שו"ת בית הלוי/א/מז

שו"ת בית הלוי א מז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן מז

יבאר פרטי החילוקים בין לולב של אשירה הנעבדת ובין לולב של משמשי עבודת כוכבים ויתבאר בו דין לאו דלא תביא תועבה אל ביתך ולפי שלא ראיתי לאחד מן האחרונים שיבארנו אמרתי להאריך בו קצת:

א

במסכת חולין דף ח' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של עו"ג מותר לשחוט בה מקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא והנה הרמב"ם בפרק שביעי מה' ע"ג הלכה ט' כתב סכין של עו"ג ששחט בה הרי זה מותר מפני שהוא מקלקל וכתב הכ"מ אע"ג דבגמר' קאמר רב נחמן מותר לשחוט בה מפרש הרמב"ם האי מותר רק בדיעבד עכ"ד הכ"מ ובודאי הוי דוחק גדול לומר כן דמנ"ל להרמב"ם להוציא הך מותר ממשמעו דבכל דוכתא דתני מותר הא הוי גם לכתחילה ועיי' ברא"ש דחולין שם שכתב דאם חתך בה בשר לא נאסר הבשר והא דקאמר אסור לחתוך בה בשר הוי רק לכתחילה וכן כתב הר"ן שם ולדבריהם הא מוכרח דהא דאמר מותר לשחוט בה הוי גם לכתחילה וכן סתם בשו"ע יו"ד סי' יו"ד סעי' א' וע"ש בש"ך ועכ"פ דברי הרמב"ם צריכים עיון:

ב

גם קשה לי דהגמר' פריך שם ותיפוק לי' משום שמנונית דאיסורא ומשני כגון שליבנה באור וא"כ לא מבעי' לדעת הפוסקים דס"ל סתם כלים של עו"ג אינם בני יומן הא ודאי קשה מאי פריך דהא ליכא איסורא משום שמנונית כלל וע"ש ע"ב דאיתא השוחט בסכין של עו"ג רב אמר קולף וכתבו התוס' שם דע"כ איירי בידוע שהי' הסכין בן יומו דסתמא הא הוי אינו ב"י ולדידהו אכתי תיקשה מאי פריך הגמר' לעיל ותיפוק לי' משום שמנונית נימא דאיירי בסתם סכין דלא ידעינן בו דהוי בן יומו ואפי' לדעת הפוסקים דסתם סכין שמנונית קרוש על פניו מ"מ אכתי לא הוי צריך לתרץ כשליבנה באור והרי גם בקנח רק השמנונית שעל פניו סגי דמה שבלוע בתוך הסכין הא הוי לפגם ולא עוד אלא אפי' לפי מה שכתבו הראשונים דהרמב"ם לא ס"ל הך סברא דסתם כלי עו"ג אינו בן יומו מ"מ עדיין קשה מאי פריך נימא דאיירי בידוע שהוא אינו בן יומו ומוכרח ע"כ לומר דהגמר' פריך דהיאך מותר לשחוט בה לכתחילה נהי דהוי לפגם מ"מ הא נותן טעם לפגם אסור לכתחילה וא"כ הא מוכרח דהך מותר הוי לכתחילה דלהרמב"ם דמפרש הך מותר רק דיעבד קשה מאי פריך כנ"ל. רק זה יש לישב דהא בלא"ה העלה הכו"פ בסי' יו"ד ס"ק י"א דהרמב"ם ס"ל דתקרובת עו"ג דאסורין גם שלא כדרך הנאתן גם נותן טעם לפגם אסור בהו יעו"ש אבל קושי' הראשונה דמנ"ל להרמב"ם להוציא הך מותר מפשטי' קשה טובא גם קשה לי דהא עיקר הדבר טעמא בעי אמאי יהי' אסור לכתחילה כיון דליכא הנאה דהוי מקלקל ואמאי לא שרי לכתחילה והנה לומר בדעת הרמב"ם דלהכי נקט רק בדיעבד משום חששא דשמנונית דאיסורא ולא איירי כשליבנה ועיי' בש"ך סימן יו"ד קשה טובא לומר כן דהרי הרמב"ם קאי כאן בה' ע"ג ולא בה' מאכלות אסורות ובודאי משמע דמשום איסורא דע"ג אוסר לשחוט בו לכתחילה ואפי' היכא דליכא חששא משום שמנונית כלל וכגון בחדשה או שליבנה באור ואפ"ה ס"ל דלכתחילה אסור וצ"ע טעמא מאי:

ג

ובתחילה נאמר מה דנראה בעיקר טעמו אמאי יהי' אסור לכתחילה ונבאר מקודם הא דלפום רהיטא נראה דאיסורא דע"ג ליכא רק בהנאה ולא ראיתי לאחד מן האחרונים שיבואר בו ההיפוך ולדעתי אינו כן דהנה הרמב"ם כתב בפרק שביעי מה' ע"ג ה"ב וז"ל ע"ג ומשמשי' ותקרובות שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וכל הנהנה באחד מאלו לוקה שתים משום ולא תביא כו' ומשום לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכ"כ הסמ"ג בל"ת מ"ה וחזינן לדעתם דס"ל דהך ל"ת דלא תביא תועבה בא לאסור בהנאה בע"ג ומשמשי' ולכאורה קשה לי מהא דבמס' ע"ג דף כ"א תנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ג שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך הרי דאסור להשכיר ביתו לעו"ג מפני שהעו"ג יכניס בה ע"ג והרי אין הישראל הבעה"ב נהנה כלל במה שהעו"ג מכניס הע"ג לתוך הבית דהא העו"ג אינו מוסיף לו שכירות עבור זה וראי' ברורה לזה דע"כ איירי בדליכא הנאה מהא דהביאו התוס' שם ד"ה אף בשם הירושלמי דמדקדק מלשון המשנה דתני אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה הא במקום שאמרו למכור פי' בחוץ לארץ דמותר למכור משכיר אף לבית דירה ואם הי' בזה שום נדנוד הנאה מע"ג הא בודאי דגם בחוץ לארץ אסור שום הנאה וגרם הנאה שבעולם מע"ג וע"כ איירי בדליכא הנאה ואפ"ה בארץ ישראל ובסורי' אסור להשכיר לבית דירה משום הך ל"ת דלא תביא תועבה ומוכרח ע"כ דהך לאו אינו תלוי כלל בהנאה וגם בהכנסה גרידא לרשותו עובר על לאו זה וכמו הלאו דלא תעשו לכם אלילים דאינו תלוי כלל בהנאה רק העושה ע"ג אע"ג שלא נהנה עובר עליו וכמו כן הוי הך לאו דלא תביא דעובר על הכנסה גרידא וצ"ע על הרמב"ם וסמ"ג שכתבו דקאי על הנאה:

ד

והנראה בדעתם דס"ל דהך משנה הוי רק אסמכתא בעלמא מדרבנן דמן התורה לא בא הכתוב רק לאסור בהנאה ורק מדרבנן אסרו גם בהכנסה גרידא לרשותו ואסמכוה על הך קרא דלא תביא ויצא להם זה מהך ירושלמי דקאמר דבחוץ לארץ מותר להשכיר אפי' לבית דירה וע"ש בתוס' ד"ה אף שהקשו על זה דהא לא הוי ממצות התלויות בקרקע דנימא דאינו נוהג רק בארץ ותירצו ז"ל מפני כשאמרה תורה לא תביא תועבה אל ביתך איכא למימר לא אסרה תורה אלא בבית ישראל שהוא בעצמו דר שם בעודו דר בו וכמו מזוזה דאינו חייב אלא בביתו בעודו דר בו ורבנן הוא דאסרוה שלא להשכיר כו' ובחו"ל הקילו עכ"ד התוס' והרמב"ם והסמ"ג יתרצו קושי' התוס' באופן זה דמן התורה לא אסור רק בהנאה ודרבנן הוא דאסרו בהכנסה גרידא ובחו"ל לא גזרו שוב ראיתי כעת בפרי חדש על הלכות ע"ג פרק ז' שכתב וז"ל ומ"ש שנ' ולא תביא תועבה כו' וק' דמאן לימא לן דהך קרא מיירי לנהנה דלמא כפשטיה דהיינו שמכניס ע"ג לתוך ביתו וכדלקמן בפרק עשירי דין ד' והנכון כמו שכתבנו דמהא דמתיר הירושלמי בחוץ לארץ להשכיר גם לבית דירה הוכיח הרמב"ם דבלא הנאה הוי רק מדרבנן ועיקר הפסוק בא לאיסור הנאה שוב מצאתי בחידושי ריטב"א על מס' ע"ג שם שכתב כן לתרץ קושי' התוס' דמה"ת אינו אסור רק בהנאה גם בחידושי הרמב"ן על מס' ע"ג מצאתי שכתב כן דבלא הנאה הוי רק מדרבנן וכן ס"ל להרמב"ם והסמ"ג. ועכ"פ נתברר לנו הך דינא דמדרבנן ודאי אסור בהכנסה גרידא גם בלי שום הנאה לכ"ע וכמו דחזינן דאסרה המשנה להשכיר לבית דירה הרי דגם כשאין הישראל דר בו רק העו"ג מכניסה מ"מ אסור כ"ש בהכנסה לרשותו שהוא בעצמו דר שם ורק בזה פליגי דלהרמב"ם וסמ"ג ורמב"ן וריטב"א הוי רק מדרבנן ולהתוס' דע"ג שדחקו בזה אמאי מתיר הירושלמי בחו"ל וכתבו שכיון שאין הישראל דר בו הוי דרבנן מוכרח דס"ל דאם מכניסה לרשותו שהוא בעצמו דר שם איכא איסורא דאורייתא אע"ג דליכא הנאה וככל דברי התוס' הללו מבואר ג"כ ברא"ש ובר"ן שם ומוכרח דגם הם ס"ל דהוי דאורייתא וחולקים על הרמב"ם ולפי המבואר לעיל קשה לי טובא דברי הסמ"ג דבל"ת מ"ח כתב ככל דברי התוס' הללו בטעמו של הירושלמי דמתיר בחו"ל להשכיר גם לבית דירה ומוכרח דס"ל דהפסוק קאי על הכנסה גרידא בלא הנאה ובל"ת מ"ה כתב ככל לשון הרמב"ם שהבאנו לעיל דהך לאו קאי על הנאה והדברים סותרים זה את זה וצ"ע שוב מצאתי בספר יראים מצוה ע"ג כת' דהמקבל משכון משמשי עבודת כוכבי' היה עוב' על לא תביא ועוד דהא נהנה ועובר על לא ידבק בידך מאומה מן החרם ומשמע ג"כ דס"ל דלא תביא תועבה איכא ג"כ בלא הנאה וכהתוס' רק זה יש לדחות ונאמר דהך עובר על לא תביא דקאמר היינו רק מדרבנן דאיסורא דרבנן בודאי לכ"ע איכא אבל מדאורייתא י"ל דס"ל כהרמב"ם דאינו עובר עליו רק בנהנה:

ה

והנה במה שנתבאר דלכל הפחות מדרבנן לכ"ע אסור בהכנסה גרידא יש להסתפק עדיין אי הוי דוקא האיסור רק בהכנסה לביתו וכמו שכתוב אל ביתך או נאמר דהפירוש דאל ביתך הוי לרשותך וכמו אל תשכן באהלך עולה דהוי הפי' ברשותך וגם כשעומד בשדה ומכניס ע"ג לידו כל שנוטלה שלא על מנת לאבדה רק להשתמש בה עובר על לאו זה ובודאי דלפום רהיטא נראה דידו לא גריעא מביתו ובפרט לדעת הרמב"ם והעומדים בשיטתו דעיקר הפסוק בא לאסור הנאה הא ודאי פירושו של ביתך היינו לרשותך וכן כתב הרמב"ם סתמא עבודת כוכבים ומשמשי' אסור בהנאה שנאמר ולא תביא כו' וכיון דחזינן דרבנן סמכו על פסוק זה ואסרו הכנסה גרידא גם בלא הנאה משום דלשון של לא תביא סובל ג"כ הכנסה גרידא הא ודאי נראה פשוט דכל הכנסה לרשותו אסרו חכמים כיון דהפסוק קאי על כל רשותו של ישראל ואפי' שלא לבית וגם בלא"ה כיון דאסרו חכמים להכניס לבית שהעו"ג דר בו והעו"ג מכניסו כ"ש דלידו של ישראל דאסור להכניס דבשלמא אי הוי דאורייתא שפיר יש לומר דאל ביתך הוי בית דוקא ונאמר דכן הוי גזרת הכתוב דהכנסה לבית אסור אבל לא במכניסו לידו בשדה אבל לענין תקנת חכמים הא פשיטא דלא שייך לומר דכשהעו"ג מכניס לביתו של ישראל ואינו דר בו יהי' חמור מאם מכניסה ישראל לידו בעצמו וזה ברור לדעתי וא"כ בסכין של עו"ג אע"ג דבשחיטתו אינו נהנה כלל דהוי מקלקל מ"מ לכתחילה צריך להיות אסור משום לא תביא וכמו דאסור להשכיר לבית דירה ומש"ה דקדק הרמב"ם וכתב רק אם שחט בה מותר בדיעבד דלכתחילה אסור לשחוט בו משום לא תביא ואפי' לשחוט בשדה שלא בבית ישראל אסור דידו לא גריעא מביתו להרמב"ם וכמו שנתבאר והא דסתם הרמב"ם דבריו ולא כתב לחלק בין א"י וסורי' לחו"ל ולא כתב דבחו"ל מותר גם לכתחילה וכמו דמתיר הירושלמי בחו"ל להשכיר גם לבית דירה זו אינה קושי' חדא דגם בהא דבית דירה לא הביא הרמב"ם דברי הירושלמי דמתיר בחו"ל ואפשר ס"ל דאין הלכה כן ועוד דהא עד כאן לא שמענו להירושלמי דמחלק רק כשהעו"ג מכניסה לבית של ישראל ובזה שייך לחלק בין ביתו שבא"י לביתו של חו"ל דלא איכפת לן בביתו של חו"ל אבל בהכנסה ליד ישראל בעצמו לא שייך לחלק בין א"י לחו"ל דלענין גופו מאי שייך לחלק בין א"י לחו"ל ובודאי גם בחו"ל אסור ומש"ה סתם הדברי' וכתב רק אם שחט בדיעבד מותר:

ו

ולדעת הרא"ש והר"ן דבחולין שהבאנו באות א' דס"ל ע"כ דהך מותר לשחוט בה דקאמר הוי לכתחילה לכאורה נראה לומר דלשיטתם דס"ל במס' ע"ג כהתוס' דלא תביא מדאורייתא קאי על הכנסה בלא שום הנאה ולפי"ז שפיר נוכל לומר דהך אל ביתך הוי בית דוקא וכן היה גזה"כ דבמכניסה לבית אסור אבל במכניסה לידו בשדה מותר כל שלא נהנה ונפרש הך מותר לשחוט בה דאיירי באינו שוחטה בביתו רק בשדה ובאמת דלכאורה הי' נראה ג"כ עוד סמך לסברא זו דבמס' מכות ד' כ"ב מפרשינן הא דתני' המבשל גיד הנשה ביו"ט ואוכלו לוקה חמש דאיירי כשבישלו בעצי אשירה ואזהרתי' מלא ידבק בידך מאומה מן החרם א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי וללקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך אלא כגון שבישלו בעצי הקדש ושם באותו עמוד תיכף אחר כן איתא על הא דתנן יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין מתקיף לה ר' אשי ולחשב נמי החורש בעצי אשירה ואזהרתיה מלא ידבק כו' ולכאורה למה דלג גם הך לאו דלא תביא ולפי"ז ניחא דסתם חורש הא הוי בשדה ולא בבית וליכא משום לא תביא והא דהקשה רב אחא לרב אשי על הך דהמבשל דללקי נמי משום לא תביא ולא משני ליה דאיירי שבישלו בשדה י"ל דהכי פריך דאי איירי הך ברייתא בשבישלו בעצי אשרה ואיירי באיסורי ע"ג ה"ל למתני באופן שיתרבו המלקות וכגון שבישלו בביתו אבל בחורש דמסתמא הוי בשדה ולא בבית לא שייך דלחשב לא תביא ולהרמב"ם והעומדים בשיטתו דלא תביא עיקרו קאי על הנאה וליכא חילוק בזה בין בית לשדה צע"ק הך שדקדקנו למה גבי חורש לא הוזכר הך דלא תביא. ועכ"פ י"ל דלהרא"ש והר"ן ס"ל כן ומש"ה ניחא הך דמותר לשחוט בה דאיירי בשדה דלא איירי הגמרא רק בדין עצם השחיטה מצד עצמה וקאמר דמצד עצם השחיטה מותר לכתחילה ג"כ דהוי מקלקל כיון דמשכחת לה אופן דליכא איסורא דלא תביא וכגון בשוחט בשדה אבל להכניסו לביתו לשחוט בו באמת איכא איסורא דאורייתא משום לא תביא:

ז

אמנם עיקר הדבר דחוק לי טובא לומר להרא"ש והר"ן דהוי גזירת הכתוב לאסור ההכנסה לבית ולידו יהיה מותר וגם דאכתי תיקשה הא דאמר רבא בחולין פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומשמע דבגוונא אחריתא לא משכחת ליה דיהיה אסור לשחוט וגם בשוחט בביתו ליכא איסורא והניחא אם נאמר דבשחט מסוכנת בסכין של עו"ג אסורה גם בדיעבד והא דקאמר רבא פעמים שהשוחט אסור היינו גם בדיעבד אסורה כל הבהמה או צריך להוליך הנאת הסכין לים המלח א"כ ניחא דבענין אחר הא לא משכחת לה כלל דיהיה השחיטה אסור בדיעבד דבבריאה דהוי מקלקל אע"ג דעבר על לא תביא מכל מקום הבהמה ששחט אין מקום לאוסרה כיון דליכא הנאה אבל הרי הרא"ש בעצמו כתב שם בחולין דאפי' מסוכנת מותר בדיעבד ועיין בטור יו"ד סי' יו"ד דלדעת הרא"ש א"צ אפי' להוליך הנאת הסכין לים המלח גם במסוכנת וע"ש בש"ך ס"ק ה' וא"כ הא דקאמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת הוי רק לענין דאסור לכתחילה לשחוט בו ומוכח דבבריאה לא משכחת לה כלל דיהיה אסור לשחוט בו ואפי' לשחוט בביתו מותר:

ח

וע"כ הנראה לומר בדעת הרא"ש והר"ן דגם הם מודים דביתו לא חמור מידו והא דכתבו התוס' במס' ע"ג דמה"ת אינו אסור אלא בבית שהישראל דר בו כמו במזוזה אין הפי' דכוונתם דבעינן שיהיה דוקא בבית כמו מזוזה רק ה"פ כמו מזוזה דלא הוי החיוב רק כשהישראל בעצמו דר בו כמו כן ליכא איסורא דלא תביא רק כשמכניסו לרשותו שהוא בעצמו שם אבל במכניס לרשותו דאינו שם ליכא איסורא דאורייתא ולא דבעי דוקא בית והא דס"ל להרא"ש והר"ן דמותר לשחוט בו לכתחילה הנראה דס"ל דהך לאו דלא תביא לא קאי כלל רק על ע"ג לחודא אבל על משמשין של ע"ג לא קאי הך לאו כלל והרי להדיא מצינו סברא זו לאחד מגדולי הראשונים והוא הרמב"ן שכתב בהשגותיו על מנין המצות להרמב"ם מצוה ל"ת קצ"ד וז"ל אבל משמשין הם בלאו אחר דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם כו' אבל ע"ג עצמה יש לה לאו אחר לא ידבק בידך מאומה מן החרם ולוקה נמי משום לא תביא תועבה כו' אבל משמשין נראין הדברים שאינם בכלל לא תביא שאלו כן ילקה שלש משום לא תחמוד ומשום לא ידבק ומשום לא תביא אלא ע"ג בלבד הוא דנקראת חרם דכתיב כי חרם הוא עכ"ד וא"כ י"ל דהרא"ש והר"ן ס"ל כן ומש"ה במשמשין ליכא איסורא כלל בהכנסה בלא הנאה ומש"ה ס"ל דסכין של משמשי ע"ג מותר לשחוט בו לכתחילה אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל דלא תביא קאי גם על משמשין וכמו שכתב להדיא דע"ג ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא וכיון דחזינן דרבנן אסמכו על הך קרא ואסרו גם בהכנסה גרידא בלא שום הנאה מש"ה ס"ל דגם במשמשין איכא איסורא דרבנן גם בלא הנאה ומש"ה כתב אם שחט בה דיעבד:

ט

ואין להקשות על זה שכתבנו דלהרמב"ם דסבר דלא תביא קאי גם על משמשין מש"ה גם במשמשין איכא איסורא דרבנן בהכנסה בלא שום הנאה א"כ היאך קאמר רבא במס' סוכה דף ל"א לולב של ע"ג לא יטול ואם נטל יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן אמרינן ביבמות דף ק"ג דבסנדל של ע"ג לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה משום דלאו ליהנות ניתנו ומאי הוי דליכא הנאה הא מ"מ עבר על איסורא דרבנן דבמה דאוחזו ומשתמש בו קעבד איסורא גם בלא הנאה וא"כ הא הוי מצוה הבאה בעבירה ואמאי יוצא בו זה לא קשה כלל דהא י"ל דס"ל להרמב"ם דרק גבי עבירה דאורייתא אמרינן הך סברא דמצוה הבאה בעבירה אבל באיסורא דרבנן ליכא כלל הך סברא דמצוה הבאה בעבירה ועיין בפסחים דף ל"ה דאמרינן יוצאין בדמאי ופריך דמאי הא לא חזי ליה ופרש"י ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבד אתה יוצא בו ידי מצה יצא מי שיש לו איסור אחר אי נמי ה"ל מהב"ע הרי להדיא כתב רש"י דגם בדרבנן אמרינן הך דמהב"ע מ"מ הא י"ל דהרמב"ם לא ס"ל כן וס"ל דבדרבנן לא אמרינן הך דמהב"ע ואדרבה אני אומר דמכח הך סוגיא יצא ליה להרמב"ם ולהסמ"ג דעתם במה דס"ל דהך לאו מדאורייתא עיקרו קאי רק על הנאה והא דאסור גם להשכיר לבית דירה הוי רק אסמכתא בעלמא דלא הוי ניחא להו לומר דהוי דרשה גמורה ומה"ת אסור גם בלא הנאה א"כ אמאי יוצא בלולב של אשירה וגם סנדל של ע"ג אמאי חליצתה כשרה הא הוי מהב"ע דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דלא תביא קאי גם על משמשין וגם ס"ל דידו לא גריעי מביתו ומש"ה מוכרח מדיוצאין בו דמדאורייתא אינו עובר על לא תביא רק בנהנה וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו ליכא איסורא דאורייתא ולהתוס' דע"ג והרא"ש והר"ן שם דס"ל דגם הכנסה גרידא אסור מדאורייתא הרי הם ס"ל דבמשמשין ליכא הך לאו כלל ומש"ה אם נטל יצא וליכא מצוה הבאה בעבירה כלל ואין להקשות על זה מהא דכתב הרמב"ם בפרק ה' מה' איסורי מזבח אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מן הערלה וכה"כ מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה והנה בשלמא בערלה וכה"כ דהוי איסורי הנאה שפיר כתב דהוי מהב"ע דההבאה הוי הנאה וכמש"כ המל"מ שם אבל מש"כ דגם בטבל הוי מהב"ע ע"כ צריך לומר דטעמו הוא משום דטבל אסור בהנאה של כילוי וכמש"כ התוס' במס' שבת דף כ"ו ד"ה אין מדליקין בטבל ואם כן כשמנסך הוי מהב"ע הרי כתב המל"מ בפרק י"א מה' תרומות הי"ח דדעת הרמב"ם דהנאה של כילוי מותר מה"ת לזר בתרומה ומוכח דס"ל דגם באיסור דרבנן שייך סברא דמהב"ע זה אינו חדא די"ל דבטבל מודה הרמב"ם דהוי דאורייתא ועיין במל"מ בפרק ב' מה' תרומות ועוד דבלא"ה דברי הרמב"ם נפלאו מאד דבחדש לפני העומר הא מותר בהנאה של כילוי וכמבואר בפסחים דף כ"ג והיאך כ' דמחדש ג"כ אין מביאין נסכים משום מהב"ע וא"כ הא דסיים דהוי מהב"ע קאי רק על ערלה וכה"כ לחוד ולא על חדש וא"כ לא קאי ג"כ על טבל ועיקר הטעם דאין מביאין מטבל הוא משום דאסור באכילה ולא הוי ממשקה ישראל וכמבואר טעם זה בכמה דוכתי בש"ס ובדרך חידוד הלכה אמרנו דהני ב' טעמים צריכין דטעם דממשקה ישראל לחודא אינו מספיק אם לא טעם דמהב"ע דאע"ג דטבל אסור באכילה מ"מ הרי הך דנסכים הוי מצות עשה להביא נסכים וא"כ אע"ג דבעינן ממשקה ישראל מ"מ אין הכוונה שיהיה מותר באכילת רשות רק גם אם יהיה מותר באכילת מצות עשה וכגון מצות אכילת מצה וכדומה ג"כ שוב הוי ממשקה ישראל כיון דמותר באכילה באופן דהוי מצוה דומיא דנסכים ורק משום דאכילת מצוה אסור בטבל דהוי מהב"ע משו"ה אין מביאין ממנה נסכים דלא הוי ממשקה ישראל אמנם להעמיד זה בכוונתו של הרמב"ם קשה לומר כן כיון דבכל הלכה זו לא הזכיר כלל הך דממשקה ישראל וצע"ק ועכ"פ נהדר לדידן דשפיר י"ל דס"ל דבדרבנן לא הוי מהב"ע:

י

אמנם הגם דדברינו בדעת הרא"ש והר"ן נראים נכונים לומר כן דס"ל כהרמב"ן דהא דלא תביא לא קאי על משמשין מ"מ על דברי התוס' דמס' ע"ג דף כ"א ד"ה אף דמבואר מדבריהם ג"כ דבהכנסה גרידא אסור מדאורייתא אי אפשר לומר כן ולדידהו לכאורה מוכרח לומר כמו שרצינו בתחילה לומר דס"ל דרק בהכנסה לבית אסור וכמו שנבאר:

דהנה עיקר סברתו של הרמב"ן דלא תביא לא קאי על משמשין טעמו הוא כמו שהעתקנו לשונו למעלה דע"ג בלבד נקראת חרם ובפסוק זה כתיב ולא תביא תועבה אל ביתך שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא ומש"ה לא קאי על משמשין וזהו ג"כ טעמו של הרמב"ן דס"ל דגם דלא ידבק בידך מאומה מן החרם לא קאי על משמשין וכמו שהעתקנו לשונו למעלה וא"כ נראה להוכיח דהתוס' דע"ג ע"כ לא ס"ל כן דהנה במסכת ע"ג דף ע"ד תנן ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך וע"ג ועורות לבובין ועיין בזבחים דף ע"ב בתוס' ד"ה אלא שכתבו דהך יין נסך איירי בחביות סתומות ומש"ה חשיבי ולא בטלי ושוב הביאו דברי הירושלמי דקאמר על הך משנה יין נסך ועורות לבובין על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ומדמפרש הירושלמי הטעם דמש"ה הוי בכל שהוא משום דכתיב בהו מאומה הא הוי גם בחביות פתוחות ושמא לא הביא הירושלמי פסוק זה אלא למימרא דמיני' ילפינן דאסורין בהנאה עכ"ד התוס' הרי דיש לנו בזה שני שיטות או דנפרש דאיירי גם בפתוחות והירושלמי הביא הפסוק הזה לראיה דבאיסור של ע"ג כתיב בתורה מאומה ומש"ה הם אוסרין בכל שהוא או דאיירי בחביות סתומות ולא בטל משום חשיבותא וגם בכל האיסורין בכה"ג לא בטל והירושלמי הביא הפסוק דמיני' ידעינן דהני תלת אסורין בהנאה וממילא לא בטלו כיון דהוי חביות סתומות חשיבא ולהרמב"ן דס"ל דלא ידבק לא קאי על משמשין דלא נקרא חרם רק גוף ע"ג א"כ הרי קשה עליו מהך ירושלמי דהביא על תקרובת ע"ג דהיינו יין נסך ועורות לבובין הך קרא והניחא אם נאמר כפי' השני דהירושלמי הביא הפסוק לראיה דכתיב בע"ג מאומה ומש"ה הוי בכל שהוא א"כ ניחא גם להרמב"ן דהביא שפיר הפסוק לראי' דגבי ע"ג כתיב מאומה ומש"ה הוי בכ"ש וילפינן משמשין ותקרובת מע"ג עצמה וסברא זו כתבה הרמב"ן עצמו שם במנין המצות אחר שכתב דחרם לא הוי רק ע"ג לחודא והקשה בעצמו מהא דתנן בשבת דף צ' ר' יהודה אומר אף המוציא משמשי ע"ג כל שהוא שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ותי' הרמב"ן דהביא ראיה מפסוק זה רק דבע"ג כתיב מאומה וילפינן משמשין מע"ג וכמו כן נפרש הך דירושלמי אבל לפי' הראשון של התוספות דאיירי בחביות סתומות ולא הביא הירושלמי הפסוק רק דמש"ה נאסרין בהנאה הא מוכרח להדיא דלא כהרמב"ן וגם במשמשין איכא הך דלא ידבק וזה ברור וא"כ יצא לנו דלהרמב"ן ע"כ איירי גם בחביות פתוחות והנה יעויין ביבמות דף פ"א בתוס' ד"ה ר' יוחנן שכתבו להקשות על הא דתנן במס' ע"ג דיין נסך לא בטל והא איירי בחביות סתומות וכבר תני לה במס' ערלה ותירצו בשם הר"י דאיצטריך לאשמעינן דמחמרינן ביין נסך ואע"ג דלא כתיב איסורא בדאורייתא אלא בדברי קבלה ולכאורה קשה לי על שיטתו של הר"י דחזינן דס"ל דאיירי בחביות סתומות וגם ס"ל דיין נסך אינו אסור אלא מדברי קבלה וע"כ דס"ל דלא הוי בכלל חרם שתאסר מקרא דולא ידבק בידך מאומה מן החרם וא"כ היאך יתפרש אליבי' דברי הירושלמי דבין לפי' הראשון ובין לפי' השני של התוס' דזבחים הנ"ל קשה מירושלמי לשיטתו של הר"י. אמנם באמת ניחא שפיר דודאי הר"י דס"ל דאיירי בחביות סתומות מפרש להירושלמי דמשום הך קרא נאסרו בהנאה וס"ל דיין נסך ועורות לבובין הוו ג"כ בכלל לאו דלא ידבק וכשיטתו של הרמב"ם בפרק י"א מה' מאכלות אסורות דגם יין נסך הוי בכלל דלא ידבק והא דכתב הר"י דלא כתיב איסורו בתורה אלא מדברי קבלה כוונתו הוא דהנה הקשו על הרמב"ם שכתב דיין נסך ותקרובת ע"ג אסורין משום לא ידבק והרי במסכת ע"ג דף כ"ט איתא יין מנ"ל דאסור ומשני משום דאיתקוש יין לזבח וזבח גופה מנ"ל משום דאיתקוש למת מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה ואמאי לא אמר הגמרא משום לא ידבק וראיתי בספר שער המלך שתי' דהרמב"ם ס"ל דכל דבר שנאסר משום ע"ג הוי בכלל לא ידבק בידך מאומה מן החרם דהרי כיון דאסור הוי חרם ומ"מ צריך ההיקש דיין לזבח וזבח למת משום דבלא זה לא היינו יודעין דיין וזבח יהיו בכלל לאו זה אבל השתא דידעינן מההיקש דאסורין שוב הוי חרם והוי בכלל לא ידבק בידך מאומה מן החרם וזהו שיטתו של הר"י ושפיר כתב דאיסורא דיין לא ידעינן מהתורה רק מדברי קבלה דעיקר האיסור ידעינן מדברי קבלה ומ"מ השתא דידעינן איסורו מדברי קבלה שוב איכא עליה איסורא דלא ידבק והנהנה עובר על לאו זה וא"כ שפיר ס"ל להר"י דהך משנה איירי רק בסתומות והירושלמי הביא הפסוק הזה דהם אסורין בהנאה בכלל לאו זה והוא ברור ועכ"פ זה מוכרח ע"כ דלהר"י דס"ל דאיירי בחביות סתומות מוכרח מהירושלמי דלא כהרמב"ן ומוכח דהר"י בעל התוס' ס"ל דכל מה שנאסר מחמת ע"ג נקרא חרם והוי בכלל לאו דלא ידבק גם עוד נראה להוכיח דדעת הר"י הוי כן דבמס' שבת דף פ"ב קאמר ר"ע מנין לע"ג שמטמא כנדה שנאמר תזרם כמו דוה ורבנן ס"ל כשרץ שנאמר שקץ תשקצנו ור"ע למאי הילכתא איתקוש לשרץ למשמשין ורבנן למאי הלכתא איתקוש לנדה למשא ופרש"י דלר"ע הא דאיתקוש לשרץ הוי למשמשין לומר דמשמשין אינם מטמאין במשא ואבן מסמא והקשו התוס' דא"כ מדאיצטריך קרא למעט משמשין מוכח דאי לאו הך קרא היינו מדמין משמשין לע"ג עצמה א"כ לרבנן דמוקמי ב' ההיקשים לע"ג עצמה א"כ מנ"ל דמשמשין אינן מטמאים במשא ומש"ה כתבו בשם ר"י דה"פ דלר"ע ההיקש דשרץ הוי למשמשין דבלא"ה לא היינו מטמאין משמשין כלל והא דלרבנן משמשין מטמאין ג"כ נפקא להו מהך קרא דכתיב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא משמע כל דבר שהוא חרם היינו שאסורים בהנאה הוי כשרץ ומש"ה הוי גם משמשין בכלל הך קרא אבל בקרא דתזרם כמו דוה דאתיא לרבנן לטומאת משא לא הוי משמשין בכלל ומשמשין מע"ג לא ילפינן הרי להדיא דכתבו התוס' בשם הר"י ממש מהפוך להפוך מדברי הרמב"ן דהרמב"ן כתב דמש"ה לא קאי לאו דלא תביא תועבה על משמשין משום דמסיים בו כי חרם הוא ואימעוט מיניה משמשין דלא נקראו חרם והר"י כתב להיפוך דמהא דמסיים כי חרם הוא איתרבו משמשין והוי ממש להיפוך ואע"ג דכל הני דרשות דבמס' שבת הוי רק אסמכתות בעלמא וכמו דמסקינן שם דטומאת ע"ג הם רק דרבנן מ"מ הא זה חזינן דלדברי הר"י אסמכו רבנן טומאה למשמשין על הא דכתיב כי חרם הוא ולהרמב"ן אדרבה מזה הוא דנמעט משמשין ולדידיה ההכרח לומר דהא דלרבנן משמשין מטמאין הוי מסברא דגמרי לה מע"ג וא"כ קשה עליו קושית התוס' דלרבנן דמוקמי גם ההיקש דשרץ לע"ג עצמה א"כ מנ"ל למעט משמשין מטומאת משא כיון דמע"ג ילפינן טומאה גם למשמשין וגם בלא"ה דחיקא לי קצת הך סוגיא לדעת הרמב"ן דר"ע מוקים להא דשקץ תשקצנו על משמשין והרי להרמב"ן הך פסוק לא התחלתו דכתיב לא תביא תועבה שקץ תשקצנו ולא סופו כי חרם הוא קאי על משמשין והיאך סמכו לטומאת משמשין על הך דשקץ תשקצנו ומכאן נראה סמך נכון לשיטתו של הרמב"ם דגם משמשין הם בכלל הני לאוין ועכ"פ הרי זה חזינן להדיא דהר"י בעל התוס' ס"ל דלא כהרמב"ן וס"ל דכל האסור בהנאה נכלל בלשון חרם וא"כ שוב אין לנו להוציא משמשין מכלל לאו דלא ידבק ולא מכלל לאו דלא תביא וא"כ ס"ל דלא תביא קאי גם על משמשין והרי דברי התוס' דבמס' ע"ג דף כ"א שדחקו על הא דמתיר הירושלמי להשכיר לבית דירה בחו"ל המה דברי הר"י יעו"ש ומוכח דס"ל דמן התורה אסורה בהכנסה גרידא בלא הנאה וא"כ תיקשה לדידיה הא דאמר רבא במס' סוכה דלולב של ע"ג לא יטול ואם נטל יצא ואמאי יצא הא הוי מהב"ע:

יא

ואין לדחות ולומר דרבא ס"ל דבמצוה דרבנן לא חיישינן למהב"ע וכמו דס"ל לשמואל בסוכה דף למ"ד דביו"ט ב' יוצאין בלולב הגזול וכתבו התוס' דס"ל לשמואל דבמצוה דרבנן לא חיישינן למהב"ע וכן יסבור רבא דהרי הא דקאמר רבא דלולב של ע"ג אם נטל יצא איירי ביו"ט ב' דלא בעינן לכם וכמש"כ התוס' בסוכה שם דביו"ט א' דבעינן לכם א"כ ע"כ זוכה בו ושוב לא מהני ליה ביטול וכתותי מכתת שיעורו ומש"ה לא חייש רבא למהב"ע. דזה אינו מספיק דאכתי תיקשה בהא דבר"ה דף כ"ח איתא שופר של ע"ג לא יתקע ואם תקע יצא וכן הא דאמר רבא ביבמות דף ק"ג דסנדל של ע"ג אם חלצה חליצתה כשרה ואמאי הא הוי מהב"ע ובודאי דוחק גדול לומר דרבא לא ס"ל הך סברא דמהב"ע ועוד דהרי בב"ק דף צ"ד קאמר רבא בעצמו הך סברא דמהב"ע יעו"ש וגם הא בב"ק דף ס"ז קאמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול כו' רבא אמר מהכא קרבנו ולא הגזול אלימא לפני יאוש פשיטא אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קני וכתבו שם התוס' בד"ה אמר בשם הר"י דהא דפוסל רבא גם לאחר יאוש אע"ג דהוי יאוש ושינוי השם ושינוי רשות משום דהוי מהב"ע יעו"ש הרי דרבא ס"ל לדעת הר"י בעצמו הך דמהב"ע וא"כ לדברי הר"י בכל הני דוכתי קשה כיון דלדידיה ס"ל לרבא מהב"ע וגם לשיטתו בשבת דגם משמשין נקראו חרם א"כ גם עליהם קאי הך דלא תביא וגם ס"ל במס' ע"ג דבהכנסה גרידא הוי איסורא דאורייתא א"כ תיקשה בכל הני דוכתי אמאי קאמר רבא דיצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כיון דגם בלא הנאה איכא איסורא דאורייתא וה"ל מהב"ע אכן קושיא זו הוי רק לשיטת התוס' דכל הני דקאמר רבא אם נטל יצא איירי קודם ביטול אבל לשיטתו של ר"ת ביבמות שם דהא דאמר דבדיעבד יצא קאי רק על אחר ביטול אבל קודם ביטול לא יצא א"כ לא קשה כלל קושיא זו דנאמר דהר"י יסבור בזה כשיטתו של ר"ת דרבא קאי על אחר ביטול אמנם הרי גם לר"ת קשה עדיין הא דבחולין דף פ"ט קאמר רבא דמכסין בעפר עיר הנדחת דמצות לאו ליהנות ניתנו ופריך מהא דתניא לולב של ע"ג לא יטול ואם נטל לא יצא וכן מהא דתניא בשופר של ע"ג אם תקע לא יצא ומאי פריך הרי שם ע"כ איירי קודם ביטול מדאינו יוצא בדיעבד וא"כ מאי הקשה מזה לרבא הא שפיר י"ל עדיין דמצות לאו ליהנות ניתנו ומ"מ לא יצא משום דעבר על לא תביא והוי מהב"ע אבל בהא דעפר עיר הנדחת דודאי ליכא בו משום לא תביא ואינו אסור רק בהנאה שפיר קאמר רבא דמכסין בו דלאו ליהנות ניתנו ומוכרח ע"כ לומר אחד משתי הסברות או דלא תביא לא קאי על משמשין או דעיקר הפסוק קאי רק על הנאה והכנסה בלא הנאה הוי רק דרבנן וקשה על הר"י דס"ל הני תרתי:

יב

ולכאורה ההכרח לומר כמו שרצינו לומר בתחילה באות ד' דהר"י ס"ל דהוי גזה"כ רק על הכנסה לבית ולא ליד ואין להקשות דאכתי מאי הקשה בחולין לרבא מהא דאם נטל לא יצא נימא דשם איירי בהכניסו לבית ואיכא מהב"ע ולעולם מכסין בעפר עיר הנדחת זה ניחא דכיון דמה שנוטלו בידו לא הוי איסורא ורק ההכנסה לביתו הוי האיסור א"כ הא נוכל לומר דשוב לא הוי בכלל מהב"ע אע"ג דנוטלו בביתו ואפשר דומה למצה שהוציאו מרה"י לר"ה דיוצאין בו ולא הוי בכלל מהב"ע כמו דאיתא בירושלמי הובא בה' פסח בחק יעקב סי' תנ"ד יעו"ש ואע"ג דלא דמי כלל דשם כבר כלתה העבירה והלכה לה ובעת קיום המצוה ליכא לעבירה אבל בנוטלו בביתו הרי כל רגע איכא האיסור מ"מ הא אפשר לומר דגם בכה"ג לא הוי מהב"ע כיון דקיומה של המצוה אינו תלוי בהעבירה שעושה והי' יכול לקיים מצוה בלי העבירה שלא יטלנו בביתו בכה"ג ליכא מהב"ע אמנם הא כבר כתבנו באות ז' דעיקר הסברא דחוק טובא לומר דהוי גזה"כ בבית ולא בידו דנהי דמה שהקשינו שם על זה מהא דאמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומשמע דבבריאה לא משכחת כלל לאיסורא ואפי' בבית לא קשה על הר"י דהרי י"ל דהר"י ס"ל כהרמב"ם שפוסק דבחתך בו בשר או שחט מסוכנת אסורה כל הבהמה וזה לא שייך לומר בבריאה דהא אע"ג דעבר על לא תביא לא נאסרת הבהמה בשביל זה אבל עיקר הסברא דחוקה וכמש"כ:

יג

וע"כ נראה דאע"ג דחזינן דהר"י לא ס"ל כהרמב"ן וס"ל דגם משמשין הם בכלל חרם וא"כ על הא דכתב הרמב"ן דאינם בכלל לא ידבק בודאי חולק עליו אבל מ"מ בזה מודה לי' דלאו דלא תביא לא קאי כלל על משמשין ולא מטעמו של הרמב"ן שכתב משום דמסיים בו שקץ תשקצנו כי חרם הוא אימעוט משמשין דאדרבה בסיפא דקרא סמכינן גם משמשין לטומא' וכמש"כ רק מטעם אחר דס"ל להר"י דתועבה לא נקרא רק ע"ג עצמה ולא המשמשין וסמך לזה בנדרים, דף נ"א גבי תועבה דעריות דקאמר מאי תועבה תועה אתה בה דשם של תועבה לא קאי רק על עצם התועבה ולא על משמשי התועבה וא"כ ניחא הא דאמר רבא אם נטל יצא והנראה עוד ראי' לזה דבמכות דף כ"א על הא דתני' המבשל גיד הנשה ביו"ט ואכלו לוקה חמש מוקים לה רבא במבשל בעצי אשרה ואזהרתי' מלא ידבק בידך מאומה מן החרם א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי וללקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך אלא כגון שבישלו בעצי הקדש ובודאי לכאורה קשה דבתחילה מאי ס"ד דרבא דמוקים לה בעצי אשרה ומביא לאזהרה דידי' מקרא דלא ידבק דכתיב גבי ממון עיר הנדחת ומדוע שביק לקרא דלא תביא תועבה דכתיב בע"ג עצמה אבל לפמש"כ בדעת הר"י ניחא דרבא לא רצה לאוקמא באשרה שעובדין אותה והוי ע"ג דא"כ איכא ב' מלקות משום לא ידבק ומשום לא תביא והוי שש מלקות והברייתא לא תני אלא חמש מלקות ומש"ה מוקים לה רבא באשרה שמטמינים תחתי' ע"ג והוי משמשין וליכא משום לא תביא ולוקה רק משום לא ידבק ומשום לא תחמוד ליכא דקאי על ציפוי הר [ועיי' במס' ע"ג דף מ"ה בתוס' ד"ה תנא קמא ורב אחא הקשה דא"כ דהברייתא איירי באיסור ע"ג א"כ הא גופה קשה על הברייתא אמאי תני לוקה חמש לתני לוקה שש ובאשרה שעובדין אותה בעצמה וללקי נמי משום לא תביא אלא ע"כ לא איירי כלל הברייתא באיסורי ע"ג ומש"ה קאמר עייל עצי הקדש אבל להרמב"ם דגם במשמשין איכא הני לאוין קשה מאי ס"ד דרבא ויותר קשה להרמב"ן דס"ל דבמשמשין ליכא גם לא ידבק וא"כ רבא דקאמר ואזהרתי' משום לא ידבק ע"כ קאי על אשרה הנעבדת בעצמה א"כ קשה מאי ס"ד דרבא דליכא בו משום לא תביא אבל לפמש"כ להר"י ניחא:

יד

והנראה בדעת הרמב"ם דודאי גם איהו מפרש דרבא דקאמר ואזהרתי' מולא ידבק מוכרח דס"ל דלא תביא לא קאי על משמשין ומוקים לה רבא באשרה שמטמינין תחתי' ע"ג והא לא הוה קשה לי' לרבא דא"כ דאיירי באיסור ע"ג א"כ ה"ל להברייתא למתני לוקה שש ובאשרה הנעבדת זה לא איכפת לי' לרבא די"ל דאיירי רק במשמשין ורב אחא דהקשה לי' וללקי נמי משום לא תביא ס"ל להרמב"ם דחולק על עיקר סברת רבא וס"ל דגם במשמשין איכא הך דלא תביא וס"ל להרמב"ם דבהך סברא גופה חולק רבא ורב אחא ואין זה דוחק דהא בלא"ה מצינו לכאורה מאן דס"ל דבמשמשין ג"כ איכא הך דלא תביא דיעויין בשבת דף פ"ב דקאמר ר"ע מנין לעבודת כוכבים שמטמא כנדה שנאמר תזרם כמו דוה ובירושלמי דשבת וכן הוא בירושלמי דמס' ע"ג פ"ג ה"ו איתא כתיב תועבה בע"ג וכתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בשרצים אבל אינו יודע לאיזה דבר הוקשה ר"ע אומר לתועבה שבנדה הוקשה כו' הרי דס"ל להירושלמי דעיקר ילפותא דר"ע הוי מג"ש דתועבה תועבה והא דקא יליף לה ר"ע במשנה מקרא דתזרם כמו דוה לא דעיקר לימודו של ר"ע הוי מזה רק דמכאן יליף דלתועבה שבנדה הוקש ומסיק שם בירושלמי אית מתניתא אמרה ע"ג כנדה ומשמשי' כנדה ואית מתניתא אמרה ע"ג כנדה ומשמשי' כשרץ הרי דאיכא מתניתא דס"ל דגם במשמשין ס"ל לר"ע דהוי כנדה ולשיטתו של הירושלמי דעיקר לימודו של ר"ע הוי מג"ש דתועבה תועבה ויצא לנו להרמב"ם דהך ברייתא ס"ל דלא תביא תועבה קאי גם על משמשין ומהא דבש"ס דידן אמרינן דבמשמשין מודה ר"ע דהוי רק כשרץ אין סתירה לזה דהא ש"ס דידן לא קאמר דמג"ש דתועבה תועבה יליף לה רק ס"ל דעיקר הלימוד הוי מקרא דתזרם כמו דוה ועכ"פ מדברי הירושלמי הא מוכח להדי' דהך ברייתא דס"ל גם במשמשין כנדה דס"ל דלא תביא קאי גם על משמשין ומש"ה מפרש לה הרמב"ם דאע"ג דמוכח מדברי רבא דלא תביא לא קאי על משמשין מכל מקום רב אחא שהקשה דללקי נמי משום לא תביא ס"ל דקאי גם על משמשין ופוסק הרמב"ם כוותי' דרב אחא מדחזינן דסתמא דגמר' במכות חששה לקושייתו של רב אחא והדר בו מאוקימתא דרבא ומוקים לה שבישלו בעצי הקדש ומש"ה כתב הרמב"ם דהנהנה ממשמשין לוקה גם משום לא תביא ולפי"ז ניחא שפיר הא דאמר ר"נ סכין של ע"ג מותר לשחוט בה ואין אנחנו צריכין לדוחקו של הכ"מ שכתב דהרמב"ם מפרש להך מותר דיעבד אם שחט דלפי"ז שפיר י"ל דהך מותר הוי לכתחילה וככל מותר שבש"ס רק ר"נ ס"ל כרבא דבמשמשין ליכא לאו דלא תביא והרמב"ם לשיטתו שפוסק דגם במשמשין לוקה משום לא תביא מש"ה כתב רק אם שחט בה בדיעבד ודו"ק:

ואגב אכתוב מה שראיתי מקשים על הא דאמרינן מותר לשחוט בה מקלקל הוא ומסיק פעמים שאסור במסוכנת א"כ הא גם בבריאה כששחט חצי הסי' הוי מסוכנת ונמצא בגמר השחיטה הוי מתקן וצ"ל אסור אמנם זה ניחא דהרי כשמשלים לחתוך הרוב אותו משהו של הרוב בעצמו לא הוי שחיטה רק בהצטרפות החצי הראשון וביחד הוא דהוי שחיטה וביחד הא הוי מקלקל וזה פשוט וברור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף