל כמיני' דעקר לה כגון הבן שסילק ידו מנכסי אביו שאם מת אביו בנו יורשו משום דירושה ממילא אתי לכך אני אומר דבלשון טוב אין לסמוך על הר"ן שכתב דלא מהני מחילה בדבר שלא בא לעולם דפשט הסוגיא וכל המפרשי' והמחברים בר"פ הכותב לא משמע הכי כלל ואפילו בלשון גרוע משמע לי דמהני בנכסי אשתו אפילו קודם שנתארסה ואפשר דכ"ש דמהני כדפרישת אלא שבזה איני גומר לענין מעשה. מכל מקום נ"ל דבנדון דידן בביטול החמץ נוכל לומר דאפילו לדברי הר"ן שבתשובה דלשון מחילה שאני שאינו אלא בחוב ומלוה שנשתעבד בו כבר כמ"ש הרא"ש בתשובה עוד בחושן סי' ע"ג אבל בביטול שהוא אינו אלא להוציאו מרשותו כדין הפקר חל אפילו בדבר שלב"ל ולכך אפילו החמץ שלא נתחמץ עדיין יכול לבטל ומעתה צריך לבאר שמה שכתבנו למעלה שהחמץ שנתחמץ בפסח אינו בכלל הביטול כנראה מהמחברים היינו טעמא מפני שנוסח כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי וכו' אינו משמע רק על חמץ בנחמץ כבר ומונח ברשותו הלכך כל מה שנתחמץ בפסח או לא בא לרשותו אינו בכלל הביטול. אבל ה"נ שאם ביטול בפירוש גם כל החמץ שיתחמץ ושיבא לרשותו אח"כ שוב אינו עובר עליו ד"ת והשתא נוכל לפרש דברי האגודה שכתב אתרנגולת שנתחמצה בפסח ומיירי בביטלו רצונו לומר דמיירי כשביטל בפירוש שם כל החמץ שיתחמץ ושיגיע לרשותו הא לאו הכי שורפו בי"ט וסבירא ליה דכיון דהחטה עם התרנגולת לא היתה בכלל הביטול אף על גב דאיסור משהו ותערובת דרבנן מכל מקום כיון שלכתחילה יש איסור דאורייתא אפילו משהו חמץ כשהוא בעין אף בתערובתו חשוב כמו איסור דאורייתא ויש בשריפתו קצת מצוה. משא"כ כשביטל דאז אפילו לכתחילה אין בו שום איסור דאורייתא ודווקא בדוגמ' זו צריך לחלק לפי דעת הגאונים שמתירין לה שהוא איסור משהו ביום אחרון שהוא דרבנן ומ"ש מכל יומי דפסח שאינו ג"כ אלא דרבנן אלא ודאי שאני שאר יומי לפסח דעיקר איסורם הוי ד"ת ומ"ה מחמירים בהו טפי כמ"ש הר"י קארו בסי' תס"ז וה"נ ס"ל הכי האגו"דה באיסור משהו בשלא ביטל יש להחמיר בהו טפי וק"ל אלא שאין נוהגים כדברי אגו"דה שהרי אין אנו נוהגי' לבטל כ"א בנוסח כל חמירא וחמיעא וכו' ואעפי"כ אנו משהין התרנגולת עד חש"מ והיינו ע"פ המרדכי שהעתיק ג"כ דברי ר"י שהביא האגודה ולא כתב עליו דמיירו בביטלו כמבואר דאפילו בלא בטלו משהין אותה עד חש"מ וה"ה בחמץ גמור שבטלו ג"כ משהין אותה עד חש"מ ואין לשורפו אפילו בי"ט שני ודלא כמ"ש הר"י קארו על שם אורחת חיים להקל בי"ט שני בלי סמך וראיי' ברור הוא שאין לזלזל בי"ט בכדי מאחר שאין כאן מצוה בשריפתו:
וכן מבואר במרדכי שכת' תחילה בחמץ הנשאר בי"ד אחר ד' שעות שכופה עליו כלי עד מוצאי י"ט הראשון ומבערו ואעפי"כ כתב גם בשם ר"י שהחטה הנמצאת בתרנגולת צריך כפיי' כלי כדי לשורפה בח"מ ממילא דמ"ש תחילה עד מוצאי י"ט הראשון היינו בתחילת חול המועד ובא להודיע שלא נטעה לומר שכופה עליו עד מוצאי י"ט האחרון שזה אינו אלא עד מוצאי י"ט הראשון שהוא חול המועד ואז ישרפו וע"ד זה כתב הסמ"ק ועוד א"א לפרש כוונתו לומר עד מוצאי י"ט הראשון שהוא י"ט שני ישרפנו דלמה להם לומר עד מוצאי י"ט הראשון. אלא היה להם לומר כופה עליו כלי עד י"ט שני ומבערו אלא ודאי כדי להוציאו מלב הטועה שיפרש כתלמוד דכפיי' כלי הוא עד מוצאי י"ט האחרון אמר אינו כן אלא עד מוצאי י"ט ראשון כן ראיתי מגדולי עולם רבותי נוחי נפש שלא התירו לשרוף התרנגולת בי"ט ראשון ושני וכן הדין דצריך להשהותו עד חש"מ כדי לבערו כדינו. אבל בשביעי של פסח אין להשהותו עד אחר הפסח שהרי כשאתה משהה אותה עד אחר הפסח שוב אי אתה צריך לבערו ואפשר שיש בעורו איסור משום הפסד אוכלין דקי"ל כר"ש החמץ לאחר זמנו אינו עובר עליו כלל אלא קנסא הוא דקא קניס ר"ש דדוקא בחמץ בעיניה אבל ע"י תערובת לא ואפי' אם יערוב תוך הפסח אין קונסין אותו אם עבר ואשהי כל זמן שלא הי' בתערובות כזית בכדי א"פ דכיון שאינו עובר עליו בבל יראה ליכא למיקנסי' כמ"ש הר"ן בפ' כל שעה וכ"כ המגיד בספר ד"ה חמץ ואפי' לדעת הר"ר משה כהן שהביא שם המגיד שעובר בבל יראה אפי' אינו כזית בכדי א"פ היינו דווקא שנתערב בפחות מס' או אפי' יש שם ס' אלא שיש שם כזית חמץ שאעפ"י שהוא מעורב בכמה זתים עובר הוא על קיומו וכיון דעבר עליו קנסינן ליה אבל היכא שאין כאן חמץ אלא משהו אפילו עבר ואשהי לא קנסינן לי' כיון דלא עבר על קיומו בבל יראה כ"ש היכא דלא עבר ואשהי כגון שנתערב בשביעי של פסח דאיסור די"ט הוא דרביע עליה שלא יוכל לבערו כדינו דליכא למיקנסי' וא"כ אם אתה מצריך להשהותו עד אחר הפסח מפקיע איסוריה מיניה וליכא למימר דאה"נ דדינא הכי דמשה' אותה עד לאחר י"ט ואז חוזר להתירו שהרי מלשון תשובת רש"י שהביאו הגה"ה מיימוני' משמע דדוקא בי"ט אחרון יש להשהותו עד הלילה ולאכליה משום די"ט שני דרבנן אבל ביום שביעי שהוא דאורייתא אסור להשהותו לאכלה ול"ת דדוקא הכא הוא דביום שביעי אסור להשהותו ולאכלה אבל מותר להשהותו ולא לאכלה אבל מותר להשהותו ולמכר' לגוים שהרי אם אתה אומר שאזיל לי' אסור הנאה בשהייתו זאת היאך נשתרי בו איסור אכילה וכי מי חלקו לאיסור זה שמקצתו נתבטל ומקצתו לא נתבטל:
ומה"ט גופי' אנו תופסין עיקר כדברי הרי"ף והנמשכי' אחריו לאסור איסור משהו בפסח אף בהנאה עיין בהר"ן בפ' בתרא דע"ז ואעפ"י שבה"ג מיימוני' בתערוב' חיטי חמץ בחיטי כשר כתב שמותר למכרה לגוים אחר הפסח ואסור באכילה ה"ט משום דהחמץ הוא בעין אלא שאינו ניכר וטעם חמץ קא טעם הילכך אסור באכילה אבל בהנאה מותר מאחר שנתערב ולא ניכר ומה"ט נמי הצריך פדיון מאחר שנתערב היה ביבש וכל אחד עומד בפני עצמו נהנה מגוף האיסורו ר"ש קניס בחמץ בעיניה לכן צריך פדיון ומכל מקום אסור באכילה כיון דטעם חמץ קא טעים כדפרישי':
ובזה מתיישב מ"ש הר"י קארו על דברי הגהות האלו ולא ידעתי למה לא התירו באכילה מכל מקום כבר נתיישב שלעולם לא מפליגינן בין איסור אכילה לאיסור הנאה וכל היכא דמותר אחר הפסח בהנאה כגון תערובת לח בלח ואין בתערובתו כדי לעבור עליו בבל יראה ה"ה שמותר באכילה וכל היכא דאסור באכילה אסור בהנאה ובר מן הדין לשון המרדכי והטור בדין זה מבואר דאין להשהות שום תערובת כי אם בי"ט אחרון ופשיטא דאין לשורפה בי"ט כיון שאין מצוה דאורייתא בשריפתו וכמו שביארנו בההיא דהמוציא חמץ כו' אלא כך הדין דאסור להשהותו ומשליכו לנהר ודווקא על ידי פירור בכל מה דאפשר ואין בזה אב מלאכה כמבואר בפרק אלו עוברין בברייתא דאמר ר"א בן צדוק פעם אחת שבת אבא ביבנה וכו' דפשוטו משמע שביערו החמץ בשבת על ידי פירר וכן כתב בעל המאור ואף אם שמרדכי והרמב"ם פ"ג בדין מוצא חמץ משמע שאוסרים פירור בי"ט שאני התם כיון שאפשר להמתין עד חש"מ בכפיי' כלי למה לו להכניס עצמו בספק איסור הרגיל לבא ע"י פירור וזירוק לרוח. אבל כאן שאי אפשר בענין אחר דאם ישהה אותו איסור עד אחר הפסח כדי להפקיע האיסור שבו הרי עובר כל שעה אאיסור דרבנן במה שמשהה חמץ בביתו אלא מבערו כדינו על ידי פירור ולא דמי למוצא חמץ בביתו דכופה עליו כלי וכן חטה שנמצאת בתרנגולת בי"ט ראשון ושני התם אינו עובר כלל בשהייתו וכיון שמשהו ישהו אותה עד חש"מ כדי לבערו כדינו ובמה שכתבו התוספות בפרק כל שעה בד"ה רב אשי אמר כאן מוכיח ר"י שמשהו חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיי' דאי אמרינן עובר אכתי אמאי מעל לר' יוסי כו' עד וטעם משום דלא יראה נתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו בסוף. וזהו שדקדק המרדכי שכתב וזה לשונו וגם נאמר בשם ר"י שהחטה הנמצאות בתרנגולת בפסח צריך כפיית כלי בי"ט כדי לשרפה בח"מ כו' דהאי לישנא יתירה היא אם לא נאמר כוונתו דדווקא בי"ט ראשון הדין כן דצריך כדי לבערו כדינו בשריפתו בחש"מ דאז אינו עובר בשהייתו. אבל ביום שביעי מאחר שאין יכול לבערו כדינו בשום פנים עובר בשהייתו ולפיכך צריך לבערו תכף כמו שהוא בהשלכתו לנהר ועד"ז מיושב מה שכתב במרדכי וזה לשונו וה"ר שמואל מלפיי"ז אמר שמעתי על ר"י ברבי אברהם שהיה רגיל להשהות פרוסה אחת מלשורפה עד תחילת שעה שביעית כדי לקיים ביעור כדפירש"י דפירוש בשעת ביעורו בתחילת שבע ופליאה היא דמפני ברכה דביעור שאינו אלא מדרבנן היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחילת שבע עד כאן לשונו והנה מבואר על פי מה שכתב שאין זה פלא כלל דדעת ר"י בר אברהם דהמשהה חמץ כדי לבערו כדינו אינו עובר עליו וכמו שהוכחתי התם בשם ר"י המסקנא דקמח שנתחמץ בפסח ישרפו ביומו תכף אפילו בי"ט ראשון אבל תבשיל שנמצא בו חטה ישהנו עד חש"מ ואינו שורפו אפילו בי"ט שני אבל אם נמצא חטה בתבשיל בשביעי של פסח ישליכנו לנהר כמו שהוא בלא פירור וביום האחרון ישהנו עד הלילה ואז מותר אפילו באכילה אבל המוציא חמץ בי"ט יכפנו עליו כלי אפילו מצאו ביום שביעי או ביום שמיני ולמוצאי י"ט האחרון ישרפנו מאחר שהחמץ הוא בעיניה הקטן יואל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |