שו"ת הב"ח (הישנות)/קכג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
היאך ראוי לנהוג בפסח בבשר מלוח או יבש וכן גבינה לחה או יבשה וכן דגים מלוחים לחים או יבשים או שומן מהותך בכלי חמץ קודם הפסח:
תשובה כבר האריכו בזה הראשוני' והאחרוני' ומדעת רובם נראה שהכל מותר דלמאי ניחוש אי משום שמא נדבק המלח מחמץ וא"כ נכנס שם טעם חמץ הלא בטל הוא בס' ואי משום שמא נדבק עליו משהו בעין הלא בהדחה בעלמא עבר החמץ ממנו ואי משום שנמלח בכלי חמץ הלא סתם כלים אינן בני יומן ונ"ט לפגם הוא ואפי' למאן דאסור נ"ט לפגם בפסח כרשב"ם והרא"ם ונוהגין כותייהו. אפי' כן שנקבל הטעם קודם פסח לית לן בה כמ"ש הסמ"ק אבל אין להתיר אפי' הוה ב"י משום דקיימא לן אין מליחה לעץ כלומר שאין כח במלח להפליט מה שהבליע בדבר שאינו אוכל. דמ"מ מטעם כבוש הרי הוא כמבושל נאסר אם נשתהה בכלי מעל"ע ומפני שראיתי שיש מי שטעה בזה כתבתי זה אלא יש להתיר מטעם הסמ"ק שמתיר נ"ט לפגם קודם פסח כדפרי' ונ"ל דטעמיה משום דמאן דאסור נ"ט לפגם בפסח אינו אלא משום דס"ל דלא גרע ממשהו דכל דבר שאיסורו במשהו ואינו מחמת טעמו אלא מחמת חומר איסורו מה לנו אם הוא לשבח או לפגם הא איכא איסור' וכ"כ הרשב"א הלכך נראה דכמו דאיסור משהו גופי' בטל בס' קודם הפסח כדעת רוב הפוסקים ה"נ נ"ט לפגם קודם פסח אין בו איסור דכל שהוא קודם פסח דינו כשאר איסורין. אבל מ"מ בשומן מהותך בכלי חמץ כתב הסמ"ק דאין להתיר אא"כ יודע שנזהר ממנו ויודע בודאי שהמחבת לא היתה בת יומא בעת שהותך בו השומן אבל אם הותך בסתם אעפ"י שאומר עתה ברי לי שלא היתה המחבת בת יומא מ"מ אסר הרב בפסח דכל מלת' דלא רמי וכו' וע"ז הדבר תמה הרב ב"י דלמה לא התירו מטעם דסתם כלי' אינן ב"י ועוד תימ' דמ"ש מבשר מלוח שנמלח קודם הפסח אעפ"י שנמלח בסתם כלי' שהם בלועים מחמץ ולא כתב שום יישוב ע"ז וכמדומה שנעלם מהרב מ"ש בספר התרומה בדין זה שהרי מבואר בסי' נ"ה שמה שאסרו הוא משום שאין יום שלא יעשה חמץ במחבת ונעשית הבליעה בת יומא דוגמ' דאמר בפ' דם חטאת בכל יום נעשה גיעול לחבירו ועוד דבכל יום מדיחין בה הקערות שמליאין חמץ בו וסבר' זו כותבין ג"כ בפ' אין מעמידין גבי פת של גוי ואעפ"י שהר"ן גופיה חולק ע"ז מ"מ ספר התרומת ס"ל כאינך רבוות' ותו דכבר אפשר לומר דאף הר"ן לא קאמר אלא בסכין שאינו בודאי שנשתמש בו בחמין בכל יום ויום משא"כ במחבת דאין וכו' ולהכי בבשר מלוח אין לאסור דסמכינן על סתם כלי' דאינן ב"י אבל מלשון הרא"ש בתשובה נראה לאיסור שכתב וששאלתם מהו לאכול דגים מלוחים בערבי' הגויים באשכנז נוהגים איסור בדגים מלוחים אף אותן שאינן שרויין במים. ובצרפת נוהגים היתר באותן שלא נשרו במים אבל השרויין במים האסורין בפסח כיון דחמץ בפסח במשהו אין לזלזל באיסורו עכ"ל והדבר ברור דבדגי' שנשרו במים קודם פסח קאמר דאלו תוך הפסח פשיטא דאסור. ומפני מה כתב אין לזלזל באיסורו דמשמע דיש מי שמתיר כזה ובתוך הפסח אין מי שמתיר בעולם דתורה יצאה לכל ישראל דחמץ בפסח במשהו וכן ההיא גבינה לחה שמתיר הרא"ש בפסח היינו שנעשי' קודם הפסח ולאכלה בפסח קאמר דמותר וכן משמע הלשון דכתב מותרת אע"פי שנעשית בכלי' של כל השנה ולא נזהר בה ואי תוך הפסח קאמר מאי ולא נזהר בה דקאמר הלא אין חמץ בבית ועוד מדברי הטור שכתב שהרא"ש חולק ארי"ץ גיאות שאסר הגבינה הנעשית קודם פסח מוכח דהרא"ש נמי איירי בקודם פסח דאל"כ קשה דלמא גם הרא"ש מודה להרי"ץ גיאות דקודם פסח יש לאסור מן הטעם שנתערב בו פרורי חמץ שהם עדיין בעין בגבינה ויבא לאכלם בפסח עצמו עם הגבינה שאינן ניכרין באכילה וכמ"ש הרב ב"י עצמו שזאת היא דעת רי"ץ גיאות והרא"ש שהתיר אינו אלא בנעשי' תוך הפסח שאז אין לחוש לפירורין מאחר שאין חמץ בבית ואין איסור בכלי אלא פליטת הכלי ולזה יש היתר מן הטעם שכתב אלא ודאי דהטור מפרש דעת הרא"ש בקודם הפסח וכדפרישית כדמשמע מתוך הלשון של הרא"ש שכתב ולא נזהר בה וכן ההיא דדגים מלוחי' איירי קודם הפסח וכדפרישית שוב מצאתי בספר צדה לדרך שכתב להדי' האי פיסקא דדגים שרוין דאסור אפי' היה שרוין מקודם הפסח וכבר ידועה שרוב הפסקי' הם ע"פ הרא"ש כמ"ש בהקדמתו ועל הרוב יעתיק לשון הטור כדמשמע ומשמע להדי' מלשון הרא"ש דדגים השרויין אסורין לדעתו מן הדין שהרי לא כתב שבצרפות נוהגי' בהם איסור אלא כתב אבל השרויין במים אסורין כו' ואלו נאמר שגם השרויין במים אינן אסורין לדעתו אלא לפי מנהג צרפת הכי הל"ל ובצרפת אין נוהגין איסור אלא באותן השרויין במים וזאת דעת הטור שכתב ע"ש הרא"ש אביו שאסרו וז"ל וכתב עוד אסור לאכול דגים מלוחי' השרויין כו' הנה שהתחיל בדין האיסור לכתבו סתם וזה פשוט וא"כ ה"ה לדעתו יש לאסור בשר מלוח וגבינה מלוחים ושומן מהותך ולא סמכינן לומר דסתם אינם ב"י דמ"ש מדגי' מלוחים ומה שהתיר הגבינה היינו בדלא נמלחה בכלי עצמו:
וכן מצאתי כתב בהגה"ה מהרש"ל אדברי הטור שכתב לאסור דגים מלוחים על דעת הרא"ש כתב הוא וז"ל וה"ה בשר מלוח שלא לשרות בפסח וכן קבלנו מנהג אבותינו עכ"ל ובאמת צריכים אנו ליתן טוב טעם לאיסור זה דמאחר שאנו תופסין דסתם כלי' אינן ב"י אין כאן שום איסור וכמ"ש תחלה אכן נ"ל דהטעם משום דס"ל דהא מילת' הוי כמו לכתחילה ואין אנו מתירין נ"ט לפגם אלא דיעבד ואפי' הוא קודם פסח וראיי' מקדרו' בפסח ואפי' לשמואל דקי"ל כותי' לא שרינן להו אלא להשהותו ואמאי לא התירן אף בפסח עצמו כל שהן אינן ב"י קודם זמן איסור חמץ אלא ודאי כיון דאפשר להשהותו אף אחר הפסח אעפ"י שצריך לפזר מעות לקנות חדשי' לא מקרי דיעבד ה"נ דבשר או דגים או גבינה שקבלו הטעם חמץ אף שהוא לפגם לא שרינן ליה לכתחילה לאכלם בפסח אלא משהינהו עד לאחר הפסח ולזה אוסר הרא"ש דגים השרויין שקיבלו טעם חמץ אף שהוא לפגם כיון דלא נתבטלו בס' דבכולי משערינן וא"א לדבר המונח בכלי שיהא בו ס' נגד כל הכלי ולא התיר הגבינה לחה אלא מטעם שאין עושין בהם חמץ כו' הא לאו הכי או שנמלח הגבינה בהן אסור ואין להקשות א"כ גם שאינן שרויין ה"ל לאסור שהרי קיבלו טעם חמץ בשעה שמלחו אותן בכלי חמץ דהא ודאי דלא איירי הרא"ש אלא בדגים שמביאין הסוחרים בחביו' שקורין טונ"ין שמתקנים אותם אצל הנהר ולא נשתמשו בהם חמץ מעולם אבל אם מלח ישראל או גוי דגי' בביתו בכלי חמץ אה"נ דאסורין לדעת הרא"ש אפי' אינן שרויין אבל יש לדקדק על הראיי' שהבאתי מקדרה דלמ' התם שאני דתחילה קבלה הקדרה טעם לשבח להכי אין להתיר בהם לכתחילה נ"ט לפגם דחיישינן שמא ישתמש בהם בשעה שקבלו הטעם לשבח כדאמר בגמרא בגזירת שאינו ב"י אטו בת יומא אבל הבשר והדגי' שלא קבלו מעולם רק טעם לפגם אין לאסור אפילו לכתחילה דלא עדיף אותו טעם ממשהו וכשם שהתם קי"ל דשרי קודם פסח ואינו חוזר וניער ה"נ כן:
וכה"ג מצאתי בתשובת הרשב"א שמזה הטעם יכול להגעיל כלי שאינו ב"י אפי' אין במים ס' כנגד כל גופה של כלי משום דמאחר דאינו ב"י אעפ"י שחוזר ובולע מן הפגם הוא בולע וכל שתחילתו מן הפגם אין חוששין לו דאל"כ מ"ש מן הכלי עצמו שאסרו לבשל בו אעפ"י שנ"ט לפגם אלא ודאי דשאני התם שתחילת טעמו מן השבח הוא וכ"כ הר"ן בפ' כ"ה ונראה דהרא"ש לא ס"ל האי חילוק' דכתבינן ובלאו הכי צריכין אנו לומר דלא קי"ל הכי שהרי לענין פת של גוים כתוב בשערי דורא שאין להתיר לכתחלה ללוש פת במים שנתחממו בהן אע"ג דסתם כ"ג אינן ב"י מ"מ אסור דאין להתיר נ"ט לפגם אלא לכתחילה אבל לאכול מפת של גוי' מותר דהיינו דיעבד ע"כ והשתא קשה למה יאסרו המים הלא כיון שתחילתו מן הפגם אין חוששין. אלא ודאי לכתחילה הכל אסור ומה שהתירו ההגעלה כשאינו אלא טעם לפגם ומ"ש מן הכלי עצמו צריך לומר כמ"ש הר"א מזרחי בביאוריו לסמ"ג דלגבי הטעם הבלועה בכל דאפשר להוציא ע"י הגעלה מקרי לכתחילה וגזרו בו אטו שאינו פגום. אבל לגבי הטעם הבלועה במים דא"א שלא יחזרו להבליע בכלי ואין שום תקנה לעשות בו ה"ל כמו דיעבד ומותר ואינו דומה לקדירו' של פסח דא"א להוציאו כלל ע"י הגעלה להכי אין להתיר לכתחילה וה"נ בבשר מלוח ודגי' וגבינה וג"כ אין לדקדק דמההיא דש"ד שהבאתי יש להתיר בפסח בבשר מלוח כו' משום דה"ל כמו פת של גוים דהוה דיעבד משום דהתחיל כבר הנאתו כמו שפי' מהרא"י שם וה"נ התחיל הנאתו משעה שמולחו אותו ואינו דומה לקדירות של פסח דלא שייך לומר התחיל הנאתם משום דאיכא למימר דוקא בפת ש"ג דהקילו בו חכמים טובא משום חיי הנפש סמכו רז"ל על סברא זו דהתחיל הנאתו אבל באיסור חמץ מנ"ל להקל מסברא בלי ראייה תדע דהא לדעת הרמב"ם דס"ל סתם כ"ג ב"י א"ה מתיר הפת משום צורך הבריות לפת אכן תימא לאסור בשר מלוח כו' בפסח הלא אף שנאמרה לאסור נ"ט לפגם לכתחילה מ"מ אין זה אלא באיסור אבל הכא שעדיין היתר הוא וה"ל נ"ט בר נ"ט להיתיר' שהרי החמץ תחילה נ"ט בכלי ואחר כך נכנס בבשר או בדגי' או בגבינות ועדיין היתר הוא קודם הפסח ולמה נאסור שהרי דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח אפילו לכתחילה ומשום חמץ שנדבק בדופני הכלי אין סברא לאסור דסתמא דמלתא יש ס' בבשר נגד הליכלוך וק"ל ואף לדעת סה"ת והסמ"ק בשומן מהותך דאוסרו כשאינו יודע בודאי שהמחבת לא היתה בת יומא יש להקשות אפילו היתה בת יומא למה נאסר הלא נ"ט בר נ"ט הוא להתירא וא"ל דהאיסור הוא משום דשמא נדבק חמץ ממש בעין במחבת שלא היתה מקונחת דא"כ אפילו אינו ב"י יש לאסור מהאי טעמא. אלא ודאי דאין איסור מטעם זה משום דמסתמא איכא ס' נגד החמץ שאינו מקונח א"כ אף כשהי' ב"י אין לאסור. מיהו לדעת סה"ת איכא למימר דס"ל נ"ט בר נ"ט אינו מותר אלא בצלי אבל לא בנתבשל וכדעת ריב"ן חתן רש"י ואעפ"י שהטור בי"ד כתב ובעל התרומת מתיר כשנתבשלו ואסור בצלי כו' היינו דוקא דגים שנתבשלו במים דכיון דאיכא רוב מים בכלי רוב הטעם מתפשט במים ואיכא נ"ט וכמ"ש הרא"ש משמו בפ' כל הבשר ובסה"ת עצמו בסי' ס"א אכן בשומן מהותך לענין חמץ דבשומן עצמו נוגע בכלי חמץ אין להתיר נ"ט בר נ"ט וכן משמע בסה"ת גבי חמץ ע"ש משום דס"ל כמו צלי וק"ל אבל לדעת הרא"ש קשה מאחר שנ"ט לפגם הוא וליכא ממשו של איסור אפילו בנתבשלו אין לאסור כלל מאחר שנ"ט בר נ"ט להתירא הוא:
וג"כ א"ל דדעת הרא"ש הוא מאחר דק"ל אפילו בדגי' שעלו בקערה דאסור לכתחילה להעלותם או לבשלם בכלי של בשר כדי לאוכלם בכותח כמ"ש הסמ"ק א"כ ה"ה נמי אסור לכתחילה למלוח בשר או דגים בכלי חמץ כדי לאוכלם בפסח דמ"מ אם לא מלחם לכתחילה כדי לאוכלם בפסח או אפילו עבר ועשה למה נאסר ומאחר שהרא"ש כתב סתם לאסור השרויין מבואר דבכל ענין אוסרים וג"כ א"ל דדוקא בשקוני' הדגים לכתחילה מן הגוי אוסרים כדמשמע מלשון השאלה שאמר בערבית הגוי חדא בתשובתו כתוב סתם לאיסור כמ"ש הטור סת' ועוד א"כ בגבינ' למה לא התיר אלא דווקא משום שאין נעשין בחמין אפילו בחמין יש להתיר מאחר דאינו לכתחלה לכן נראה עיקר דדעת הרא"ש הוא דכלי ישראל סתמן ב"י וכדכתב בהגה"ה דש"ד בשם מהר"ש דהטעם הוא משום דלגבי ישראל יש לו תקנה בשאלה אם הוא ב"י אם לאו ואם אינם יודעים נקנסו ונלך לחומרא וכדאיתא בסוף פ' עשרה יוחסין דכל שיש בו דעת לישאל ספק טמא ואף על גב דלפי דעת הרא"ש לפי מה שפי' הטור בסי' קכ"ב ה"ה כלי' של ישראל תלינן להקל אפשר דבאיסור חמץ ס"ל אין לזלזל לתלות להקל. וזהו שכתב הרא"ש בתשובה כיון דאיסור חמץ במשהו דאין לזלזל באיסורי' ואעפ"י דבעלמא יש לזלזל לתלות להקל דסתם כלים אינן ב"י מאחר דהוא ס"ס בחמץ יש להחמיר ואפילו בגוי מאחר דהרמב"ם ס"ל דסתם כלי גוים ב"י הן ראייה ברורה ולפי טעם זה אם ידע בודאי שהכלי אינו ב"י יש להתיר הכל הילכך לדעת הרא"ש בשר מלוח או דגים מלוחי' וגבינה מלוחה ושומן מהותך בכלי חמץ אסור לאוכלם בפסח אם אינו יודע בודאי שהכלי לא היתה ב"י בשעת מליחה וכן ראיתי נוהגין סתם לאסור משום דמסתמא אינן יודעין אם היה ב"י או לאו וזה הטעם שכתב בעל העיטור וכמה ימים נהג בו אדוני איסור והמחמיר תע"ב אכן בבשר יבש או בגבינה יבישה או דגים יבשים נראה שאין להחמיר כלל אפילו היה ב"י דמאחר שנתיבש בטל הטעם והלך לו מזה הטעם כתבו סה"ת והס"מק והמרדכי להתיר אפילו בחמץ גמור היכי שנתייבש גבי בצק שנדבק בין הנסרים ולא תימא שאני הכא שקבל הבשר כבר הטעם שהרי מהרא"י ז"ל בש"ד מביא ראייה מההיא דבצק לשער יבשות הכחל שהוא ל' יום ואינו מחלק בין בצק שנותן טעם מחדש לכחל שכבר קיבל הטעם החלב וא"כ מק"ו שנביא ראייה לדין פסח עצמו בבשר יבש שקבל טעם החמץ ומ"מ רגילין להדיח הבשר יבש תחילה ג' פעמים והטעם דאולי נדבק שום חמץ במשהו בעין בגומות ובסדקי' ויש מחמירין לשרותו בנהר ולא בכלי חמץ או בכלי פסח ונכון ולפי מ"ש יתיישב מ"ש הרא"ש גבינה לחה משום דבגבינה יבישה אינו נאסר אפילו עשו הגבינה בחמין משום דהטעם נתייבש ובטל והלך לו:
אכן מנהגינו שלא לאכול אפילו גבינה יבישה דהטעם דאולי נתערב משהו חמץ בגוף הגבינה ואינו ניכר בשעת אכילה כדכתבנו לעיל שהוא דעת הר"יץ גיאות ודבר זה אין לחוש בבשר יבש ודגים יבשים ומטעם זה לא הזכיר הר"יץ גיאות בדבריו לאיסור אלא חלב וגבינה משום דבהנך יש לחוש לערוב חמץ בעין ולא קי"ל בהא כהרא"ש שחולק אר"יץ גיאות גם מהר"של כתב אגבינה וז"ל וישראל קדושים ונהגו בהן איסור עכ"ל המסקנא בשר יבש להתיר ע"י הדחה ג' פעמים או שריית הנהר כמנהג ובשר מלוח לח או גבינה בין לחה או יבישה יש לאסור מדינא כדפרישת ודגים מלוחים שמביאים בחביות גדולות אם אינן שרויין בעריבה של חמץ מותר ליקח מהן אפילו בפסח עצמו במקום שאין מנהג לאסור אבל דגים שמולחן ישראל או גוי בביתו בכלי חמץ אותן אין להתיר אא"כ בידוע שהכלי לא היה ב"י וה"ה בשר יש להתיר אם ידוע שהכלי לא היה ב"י אכל שומן מהותר אפילו ידוע אסור דשמא נתערב משהו בגוף השומן בגבינה. ואפילו בע"פ אחר איסורו אם אירע שנמלח בשר או דגים בכלי חמץ שהם אינם ב"י בודאי יש להתיר אבל אם אינו ידוע שאינן ב"י אסור אפילו קודם פסח הרבה אבל אסור לכתחלה למולחם בכלי חמץ אפילו ידוע שאינו ב"י כדי להשתמש מהם בפסח עצמו אפילו ביבש דלא עדיף מדגים בקערה דאסור לכתחילה לשומם בקערה כדי לאוכלם בכותח. מ"מ אם עבר ועשה לא נאסר בכך ומותר בפסח אפילו בלח מאחר שהי' בודאי אינו ב"י מני הקטן יואל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |