שו"ת הב"ח החדשות/נב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה בדין אבילות אשה אחת נהרגה מפריץ ועשו ארון ושמוה בתוכו וסתמו הכיסוי במסמרים והניחוהו בבית ולא קברוה לפי שהיו מהדרין אחר הרוצח לתפסו ולדונו בדין מיתה ובדיניהם אם נקבר הנהרג קשה הדבר להביא הרוצח לידי מיתה. ואחר שתפסו הרוצח הוליכוהו אל הארון שהאשה מונחת בו והראוה לומר ראה מעשיך אשר עשית כדי שיודה כי כך הוא בדיניהם. ולאחר שפתחו הארון להראותה לרוצח חזרו וסתמוהו במסמרים כבראשונה. והנה אבי האשה נהג דין ז' לאחר שסתמו הכיסוי במסמרים גם אחי' שהי' בדרך למרחוק בשמעו השמועה חשבו שכבר נקברה ונהגו דין ז' משעת השמועה. והנה נסתפקו מקצת לומדים אם צריכים לחזור ולנהוג דין ז' כי שמא אבילות הראשון היה בטעות:
תשובה כבר נודע מחלוקת רש"י ור"ת מהא דת"ר מתחילין להתאבל משיסתום הגולל דברי ר"י דרש"י פי' דגולל היינו כיסוי ארון של מת ור"ת הקשה עליו ופי' דגולל היינו אבן גדולה שמשימין על הקבר. והתוס' פ"ק דכתובות דף ד' תירצו כל הקושיות שעל רש"י. והרב רבינו נתן בעל הערוך פירש כפירש"י וכתבו ע"ש ר"י שהקשה אפי' ר"ת מתוספתא דאהלות ומסקנות התוס' אלא ודאי הוא כיסוי הארון כפירש"י וכ"נ מסקנת התוס' ס"פ השואל. ואף ע"פ דבפ' מי שמתו ופ' נגמר הדין נראה דמסקנ' כר"ת אפשר לומר שלשם כ' בקיצור ולא בא רק לגלות שר"ת פי' בע"א. אבל עיקר מסקנתם לפסק הלכה הוא כפירש"י כמ"ש באריכות בכתובות ובשבת ותוס' דס"פ הישן ולא הזכירו תוס' פי' ר"ת אלא אדרבא פי' כל המשניות ע"פ פירש"י דפי' גולל הוא סתימת ארון. ומשמ' דבכל סתימות ארון קאמר רש"י בין כשסותמין אותו בקבר על המת כנראה מדברי תוס' בין כשסותמין הארון בבית קודם הוצאת המת מן הבית בכ"ע שתהיה אותה סתימה בבית הוי סתימת גולל. מיהו הרמב"ן בס' ת"ה האריך וביאר דרש"י גופא לא קאמר בכל סתימות ארון שבבית אלא בסתימה גמורה שסתמוהו במסמ' ע"מ שלא יפתח עוד דמעתה נעשה אצלם כמונח בקבר אז מונה משעת סתימה וזהו סתימת הגו' של ארון בבית לפירש"י. אבל המוליך מת במט' או בארון פתוח לב"ה וקובר מתו בקרקע אינו מונה ז' ול' אלא משיסתם הקבר בנסר ובעפר שנותני' על המת או על הארון. וכ' עוד דלדעת הגאונים אינו כן אלא כ"ז שהארון מגולה עמהן אין מונין לו עד שינתן בכוך או בקבר ויסתם פיהם באבנים לפי מה שדרכם בקבורה. והביא ראי' מאבל רבתי ומלשון אגדה במדרש תהילים דנרא' שם דסתימת הגולל הוא לאחר שיקבור ושוב אינו זז משם. ואינו כמשיב על ראיותיו אלא ליישב פירש"י קאתינא דלפמ"ש הרמב"ן קודם זה דאין ספק בדברי רש"י ז"ל שלא כל אדם נקבר בארון ואפ"ה סתימת קברו נקרא גולל כו' אלמא דלרש"י הוי סתימת גולל בתרי גוונא חדא כשמוהו בארון בבית וסתמו הכיסוי במסמ' ואידך כשהוציאו במטה או בארון פתוח ואז לא הוי סתימת הגולל אלא לאחר שיקבר ויסתם פיהם בעפר ובאבנים לפי מה שדרכם בקבורה. והשתא ההוא דאבל רבתי ודאגדת תהילי' איכא למימר דאיירי בכה"ג שלא הי' סתימת הגולל בבית אלא בבה"ק ולק"מ. והרא"ש פ' אלו מגלח' הביא פירש"י ופי' ר"ת ואח"כ כ' כללו של דבר לפי מנהגינו לאחר שנתנו הארון בקבר ומלאוהו עפר מתחיל האבילות וכו' והכי איתא באבל רבתי כו'. וכ"כ ר' ירוחם פירש"י ופיר"ת ואח"ז כתב ולפי המנהג שנהגו העולם אחר שנת' הארון בקבר ומלאוהו העפר מתחיל האבילות והכי איתא באבל רבתי. נראה מדבריו שלא בא להכריע בין פירש"י ור"ת אלא שכתב דלפי המנהג שנהגו לא יתחיל אבילות אלא לאחר שסתמו הק' ומלאוהו עפר. ואע"פ דהביא ראי' לזה מאבל רבתי דמוכיח שסתימת הגולל היינו אחר שנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר לא היתה כוונתו לדחות פירש"י מכח ראיה זו דהלא אין מכאן ראיה גמורה כדפרישי' אלא לחזק מנהג עולם הביא ראי' מכאן דמשמע דסתם לשון סתימת הגולל הוא לאחר שיקבר ולפיכך לא נהגו לנהוג אבילות אלא לאחר שנתנו הארון בקבר. ומעתה התיישב מה שקשה ממעשה שהביא המרדכי כשמת רבינו קלונימוס הזקן בשפיר"א דהיתה העיר במצור ושמוהו בארון ומנו לו מיד ז' ול' אע"פ שהיתה דעתם לפנותו לאחר המצור כו'. ופשיטא דלר"ת וגאונים כ"ז שהארון מגולה עמהן אין מנין זה עולה לו כל עיקר דלדעתם לא הוי סתימת הגולל אלא לאחר שיקבר ושוב אינו זז משם והתם הרי היה דעתם לפנותו לאח' המצור אבע"כ דהוי ס"ל פי' רש"י עיקר ואע"פ דלפי המנהג שנהגו העולם שאין למנות אלא לאחר סתימת הקבר בעפר משמע לכאורה דלא ס"ל כפירש"י דאי כפירש"י הוי להם למנות משעה שנסתם הארון במסמורות בבית איכא למימר דטעם מנהג עולם הוא לפי שלפירש"י צריך לתת לב בין ארון פתוח לסתמוהו במסמרי' גם בין סתמוהו ע"ד שלא יפתח עוד לבין שדעתו לחזור ולפתחו ועוד שכל רוב הנקברים מוליכים אותם לביה"ק בארון פתוח ומיעוטא דמיעוטא הוא שסותמין הכיסוי במסמרים כגון שמוליכין אותם ממקום למקום הלכך כדי שלא יבואו לידי טעות נהגו לעולם שלא למנות אלא לאחר סתימ' הקבר בעפר וס"ל דאין זה כנגד פירוש רש"י דאע"פ דלדעתו מיד מתחיל האבילות משסתמוהו במסמרים מ"מ מאחר שאין עושין כן לרצונם שלא לנהוג אבילות במזיד אלא כדי שלא יבואו לידי טעות בדין ואין זה עובר על המצוה אבל לעולם פירש"י עיקר. ולכך במעשה דר' קלונימוס שהיתה העיר במצור והי' ספק להם פן תהי' במצור זמן מרובה מנו ז' ול' מיד כשסתמו הכיסוי במסמורת וכפירש"י. ובזה התיישבו דברי הב"י שאחר שהביא דברי הרמב"ן והרא"ש ושכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"א שהוא סובר כפיר"ת ור"ח ז"ל וכ' והכי נקטינין חזר והביא מעשה דר"ק שא"א לפרש אלא שתופסין פירש"י עיקר וכך פסק בש"ע כדברי המרדכי באותו מעשה. ולכאורה נראה דבריו סתרי אהדדי אבל למאי דפי' לק"מ. ומ"ש תחלה והכי נקטינין הוא לומר דהכי נקטינין לכתחלה דכך נהגו העולם שאין מתחילין למנות אלא אחר שנגמר ונסתם הקבר בעפר ואע"פ שפירש"י עיקר נהגו כך כדי שלא יבואו לידי טעות. אבל בעובדא דמצור לא ראוי שלא לנהוג אבילות עד זמן שיקבר ויסתם בעפר כי מי יודע כמה ימים ושנים תהי' העיר במצור לכך מנו ז' ול' מיד כשסתמו הכיסוי במסמרים וע"פ פירש"י שהוא עיקר וכך ראיתי בא"ז הגדול בסימן תקי"ט שכתב לפירש"י שסתימת הגולל הוא לאחר שיקבר בארץ ואח"כ האריך וכתב ליישב כל הקושית שהקשו לפירש"י ומסיק דפירש"י עיקר ודלא כר"ת והביא ג"כ עובדא דר"ק אלמא דס"ל דבההוא עובדא נסמוך על פירש"י וכדפי'. ובמרדכי מוכח להדיא ג"כ דס"ל פירש"י עיקר דהוא לא הביא כל עיקר פר"ח בספרו כ"א מעשה דר"ק שהוא ע"פ פירש"י וכדפי': ומעתה נבוא לנ"ד והוא דמה שלא נקבר המת כדי להשתדל נקמ' הוא דומה ממש לעובדא דר"ק דמי יודע כמה ימים ושנים צריכין להשהותו שלא לקברה כדי להשתדל לעשות נקמה שלא יהיו ישראל הפקר ביניה' חלילה אם לא יעשה נקמה וע"כ אם היו באו לשאול מורים להם שימנה ז' ול' מיד כשסתמו הכיסוי בארון וכפירש"י שהוא העיקר ואצ"ל בנ"ד שכבר מנו ז' ול' ועשו מעשה ע"פ פירש"י שאין הדעת מקבלת להורות להם שיחזרו וימנו ז' ול' ע"פ פיר"ת והגאונים כי כדאי פירש"י לסמוך עליו בדיעבד אלא אף לכתחלה מורים להם כן ואע"פ שהוצרך לפתוח הארון ע"פ דיניהם להראות לרוצח אין זה מבטל סתימות הכיסוי שסתמו ע"ד שלא לפתחו (הג"ה אבל אם לא נתנו בארון להיות מונח בו ולא לפתחו רק לפי שעה עד אחר המשפט ואח"כ יטהרו אותו וישאו לבה"ק ודאי הוי דוגמא מה שאמרו באבל רבתי ר"ש אומר קבר שאולה היתה לר"ג ביבנה כו' אח"כ הי' מעלין אותו לירושלים ואבילות מתחיל משיסתום הגולל בירושלים הובא בב"י סימן שע"ה וכ"ש בנ"ד שאם לא טיהרו עדיין רק לפי שעה נתנו שמה דלא יתחיל אבילות אלא לאחר קבורה ובין מיתה לקבורה מ"מ דין אנינות חל עליו דאין לדמות דין זה למ"ש הטי"ד סימן שמ"א וז"ל ומתוך כך הורה ר"י על מי שהיה תפוס ומת בתפיסה ולא ניתן לקבורה שלא חל אנינות על הקרובים דלא קרינא בי' מי שמתו מוטל לפניו כיון שלא נתנו לקבורה מ"מ לא חל עליו אבילות כיון שלא נתייאשו לקברו כו' דהתם אין בידי קרובים כלל לקברו זולת רשות השר א"כ אינו מוטל לקברו אינו חל אנינות עליהם אבל בנ"ד דיש ביד הקרובים לקברה אך המה מעכבים הוי מוטל לקברו רק לעשות נקמה תחלה והוי צורך כבוד המת העיכוב וא"כ חל אנינות דהוי עוסק במצוה דפטור מכל המצות וכל דיני אנינו' עליהם דאין לך מצוה גדולה מזו להשתדל נקמה דהוא נחת רוח למת והטרדא גדולה מטרדת צורכי קבורה ותכריכים: וראיה לזה ממ"ש הב"י בסימן שמ"א וז"ל גם הרב הר"י כתב הוראת ר"י בפ' מי שמת וכתב דטעמא דר"י דאין חל אנינות משום דאינו טרדא בענין קבורה לא חיישינן שיתעצלו בכבודו ובעסקיו ואע"פ שלא נתייאשו מלפשר עם השלטון בכל יום אפ"ה אין זה טרדא וחייבין במצות א"כ עיקר תלוי בטרדא אע"פ שטרדא לאו קבורת עצמו רק ענין קבורה חל אנינות דאם תאמר טרדא דוקא לעסקי קבורה ממש ה"ל לחלק וליתן טעם על דברי ר"י דאין חל אנינות מטעם שאינו טרוד בעסקי קבורה ממש רק לפשר עם השלטון אלא ודאי הכל תלוי מה שקרוי טרדא וע"כ דקדק לומר שלא נתייאשו מלבקש אבל באמת עדיין אינם מתעסקים בענין פשרה רק דטרודים תמיד ודואגים ע"ז לפשר ע"כ אינו נקרא טרדא אבל אם עוסקים בפשרה הוי באמת צורכי קבורה ועוד דלא גרע זה משומרי המת דפטור מכל המצות מכ"ש כאן ואע"פ דאין להוכיח בראיות ברורות דחל אנינות עליו כשאר דברי אנינות מ"מ פטור מתפילין ומכל מצות דספק ברכות להקל אבל ק"ש שמדאורייתא אפשר שחייב אבל בלא ברכה תחלה וסוף מאחר דגם ברכות ק"ש הוי מדרבנן ג"כ אבל בעיני נראה ברור כמו שהוכחתי שחל עליו מצד הדין כל האנינות דזה עוסק בכבודו לעשות נקמה ואינו קוברו עד אחר הנקמה פשיטא דהוי עסקי קבורה וחל עליו כל האנינות כדין אונן שפטור מכל המצות אלא שלא מלאני לבי להורות דבר זה שהוא נגד כל המצות בלי הוראות וידיעת מורי ורבותי ושאר בעלי הורא' כי עדיין צעיר אנכי לימים ולירד לכסאות משפט ע"כ הג"ה). כי אפי' הי' נקבר בארץ וסתמו בעפר אם הי' צריך לפתחו ולראותו כדי לעשות נקמה לא עולה על הדעת שלא לפתחו דגדולה נקמה ועוד דכיון דהנקמה הוא נחת רוח למת עצמו א"כ אין זה נגד כבוד המת כשפותחין אותו לצרכו דמה דאיתא באבל רבתי מביאו הרמב"ן מעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו את ר"ט וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו לו חצר הקבר ויראהו. ושוב מעשה בתינוק אחד שכתב נכסיו לאחרים והיו בני משפחה מעוררין ואמרו יבדוק ובאו ושאלו את החכמים ואמרו אל יבדוק מאחר שנסתם הגולל אין מזיזין את המת ממקומו היינו לפי שהפתיחה איננו כ"א לצורך החיים או לכבוד החי אבל כשהפתיחה הוא לכבודו של מת עצמו או לצרכו לעשות נקמה פשיטא דפשיט' דפותחין אותו וה"נ דכוותי' שהפתיחה הי' לצורך נקמה כפי שהוא בדיניהם אבל לעולם סתימת הכיסוי במסמרים ע"ד שלא לפתחו עוד כ"א לצורך המת חשוב סתימת הגולל לפירש"י ומונין ז' ול' משעת סתימת הכיסוי והלכך אביה ואחיה שמנו ז' ול' יצאו ידי חובתן ושוב אין צריכין לחזור ולמנות. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי אנכי הק' והצעיר יואל בלא"א מו"ה שמואל זלה"ה אדר השני ש"פ פ"ק קראקא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |