שו"ת בית הלוי/א/מט
|
< הקודם · הבא > |
בערכין דף י"ד קאמר ר"ה הקדיש שדה מלאה אילנות כשהוא פודן פודה אילנות בשויין וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דס"ל מקדיש בעין יפה מקדיש ופסק כן הרמב"ם בפרק ד' מה' ערכין ושם ע"ב קאמר ר"פ הקדיש אילנות פודה בשויין ופריך ולקדשו אגב ארעייהו ולפרקינהו אגב ארעייהו וכ"ת אילנות הקדיש ארעא לא הקדיש והאמרי נהרדעי מאן דזבין דיקלא לחברי' קני לי' משפולא ועד תהומא כו' והקשה הראב"ד בפרק ד' מה' ערכין דמאי פריך דלפרקינהו אגב קרקע והרי לר"ה צריך לפדות האילנות בשויין והוכיח מזה דס"ל לסתמא דגמר' דלא כר"ה והשיג על הרמב"ם דפוסק כר"ה ע"ש אמנם באמת דגם להראב"ד לא אתי הסוגי' כ"כ בפשיטות דאכתי מאי הקשה הגמר' דלמא ס"ל לר"פ כר"ה. והנראה לישב פסקו של הרמב"ם דהגמר' פריך שם שפיר לר"פ לשיטתו דלדידי' מוכרח דלא כר"ה דהנה שם פריך הגמר' לר"ה מהא דתני' הקדיש ג' אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש קרקע ואת האילנות כשהוא פודה פודה זרע חומר שעורים כו' ומשני הא מני ר"ש היא דס"ל מקדיש בעין רעה הוא מקדיש ופריך אימא סיפא הקדיש אילנות ואח"כ הקדיש קרקע כשהוא פודה פודה אילנות בשויין וחוזר ופודה קרקע בית זרע כו' ואי ר"ש ליזול בתר פדי' וליפרקו אגב ארעייהו דתני' מנין ללוקח שדה מאביו והקדישו ואח"כ מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו דברי ר' יהודה ור"ש ר"מ אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל כו' ואילו ר"י ור"ש אפי' הקדישה ואח"כ מת אביו שדה אחוזה היא מ"ט אי משום קרא קרא לכדר"מ הוא אלא לאו משום דאזל בתר פדי' אמר ר"נ בר"י ר"י ור"ש קרא אשכחו ודריש א"כ לכתוב אשר לא אחוזתו מאי משדה אחוזתו שדה שאינה ראוי' להיות שדה אחוזה הרי דמישב דברי ר"ה דר"ש לא אזל בתר פדי' כלל וטעמו דר"ש דס"ל דמהך קרא נוכל לדרוש ב' דרשות א' למת אביו ואח"כ הקדיש שנית להקדיש קודם ועיי' בערכין דף כ"ז ובב"ב דף ע"ב ולפי המבואר שם נוכל לפרש דהוי שלשה דרשות אבל לפי מה דאיתא בערכין דף י"ד ובגיטין סוף השולח הוי בפסוק זה רק ב' דרשות ועיי' בגיטין סוף פ' השולח דרצה הגמר' לומר טעם דר"י ור"ש משום דס"ל קנין פירות לאו כקהג"ד ומש"ה אע"ג שקנה מאביו מ"מ כשמת אביו נופלת לו בירושה ומש"ה לא צריך קרא רק להקדיש מקודם וגם שם דחי ר"נ בר"י דקרא אשכחו ודריש ובאמת דבגיטין הוי מצי לדחות דטעמם משום דאזלי' בתר פדי' וכן בערכין הוי מצי לדחות דטעמם משום דס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי רק ר"נ בר"י אמר דיחוי' דלא נדייק מיני' שום א' מהני סברות והנה בגיטין סוף פ' השולח הקשו התוס' לר' יוחנן דס"ל אין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל תיקשה דהא לא משכחת לה דין דשדה אחוזה רק חד בר חד עד יהושע בן נון ע"ש מה שתירצו לזה וא"כ הא י"ל דס"ל להגמר' כקושי' זו דלמ"ד דא"ב בכל חלוקת אחין צ"ל כשדה מקנה וס"ל להגמר' דבאמת למ"ד א"ב איצטריך קרא דאשר לא משדה אחוזתו לרבות אחין שחלקו דיש להם דין שדה אחוזה דזה הוי מן שדה אחוזה או זו או חצי' השני' שמחמתו לקח את זו ועיי' בפנים יפות פ' בחוקותי שכתב כעין זה ועיי' בגיטין דף כ"ה בהלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כו' דברי ר"מ ר' יהודה ור' יוסי ור"ש אוסרין ורצה הגמר' לומר דס"ל אין ברירה ורבא קאמר שם דטעמם דחיישי לבקיעת הנוד ולפי מה דרצה הגמר' לומר דר"י ור"ש ס"ל אין ברירה א"כ הא איצטריך לדידהו פסוק א' לאחין שחלקו ולא נשאר רק פסוק א' ושוב ליכא יתורא להקדישו ואח"כ מת אביו ויהי' מוכרח לפי"ז לומר דר"ש אזל בתר פדי' ור"נ בר"י דקאמר בערכין קרא אשכחו ודריש ס"ל ע"כ כרבא דטעמם משום שמא יבקע הנוד ושוב מצי ס"ל לר"ש יש ברירה ואייתור ב' דרשות אבל למ"ד דס"ל לר"י ור"ש אין ברירה ע"כ מוכרח דאזלי בתר פדי' דאין לומר דנאמר כמו שרצה הגמר' לומר בגיטין דס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי דהרי אי ס"ל כן הדר מוכרח דס"ל יש ברירה דהרי בגיטין דף מ"ח איתא אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד דא"ר אסי אר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון הרי דמאן דס"ל אין ברירה ע"כ מוכרח לסבור קנין פירות כקנין הגוף דמי ועיי' בגיטין דף כ"ה בתוס' ד"ה ר"י שהקשו דהיאך רצה הגמר' לומר דר' יהודה ס"ל אין ברירה והרי ר"י ס"ל בב"ק ד' צ' גבי דין יום או יומים דק"פ לאו כקנין הגוף דמי וא"כ הא לא משכחת לה ביכורים אלא חד בר חד ותירצו בשם ר"י דאין ללמוד מדין יום או יומים דשאני התם דכתיב כספו או תחתיו ועוד תירצו בשם ר"י דדוקא ר' יוחנן ס"ל דמחזירין זה לזה ביובל אבל שאר אמוראי סברי אע"ג דלקוחות הן מ"מ אין מחזירין דלענין זה אינם לקוחות והוי קנין הגוף וא"כ לתי' השני של התוס' הא אין הכרח כלל וגם מ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי מ"מ מצי ס"ל אין ברירה אבל לתי' הראשון של התוס' הא מוכרח ע"כ כמו שכתבנו והנה במעילה דף כ"ב דתנן ומודה ר"ע לחכמים באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס ואמר שם בגמר' כי אתא רבין אמר כיסין אשוורים רמי ליה דתנן האומר אחד משוורי הקדש היה לו שנים הגדול שבהן הקדש ופי' התוס' דפריך דבמשנה נמי נימא דהמטבע המובחר יהיה הקדש כו' ר"פ אומר כיסין אלוגין רמי ליה דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מע"ש ומיחל ושותה מיד דברי ר"מ ר"י ור' יוסי ור"ש אוסרין ופרש"י דפריך מר"י ור"ש דס"ל א"ב ואכל חדא אמרינן דלמא איהי תרומה כמו כן נאמר על הפרוטה דלמא הוי דהקדש והתוס' הקשו על זה דנימא דהמשנה הוי כר"מ דיש ברירה וע"כ כ' דפריך מר"מ דאמר שאני עתיד להפריש כי לא אמר נמי נתפיס ליה התרומה בהאחרונה כמו גבי כיסין דהאחרון הוי הקדש וא"כ לשיטת רש"י ס"ל לרב פפא ע"כ דר"ש סבר אין ברירה ולא ס"ל דהטעם הוי משום שמא יבקע הנוד ולהתוס' אין הכרח לזה כלל והנראה לישב שיטת רש"י דפריך מר"י ור"ש דר"פ ס"ל גם הך רומיא דקאמר רבין מכיסין אשורים דאמאי בשורים הוי הגדול הקדש ואמאי לא נימא כאן דמטבע הגדולה הקדש ורק סבירא ליה דזה לא פריך משום דהא במנחות דף ק"ח מפרשינן הטעם גבי שוורים דמש"ה הוי הגדול הקדש משום דמקדיש בעין יפה מקדיש וא"כ הא י"ל דלר"ש דס"ל בערכין דף י"ד דמקדיש בעין רעה מקדיש לא הוי הגדול שבהן הקדש (ועיי' ב"ב דף ע"א ואין סתירה לכאן דשם אמרינן דלר"ע מודה ר"ש דבעין יפה מקדיש כמו במכירה להדיוט אבל לא להעדיף מהדיוט וי"ל דהמשנה אתי' כר"ש ומש"ה הקשה ליה מהא דלוגין דר"ש הא ס"ל אין ברירה וממה נפשך קפריך ומיושב קושית התוספות ולפרש"י דר"פ סבירא ליה דלר' שמעון אין ברירה הא מוכרח דר' שמעון אזל בתר פדי' ואם כן הדרא קושי' הגמר' על ר"ה לדוכתה דהא לא מצי אתי' הך ברייתא כר"ש כלל ומוכרח דלא כר"ה וגם למ"ד מקדיש בעין יפה מקדיש פודן אגב קרקע ומש"ה פריך הגמר' לר"פ לשיטתו דלפרקינהו אגב ארעא ומיושב סוגי' הגמר' וגם פסקו של הרמב"ם מיושב היטב דלפי מה דמסיק רבא בגיטין דטעמם משום שמא יבקע הנוד שפיר הוי הלכה כר"ה אבל לתי' הב' של התוס' דגם מ"ד דס"ל אין ברירה מצי ס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי והא דפריך לא משכחת דמביא ביכורים הוי רק לר' יוחנן דס"ל דמחזירין ביובל הדר קשה דאע"ג דלר"פ ס"ל לר"ש אין ברירה מ"מ מצי ס"ל דלא אזלינן בתר פדי' והא דס"ל דגם בהקדיש מקודם הוי כשדה אחוזה נאמר כמו דרצה הגמר' לומר בגיטין דס"ל ק"פ לאו כקהג"ד ומש"ה למת אביו ואח"כ הקדישה לא צריך קרא כלל ומצי גם ר"פ לומר כר"ה ומאי הקשה הגמר' לר"פ לפרקינהו אגב ארעא:
ולכאורה הי' נראה לומר דגם לתי' הב' של התוס' ניחא ונאמר דאע"ג דהגמ' רצה לומר בגיטין דר"י ור"ש ס"ל ק"פ לאו כקהג"ד ודחי לה מ"מ לפי האמת ס"ל להגמר' דר"ש ע"כ ס"ל דק"פ כקה"ג דמי והוא דבחולין דף קל"ח מדייק על הא דתנן הלוקח גז צאנו של עו"ג פטור מראשית הגז הא קנה צאנו לגזוז חייב דשוב קרינן בו צאנך והרי לכאורה דבר זה תלוי בהך סברא דאי נאמר דהוי כקה"ג מש"ה שפיר קרינן בו צאנך אבל אי נאמר דלא הוי כקה"ג א"כ אכתי לא הוי צאנך כלל וא"כ הרי בחולין דף קל"ו מדייק על הא דתני באותו משנה עצמה חומר בזרוע כו' ופריך ולתני חומר בראשית הגז שנוהג בטרפה משא"כ במתנות ומשני הא מני ר"ש דס"ל טרפה פטור מראשית הגז הרי דהך משנה אתי' כר"ש ומוכרח דס"ל לר"ש לפי האמת דק"פ כקהג"ד וכיון דס"ל לר"פ דר"ש ס"ל א"ב א"כ ע"כ מוכרח דלא כדר"ה ופריך הגמר' שפיר אמנם באמת ודאי אי אפשר לומר דזה יהי' תלוי בזה דא"כ הא תיקשה לר"ל דס"ל דלאו כקהג"ד מהך משנה דמדייקינן הא צאנו לגזוז חייב ובסוף פ' השולח אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל ומביא שם ברייתא כוותי' דר"ל והרי אדרבה המשנה דחולין מוכחת כר"י ובאמת דבזה מיושב לנו היטב שיטתו של הרמב"ם דרש"י והר"ן פירשו החילוק דבלוקח גז צאנו פטור דלא הוי צאנך כיון דלא קנה רק הגיזה אבל לקח צאנו לגזוז הוי צאנך אבל הרמב"ם לא חילק בזה כלל וכתב בפרק יו"ד מה' ביכורים הלוקח גז צאנו של עו"ג אחר שגזזן העו"ג פטור מרה"ג ולדידי' אם לקחן במחובר חייב והובאו דבריו בשו"ע יו"ד סימן של"ג וכ' הרמ"א וי"ח ואומרים דפטור אם לא לקח הצאן לגיזתן והנראה דטעמו של הרמב"ם דכיון דק"פ לאו כקה"ג דמי א"כ הא ליכא שום מעלה במה שקנה הצאן וע"כ מפרש החילוק בין אחר גזיזה לקודם גזיזה דבקנה קודם גיזה חייב אפי' אם לא לקח הצאן כיון דגם בלקח הצאן לא הוי גוף הצאן שלו ולדעת רש"י והר"ן ההכרח לומר דזה לא תלוי כלל בזה ולענין רה"ג לא בעינן כלל שיהי' לו בהצאן קנין הגוף וגם כשיש לו קנין בהצאן לפירות סגי ועכ"פ לתירוץ הראשון של התוס' מיושב השגת הראב"ד:
אמנם זה מספיק רק ליישב סוגית הגמרא הא דפריך בפשיטות על ר"פ ולא משני דס"ל כר"ה דע"כ ר"פ לא ס"ל כר"ה אבל דעת הרמב"ם אינו מיושב בזה דלהרמב"ם בעצמו אין תי' זה עולה דהרי איהו פסק בפרק ד' מה' ביכורים דהמוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובפרק י"א מה' שמיטה כתב דהאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וכבר הקשו עליו רבים דלדידיה תשאר קושית רב יוסף דהא לא משכחת לה ביכורים רק חד בר חד וכבר מבואר במחברים לתרץ דבריו אמאי לא חשש להא דרב יוסף וא"כ הא שפיר י"ל גם לר"פ כן דאע"ג דס"ל לר"ש אין ברירה מ"מ מצי ס"ל ק"פ לאו כקה"ג וכמו שפסק הרמב"ם ומצי ס"ל כר"ה ומאי פריך הגמרא ומוכח דסתמא דגמרא ס"ל להלכה דלא כר"ה:
והנה הפני יהושע בגיטין סוף פ' השולח כ' לתרץ דעת הרמב"ם דס"ל דהא דפסקינן בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה הוי הטעם משום דמספקא לן ומש"ה בדרבנן הוי ספיקא לקולא ובדאורייתא להחמיר וכיון דהוי ספק ס"ל להרמב"ם דאע"ג דמחזירין זה לזה ביובל מ"מ חוזרין ונוטלין כל אחד חלקו הראשון ולא בטלה החלוקה ומש"ה שפיר מביא ביכורים וקורא ורק לר' יוחנן דס"ל בסוף ביצה גם בדרבנן אין ברירה וסבירא ליה דבודאי אין ברירה ולא מהני גם בדרבנן וגם דר' יוחנן הא אמר בגיטין דף כ"ה דבאמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש בו דאינו פוסל כלל אפי' לכהונה דס"ל אין ברירה ואפי' לקולא ולדידיה צריך להחזיר לגמרי מ"ה קאמר רב יוסף דאי לאו דקנין פירות כקה"ג לא משכחת ביכורים לדידיה ואין תי' זה עולה דא"כ נפשוט מהא דביכורים דודאי יש ברירה דהא אין סברא לומר דחיובה שחייבה התורה ביכורים הוי רק בחד בר חד גם תי' הראשון שכ' הפ"י שם וכן תי' השאגת אריה בסי' צ' לא נראה לי ולא ראיתי להאריך בזה] והנראה לישב דעת הרמב"ם דס"ל דגם למ"ד אין ברירה הוי הפי' דמספקא לן דלמא נטל זה חלקו של השני ולא דודאי הוי כן והוי רק ספק לחודא וכדעת התוס' בגיטין דף מ"ז וא"כ הא דמחזירין זה לזה ביובל הוי משום ספק דאורייתא דהוי לחומרא וכל זה הוי אי נימא דספק דאורייתא הוי לחומרא מדאורייתא אבל אי נאמר דמדאורייתא הוי לקולא א"כ גם אי א"ב מ"מ א"צ להחזיר מדאורייתא שפיר מצי ס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי והא דקאמר רב יוסף בגיטין דאי לאו דאר"י ק"פ כקה"ג דמי כו' הוא משום דס"ל לר' יוחנן בפ' כל הגט דגם לקולא אמרינן אין ברירה הרי דלא מטעם ספק קאמר דא"ב רק דס"ל דודאי לא הוברר ולדידיה צריך להחזיר לגמרי מן התורה אבל הרמב"ם פוסק דאין ברירה הוי ספק ולדידיה לא קשה כלל קושיתו של רב יוסף ואפילו אם נאמר כמה שכתבו התוספות בגיטין דף כ"ד בשם הר"י דאפילו למאן דאמר י"ב בעלמא מכל מקום בגט לא מהני דלא הוי לשמה יעו"ש ולדבריהם אין ראיה מכאן דלר"י לא הוי ספק מ"מ הא י"ל דבביצה דף לח קסבר ר' יוחנן דשנים שלקחו חביות בשותפות דאסור לכל אחד להוליך חלקו בתחומו משום דאין ברירה וכבר הקשה השאגת אריה בסי' צ' על התוס' דס"ל דהא דא"ב הוי ספק דא"כ בביצה דהוי רק דרבנן צ"ל ספיקא לקולא ותירץ משום דהוי דבר שיש לו מתירין הוי ספיקא להחמיר כדאמר רב אשי בביצה דף ד' ודחה בזה דברי הרמב"ן במלחמות שכת' בפ' כל שעה דר' יוחנן לא ס"ל כלל הך סברא דדבר שיש לו מתירין הא ולהרמב"ם לכאורה מוכרח כהמלחמות דאיהו כ' בפ' ט"ו מה' מ"א דחמץ הוי דבר שיש לו מתירין וא"כ ר' יוחנן דס"ל בפסחים ד' כ"ט דחמץ בפסח הוי בששים ע"כ לא ס"ל הך דדשיל"מ ומוכרח דס"ל דודאי לא הוברר ואע"ג דעיקר קושייתו של הש"א יש לדחותה ונאמר דלא שייך בהך דביצה לומר ספק להקל דהרי גם אם ירצה להוליך חלקו לצד השני בתחום חבירו הא ג"כ נתיר לו מספק דלמא אין זה חלקו וא"כ הא הוי תרתי דסתרי ומש"ה אזלינן בתרווייהו לחומרא וכמש"כ התוס' בב"ק דף י"א גבי שליא שיצאת מקצתה בראשון ומקצתה בשני דלחוש חוששת מראשון ומימני לא מני רק משני והקשו התוס' דבט"ו נטהרה מספק ספיקא דלמא הוי זכר ואת"ל נקבה דלמא מראשון ותירצו דביום מ"א הא נטהרה משום שמא נקבה ואי זכר שמא בשני והוי תרתי דסתרי ואזלינן לחומרא ועיין בעירובין דף ל"ד גבי נתגלגל ספק מבע"י ספק משחשיכה דר"מ ור"י אומרים ה"ז חמר גמל ור' יוסי אומר כשר ומוקמינן שם דר"מ דמחמיר ס"ל תחומין דאורייתא והקשה שם בספר דו"ח דהיאך נקיל משום ספק דרבנן והרי אם ירצה לילך לצד ביתו נתיר לו ג"כ מספק והוי תרתי דסתרי וכהך דשליא וכבר מבואר בספרים תי' לקושיא זו דס"ל לההיא סוגיא דתחום ביתו ממ"נ אבד דכבר עקר דעתיה מתחומו אבל בהך דביצה הא יש לומר כמו שכתבנו ושוב י"ל דגם לר' יוחנן הוי ספק אמנם גם זה יש לדחות דהא י"ל דרק בהך דשליא דהוי ס"ס בדאורייתא הוא דאזלינן לחומרא בתרווייהו אבל בספק דרבנן אפשר דגם בכה"ג הוי להקל ומהא דפסחים דף ק"ב דלחד לישנא ב' קמאי בעי הסיבה ולאידך לישנא בתראי בעי הסיבה ואמרינן השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה אין ראיה לסברא זו דשאני שם דאם נפטרנו בב' המקומות הרי יעקר לגמרי תקנת חכמים דכוסות צריך הסיבה וכמש"כ הר"ן שם ועיי' במל"מ בפרק א' מה' מגילה. ומהא דביצה דף י"ד דמפרשינן שם הטעם דתבלין לא בעי שינוי ומלח בעי שינוי משום דתבלין מפיגין טעמן ומלח אינו מפיג ואמר שם עוד טעם משום דכל הקדירות צריכות מלח ואין כל הקדירות צריכות תבלין ואמר שם דאיכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי א"נ מוריקא דאינו מפיג טעמו וכ' התוס' דהלכה כשניהם להחמיר דאין לומר בשל סופרים הלך אחרי המיקל כיון דלכל צד הוי קולא וחומרא וכן כתבו התוס' בשבת דף קמ"א יעו"ש אין ראיה לסברא זו חדא דאין הרמב"ם משועבד לסברא זו גם נראה דמהתוס' ג"כ אין ראיה לסברא זו וכוונתם לדבר אחר די"ל דס"ל להתוס' דספיקא דדינא הוי לחומרא גם בשל דרבנן וכדעת כמה מהפוסקים דס"ל כן ורק דבפלוגתא דאמוראי הא איפסיקא הלכתא בגמרא דבשל סופרים הלך אחרי המיקל ולזה כתבו התוס' כיון דלכל לשון איכא קולא וחומרא לא שייך לומר אחרי המיקל ומש"ה אזלינן לחומרא כיון דהוי ספקא דדינא אבל בספק במעשה דקיי"ל ספק דרבנן לקולא יש לומר דגם הם מודים דאפי' היכא דיכול להיות תרתי דסתרי מ"מ השתא דליכא תרתי דסתרי עבדינן להקל ולא דמי להך דשליא דהוי ס"ס בדאורייתא אמנם בש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק ס"ד הביא בשם הרשב"א דספק דרבנן וספק ספיקא בדאורייתא חד דינא להו יעו"ש אבל להרמב"ם הא י"ל כמש"כ דס"ל דגם בכה"ג הוי להקל ושפיר י"ל דמהא דמחמיר ר' יוחנן בביצה מוכח דס"ל דודאי לא הוברר ורק לדידיה הוא דקאמר רב יוסף הכי:
גם נראה דאפי' להרשב"א דס"ל דספק ספקא וספק דרבנן חד דינא להו מ"מ הך דביצה לא דמי כלל להא דשליא דשם הא אם נטהרנה ביום ט"ו משום שמא בראשון ואח"כ כשתראה ביום מ"א הא ג"כ נטהרה משום שמא בשני וא"כ הא ממ"נ עבדה איסורא אבל בהך דביצה דשנים שלקחו חביות בשותפות הא אי אפשר להוליכה לשני התחומין רק על ידי שני בני אדם אבל אחד הא אי אפשר לו לילך בעצמו בשני התחומין וכיון דעל כל אחד בפני עצמו נוכל לומר דכדין עשה שפיר אזלינן להקל ועי' בשבת דף לה אמרו לו שנים צא וערב עלינו לא' עירב מבעוד יום ולא' עירב בה"ש זה שעירב עליו מבעו"י נאכל עירובו בה"ש שניהם קנו עירוב ויש לדחות ובזה נוכל לדחות השגות מהרי"ט על מה שכתב המרדכי פרק החולץ הביא תשובת רבינו ברוך דספק אחות חלוצה אסורה ואע"ג דהוי ספק דרבנן דבכמה דוכתי אשכחן דאפי' בס"ס מחמירינן וס"ס בדאורייתא הוי כספק א' בדרבנן וראייתו מהא דבכורות סוף פ' על אלו מומין דתני' אשת טומטום חולצת ולא מתייבמת ומוקמינן לה כר"י בר"י דאמר טומטום לא יחלוץ שמא יקרע וימצא סריס ומש"ה אשתו אינה מתייבמת ואע"ג דאיכא ס"ס ספק שמא נקבה ואת"ל זכר שמא אינו סריס ובת יבום היא והמהרי"ט ח"ב תי' דהא גם לעלמא יש להתירה מכח ס"ס שמא נקבה ואת"ל זכר שמא הוא סריס ומש"ה אזלינן בתרווייהו לחומרא וכמש"כ התוס' בנדה דף כ"ז גבי אינה יודעת מה הפילה דתשב לזכר לנקבה וכ' התוס' דאע"ג דאיכא ס"ס מ"מ אם תראה ביום ל"ד וביום מ"א יהיה הס"ס להיפוך ומש"ה אזלינן לחומרא וכ' עוד המהרי"ט דאין לחלק דשאני שם דאם נטהרנה ב' פעמים הא הוי ממ"נ איסור משא"כ בהך דטומטום הא אי אפשר לממ"נ איסור זה אינו דהא אפשר ג"כ דבתחילה נתירה לשוק ואח"כ כשגרשה הבעל נתירה ליבם עכ"ד ותי' זה אינו מספיק דא"כ אכתי תיקשה לרב המנונא דס"ל בסוטה דף י"ח שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם א"כ אם תנשא מקודם לשוק שוב תהיה אסורה ליבם דגם אם נאמר דאינו סריס מ"מ הא נאסרה על היבם ועוד דהא בבכורות שם מוקמינן להך ברייתא דתני לא מתייבמת כר"י בר"י ואליבא דר"ע ולר"ע הא מבואר בסוטה שם דודאי שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם ורק אם היה להטומטום ב' נשים ונתיר מתחילה לאחת להנשא לשוק ואח"כ נתיר לצרתה להתייבם ואז יהיה ממ"נ איסור וס"ל להמרדכי דבכה"ג דהאיסור לא הוי לאדם אחד רק בב' אנשים לא אזלינן לחומרא כיון דעל כל אחד י"ל דעבד כדין ועכ"פ להרמב"ם דפוסק דהוי רק ספק לא קשה כלל מביכורים:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |